דלהי של מטה

אל מעבר לחליפין: נראוּת חדשה בעידן הלאומנותהגודל כן קובעאחרי יותר מעשרים שנה שאני יוצאת ובאה מדלהי, ידעתי שלעולם לא אוכל לומר שראיתי הכל. אבל לדבר הזה לא פיללתי: המטרו הבליחה מבטן האדמה למשך כמה שניות אל כביש עילי שהבזיק להרף עין זריז בין אפלת המנהרות שחיברו את דלהי העתיקה עם שכונת קָרוֹל בָּאג הסמוכה. זו שכונה דחוסה, הנודעת בשוק פיראטי ענק לטלפונים סלולריים וציוד מחשבים ובמשרדי ממשלה שבהם מועסקים עובדים בני מזל: אלה שיש להם משכורת קבועה ומחלקי צ'אי המטופפים אחריהם בשקט, נכונים לכל קריאה. והנה, מטרים ספורים ממרחק שריקתה הזריזה של המטרו החולפת בין אלה שיש להם עבודה ואלה העושים יש מאין, התנוססה דמות מוכרת ולא־מוכרת כאחת. היה זה פסל האֵל־הקוף הָנוּמָן. אל, גיבור מיתי וסמל של דבקות ומוסר, שבזכותו מפגינה העיר סובלנות מסוימת ללהקות הקופים מזרות האימה המתגודדות בהמוניהן על העצים והבתים, חושפות שיניים וחוטפות פירות וחפצים נוצצים מקורבנות אקראיים.אבל להנומן הזה, שנשקף מבעד לחלונות הרכבת התחתית בהרף העין שבין יציאה ממנהרה אחת וכניסה לאחרת, לא פיללתי. הוא היה ענק: נישא גבוה מעבר לקרונות, מגמד את הכביש העילי שעליו התפתלה המטרו כתולעת זעירה, ואת עשרות המכוניות והאוטו־ריקשות שהתערבלו אלה באלה אי־שם מתחתיו. מאה ושמונה רגל גובהו, משהו כמו בניין בן עשר קומות, ידיו העצומות קורעות את חזהו, חושפות את מי ששוכנים בתוככי לבו הנאמן ללא סייג, רָאם וסיטָא. ראם הוא ספק־אדם ספק־אל, אידיאל הינדואי של אדם ללא דופי, השליט המושלם, גיבור אפוס ה"ראמאינה" שהתגבש בין המאה השנייה לפני הספירה למאה השנייה לספירה, המלווה את התרבות בתת־היבשת כאידיאל שלטוני וחברתי כתשע מאות שנה. עבור מאות מליוני הינדואים בהודו בת ימינו, ראם הוא שומר הסדר הטוב, מגינה של החברה המופתית במובניה הברהמיניים: חברה היררכית, שבה כל אדם אמור לדעת את מקומו. הוא מייצג חברה המתפקדת באופן הרמוני כאשר כל איבר מאיבריו של הגוף החברתי - ובראשם אלה שהחמאה אינה מרוחה על הצד הנכון בפת הלחם שלהם - מסורים לתפקידיהם ללא סייג; זהו מודל של סדר חברתי ויקומי גם יחד, הכורך יחד את הסדר בחברה שעל פני האדמה עם הסדר בעולמות שמעבר לה. לצדו של ראם, פוסלה רעייתו היפהפייה והמושלמת סיטא. השניים מהווים מודלים מופתיים לא רק לסדר חברתי ולשלטון, אלא גם לגבריות ונשיות: הוא - בחומרה שבהתחייבותו לסדר החברתי והיקומי ולתפקידו כשליט; היא - בכפיפותה לו, כפיפות המתקבעת בתודעותיהן של ילדות, נערות ונשים השואפות להיות מתוקות כמותה: חרישיות וכנועות. האל־הקוף הנומן משמש כהתגלמות אידיאת השירות כלפי זוג האלים ולא פחות מכך, גם מופת של אזרחות הניטע עמוק במערך ההירארכי של ההינדואיזם בן זמננו. ההודי האידיאלי הוא הינדו שיחסו למדינה מקביל לעמדה שאותה מגלם הנומן. מי שראם, המגלם את מלכות השמיים עלי אדמות, נעוץ כקוץ בשושן לבו.מקדש הנומן בשכונת קרול באג, המשקיף אל קצוות העיר, הוא חלק משינוי זוחל שעובר על דלהי בפרט והודו בכלל בעשורים האחרונים: שינוי בנראות של העיר ובתבניות החברתיות של האומה. חשיבותה ההיסטורית והתרבותית של דלהי, עיר הבירה של הודו המודרנית, נעוצה בשני פרקי זמן ארוכים במיוחד של שלטון מוסלמי: שולטנות דלהי (מאות 13-16) והאימפריה המוע'ולית (מאות 16-18). אבל עליית הלאומיות ההודית בתקופה הקולוניאלית (מאות 18-20), נכרכה בהינדואיזציה, או במה שמכונה "זעפרוניזציה" - על שם צבע הזעפרן הכתום, המסמן את ההינדואיזם הפוליטי - של התודעה ושל מרחבי האומה.על פי התפיסה הדומיננטית, תהליך ה"הינדואיזציה" נכרך בשיח לאומיות דתית שבה מתגלמת המולדת, אמא הודו, באֵלָה שגופה המקודש הוא הטריטוריה של מדינת הלאום. האזרח האידיאלי הוא הינדו הנמצא בזיקה של דבקות כלפיה. אמא־הודו היא אֵלה המשלבת היבטים של אלה זועמת, לוחמת, תובעת דם וקורבנות, יחד עם היבטים של אלה אימהית, המעניקה חיים ומזינה את האזרח כאֵם את ילדיה. קורבנות המאבק לריבונות נתפסים איפוא כמי שביצעו את עבודת הקודש, ובמופע של דבקות באֵלה־המולדת עשו את חייהם לקרבן טוטאלי. אך האם כל אזרחיה ותושביה של הודו הם בניה של האֵלה־האם? התשובה נפתלת. על פי השיח הפורמלי, בעיקר בעשורים המוקדמים של בניין האומה, היתה הודו אמורה להיות אמם של כל ילדיה. אבל בפועל, אמא־הודו ושיח הלאומיות והאזרחות הדתי־הינדואי שהיא מגלמת יצרו קו הפרדה בין הרוב ההינדואי ובין מיעוט עצום בגודלו: למעלה מ־180 מיליון מוסלמים, על פי מפקד האוכלוסין האחרון, המהווים 13.5 אחוז מן האוכלוסיה. אלא שפורמלית, מוסלמי הודו אינם יכולים ליטול חלק בשיח האזרחות שכן הוא מהווה הפרה של עיקרון התווחיד (אמונת הייחוד) באסלאם, לפיו אין לעבוד כל אל מלבד אללה.מודל אזרחות זה מייצר קושי לא רק עבור המיעוט המוסלמי, כי אם גם מעמיד את הלאומן ההינדואי בעמדת אי־נוחות כאשר הוא מפנה את מבטו החוצה, אל מרחביה של עיר הבירה, נראוּתה, אתרי התיירות שבה והמרחבים המונומנטליים שלה. מה, בשם האֵלָה, ייעשה למרחב שנראוּתו וההיסטוריה שלו נעוצות בתקופות השלטון המוסלמי? כיצד מתייחסת המדינה ההינדואית לעובדה שהמונומנטליות המהודרת שלה נשענת על ארכיטקטורה אינדו־אסלאמית? דוגמה לדרך ההתמודדות האופיינית היתה הפיכתו של הטאג' מהל בעיר אגרה (אחת הבירות המוקדמות של האימפריה המוע'ולית) מסמל כוח ושלטון של הקיסר המוע'ולי שאהג'אהן, לסמל לאומי כל־הודי, אתר תיירות מעוקר מתכניו, מהקשריו ההיסטוריים והדתיים; סמל לאהבה רומנטית במובן המודרני, שבוודאי שלא היה לה כל מקום בפוליטיקה המוע'ולית. דבר דומה קרה לקוּטוּב מינאר בדרום־דרום דלהי: בקומפלקס נמצא מסגד שבראשו מינָרֵט אדיר בגובהו שנבנה כסמל להתבססותה של שׂולטנות דלהי, כלומר לביסוסו של שלטון מוסלמי בתת־היבשת ההודית. בנייתו, שבה נעשה שימוש אקלקטי בחלקי מקדשים שנהרסו, היתה תקיעת סנוקרת בפרצופן של האליטות הישנות - כזו האופיינית לשלטון ראוותני המתבסס במקום חדש - והצהרת כוונות לקראת תמורה תרבותית, לפחות במישורים הפורמליים. המסגד חדל לתפקד כמוקד של פולחן דתי כבר תחת השלטון הבריטי, ויתרה מכך, לאחר שהבריטים סללו במקום כביש, נהפך המקום לאתר פנאי ונופש, כשאדונים ואדוניות לבושים בקפידה נהגו לצאת אליו לפיקניק של סוף השבוע. בדומה, נהפכה המצודה האדומה, ארמונם של השליטים המוע'וליים בלב לבה של שאהג'אנבאד, מול המסגד הגדול של יום הששי, הג'אמה מסג'יד, נהפכה לאתר תיירות ולנכס לאומי: זה המקום שבו מתקיים טקס יום העצמאות מדי 15 באוגוסט, ועל חומותיו מתנוססים באופן תדיר דגלי הלאום. בימים שבשיגרה, מתקיימות מולו הפגנות על הפגנות ומחאות על מחאות, בתקווה שהמדינה תפקח עיניה.