דיוקן זואולוגי

מַעְיָן בָּכְתָה. יָשַׁבְתִּי עַל דַּרְגַּשׁ הָאֶבֶן לְיַד הַחַלּוֹן וְהֵנַקְתִּי אוֹתָהּ. מֵעֶבְרוֹ הַשֵּׁנִי הִתְקָרְבָה הַזְּקֵנָה וְהִתְיַשְּׁבָה. הִיא הִתְבּוֹנְנָה בָּנוּ. קִרְבָתָהּ נָעֲמָה לִי. בִּזְמַן הַהֲנָקָה הִתְעַטַּפְתִּי בַּשְּׁתִיקָה, בְּפִיהָ שֶׁל הַתִּינֹקֶת שֶׁנִּצְמָד לַפִּטְמָה וְיוֹנֵק, בַּתַּעֲנוּג הַגּוּפָנִי, הַחוּשָׁנִי. שָׁקַעְתִּי אֶל תּוֹךְ הַהִתְעַרְסְלוּת, גּוּף בְּתוֹךְ גּוּף, גּוּף צָמוּד לְגוּף, צִיפָה עֻבָּרִית בְּמֵי הַשָּׁפִיר, יַחַד מְרַחֲפוֹת בַּנּוֹזֵל הֶחָמִים. כִּמְעַט שָׁכַחְתִּי שֶׁהַזְּקֵנָה שָׁם, מֵעֶבְרוֹ הַשֵּׁנִי שֶׁל הַחַלּוֹן. כְּשֶׁגָּמַרְתִּי לְהָנִיק הִבַּטְתִּי בָּהּ. פִּטְמוֹתֶיהָ הַשְּׁמוּטוֹת הֵעִידוּ שֶׁהֵנִיקָה צֶאֱצָאִים רַבִּים. הִיא הִבִּיטָה בִּי, הֵרִימָה אֶת זְרוֹעָהּ הַשְּׂעִירָה וְהִצְמִידָה אֶת כַּף יָדָהּ לִזְגוּגִית הַחַלּוֹן, אֶצְבְּעוֹתֶיהָ פְּרוּשׂוֹת. הִנַּחְתִּי אֶת כַּף יָדִי מוּל כַּף יָדָהּ. כָּרִית מוּל כָּרִית, אֶצְבַּע מוּל אֶצְבַּע, עַיִן מוּל עַיִן, וּבֵינֵינוּ, בֵּינִי לְבֵינָהּ, שָׁקוּף.

ב־1995, בגן החיות של סן דייגו, ישבתי להניק את מעיין, בתי, ליד החלון הגדול הקרוע בחומת האבן שהקיפה את מתחם קופי הבּוֹנוֹבּוֹ (Pan paniscus). הקופה הזקנה הבחינה בי ממרחק ומיהרה לעבר החלון. קופות נוספות הצטרפו אליה. כולן התבוננו בי. מתבוננים אנושיים הביטו בהן מצדו השני של החלון. שקט השתרר. לו יכולתי הייתי נשארת בשקט.

במקום בו אין מילים אני מכבירה בהן בניסיון להבין את מה שאולי אי אפשר. אני תוהה מה קרה במפגש ביני לבין קופת הבונובו ומה אפשר ללמוד מכך על אפשרויות המפגש. עליי ועליה. ג׳רמי מיינוט2 כתב כי התכונה החשובה ביותר בהתבוננות ובזיהוי בעלי חיים, היא השאפתנות של הדמיון. היא שמבדילה בין צופים גדולים באמת לבין אלו שהם רק טובים. זוהי היכולת לפקפק בכל מה שנראה מקובל, מבוסס, או מובן מאליו. זוהי היכולת להטיל ספק בציפיות שמבוססות על ידע קודם, התעוזה ללכת צעד אחד יצירתי הלאה או בכיוון שונה. קופת הבונובו הזקנה ניחנה בשאפתנות הדמיון. היא לא קיבלה את מחסום החלון כמובן מאליו. היא ראתה שהוא שקוף, ששתינו קרובות זו לזו יותר מאשר רחוקות. היא הזמינה אותי — מעבר למחסום המין, השפה והחומה הממשית והמטפורית — למפגש, להיכרות מעמיקה יותר. אני לא נעניתי. כלומר, בתחילה כן, אבל אחר כך קמתי ללכת. הייתי חייבת. מיהרנו לכנס. בתנו הגדולה רותם רצתה להגיע גם לפילים ולג׳ירפות. החמצתי את ההזדמנות. לא התעקשתי להישאר. לא התקשרתי להנהלת גן החיות, לא חיפשתי את המטפלים בקופי הבונובו, לא דרשתי שירשו לי לפגוש בה פנים אל פנים, לא צעקתי שזה פשע שמחזיקים אותה בשבי — בתנאי לוקסוס אולי — אבל בשבי, שלא מכירים בה כיצור אוטונומי, שלא מכירים בזכותה להחליט על חייה ועל מקום מגוריה. לא כתבתי מכתב למערכת.

ייתכן שלא כך קרה. ייתכן שהצמדתי ראשונה את כף ידי לזגוגית החלון. היא נענתה והצמידה את כף ידה מול כף ידי. אני לא זוכרת כמה זמן נשארנו כך ומי הייתה הראשונה שניתקה את ידה, שהסיטה את מבטה, שהלכה. אני נצמדתי לציפיות מבוססות הידע. קיבלתי כמובן מאליו את קיומו של גן החיות. לא הטלתי ספק בשלל הסיבות הראויות של ערך חינוכי־לימודי והזדמנות יחידה לילדים עירוניים לפגוש בעלי חיים או הצורך בגרעיני רבייה של מינים בסכנת הכחדה חמורה, קופי הבונובו למשל, שחיים רק בקונגו.3

מה ראתה היא כשהביטה בי. אולי קופה חיוורת וצנומה שאיבדה את שיער גופה. אולי ראתה אֵם כמוה. אני ראיתי קופה בגן חיות. לא חשבתי עד כמה פוליטית ההגדרה קופה — קיבלתי אותה כהגדרה זואולוגית פשוטה. יחד עם זאת, עירומה הביך אותי, כיוון שהייתה שונה ממני ואף דומה לי מאוד. מערומיה הציגו אותי לראווה, עירום ועריה כפי שאני תחת הבגדים, ובו זמנית גם סימנו את ההפרדה בינינו, את סיווגינו השרירותיים כקופה וכאישה, את השתייכותנו לעולמות שונים. כך כתבה קלאריס ליספקטור על קופים בגן חיות, בסיפור ״התאו״: ״מערומי הקופים. העולם שלא ראה סכנה בהיותו עירום.״4

זיכרוני קצר. אינני בטוחה אם היא הייתה הראשונה לעשות מעשה ולגשר על הפער, לבחון את מידת מוצקותה של הזגוגית, למסמס אותה, להתנהג כאילו אינה קיימת. גם הזיכרון התרבותי שלנו קצר. בשיאו של האימפריאליזם המודרני, בסוף המאה ה־19 ואל תוך המאה ה־20, מדינות אירופה, ארצות הברית (ויפן) שלטו בחלקים נרחבים מאפריקה, אמריקה ואסיה. באותה תקופה הוצגו לראווה בירידים בבירות אירופה וארצות הברית, בני אדם ״מהגזעים הנחותים״ — שחורים, צהובים, חומים ואדומי עור — כשהם רוקדים, קולעים סלים, יורים חצים ומשליכים חניתות. בתצוגות אתנוגרפיות, או גני חיות אנושיים, הוצגו גברים, נשים וילדים שהובאו מהמושבות שברחבי האימפריות, לעתים לצד חיות בר מאותם אזורים. נטען כי לתצוגות ערך חינוכי־לימודי, אם כי עד מהרה הן נועדו להדגיש את הפער בין הלבנים בני התרבות האירופאית העליונה לבין הגזעים הנחותים והפרימיטיביים של הילידים מאפריקה, אסיה ואמריקה. מיליונים ביקרו בהן בפריז, המבורג, אנטוורפן, ברצלונה, לונדון, מילאנו וניו יורק.

אחד המקרים המזעזעים במיוחד אירע בשנת 1906, כאשר האנתרופולוג החובב מדיסון גרנט, שעמד בראש האגודה הזואולוגית של ניו יורק, הציג את אוטה בנגה (Ota Benga), שנשבה בקונגו והובא לארצות הברית, בגן החיות של ברונקס בעיר ניו יורק. גרנט, שהשתייך גם לתנועה להשבחת הגזע, שכנע את מנהל גן החיות לשים את אוטה בנגה בכלוב יחד עם שימפנזים ואורנגאוטן. בשילוט הוצג בנגה כחוליה החסרה בין קופים לבני אדם.

הקהל נהר לתצוגה למרות מחאותיהם של אנשי דת אפרו־אמריקאים. כתגובה למחאה התפרסם בניו יורק טיימס מאמר מערכת בזו הלשון: ״הרי זה אבסורד למחות כנגד ההשפלה לכאורה ממנה סובל בנגה. הפיגמים נמצאים במעמד נמוך מאוד בסולם הגזעים האנושיים. ההצעה כי מקומו של בנגה בבית ספר ולא בכלוב מתעלמת מהסבירות הגבוהה שבנגה לא יפיק מבית הספר כל תועלת. הרעיון שכל בני האדם דומים זה לזה והשוני ביניהם נובע מכך שהיו להם או לא היו הזדמנויות לקבל חינוך, נחשב כיום לרעיון מיושן שעבר זמנו.״5 שוב הועלה הטיעון שלתצוגה ערך מדעי ולימודי. עם הזמן גברו קולות המחאה ובנגה שוחרר מהתצוגה ומצא מקלט בביתה של האלמנה מארי הייז אלן ושבעת ילדיה,6 בלינצ׳ברג, וירג׳יניה. ב־20 במרץ 1916, בהיותו כבן שלושים ושלוש, שלח אוטה בנגה יד בנפשו.

התפיסה של השחור כ״אחר״ של הלבן וכנחות ממנו, או החיה כ״אחר״ של האדם, הפכה מרכזית בתרבות המערבית, והתחזקה בעקבות הכיבושים הקולוניאליים. תומס בירץ׳ (Thomas Birch) מצביע על כך שבתרבות המערבית האימפריאליסטית, האחרוּת נתפסת כקונפליקטואלית ולא כמשלימה, או קהילתית, או אקוסיסטמית. לכן יש לדכא את האחרים, אנושיים ולא אנושיים, ולעתים אף להשמידם.7

האם הקמת שמורות טבע וגני חיות, במטרה להגן על צמחים ובעלי חיים, משנה את היחס הבסיסי שלנו לטבע, ה״אחר״ האולטימטיבי? בירץ׳ טוען שלא. הטבע ״נכלא״ בפארקים, בשמורות טבע ובגני חיות והאחרוּת שלו עוברת החפצה והופכת למשאב. אך מה קורה לפראיות עצמה? פראיות (wildness) אינה ניתנת להגדרה ולגידור בתוך שמורה או כלוב. אם מייחסים לפראיות ערך תועלתני, היא מפסיקה להיות פראיות. הפראיות היא המקור לכל המשאבים אבל היא עצמה אינה משאב. כל הניסיונות להכניע את הפראיות, על ידי הכחדת ההתגלמויות שלה, נידונו לכישלון. אפשר לברא את היער, להשמיד את הפיגמי או הבונובו (או האינדיאני או הביזון), אך זה לא משפיע על הפראיות עצמה. אין בפראיות דבר אליו אפשר לכוון את הרובה ולירות, מדגיש בירץ׳. את הפראיות אי אפשר לכבוש. את הפראיות אי אפשר לחסל או למשמע. הרפורמה הליברלית שדוגלת בשמירת טבע מנסה לנכס את הפראיות, על ידי כך שהיא יוצרת מקום ״מתאים״ עבור הטבע — השמורה או גן החיות, עבור חיות לא אנושיות ואנושיות, כפי שקרה למשל עם האינדיאנים שהושמו בשמורות (reservations) בצפון אמריקה.

ומהי נקודת מבטו של ה״אחר״, של הפראי? האימפריה אינה מכירה בכך שלאחר, אנושי ולא אנושי, יש דבר מה לומר, ודאי שלא דבר בעל ערך או חשיבות. האחר אמור לשתוק והטבע הלא אנושי ממילא אילם. מה ראיתי במבטה של הקופה הזקנה? את עצמי וגם את הפראיות שלי. את הפראיות הכלואה בגן החיות ועמוק בתוכי. את היצור החי, האוטונומי, שכמוני מרגיש וחושב והושם על לא עוול בכפו במאסר עולם. ומה ראתה היא? אֵם כמוה? את עצמה? ואולי גם את נציגת המין שחטף אותה ועקר אותה וכלא אותה כאן בגן החיות.

הבונובו הראשון שהגיע לגן החיות בסן דייגו נלכד בצעירותו, לאחר שהרגו את אמו ובוגרים נוספים מהלהקה. הוא גדל בביתו של מנהל גן החיות בקינשסה, בירת קונגו, כאחד מבני המשפחה. ב־1960 הוענק כשי (אחד מבני המשפחה?) לגן החיות בסן דייגו ושם חי עם צעירים ממינים אחרים — גורילה, אורנגאוטן ושימפנזה. בשנת 1962 הובאה נקבה בשם לינדה מגן החיות באנטוורפן והם הפכו לזוג. לינדה ילדה במשך שמונה־עשרה שנים שלושה זכרים ושבע נקבות. כיום בלהקה תשעה קופי בונובו. בטבע חיים קופי הבונובו ללא אלימות בדרך כלל, ופותרים קונפליקטים בעזרת מגוון התנהגויות מיניות. את הלהקה מנהיגות הנקבות. אני חושבת על קופת הבונובו שהתקרבה אליי בזמן שהנקתי את בתי הפעוטה. ייתכן שהיא בתה או נכדתה של לינדה. בעיניה ראיתי את הניסיון והחוכמה שצברה. פני פטרסון (Penny Patterson) שלימדה את הגורילה קוֹקוֹ לדבר בשפת סימנים אמרה שבזמן שהיא מסתכלת בעיניה של קוקו, עוברים ביניהן אינטלקט ורגש, כמו עם אדם אחר.

על הרגש שמתעורר למראה האנושיות של עיניו וכף ידו של קוף כלוא מאחורי סורגים, כותב דרור בורשטיין: ״בתמונה הזו מושכות את תשומת הלב העיניים. המבט הזה לא רק שאינו נחות ממבט אנושי — יש בו עמקות חודרת ותבונה שלא תמיד נמצאת במבטים של בני האדם. ללא דעות מוקדמות, מבט בעיניים כאלה חייב להביא למסקנה שיש ליצור בעל המבט הזה תודעה ועולם רגשי קרובים מאוד לאלו שלנו. הן יודעות דברים שאנו שכחנו מזמן. [...] המבט אינו הכול כאן. שימו לב ליד [...] אילו היינו רואים את היד הזו במבודד, היינו, בלי היסוס, מושיטים לה את ידנו ללחיצה. כף היד הזאת, אפילו יותר מן העיניים, אנושית לגמרי. רכה כל כך. פגיעה. היד הזאת קוראת לעזרה [...] היד הזו מברכת אותנו לשלום מתוך הכלא שכפינו עליה.״8

ואכן קופי הבונובו והשימפנזים קרובים מאוד לבני האדם. 98% בקירוב של הגנים משותפים לשלושת המינים. כולנו, קופי האדם (שכוללים גם גורילות ואורנגאוטנים), משתמשים בשפות מורכבות, חווים תשוקות ורגשות כמו חמלה ואמפתיה, מקיימים קשרי משפחה הדוקים, מכינים כלים ומשתמשים בהם, עובדים בשיתוף פעולה ועוזרים זה לזה, וניחנים בכישורים מתמטיים ובזיכרון טוב. ג׳יין גודול, חוקרת השימפנזים הנודעת, פועלת יחד עם חוקרים נוספים, על מנת להעניק לכל קופי האדם מעמד חוקי וזכויות משפטיות בדומה למעמדם וזכויותיהם של בני אנוש. הטענה המרכזית היא שגם להם צריך להעניק מעמד של יצור אוטונומי בעל זכויות (a person) כפי שהוענק בעבר הלא רחוק למשוללי מעמד זה — נשים ועבדים. כמובן שחשוב לשאול מדוע הדמיון לבני האדם הוא אמת המידה למתן מעמד וזכויות משפטיות. ואכן יש הגורסים כי יש להעניק מעמד כזה ליונקים ימיים, לפילים, ואף לטבע כולו.9

האם אנחנו רוצים להרגיש שווים לחיה? האם אנחנו מסוגלים לכך או מפחדים מכך? כי הרי רגש כזה ותובנה כזאת יכריחו אותנו לשנות באופן רדיקלי את אורחות חיינו. האם אנחנו מפחדים מן הפראיות? מהמגע עם הפראיות שבחוץ ובתוכנו? קלאריסה פינקולה אסטס, אנליטיקאית יונגיאנית ומספרת סיפורים, מתארת את התהליך של הכחדת הטבע הפראי, במקביל להכחדת טבענו הפנימי, הפראי. תהליך זה רלוונטי במיוחד לנשים שעברו ביות וריסון על ידי הפטריארכיה על מנת להפכן לנשים טובות וצייתניות. אלא שבכל אישה מצויה זאבה פראית שנאבקת לצאת. כך מתארת פינקולה אסטס: ״כקרובותיי לפניי, הידסתי־כשלתי בעקבים גבוהים, לבשתי שמלה וחבשתי כובע לכנסייה. אבל לעתים קרובות השתלשל זנבי המרהיב מתחת למכפלת, אוזניי פרכסו עד שכובעי השתרבב ונפל כך שכיסה את שתי עיניי, ולעתים אף הועף לעברו השני של החדר.״10 היא מתארת בהומור את המאבק בין הפראי לבין מוסכמות החברה שכופות עליו להיעלם. בספר היא מציגה סיפורים ואגדות שאספה מרחבי העולם, אשר מעידים על הגליית הפראי וניסיונות הכחדתו. בשל כך טמון בסיפורים גם הפוטנציאל לריפוי — הם יכולים לשמש מפת דרכים להבנת הטבע הפראי כישות בפני עצמה. כמענה לפחדים מהפראי היא כותבת: ״להתחבר לטבע האינסטינקטואלי אין משמעו להתפרק, להפוך הכול משמאל לימין, משחור ללבן, להעתיק את המזרח למערב, להתנהג בטירוף או בחוסר שליטה. אין משמעו לאבד את קשרי החיברות הראשוניים, או להפוך לאנושיות פחות. ההיפך הוא הנכון. הטבע הפראי כולל בתוכו יושר כביר [...] ארכיטיפ ‹האשה הפראית׳ וכל העומד מאחוריה הוא פטרונם של כל הציירים, הסופרים, הפסלים, הרקדנים, ההוגים, כותבי התפילות, המחפשים והמוצאים — משום שכולם טרודים במלאכת ההמצאה [...] ככל האומנויות, היא שוכנת בבטן, ולא בראש [...] היא כוח החיים/מוות/חיים, היא האינקובטור. היא אינטואיציה, היא רואה למרחוק, היא מאזינה קשובה, היא לב נאמן. היא מעודדת את בני האדם להישאר רב־לשוניים; רהוטים בשפת החלומות, התשוקה והשירה.״11

המפגש עם קופת הבונובו היה מטלטל ומרגש. יותר מעשרים שנה לא עסקתי בהשלכות העמוקות שלו. הדחקתי את האירוע. הוא תבע ממני דבר שלא יכולתי לקיים. הייתי אז במהלך מחקר לקבלת תואר דוקטור ולא יכולתי להתפנות לחשיבה שדרשה ממני לשנות עד היסוד את היחס שלי לציפורים אותן חקרתי. סדק נפער בקרקע המוצקה. לאחר השלמת המחקר, הפסקתי לחקור בעלי חיים. היו לכך גם סיבות נוספות.12 קופת הבונובו אינה בחיים עוד, קרוב לוודאי. אך המבט עדיין חי מעבר למחסום שחוצץ בין המוות לחיים, כפי שחי מעבר למחסום הזגוגית שחצצה בין הכלואים לבין אלה שאינם כלואים, בין החיה לאישה. הזיכרון שלי משמר עדיין את חיוניות מפגש המבטים, האצבעות. מה קרה בזמן שהחלפנו מבטים? במקום בו אצבעותיי היו פרושות מול אצבעותיה? באותו רגע חדרו העולמות שלנו זה אל תוך זה.13 האם עכשיו אני מסוגלת לראות הזמנה לשינוי? לשמוע קריאה לערבוב? תביעה להכרה באנושיות שבחיה ובחייתיות שבאישה? ברצף שחי ורוגש בינינו? אולי זה הגרזן של קפקא שיבקע את הים הקפוא בתוכנו.

Jeremy Mynott, Birdscapes (Princeton and Oxford: Princeton University Press, 2009), p. 68

בטבע נותר מספר קטן של קופי בונובו. את הבוגרים צדים למאכל ואת התינוקות היתומים מוכרים בשוק חיות המחמד. כריתת עצים מסחרית מצמצמת את שטחי היערות שבהם חיים הקופים ופריצת דרכים מאפשרת גישה נוחה לציידים. גם היעדר יציבות פוליטית בקונגו מקשה על הגנת הקופים.

קלאריס ליספקטור, "התאו", קשרי משפחה / שעת הכוכב, מפורטוגזית מרים טבעון (תל אביב: הספריה החדשה [הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה], 1999).

https://en.wikipedia.org/wiki/Ota_Benga#cite_ref-Spiro_48_25-0

כל התרגומים מאנגלית לעברית נעשו בידי המחברת, אלא אם כן מצוין אחרת.

עדות של אחת מבנות המשפחה בספר: Carrie Allen McCray, Ota Benga Under My Mother’s Roof (Columbia, SC: University of South Carolina Press, 2012)

Thomas Birch, “The Incarceration of Wilderness—Wilderness Areas as Prisons”, in The Great New Wilderness Debate, eds. L. Baird Callicott & Michael P. Nelson (Athens & London: The University of Georgia Press, 1998), pp. 443-470

דרור בורשטיין, תמונות של בשר (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2014), עמ׳ 95–96.

מעמד של personhood וזכויות משפטיות בדומה לבני אדם הוענקו בשנת 2012 בניו זילנד לנהר וואנגנוי, בעקבות מאבקם של ילידים מאורים שרואים בנהר יצור חי.

קלאריסה פינקולה אסטס, רצות עם זאבים, תרגום עדי גינצבורג־הירש (תל אביב: מודן, 1997), עמ' 19.

שם, עמ׳ 25.

לקריאה נוספת: האפילוג ״לחקור את החוקרת״ בספר זה.

Loren Eiseley, The Judgment of the Birds (New York: McGraw-Hill Companies, 2001). http://www.public.iastate.edu/~bccorey/105%20Folder/The%20Judge%20of%20Birds.pdf