דירת פאר בלונדון

שבוע קודם

"זה נשמע טוב מכדי להיות אמיתי," אמרה טאלי פאג'ט באנחה.

"במקרה זה, זה כנראה כך," הזהירה חברתה לורנה בעוגמה. "את בקושי מכירה את הבחור הזה. למען השם, תשמרי על עצמך."

טאלי חייכה אליה בניסיון לעודדה. "אבל זה בדיוק מה שאעשה, לא? אני אשמור על דירתו של קית בנדיקט בזמן שהוא יהיה באוסטרליה. אחיה ללא תשלום שכר דירה, ואצטרך לשלם רק את חשבונות החשמל והחימום, שאדאג, כמובן, שיהיו מינימליים."

"זה כמובן עדיף על הרעבה עצמית בעליית-גג בזמן שאני מנסה לגמור את הספר – גם אם אמצא עליית-גג שאוכל להרשות לעצמי."

היא השתתקה לרגע. "יש מילה לדבר כזה."

"אני יודעת שיש," אמרה לורנה. "טירוף."

"למעשה, זה סרנדיפיטי," אמרה טאלי. "גילוי של דברים מאושרים ובלתי מתוכננים, על פי המילון. תחשבי על זה – אלמלא היתה לי משרת ערב באחד מברי היין שהחברה של קית מספקת, והוא לא היה רואה אותי סורקת את עיתון הערב בחיפוש אחר סככה בגינה של מישהו בפחות מאלף ליש"ט לחודש, כל זה לא היה קורה."

"והעזיבה של הדירה הנוכחית שלך," שאלה לורנה ביבושת. "האם זו עוד פעולה לא מתוכננת מאושרת?"

"לא, כמובן שלא." טאלי התבוננה בספל הקפה הריק שלה. "אבל אני לא יכולה להישאר שם, לא בנסיבות אלה. את בטח מבינה את זה. וג'וזי הבהירה לי שהיא לא מתכננת לעזוב ולעבור לגור... אתו."

"אלוהים, היא מקסימה, בת-הדודה שלך," אמרה לורנה. "לא היה מפתיע אותי אם היא היתה מבקשת ממך להיות השושבינה שלה."

"גם אני לא." טאלי נשכה את שפתה. "אני יכולה לשמוע אותה אפילו עכשיו. 'אבל נטלי, אמא תמות אם תסרבי. והרי את וגארת לא הייתם ממש בקשר'."

"לא," אמרה לורנה. "וטוב שכך, בנסיבות אלה..."

טאלי נאנחה. "אני יודעת. ואני יודעת גם שאני אלמד להבין את זה בעצמי באחד הימים." קולה גווע לרגע. "אבל עדיין לא."

לורנה הביטה בה בשאלה. "וקית בנדיקט הזה – תבטיחי לי שאת לא מתאהבת בו בתור משהו זמני."

"אלוהים, לא," אמרה טאלי, נחרדת. "אמרתי לך. הוא נוסע לאוסטרליה לסיור יקבים כדי ללמוד עוד על העסק שלו. מלבד זאת, הוא לא הטיפוס שלי בכלל."

הטיפוס שלה, חשבה בדקירה, היה גבוה, עם שיער בלונדי שנופל על המצח, עיניים כחולות וחיוך עצל. קית בנדיקט, מנגד, היה ממוצע קומה, כהה ודי מלא בעצמו.

"הוא זקוק למישהו שישמור על דירתו," המשיכה. "אני זקוקה למקום לגור בו. העסקה סגורה."

"אז איך הדירה שלו? דירת רווקים רגילה, מלאה בבקבוקים ריקים וקרטונים של אוכל מוכן?"

"בדיוק להיפך," אמרה לה טאלי בנימה עליזה יותר. "היא בקומה העליונה של בניין אדוארדיאני, עם חדר מגורים מרהיב – ספות רכות להפליא וכסאות נהדרים, וביניהם עתיקות ונוף של לונדון. המטבח, למות ממנו, ושני חדרי שינה ענקיים. קית אמר שאוכל להשתמש באיזה שארצה, אז אני אקח את חדר השינה שלו – חדר שינה הורים עם חדר הרחצה המדהים שלו."

חדר השינה שלה אצל ג'וזי דמה לקופסת נעליים, חשבה. מיטת יחיד צרה אחת, עם מיכל אחסון עשוי פלסטיק נרכס מתחתיה עבור המלתחה המוגבלת שלה. בלי ארון, כך ששאר הבגדים שלה נתלו משני ווים על גב הדלת. שולחן זעיר אחד, למרבה המזל גדול דיו כדי להחזיק את המנורה שלה, ושרפרף.

אבל הרי הדודנית שלה לא רצתה בה שם מלכתחילה. הצעת המגורים שלה נעשתה בחוסר רצון לאחר לחץ של המשפחה, אבל לא היא ולא שותפתה לדירה אמנדה, שתפסה שני חדרים בגודל הגון, גרמו לטאלי להרגיש רצויה.

אבל שכר-הדירה היה זול, כך שהיא היתה צריכה לסבול זאת ולשתוק במשך כל עוד לא תהיה לה ברירה – אלמלא גארת.

היא מצמצה בינה לבינה והמשיכה במהירות. "למעשה, הדירה כולה מצוחצחת בגלל שיש לו מנקה, גברת מדלנד, שמגיעה פעמיים בשבוע. קית אומר שהיא דרקון עם לב זהב, ואני לא צריכה אפילו לשלם לה. נראה שאיזה משרד עורכי-דין דואג לכל זה. ואני שולחת להם גם את הדואר." היא התנשמה עמוקות. "והחל ממחר כל זה יהיה שלי."

"המממ," אמרה לורנה. "מה שאני לא מבינה בכלל זה איך כל זה יכול להיות שלו – אלא אם הוא הבעלים של קונצרן יבוא היין שבו הוא עובד."

טאלי נענעה בראשה. "בכלל לא. נראה שהדירה היא חלק מירושה משפחתית." היא השתתקה לרגע. "יש אפילו חדר שקית הפך למשרד, והוא אומר שאוכל לעבוד בו ולהשתמש במדפסת. יהיה לי המון מקום."

לורנה נאנחה. "טוב, אני מניחה שאצטרך להשלים עם העובדה שכל זה לגמרי חוקי ושאת סוף-סוף עומדת על הרגליים. אני פשוט מצטערת שאת לא עוברת אלינו, לרחוב הולמונט, אבל מאז שהחבר של נינה הגיע, אנחנו מצטופפות גם ככה."

"האמת," אמרה טאלי, "הכל מסתדר לי."

והלוואי שהייתי מרגישה כמו שאני נשמעת, חשבה בזמן שחזרה לסוכנות הפרסום בה עבדה כעובדת זמנית במהלך שלושת השבועות האחרונים, ממלאת את מקומה של מזכירה שחלתה באבעבועות רוח. היא הסתגלה עד מהרה לקצב המהיר של החיים בסוכנות והוכיחה, כפי שעשתה בהשמות קודמות שלה, שהיא עובדת יעילה, חרוצה ומצטיינת בעבודת המחשב. עם זאת, היא נהנתה מהגירוי שבעבודה בסביבה יצירתית שכזו.

למעשה, זו היתה אחת ההשמות הנחמדות ביותר שלה בכל אותה שנה והיא הצטערה שהגיעה לקצה, בעיקר כאשר הבוס הישיר שלה רמז שהיא עשויה להפוך לקבועה. שהיא עשויה להפוך לקופירייטרית עם הזמן.

ואולי לורנה צדקה וזה היה טירוף להשליך ממנה והלאה את הביטחון שבעבודה למען חלום. מנגד, היא ידעה שהיא קיבלה הזדמנות משמיים להיות סופרת ושאם לא תנצל אותה היא עלולה להצטער על כך כל ימיה.

כל מה שעשתה באותה שנה היה מתוך מטרה. כל חסכונותיה מבר היין, וכל מה שהצליחה לחסוך ממשכורתה בעבודת היום שלה, נכנסו לחשבון חסכון שנועד לתמוך בה בעודה כותבת. היא ידעה שתחיה ברמת קיום נמוכה, אבל התכוננה לכך.

והכל מפני שנכנסה לתחרות בירחון שביקש לאתר כשרונות צעירים מתחת לגיל עשרים-וחמש. המשתתפים התבקשו להציג עשרת-אלפים מילים ראשונות של רומן, וטאלי, בת שמונה-עשרה ומשועממת בזמן שחיכתה לתוצאות בחינות הבגרות שלה, החלה לכתוב סיפור אודות נערה אמיצה שהתחפשה לגבר ויצאה למסע מסוכן והרפתקני באירופה כדי למצוא סרן צעיר שאותו אהבה ושנלחם בצבאו של וולינגטון.

היא לא ניצחה, ואפילו לא הגיעה לאחד המקומות הראשונים, אבל אחת השופטים היתה סוכנת ספרותית שיצרה עמה קשר לאחר מכן והזמינה אותה לארוחת צהריים בלונדון.

טאלי קיבלה את ההזמנה בחשש-מה, אבל אליס מורגן התגלתה כאשה נמרצת בגיל העמידה עם ילדים משלה שלמדו במערכת בתי-הספר והאוניברסיטאות, ושנראה שהבינה מדוע לא פשוט כל-כך לבחור בקריירה.

"אחי גאי ידע תמיד שהוא רוצה להיות וטרינר כמו אבא," אמרה טאלי בעודה נהנית מנפלאותיה של ארוחה שהורכבה מדג ואחריו מרנג תותים במסעדה היקרה ביותר שביקרה בה מעודה. "ובבית-ספר חשבו שעלי להמשיך בלימודים באוניברסיטה, הציעו שאלמד ספרות אנגלית והיסטוריה, בטרם אמשיך ואוכשר להיות מורה. אבל אני לא בטוחה, בעיקר כאשר אצטרך להחזיר הלוואות סטודנטים מיד אחרי שאקבל את הדיפלומה. אז אני לוקחת לעצמי שנת חופש כדי להחליט."

"מעולם לא שקלת כתיבה כקריירה?"

טאלי הסמיקה מעט. "כן, מאז שאני זוכרת את עצמי, אבל בשלב כלשהו בעתיד. תמיד חשבתי שתחילה אצטרך למצוא לעצמי משרה רגילה."

ושנת החופש הזו – איך תבלי אותה?"

טאלי שקלה את דבריה. "טוב, אבא תמיד זקוק לעזרה בקליניקה שלו. ועשיתי קורס מחשבים אינטנסיבי למדי, כך שאוכל למצוא עבודה משרדית בסביבה."

גברת מורגן התרווחה בכסאה. "ומה יקרה למריאנה, שנמצאת עתה בידי המבריחים? האם היא תיקבר באיזו תיקיה שתסומן במילים 'היה יכול לקרות'? או שתסיימי את הסיפור שלה?"

"לא חשבתי על זה," הודתה טאלי. "האמת, שכתבתי את הפרק הזה בשביל ההנאה."

"ורואים את זה." אליס מורגן חיכה אליה. "זה לא מושלם, אבל זה סיפור הרפתקאות טוב שמסופר בהתלהבות אמיתית על ידי קול צעיר ורענן, ומזווית נשית. אם תצליחי לשמר את הסיפור ואת ההתרגשות באותה רמה, אני חושבת שנוכל למצוא יותר ממוציא-לאור אחד שיגלה עניין."

"אלוהים," אמרה טאלי. "אז אולי כדאי שאקדיש לזה מחשבה רצינית."

"זה מה שאני רוצה לשמוע," אמרה לה האשה המבוגרת יותר בעליצות. "את צריכה לחשוב ביתר עניין על הגיבור שלך, ויליאם הכובש. האם הוא מבוסס על מישהו ספציפי – חבר, לדוגמא?"

טאלי הסמיקה. "לא," הכחישה נמרצות. "בכלל לא. פשוט – מישהו שאני רואה לפעמים בכפר. להורים שלו יש קוטג' שבו הם משתמשים בסופי-שבוע, אבל אני... אני בקושי מכירה אותו."

למרות שאני יודעת את שמו... גארת המפטון.

גברת מורגן הנהנה. "זה הרושם שנוצר אצלי מפני שכגיבור, גם אני לא הצלחתי לקלוט אותו. ואם מריאנה עומדת לסכן כל-כך הרבה למען אהבתה לו, את חייבת להפוך אותו למישהו הראוי לכך. ויש עוד דבר או שניים..."

טאלי עלתה על הרכבת בחזרה הביתה מקץ שעתיים, מרגישה סחרור-משהו, היומן שלה מלא רישומים אודות אותם דברים, אבל לקראת סוף הנסיעה כל הספקות שהיו לה ביחס לעתידה נמוגו ותוכנית א' קרמה עור וגידים.

ההורים שלה נדהמו וגילו ספקנות מסוימת כאשר התוותה בפניהם את פרטיה.

"אבל למה את לא יכולה לכתוב בבית?" שאלה אמה.

מפני שלא אצליח לעשות דבר, חשבה טאלי בחיבה זועפת. הצורך לעזור לאביה כאשר אחת העוזרות שלו חולה, החובה לטייל עם הכלבים, העזרה בבית והמטלות למען הכפר, כמו אפיית עוגות לטובת צדקה זו או אחרת, פירושם שלעולם לא יהיה לה זמן לעצמה.

היא אמרה, "גברת מורגן הדגישה שאני צריכה לעשות את עבודת המחקר כמו שצריך, והחיים בעיר יהיו נוחים לשם כך. אני אקדיש את חסכונות חג-המולד וימי-ההולדת שלי על מנוי לספריית לונדון. ואז אעשה כפי שעשתה לורנה ואמצא דירה עם שותפות. אחיה חיים זולים ככל האפשר."

גברת פאג'ט שתקה, אבל הידקה את שפתיה וכמה ימים לאחר מכן היא הכריזה שדיברה עם דוד פרדי והוא הסכים שהחיים עם זרות לא יעלו על הדעת והתעקש שטאלי תגור עם דודניתה ג'וזי.

"הוא אומר שיש בדירה שלה חדר פנוי, ושהיא תוכל לעזור לך למצוא את הידיים והרגליים בלונדון," הוסיפה.

טאלי גנחה. "סביר יותר להניח שהיא תעזור לי ליפול לנהר. אמא, ג'וזי מבוגרת ממני בשלוש שנים ואין לנו ערכים דומים. חוץ מזה, היא ודודה ואל ראו בנו תמיד את קרובי המשפחה העניים, את יודעת את זה."

"טוב, אני מניחה שזה מה שאנחנו, במושגים חומריים," אמרה אמה. "אבל לא במובנים אחרים. מכל מקום," המשיכה באופטימיות עליזה, "אני בטוחה שהצורך לעבוד החליק קצת את הקצוות החדים של ג'וזי."

לא באופן מורגש, חשבה טאלי עתה, בזמן שעלתה במעלית אל הקומה של סוכנות הפרסום. לפחות, לא בכל הנוגע אלי. ועבודת המלצרות בערבים, כמו גם עבודת היום, היתה אולי קשה, אבל לפחות הצליחה להרחיק אותי מהדירה והרחק ממנה.

ולאחרונה, בשל הצורך לעבוד עד שעת הסגירה ומעבר לה בבר-היין והיציאה מהבית מוקדם מאוד לעבודה בבוקר, קניית קפה וקרואסון בדרך לעבודה, היא הצליחה לא לדעת אם גארת מבלה את הלילות בחדרה של ג'וזי. למרות שהכאב המכרסם עמוק בתוכה אמר לה את האמת הסבירה.

טיפשה – טיפשה, נזפה בעצמה, על שבנתה כל-כך הרבה על ארוחות צהריים ספורות וכמה שני טיולים בסופי-שבוע. אבל גארת היה הכוכב המאיר שלה במשך תקופה ארוכה מאוד, ובילוי הזמן אתו נראה לה כמו הבטחה של גן-עדן.

עד הרגע בו עמדה שם באלם, וראתה את הכוכב שלה עוזב את גן-העדן לנצח, חשבה וחיזקה את עצמה לקראת הכאב הבלתי נמנע.

עם זאת, זה היה היום האחרון שלה בעולם העבודה, והיא לא תיתן לדבר להפר את החוק שאימצה לעצמה, לעולם לא להביא לעבודה את הבעיות האישיות שלה. היא יישרה את כתפיה, הצמידה חיוך לשפתיה וחלפה על פני דלתות הזכוכית לתוך המשרד הפתוח.

הפעם, התברר שזה היה יום עבודה קצר מן הצפוי. עוד בטרם חלפה מחצית ממנו, הבוס הזמין את כל העובדים להתקהל יחדיו, שמפניה הובאה ומנהל המשרד השמיע נאום קצר אודות היותה חברה מוערכת ביותר בצוות וכמה תחסר להם.

"ואם המשרה הבאה לא תתגלה כדבר המתוכנן, אנחנו מרחק שיחת טלפון אחת בלבד," הוסיף וטאלי שמעה את הרעד בקולה כאשר הודתה לו.

כאשר ביקרה במשרד ההשמה מאוחר יותר כדי לאסוף את שכרה, המנהלת הבהירה לה שהיא מוותרת על שירותיה בלב כבד.

"תמיד היית מהימנה כל-כך, נטלי," אמרה בצער. "האם אין מספר טלפון בו אוכל להשיג אותך במקרה חירום?"

"אני חוששת שלא," אמרה טאלי נחרצות. מלבד בני משפחתה ולורנה, איש לא קיבל את מספר הטלפון בבית אלביון. קית הבהיר לה שאסור לה למסור את מספר הטלפון לכל בר-בי-רב, והיא שמחה לקבל זאת על עצמה.

מלבד זאת, היא ידעה שתזדקק לכל גרגר של ריכוז לצורך כתיבת הספר, דבר שהכתיב גדיעת הקשר עם 'כוח ההשמה', כפי שהמשרד התכנה. הם יצטרכו להסתדר בלעדיה, חשבה, למרות שהיתה צריכה להודות בינה לבינה שהיה נחמד להיות נדרשת, גם אם במובן התעסוקתי.

בינתיים, סיום יום העבודה המוקדם איפשר לה להגיע לדירה ולהיות בה לבדה, כך שיכלה לסיים את האריזה לפני היציאה לבר-היין למשמרת האחרונה שלה שם. כל-כך הרבה דלתות נסגרות, חשבה, אבל דלת אחת גדולה מאוד עומדת להיפתח בפניה, ומי יודע מה יימצא מאחוריה.

בדירה הכינה לעצמה קפה מהמעט שנותר בקופסה. בתיאוריה, כל אחת רכשה את מצרכי המזון שלה. במציאות, ג'וזי ואמנדה היו תמיד עסוקות מכדי לערוך קניות קבועות בסופרמרקט, ולכן השתמשו בכל מה שהיה בדירה.

המחשבה על מגורים בגפה לראשונה בחייה היתה מפחידה למדי, אבל לפחות תצטרך להתמודד עם פחות הפרעות, אמרה טאלי לעצמה כאשר פתחה את רוכסן קופסת האחסון. לא היו לה בגדים רבים – רק חצאיות שחורות פשוטות אותן לבשה לעבודה, עם מבחר חולצות ומקטורן אפור משובץ, ושלושה זוגות ג'ינס שנועדו לשעות הפנאי יחד עם כמה חולצות טריקו, שני סוודרים וקומץ לבנים זולים ועליזים אותם קנתה בחנויות רשת.

ובתחתית הקופסה, מקופלת להפליא, היתה חולצה. כמעט, אבל לא לגמרי, נשכחת. לאט הוציאה אותה, מניחה למשי בצבע השמנת להחליק בין אצבעותיה, צופה בנצנוץ כפתורי אם הפנינה. מניחה לעצמה לחוש בכאב של זכרון אחרון.

היא עבדה בחברה של רואי-חשבון בסיטי, זכרה, נשלחת להביא מגש של קפה לפגישת לקוחות ממכונה בשטח הכניסה. בדרכה חזרה, כאשר חלפה על פני המעלית, הדלתות נפתחו ומישהו יצא מתוך התא בחופזה, נתקל בה ושופך את הקפה לכל עבר.

"אלוהים." קול של גבר, מזועזע. "את בסדר – לא נכווית?"

"המשקאות לא היו מספיק חמים לכך." אבל על השטיח היה בלגן מחריד והחולצה הלבנה המגוהצת שלה היתה מוכתמת מלפנים ועל השרוול, ועל החצאית היו כתמים לחים וחומים, ראתה בזעף.

היא כרעה ברך במהירות, מושיטה את ידיה אל ספלי הנייר הפזורים. בעודה בכך, היא היתה מודעת לכך שהגבר שנתקל בה ירד גם הוא על ברך אחת כדי לעזור לה, אבל הבחינה בכך שעצר ובהה בה במקום להיות עסוק במלאכה.

היא הרימה את מבטה בתורה, וזיהתה אותו מיד, שפתיה נפשקות בהלם. "גארת," אמרה בקול לא יציב. "כלומר – מר המפטון."

"גארת יספיק." החיוך הפתאומי שלו הבליח כמו השמש המפציעה מבין חשרת עננים. "ואת אחותו הקטנה של גאי פאג'ט. מה את עושה כאן, בשם שמיים, מרחק קילומטרים מקרנסקום? חוץ מאשר לטבוע בקפה?"

"אני גרה עכשיו בלונדון," נחפזה לומר. "העוזרת של מר גרובס בחופשה. אני עובדת זמנית. או עובדת זמנית-לשעבר, אם לא אצליח לנקות את הבלגן הזה," הוסיפה, רואה את מר גרובס עצמו מתקרב, פניו מסיכה של אי-שביעות רצון.

"הכל באשמתי, לצערי." גארת התרומם כדי לפגוש אותו, פושט את ידיו בהתנצלות מקסימה. "לא התבוננתי לאן אני הולך וכמעט שהפלתי את נטלי המסכנה על הרצפה."

"אל תעשה מזה עניין גדול, נערי היקר." ההבעה ששלח לעבר טאלי היתה הרבה פחות אצילית. "תביאי מגש אחר לחדר הישיבות, מיס פאג'ט, ותתקשרי לתחזוקה. השטיח הזה יזדקק לניקוי יסודי. ונקי את עצמך, בבקשה."

ההוראה האחרונה היתה הקשה ביותר למילוי. טאלי עשתה כמיטב יכולתה בשירותים עם חופן של ממחטות רטובות, אבל הרגישה שרק הרעה את המצב. והדבר המחליא מכל היה הידיעה שסוזי ג'ונסון נמצאת בישיבה הזו במקומה, רושמת הערות ונועצת את עיניה בגארת בו-זמנית.

לא היה לי מושג שהוא לקוח, חשבה ברגשנות, מייחלת שהיתה מתאפרת קצת באותו בוקר ושעתה היתה לובשת משהו שאינו מוכתם בקפה. משהו שהיה גורם לו לראות אותה לאו דווקא כאחותו הקטנה של גאי פאג'ט.

עם זאת, זה לא היה סביר, אמרה לעצמה באנחה בלתי נשמעת, נזכרת בכמה מהבנות שהביא לקוטג' במשך השנים. בחורות דקיקות עם רגליים ארוכות, שיזוף קנוי ושיער מעוצב להפליא.

שיערה של טאלי היה באותו צבע חום עכברי כמו ביום היוולדה, והוא היה תלוי, חלק כמו מי גשם, על כתפיה. ובזמן שאמה הנאמנה לה אמרה שיש לה גזרה נאה, היא ידעה שיש לה גרסה בלתי אופנתית של רזון. עור השמנת שלה ועיניה הירוקות-חומות, עם הריסים הארוכים, היו ודאי המעלות הגדולות ביותר שלה, חשבה בביקורתיות, אבל אפה ופיה לא היו מקור לגאווה גדולה עבורה.

במובן כלשהו, מדהים שגארת זכר אותה בכלל, בעיקר בגלל שביישנות טבעית משולבת בכמיהת נעורים בלתי מוסברת גרמו לה להיעלם כל-אימת שהוא התקרב. היא לא היתה מודעת לכך שהוא נעץ בה אי-פעם מבט אחד, קל וחומר מבט שני.

והיא הרסה עכשיו את כל הסיכויים שלה להיראות קרירה, מחושבת ויעילה. מופת של שלווה צעירה בעולם החשבונאות הבוגר.

"אה, מיס פאג'ט נפלאה," דמיינה את מר גרובס אומר. "אני לא מבין איך הסתדרנו בעבר בלעדיה."

ולסבתא יש גלגלים, אמרה לעצמה, נפנית מן המראה באנחה נוספת.

אבל אם קיוותה שתצליח להציץ שוב בגארת, הרי שנועדה לה אכזבה מרה. תחת זאת, היא נקראה אל גברת ווטסון, מנהלת המשרד, שבחנה אותה, ספקה ידיים ושלחה אותה אל מכונת הצילום עם ערימה של ניירות שיש צורך לצלמם.

וכאשר סיימה את המלאכה, גארת כבר לא היה שם, וסוזי ג'ונסון חייכה חיוך מדושן עונג ודיווחה שהוא לא הצליח להסיר את עיניו מרגליה במהלך הישיבה.

היא עמדה לצאת לארוחת צהריים של קפה וכריך, מכפתרת את המקטורן שלה מעל חולצתה כדי להסתיר את כתמי הקפה הקשים ביותר, כאשר סילביה, פקידת הקבלה, קראה אליה. "זה נשלח עבורך לפני כמה דקות."

"זה" היה חבילה שטוחה עטופה בנייר סגלגל וזהוב. ובפנים, עטופה בנייר דקיק, היתה חולצת משי – רכה, עדינה והיקרה ביותר שהיתה אי-פעם בבעלותה.

על הכרטיס המצורף נכתב:

כדי לתקן את מה שהרסתי. אני אצפה לשמוע אם המידה מתאימה מהשעה אחת ואילך בבית-הקפה רוסו. ג.

בעודה רוכסת את הכפתורים הקטנים, נדמה היה שהמשי רוטט אל מול גופה החמים, נצמד אל הקימורים הדקיקים כאילו אהב אותם. התאמה מושלמת, חשבה. כאילו מדובר באות כלשהו.

עורה נראה כמעט שקוף כנגד בד השמנת ואפילו שיערה קיבל משנה זוהר. עיניה היו ענקיות – בורקות בעונג תוהה.

ארוחת צהריים, חשבה בחוסר אמון. אני עומדת לסעוד בחברת גארת המפטון, וזה כמעט – כמו פגישה. לא?

טוב, התשובה היתה – לא, כפי שידעה עתה. כפי שהתברר לה בהדגשה צורבת שכמעט תלשה את העור מעצמותיה.

כמו כלה מזויפת בסיפור אגדה, חשבה, שלובשת שמלת כלולות שאינה שייכת לה וכתוצאה מכך נהרסת.

כורעת ברך בחדרה הזעיר כשהחפץ המלבב והבוגדני הזה בידיה, היא נרעדה.

היא קיפלה את הבגד שוב ושוב, ידיה רוטטות, עד שהוא הפך לכדור בד, ואז עטפה אותו בנייר עיתון וקברה אותו עמוק בתוך פח האשפה של המטבח בדרכה אל בר-היין.

מייחלת, בעודה עושה זאת, שהיתה יכולה לקבור כך גם את רגשותיה – שהיתה יכולה לגלגל אותם ולנטוש אותם במקום כלשהו בלי להשאיר סימן. אלא שזה לא עבד ככה, והיא תצטרך לחכות בסבלנות עד שתהליך ההחלמה יסתיים – ייקח כמה שייקח.

הכל יהיה טוב יותר, אמרה לעצמה בעוז, כאשר אתרחק מכאן.

הכל יהיה הרבה יותר טוב. זה – חייב להיות...

וכאשר, בערב הבא, היא מצאה את עצמה לבדה בממלכתה החדשה, חפציה פרוקים והמחשב האישי שלה בחדר העבודה, היא החלה להרגיש שייתכן שהאופטימיות הזהירה שלה עשויה להיות מוצדקת.

לא הכל הלך חלק. היה עימות אחד אחרון עם הדודנית שלה, שממנו היתה מעדיפה להימנע.

"מלבד חוסר הנוחות שבצורך למצוא מישהי אחרת שתגור בחדר שלך, ברור לך איזה צרות יעשה לי אבא שלי כאשר הוא יגלה שעזבת?" צווחה ג'וזי. "ושאני אפילו לא יודעת לאן הלכת?"

טאלי משכה בכתפיה. "את לא השומרת שלי," החזירה. "חוץ מזה, חשבתי שתשמחי לדעת שאני עוזבת."

"אויש, למען השם." ג'וזי לטשה בה עיניים. "את לא בעניין של גארת עדיין? לא הגיע הזמן שתתחילי להתבגר?"

"בהחלט," השיבה טאלי בחריפות. "תראי בזה את הצעד הראשון."

כתוצאה מכך, היא הגיעה לבית אלביון, עם תיקה וציודה, מוקדם מהצפוי, וגילתה שקית בנדיקט להוט לעזוב, כאילו שהיא זו שגרמה לו לחכות.

"עכשיו, את זוכרת כל מה שאמרתי לך?" אמר, מתמהמה. "תיבת הנתיכים, מערכת האזעקה, וכיצד להפעיל את הטלוויזיה. ולא תשכחי לשלוח את הדואר לגרייסטון ו-וינדזור? זה די חיוני."

"כמובן," אמרה. היא חייכה אליו, מנסה להיראות בטוחה בעצמה. "אני די יעילה, רק שתדע. הייתי יכולה להציג בפניך המלצות."

"טוב, לא היה לי זמן לזה בדיוק. חוץ מזה, אנדי בבר-היין אמר שאת בסדר, והוא שופט חד של טבע האדם." הוא השתתק לרגע. "החברים שלי יודעים כולם שאני עומד להיעדר, אז לא תצטרכי להדוף שיחות טלפון רבות. אבל אם מישהו יתקשר, תגידי שמר בנדיקט ייעדר למשך תקופת זמן לא ידועה." הוא השתתק שוב. "ואם ישאלו, תחסכי לעצמך הרבה צרות ותגידי להם שאת המנקה."

למה לא את האמת? תהתה טאלי, אבל החליטה שלא שווה להתעסק בזה מאחר שלא סביר שיצוצו בעיות.

"יש דברים במקרר שאת יכולה לגמור," הוסיף מעבר לכתפו בזמן שצעד לעבר המסדרון שם חיכו לו מזוודות המעצבים שלו. "כלי מיטה נקיים בשני החדרים, ומהמכבסה מגיעים מדי יום רביעי. חוץ מזה, תוציאי מה שאת רוצה מהארונות והמגירות כדי לפנות מקום לדברים שלך. במקרה חירום, תתקשרי לעורכי-הדין. הם יטפלו בכל עניין ודבר."

הוא עזב כשהוא משאיר אחריו ניחוח כבד למדי של אפטרשייב, מותיר את טאלי כשהיא מתבוננת אחריו בתחושה של אי-נוחות מעורפלת. איזה מקרי חירום יכולים לעלות על הדעת? שאלה את עצמה בציניות. שריפה, שיטפון, מגיפה?

למרות שהוא ניסה ודאי לכסות כל אפשרות, להבטיח לה שהיא מגובה על כל מקרה, חשבה בזמן שהחלה להביט סביב ברצינות. החל במטבח.

הדברים במקרר שהזכיר היו כבר גמורים ומקולקלים, חשבה והביטה בהם בטרדה. היו שם כמה עגבניות רכות, כמה ביצים שעברו את שיאן וגבינה קשה שהיתה עסוקה בפיתוח שכבה של פניצילין. מגירת הסלט גרמה לבטנה להתהפך.

ניקיון המקרר וביקור בסופרמרקט לשם קניית מצרכי מזון יהיו בעדיפות עליונה.

בעדיפות שניה תהיה התפרקדות על אחת מאותן ספות ענק והתרגעות מוחלטת. האזנה לשלווה של הדירה המקסימה הזו, תוך ספיגת האווירה הנעימה שבה.

זו היתה האווירה, חשבה בפליאה קלושה, שלא ציפתה למצוא את קית בנדיקט חי בה. בכל הנוגע לו, תכולת המקרר כמו היתה הגיונית יותר מאשר הריהוט האלגנטי והשטיחים הפרסיים.

זה היה רקע שהיה מתאים בצורה מושלמת לגארת, חשבה, פניה אומרים לפתע ערגה, כאשר דמיינה אותו משתרע על הספה ממול, כוס של יין בידו, שיערו נוצץ כנגד הכריות הכהות. מחייך אליה...

תפסיקי להתעמר בעצמך, ציוותה באלם. אין שום עתיד בסוג זה של מחשבות, ואת יודעת את זה.

היא הצליחה להרחיק את עצמה ממחשבות 'אילו' אחרות באמצעות שמירה על תעסוקה מלאה במהלך כל אותו יום. התארגנות מלאה כדי שתוכל להתחיל בעבודה האמיתית למחרת היום. והעצב נשאר מאחור במהלך הערב, הודות למסך הפלזמה שהופיע רק כאשר נלחץ כפתור במקום נסתר, אבל הציג כל ערוץ שאפשר היה להעלות על הדעת.

כמה שונה היה מאקרן הטלוויזיה בדירה האחרת, שנראה כאילו הוא תקוע תמיד בערוץ הבי.בי.סי., חשבה. למרות שלא הכל השתנה לטובה, כמובן. החדשות נשמעו עדיין מדכדכות באופן אחיד, ללא סיכוי לשלום במזרח-התיכון, עוד עליה במחירי הדלק, שתעלה ביוקר לאביה עם כל הקילומטרים שהוא נאלץ לגמוא מדי יום בביקוריו אצל החיות החולות, והידיעה אודות ניסיון הפיכה באיזו מדינה אפריקנית רחוקה.

נאנחת, טאלי החזירה את האקרן אל מקום המסתור שלו ונכנסה למיטה.

ואיזו מיטה, חשבה, מתמתחת באושר. המיטה הגדולה ביותר בה שכבה מעודה, עם המזרן השמיימי ביותר וסדיני פשתן טהורים. וערימה של מגבות נפלאות בחדר הרחצה, וחלוק צחור תלה מאחורי הדלת.

היא כמעט נרדמה כאשר הטלפון צלצל. היא התגלגלה על המיטה והושיטה את ידה אל הטלפון בצלילות מעורפלת. מהצד השני החלו לדבר באחת, קול של אשה, נמוך וצרוד, נוקב בשם של גבר ואז, מבול מהיר של מילים, "יקירי, אתה שם – איזו הקלה. דאגתי כל-כך. אתה בסדר?"

טאלי בלעה את הרוק ונזכרה בהצעתו של קית. "אני מצטערת," אמרה בנימוס. "מר בנדיקט נסע לתקופת זמן לא מוגבלת."

היא שמעה התנשפות חדה מהצד השני והקול השתנה – הפך חותך, גאוותני. "ומי את בדיוק, אם יותר לי לשאול?"

לא היה טעם לומר שהיא המנקה – לא בשעת לילה מגוחכת זו, חשבה טאלי. מלבד זאת, הנימה השתלטנית הזו – אופן ניסוח השאלה – היא נשמעה בדיוק כמו ג'וזי, וזה הרתיח אותה.

"ידידה," אמרה במאור פנים וניתקה.

היא ציפתה שהטלפון יצלצל בשנית, אבל הטלפון החריש.

ובדיוק כאשר עמדה להירדם שוב, התחוור לה שהשם שהאשה הלא ידועה אמרה בתחילת השיחה לא נשמע כלל כמו קית אלא משהו שונה לגמרי.

אני כנראה טועה, אמרה לעצמה בישנוניות. אחרי-הכל, הייתי ישנה למחצה. בכל מקרה, מאוחר מכדי לחשוש בגלל זה עכשיו – מאוחר מדי.

היא התהפכה באנחה ועצמה את עיניה.