דמדומי ערב בבלקן

א. שחרית

"וֶרָה קוֹראץ'!", קוראת הפקידה בדלפק של מלתחת האקדמיה לרפואה צבאית.

"כן, זו אני!", היא ממהרת לקום, מסתכלת בעצב בקשישה שבשמה קראו לפני כן, הנושמת בקושי ומתקשה בהליכה. רק שלא תגיע למצב כזה! עדיין חזקה עליה שזה לא יכול לקרות לה. ובכל זאת, ככל שהיא מתקדמת בגילה, כן היא מוּדעת ביתר תכיפות להמון המצבים הקשים שבאים במשך השנים. עם הזִקנה מגיעים הפחדים – פחדים מפני אסון, מצוקה, עוני, מחלה, מוות, שלאִטם יתגנבו אל תודעתה ויהפכו את כל הזוועות הללו לקרובות ואפשריות. עליה לנהוג יתר זהירות, להישמר יותר. מוזר. מן הראוי היה שאדם ייזהר ויישמר בעודו צעיר לימים: להיזהר בחציית הכביש, להירתע ממעמקים ומגבהים, להימנע מאנשים מפוקפקים וסימטאות חשוכות. שהרי בעודו צעיר משתרעים החיים לפניו בטרם יגלו את פניהם, מוכנים ומזומנים לטעימה ולפיכך יקרי ערך. משהזדקן – כל החיים מאחוריו, מנוצלים עד תום וקשוחים, נטועים בעבר. ואף על פי כן, הנעורים אצים־רצים בלי חשבון, אינם יודעים פחד, ואילו הזִקנה פחדנית וטעונת חרדות. על מה שומרים הזקנים ובשביל מי? מה עוד יש להם לאבד?

הכי גרוע זה בגילה, שנות הארבעים המאוחרות. לא לשם ולא לכאן, לא צעירה ולא זקנה, כבר הפסיעה לעֵבֶר אך עדיין לא עברה את הסף; חוֹבֶרֶת די זמן אל החיים על מנת להכיר את כל תועבותיהם, אך זמן קצר מכדי לוותר עליהם בקלות.

המחשבות, שכבר למחרת היום עשויות להשתנות, מעלות חיוך על פניה של ורה. שהרי מסקנותיה נוטות להשתנות בהתאם למצבי הרוח, והיא מוּדעת גם לתכונה המעצבנת, שבהשמיעהּ טענה כלשהי מיד עולות בדעתה עשר אחרות, הסותרות אותה.

היא התנגדה בתוקף לאשפוזה בבית החולים, עד שנוכחה לדעת כמה מהר ובאיזו קלות אדם מסתגל למצב כשאין ממנו מנוס. וכיום, אף שהיא מאושרת לשוב הביתה, אין היא שמחה כלל לצאת מבית החולים ולשוב להיכנס אל עולם שבו איש מן העוברים ושבים אינו יודע שעברה ניתוח וכי יש לנהוג בה בהתחשבות ובעדינות – לעולם הפשוט, המפחיד, של רחובות בלגרד ולהמולה שבה היא חשה חסרת מגן, נאלצת לדאוג לכול לבדה ובכוחות עצמה, באין אחיות ואחים כדי לסייע בשעת הצורך, במקום שלאיש לא חשוב מה קרה לה ועד כמה סבלה.  

חברתה של וֶרָה, קאצָ'ה או קטרינה פיליפוביץ', בתה של בֶּקָה אַרְסֶנִיֶיביץ'־סְפּאסיץ' מנישואיה הראשונים האומללים, יושבת בחדר ההמתנה, אפה החד נקמט מריח הזֵרים שנותרו בחיקה. וֶרה לא אבתה להשאירם בחדר, שבמשך שלושת השבועות של שהותה בו נדמָה לחנות פרחים. את סידור הפרחים המפואר ביותר, עם הקָלוֹת והוורדים הצהובים, קיבלה מחברתה רינה החיה בווינה, מלוּוֶה במסר עדין המנוסח ברגישות. קאצ'ה עמוסה גם בתשורות הקטנות, לצד ארנקה של ורה ונרתיק כלי הרחצה. ורה מתעבת את שקיות הניילון המצויות, שבהן נוהגים אנשים לשאת כל מיני דברים. אפילו קִרבת המוות לא שחררה אותה מן הדאגה לכך שהכול ייראה נאה, ערוך בתואם ובטוב טעם – כל מה שהעין רואה, לרבות מה שהאוזן שומעת ומה שמרגישים. והיא יודעת שזה בלתי אפשרי, שהרי החיים אינם כאלה. הם נוצצים, אבל גם מחרידים. ואילו היא מאתגרת אותם, אבל גם נכנעת להם.  

"בואי, אעזור לך", אומרת קאצ'ה, לא בדאגה יתרה וגם לא בנימה צוננת מדי. היא ניחנה בחוש מידה: עכשיו אין לעצבן את ורה בתשומת לב מוגזמת, אך גם לא להותירהּ ללא כל גילויי תשומת לב. כיום היא רגישה במיוחד, מכיוון שעדיין לא החלימה מפצע הניתוח. חברתה של ורה משחר ילדותן מוכיחה שוב שהיא אחד האנשים הנדירים המביאים תועלת בלי להוסיף מילה מיותרת: עושים טובה גדולה מאוד, ולמשמע דברי תודה הם מגיבים במזעור המחווה שלהם, שכן   מלכתחילה אין הם מוּנָעים מן הצורך לזכות בהכרה. לא כן ורה, שההכרה חשובה לה. היא אוהבת לזכות בהכרת תודה כשם שהיא מסוגלת להביעהּ. לא כן קאצ'ה חברתה.

קאצ'ה מדברת הרבה רק כשהיא נאלצת להסיט את תשומת הלב מן המצוקה שמישהו שרוי בה, כמו למשל מהניתוח של ורה. בדרך כלל היא מאזינה ברוב קשב לדברי בן־שיחה ומעניקה לו די זמן ומרחב להתבטאותו, וככַלותו לדבר היא מסוגלת לתמצת במשפט אחד את עצתהּ ביחס לפתרון אפשרי. קאצ'ה מרגיעה את המתרגשים, מבהירה דברים מעורפלים ומטלטלת את הרדומים. בהפגישהּ בין מכריה היא נוהגת בנדיבות ואינה שומרת איש מהם לעצמה. היא מספיקה ויכולה הכול, וכל מעשה שלה הוא דבר בעִתו. בקצרה, קאצ'ה מרעיפה מטוּבהּ על כל אדם, ולא רק כגמול על מעשהו, אלא בתוקף תכונה מוּלדת שניחנה בה מטבע ברייתה. אנשים מזהים עד מהרה את אלה המיטיבים עם הזולת ובדרך כלל גם מרבים לדרוש מהם, ואולם בזכות בריאותה האיתנה וסבלנותה האינסופית עומדת קאצ'ה על נקלה בדרישותיהם. היא קיימת כהוכחה לכך שבני אדם כאלה אפשריים.

לבִתה נתנה קאצ'ה את השם בְּרַנְקָה, על שם אמה של וֶרה, שבנישואיה הפכה מבְּלַנקָה לבְּרַנקָה, ואשר בזמנו תמכה בבֶּקָה, אמה של קאצ'ה, כשזו התאהבה, ועודדה אותה בתקופת הציפייה הארוכה לשובו של חתנה המיועד, שנכלא כאסיר פוליטי, ובהמשך אף שימשה עדה במעמד נישואיה של בֶּקָה לבחיר ליבה, הרב־‏סרן ספּאסיץ'. ברנקה פיליפוביץ' נולדה ביום מותו של מַרקו קוראץ', אביה של ורה, והייתה חביבה על ורה יותר מכל ילדיהם של חברותיה. היא דמתה לוֶרה יותר מאשר לזו שעל שמה נקראה, דהיינו אמה של ורה – שדווקא קאצ'ה, במזגה הרך, בסבלנות ובהבנה שניחנה בהם, דמתה לה אף יותר מאשר ורה עצמה, בתה מבטן ומלידה. הכול התערבב!

אילו נמצא בימים ההם סטֶוואן ספּאסיץ', אחיה למחצה של קאצ'ה, בלונדון לרגל עסקיו, אל נכון היה גם הוא בא לכאן כדי להקביל את פניה של ורה בצאתה מבית החולים.

"לא, לא! אני יכולה בכוחות עצמי", עונה ורה ונכנסת אל תא המלתחה.  

בגדיה נמסרים לה מבעד לאשנב דמוי חלון קטן בבית קפה מן הדור הישן. באותו מקום הניחה אותם לפני שלושה שבועות. סוף כל סוף תפשוט את הפיג'מה של בית החולים ותשוב להיות מה שהִנָּהּ. היא נזכרת בפתגם הספרדי "Panjus dan onoris". ככל פתגם, הוא נכון רק באופן חלקי. מיד עולה בדעתה אִמרה מנוגדת במשמעותה, הזכורה לה מפי אִמהּ: "Das gevisse Etwas", דהיינו הדבר המוּלד, שאינו מושפע מן הלבוש. הו, העירוב הזה בין אֲמָרות אוסטרו־הונגריות לאלו הספרדיות!

בשעה שהיא מתלבשת חושבת ורה על ניסיון החיים שצברה, שקרוב לוודאי גם ימי בית החולים יצטרפו אליו וימצאו בו את מקומם, ואילו היא, עשירה וחכמה מכפי שהייתה, תמשיך בחייה. עכשיו נראה שסוף כל סוף ברור לה לגמרי אותו סיפור ששמעה לעתים קרובות מפי אִמהּ: בשעת פרידה בין שני חברים אומר האחד לרעהו: "שאלוהים ייתן לך הרבה בעיות". "מה זאת אומרת?" מתפלא השני. "כן, כי אם יש לך רק בעיה אחת, משמע שאתה חולה". ורה נהנתה לחזור על סיפורים ששמעה מפי הוריה, כי הם היחידים שנשארו עמה ולא נמחו מזיכרונה. אילו היו לה ילדים, הייתה מעבירה אותם אליהם. כנראה מפני שאין לה ילדים היא מעלה אותם על הכתב. עם זאת, זה לא אותו דבר: מה שקוראים לא זוכרים כפי שזוכרים מה ששמענו בהיותנו יְשובים בחיקה של אמא. הרומנים שכתבה הם ילדיה. אם כך, עד היום יש לה בת ובן: הראשון רך כַּמוך, השני מוצק ועז. כעת היא יולדת את השלישי, שמתחיל במחלה שפקדה אותה.

המחלה כבר חלפה ועברה. לפניה עוד רק ההחלמה. חרף כל סִבלה, כעת הכול נראה לה מהיר, קל, כמעט מקרי. כן, מקרי! במקרה חשפה לעיני רופא העור את כל הגב שלה, אף על פי שרצתה להראות לו רק יבלת על כתפה השמאלית. במקרה נגע הרופא בצד ימין ואמר שאת זה צריך לנתח תיכף ומיד. כנראה עליה להמשיך בחיים. אבל לשם מה? למען אושר כלשהו שעתיד להאיר לה פנים, או למען חֶשכת כאב המיועד לה?

במרפאת הכוויות והכירורגיה הפלסטית צפתה במקרים קשים: כל גופו של אדם עטוף בתחבושות, מכף רגל ועד ראש! הוא שוכב ללא ניע ורק עיניו מתנועעות. אשה שכל גופה מכוסה צלקות זוועתיות! "היי צנועה בדרישותייך ומתונה בתלונותייך", אמרה לעצמה, "בכל הנוגע למה שחשוב בחיים. הציבי לעצמך סולם ערכים עקבי והגיוני". היא ידעה שזוֹרָן יבוא אי שם לקראת הסוף. הם התאהבו בלהט ולמשך זמן קצר. היא ברצינות, כדרכה, הוא בפיזור נפש, כדרכו. כשנזקקה לו, נעלם. אף על פי כן נותרו ביניהם חשבונות נקיים וזִכרהּ של אהבה קצרת ימים.

בבית החולים שיחק לה מזלה: הרופאים, האחיות, האחים ואפילו שאר החולים תמכו בה וסייעו להחלמתה. בזכות מה הוענקה לה תשומת לב כזאת? שאלה את עצמה. אולי מכיוון ששהותה בבית החולים, לרבות הפחד מן הניתוח, הכאבים הנלווים וחוסר האונים, עברה עליה בסופו של דבר בנוחות מסוימת. ככלל, נראה לה שהבריאים סבורים כי החולים נואשים יותר מכפי שהִנָּם.  בעיקרו של דבר היא ריחפה בחללו של כעין מרכז חדש, מהמם, שנמצא לה בחסדי האשפוז. נדמה לה שהעמידה בניסיון את יכולתה להחזיק מעמד ללא טרוניות, כאילו פצחה בריקוד עם עצמה וסיימה אותו החלטית ועולזת, ללא צורך בסימנים שיעידו כלפי חוץ על הצלחתה. וכל אלה שהייתה מוקפת בהם כמו חשו ברוח הנינוחה שנחה עליה והתאימו את עצמם אליה... ואולי שלוות רוחה מקורה במחשבה שהנה הגיעה השעה שבמחלתה ובמותה האפשרי תכפר על חטאהּ לאִמהּ?... או שכל אלה אינן אלא מחשבות שווא שלה, כאשר ביסודו של דבר היה לה עניין עם רופאים וצוות רפואי שמילא את תפקידו במסירות ובנאמנות. בכל מקרה, במחשבה עליהם היא חשה הכרת תודה אינסופית. גם אמה, בלנקה, נהגה להודות על כל חסד ולוּ הקטן ביותר, כל מילה טובה או חיוך. וככל שהזדקנה וחשה חסרת אונים, כן גבר הצורך שחשה להביע את תודתה. לפעמים היה הדבר מעצבן את ורה, אבל כעת היא מגיעה למסקנה שכמוה כאִמהּ: מיד היא חושבת איך להודות ולגמול טובה.

עייפה היא יוצאת מתא המלתחה.  

"אני מקווה שגם בבית אוכל לישון היטב", היא אומרת לקאצ'ה.   

כפי שהיה בבית החולים, בחדר אחד עם נשים זרות שכל הזמן התחלפו: ולנטינה מסֶנְטָה, וֶסְנה מקוֹסוֹבְסְקָה מיטְרוֹבִיצָה, דיאנה מקְרַיִישְׁנִיק, יֶלֶנה מִנִישׁ, מריה מרוֹבָץ. כולן נחמדות ומסבירות פנים. הודות למנורה קטנה למראשותיה יכלה לקרוא וזה לא הפריע לאיש.  

ורה וקאצ'ה פונות בצעד אִטי דרך המסדרונות הארוכים לעבר אולם הכניסה המרכזי ויוצאות מפתח האקדמיה לרפואה צבאית. שמש סתווית מקדמת את פניהן בצאתן. רוח קלילה, לא קרה ולא חמה מדי, מלטפת ברוך את לחייה של ורה. הטבע מחייך אליה, רחום ונדיב, ובזיכרונה מבזיקים זכרי הקיץ שחלף.  

הסמינרים באוֹכְריד ובצְרִיקְבֶנִיצָה, לאחר מכן נופש במיקוֹנוֹס ובסַנטוֹריני. חודשיים תמימים בשמש! וכאילו נישאה בכוח איזו תחושה מוקדמת כי זו לה הפעם האחרונה, שכן בגלל הצלקת על גבה לא תוכל עוד לעולם ללבוש חולצות קטנות ללא חזייה, לעולם לא תשתזף עד להשחמת העור. מעתה ואילך יהיה עורה לבן גם בקיץ.

"בואי נשב שם על הספסל", מציעה קאצ'ה, שׁשׂמה לב להליכתה האִטית של ורה, היוצאת באי רצון מבית החולים. ורה שואפת אוויר מלוא ריאותיה, ומיד אחר כך מדליקה סיגריה.

"לכאן ברחו מההפצצות אמא ואבא שלי, ואני בזרועותיהם", אומרת ורה, מהורהרת. "ועכשיו, נבנה כאן בית החולים הענקי. בַּנְיִיצָה, המקום שהציל חיים. בימים ההם, ובזמן הזה. משונה". היא שותקת, ואחר נאנחת. "את יודעת, אני חוששת מהעולם החיצוני חסר ההתחשבות..."

"אל תדאגי, אנחנו נסיע אותך... בקושי שכנעתי אותם שאני אבוא לקחת אותך היום", אומרת קאצ'ה בחביבות. "הם כל כך התעקשו להציע כל אחד את עצמו, עד שחיכיתי שרק עוד יבואו קרובים שלך מישראל וינחתו פה כדי להסיעך הביתה!"

"והרי קיים גם המוסד הכי יעיל בעולם: המונית!"

"למה לבזבז כסף, אם אינך חייבת?"

"למה לא, אם יש לי?"

הן קרֵבות אל המכונית. צעדיה של ורה נדבקים לכביש. יש לה רצון לשהות בשמש עוד שעה קלה. היא תתקשר לסְטַאשָה נסטורוביץ'... אצלו בחווה תוכל לשבת בין התרזות הענֵפות והאלונים החסונים. שם, ברובע דֶדִינְיֶיה, הכי נעים בעונת הסתיו: חמים בשמש, שקרניה נאבקות במשבי הרוח הקרה. באוקטובר, לפני עשרים ושמונה שנים, הפסיעה בפעם הראשונה אל תוך עולמו של שוכן הרים זה. אז התאהבו. עוד אהבה אחת שהסתיימה בלא הצלחה.  

"לא כואב לי כלום", מזמזמת ורה בהיכנסה אל ה"שְקוֹדָה" הישנה של קאצ'ה, "למעט פצעי הלב הישנים שנפתחים!" הן צוחקות. "ולכן, קאצ'ה" – פותחת ורה בנימה חגיגית – "אני מצהירה בזאת על עצמי כבריאה ומותירה מאחור את כל החוויה האימתנית. תם ונשלם!"

"בראוו! ואז יופיע הגבר של חייך!"

"את לא חושבת שהוא מאחֵר במקצת?"

"לעולם לא מאוחר!"

"אהבה, הו האהבה!" מזמזמת ורה. "אהבה היא המענה המספק היחידי לבעיית הקיום האנושי... או משהו כזה... אֶריך פרוֹם... או משהו כזה".

קאצ'ה מפלבלת בעיניה. "הפסיקי לצטט מחשבות של אחרים!"

"אני לא מסוגלת. סטאשה נסטורוביץ' הדביק אותי בזה עוד בנעורַי, בימי האוניברסיטה..."

הן זוחלות בתוך פקקי התנועה. קאצ'ה מחפשת נושא העשוי למשוך את תשומת לִבהּ של ורה, מציגה לה שאלות שונות ולבסוף, בזהירות רבה, אומרת: "תגידי, נבהלת כשאמרו לך שיש צורך בניתוח רציני?"

"נדהמתי יותר משנבהלתי. וגם רתחתי בגלל ההפרעה לחיי, שהדבר גרם לי לחרוג מהמסלול הקבוע של חיי. הוועידה מתחילה, הגיעו מורים מכל רחבי המדינה, ואני בבית החולים! תוהו ובוהו! ממש מִפגע! ובכל זאת, בכל הזיפְת הזה כאילו הגורל החליט להקל עלי. כבר סיפרתי לך: בערב שקדם לאשפוז הזמין אותי מירקו, הארכיטקט, לאחר שלא התראינו חמש עשרה שנה, לארוחת ערב ב"פראנש"... אחרי כן קיבלתי מכתב מג'ין סמוט... מורה לספרות מַשווה... משתרע על עשרים עמודים, מוקדש כולו לרומן שלי. והרי את התרגום שלחתי לה כבר מזמן! אַת יכולה לתאר לעצמך, הגיע ביום שישי, כחצי שעה לפני שיצאתי מהמשרד! לא ייאמן! את כל סוף השבוע שלפני הניתוח ביליתי בקריאת המכתב שלה ובחיבור תשובה על הערותיה. אני כל כך אסירת תודה לאִשה הזאת! לא רק על מה שכתבה לי על הרומן, אלא על כך שכתבה ושלחה אותו במועד הנכון".

"הנה, את רואה, את לא שלימזל!"

"חמודה שלי, זו שאלה מאיזו נקודת ראות מתבוננים בעולם. שלך תמיד חיובית. שלי, איך לפעמים... תראי, חלמתי אמש משהו שכבר שכחתי, אבל זכור לי שבחלום הגעתי למסקנה שכל החלומות הם ממש שטויות. וכך גם החיים".

"חוץ מאשר כשחייך ניצלים על חוט השערה", עונה קאצ'ה ברצינות. "ואל תעמידי פנים! החיים הם... כמו אמא. יש רק אחת".

קאצ'ה צודקת. הייתה זו סכנת חיים, ולכן התמקדה תשומת לִבם של כל חבריה במהלך החודש הזה רק בה. כל עוד הייתה אמה בחיים לא חסרה לה תשומת לבם של אחרים, כי זו של בלנקה פיצתה על הכול. בתה הייתה מרכז עולמה, מקום שבמות אִמהּ אבד לוֶרה לעולמים.

"כולנו הסתובבנו סביבך", אומרת קאצ'ה, כמי שקוראת את מחשבותיה. "אבל לעולם לא אשכח איך אַלמָה התנפלה על סינְגֶ'ליץ' בנחישות האופיינית לה  ודרשה שהוא, המנהל בכבודו ובעצמו, ינתח אותך..."

"אם צריך לקחת את אינדה לפריז, לניו יורק, ללונדון..." מְחַקָּה ורה את קולה של אלמה נובאק, וממשיכה בחיקוי קולו העמוק של פרופסור סינְגֶ'ליץ': "איזו אינדה?". "מה פירוש איזו? חברתי, ורה קוראץ'! הלא עליה אנחנו מדברים!", ואלמה אפילו מתרעמת עליו, כאילו סינְגֶ'ליץ' חייב להכיר גם את הכינוי 'אינדה', כפי שהחברים קוראים לי! הן צוחקות בכל פה, מגזימות, מוחות דמעות, מתקשות לעצור, בעצמן לא מבינות מה זה כל כך מצחיק. ואז... סטֶוואן מתפרץ..." מוסיפה קאצ'ה בהפוגה בין הצחוקים.

"The bluebeard!, כחול הזקן!"

"רינה..."

"The longfingers!, ארך האצבעות!"

"אירה..."

"The quicktalker!, הדברנית!"

"לולה..."

"The heartbreaker!, שוברת הלבבות!"    

"וכולם מתנפלים על המנהל המסכן ומשגעים אותו, עד שהוא עצמו לא יודע מה קורה לו... וקלארק קֶדְמוֹן מטלפן אליו מדי יום ביומו מניו יורק, דבר שמחייב את הפרופסור לדבר אנגלית, ואת זה הוא שונא!... אוי, אפילו הצחוק מעייף אותי", נאנחת ורה ומשיבה על עצמה רוח במניפה. "באמת לא מובן לי איך פלשתם כולכם לבית החולים המבוצר הזה!"

"הודות לקשרים, כמובן. לכל אחד יש מישהו".

תחילה באו לבית החולים מילן אַנטיץ', בעלה־לשעבר של ורה, ועמו פטר בנו, ממושמע ויפה תואר, נושאים זר פרחים ענקי, ולאחר מכן שיירה שתחילתה בבּאנייצה וסופה בקומה התשיעית של בית החולים הצבאי. מורגלת לכתוב הכול, רשמה ורה בפנקס שלה, שממנו לא נפרדה לרגע, את שמות כל המבקרים, ולא עמדה בפיתוי להדביק לכל אחד מהם, אפילו בנסיבות אלה, תואר נלווה, כגון: וֶסְנָה הנחפזת, קוסטה המכופתר, אנה המבוהלת, קְרְסְטָה הענקי, וֶסְנָה הפטפטנית, אֶדיתה בעלת האף הסולד... ולאחר מכן המשיכה ורשמה גם את אלה שהגיעו לבלגרד כדי להשתתף בוועידה לאנגלית כשפה מקצועית, ומששמעו היכן היא נמצאת הגיעו לביקור בבית החולים: נֶלי המעודנת מלְיוּבְּליַנָה, פטרישׁיה הפרועה מסראייבו, טליה הקטנטונת מרִייֶקָה, נינה המלאכותית מקַרְלוֹבָץ, נֶנוֹ הקולני מבַּבִּינָה גְרֶדָה...

וֶרה התגאתה בחבריה ומכריה. כולם נראו לה יפים, חכמים, משכילים, הגונים, רגישים... במיטת בית החולים, היא אומרת לקאצ'ה, שכחתי את מגרעותיהם. "כולכם הייתם קרובים לי יותר מאי פעם, חשובים יותר, נחוצים יותר... הייתי תלויה בכם... עד שהגעתי למסקנה שאתם נהדרים ואין כמוכם!"

"ורה, כולנו חשנו מחויבים!" אומרת קאצ'ה באהדה.

וֶרה זעה בעצבנות במושבה. חם לה, היא עייפה, משתוקקת להגיע למיטה. זוכרת את הרגעים הקשים, כאשר העיפה מדי פעם, דרך חלון בית החולים, מבט על כנסיית סאווה הקדוש ועל מרכז הקניות "בֶּאוֹגְרַָגַ'נְקָה" ושאלה את עצמה אם תשוב הביתה בריאה ושלמה; כאשר במשך ארבע שעות תמימות, שטופת זיעה, נאלצה לשכב ללא ניע, כי אסור שהשתל יזוז ממקומו, כשאפילו הנשימה גורמת לתזוזה; או כאשר, מכוסה בסדינים סטריליים, רותחת וגם קופאת, שכבה על בטנה בחדר הניתוח, מבקשת בלִבהּ שבממצא ההיסטו־פתולוגי לא תתגלה ממאירות ביבלת שהוסרה בניתוח; כשעברה את ההכנות המפחידות לניתוח הנוסף, שנערך בהרדמה מלאה – החל בהסרת הלאכה מהציפורניים, לבישת הכותונת הלבנה, ההסעה על גבי אלונקה מתניידת ועד להמתנה באולם בין אנשים זרים, שבדומה לה גם הם עטופים בלָבָן. אך בהיכנסה אל חדר הניתוח מרגיעה אותה המחשבה שהנה לבסוף הכול מתחיל ועומד להסתיים. מן המנורות הענקיות, בכעין דממה קוסמית, שופעת נוכחותו של חואן גַרסִיָה גולאן דה אוליבַרֶס. בין המנתחים הממהרים, הרטיות הירוקות ומסכות הפנים מרשרשת גלימה לבנבנה בברק התקווה ובמרירות הספק, וכל אלה מתלכדים להכרה כי שום דבר כבר אינו תלוי בה. בחיוך היא שוקעת בשלווה נרקוטית, נעדרת כאב – שלווה באור, שלווה בחשיכה – נבלעת בתרדמה לפרק זמן שאינו נרשם בזיכרון, ומחשבתה האחרונה היא שאלתה אל חואן, אם גם המוות הוא כזה. לאחר מכן היקיצה, המצב המוזר של שיבה להכרה, כשהיא שומעת ומבינה הכול בעוד חואן מונע ממנה השתתפות פעילה. וכאילו נמחקה אישיותה מתוך חייה היא רוצה לדבר – אך אינה יכולה. רוצה לרוץ, אבל כמו בחלום ביעותים היא עומדת נטועה במקומה. היא שואלת את חואן אם המוות הוא כזה ואז הוא מתפוגג, נבלע לאִטוֹ באבקיקיה של קרן שמש פתאומית.

כפי שהבטיחה לה אלמה חברתה, היא נמצאת לידה בשעה שהכרתה של ורה שבה אליה. היא מראה לה גלויה ששלחה לנה לאזיץ' לוֶרה מפַּסאדינה: מתחת לקריקטורה של חולה המושיט לשון החוצה נכתב: "Don't you dare screw up this time! Get well!"

ביומיים הבאים, בעוד ורה שוכבת ללא ניע כשחלק גופה העליון חשוף, והפצע עם השתל – עור שהוסר מן החלק האחורי של ירכה השמאלית – פעור ומכוסה ברטייה, מתקשרת אלמה שוב ושוב כדי לשאול לשלומה, אבל אינה באה עוד. כעיתונאית טלוויזיה מנוסה היא מופיעה רק ברגעים הקריטיים, שבהם כל אדם אחר אינו מסוגל לחדור למקום המסוים.

הפצע על ירכה, חבוש בחזקה, צורב ומכאיב שלא כפצע שעל גבה, אך השתל נקלט היטב – וכעבור ימים אחדים, בסיוע האח, היא קמה לראשונה מהמיטה. בחדר האמבטיה היא מתיזה על עצמה מים ומתרחצת, חשה מרועננת, חדשה ותמה כתינוק – כאילו נולדה מחדש, מוגנת בנווה ההחלמה. איזה אושר מסבות פעולות פשוטות כאלה!

אין ויש, נגזל ומוענק – זה סוד האושר האנושי, מסכמת ורה לעצמה ומחייכת. היא שמחה להשתחרר לביתה: להשתכשך באמבטיה הצחורה שלה, להביט בחפצים המוכרים, להתיישב בכורסה שלה...

"רחוב נְיֶיגוֹש שבעה־עשר, אין כמוהו בעולם!" קוראת ורה בהגיען וחשה לעבר שער בית המגורים שלה, שעמודי האבן שלו נושאים עדיין את צלקות ההפצצה. ואז היא רואה את זורן היוצא משם, חוצה את הרחוב וחולף ממש ליד המכונית שלהן. ורה יושבת בשקט: לפתע מתברר לה שאין ברצונה להתראות וגם לא לדבר עמו. היא מניחה לו לעבור וללכת לדרכו.

קאצ'ה וּוֶרה יוצאות מהמכונית וחוצות את הכביש. מישהו מנופף להן מתוך מכונית אדומה: מירקו! הוא ליווה אותה בצאתה מעולם הבריאים וקיבל את פניה בשובה מעולם החולים, ובשתי הפעמים לגמרי במקרה.

"את לא נראית טוב", אומר מירקו.

"גם אתה לא היית נראה טוב יותר אילו יצאת עכשיו מבית החולים!"

"מה את אומרת? היום יצאת?"

"לא היום, אלא ממש עכשיו!"

"איזה קטע... תתקשרי ונתראה".

"כן", עונה ורה, אך יודעת שלא תתקשר.

התאים אטומים, מוקדי הממאירות לא פרצו את מעטפת התא. וזורן... מיהו זורן? ומירקו?... מיהו מירקו?

***

ורה נכנסת אל דירתה, דירת אמה, אביה, הדודה ריקיצה, דירתם של בני שָׂלוֹם וקוראץ'. פוסעת שוב אל מקום העבר שלהם וההווה שלה, מקום שבו הייתה ילדה, נערה ואִשה, בת, אחיינית, מאהבת ורעיה. עתה שוב לא נותר דבר מכל אלה, כי אין לה הורים ולא דודה, גם לא מאהב או בעל. נותרה לה רק היא עצמה. באותה זירת התרחשות מילאה ורה במועדי חייה השונים תפקידים שונים, הביאה לידי ביטוי את כל הדמויות האצורות בה, את כל הזאבות והחתלתולות, הנשים הקטנות ואלה המסוכנות, הפקחיות והשיגעוניות, השתייניות והמתנזרות, את התמימות והנכלוליות, החלשות והחזקות, העדינות ושוחרות הריב־ומדון, את המעשיות והחולמניות, את הקודרניות והעליזות... דמויות שונות, שכל אחת מהן נוגדת את קודמתה או את זו שאחריה. מעולם לא חשה ורה בכובד משאם של ניגודים כה רבים, שכן מעולם לא שיחקה את הדמויות.      

קאצ'ה מחליפה את מצעיה ומזעיפה פנים כאשר וֶרה מבקשת לעזור לה, אך עד מהרה נסוגה ורה, כי העור הצעיר והרך, המתוח על פצע הירך, מקשה על תנועה חופשית, והיא מתלוצצת ואומרת שזה הדבר היחיד הצעיר שבגופה. במעמד תלישת התחבושת הדבוקה לעור הירך אמרה לה האחות מארה שאפילו גברים מתעלפים מעוצם הכאב. ורה הייתה גאה בעצמה שנשאה את הכאב בשתיקה ובכתה רק לאחר מכן, בשובה לחדר.

קאצ'ה עוזבת וּוֶרה מתקלחת. הפצע על גבהּ מכוסה בגזה ובאספלנית בלתי חדירה למים. מותשת אך רגועה היא נשכבת במיטה הריחנית, ובו במקום שוקעת בשינה. צלצול הטלפון מעיר אותה. מאותה שעה עומדת אחת מחברותיה על המשמר ליד הטלפון, שלא מפסיק לצלצל, כי לוֶרה לא נותר כוח לנהל שיחות ממושכות. אלמה מתגלה כהחלטית יותר מכולן: היא דוחה אפילו את השיחות המגיעות מאמריקה או מישראל, כל שכן מיוגוסלביה או מבלגרד.

אף על פי שאיש לא ארגן שום דבר, אל הבית מגיעים כסדרם מזון מבושל ופירות וירקות טריים.

מדי יום בשעות אחר הצהריים נוסעת ורה להחלפת התחבושת. לאחר שפרופסור סינג'ליץ ודוקטור נשוביץ' מעיפים מבט ונדים בראשם בשביעות רצון, האחות יוֹבַנקה קצת מורטת וממשמשת במקום הפצע. בוקר אחד ביקשה ורה ראי. לרגע נאלמה דום, מזועזעת מעומק הצלקת וגודלה, בעוד שני הרופאים מסבירים לה שהיא צפויה להצטמק במשך הזמן.

"עד כמה?" שואלת ורה.

"בסנטימטר או שניים".

ונשארים עשרה... סידרתם אותי כהוגן", מחייכת ורה. "מעתה אוכל לצאת רק עם כירורגים".

"ולמה?"

"אילו ראה את זה איזה מהנדס, למשל, היה מתעלף על המקום!"

הם צוחקים. החלפת התחבושת חביבה על ורה. כאילו חזרה למקום הולדתה. היא מחבבת את כל הרופאים ואנשי הסגל הרפואי. מחַשבת בלִבהּ אילו מתנות קטנות עשויות לשמח את לִבם. במשך ימים היא עוטפת את התשורות בניירות צבעוניים מבהיקים, ולבסוף מביאה להם. ביחד הם לוגמים קפה.

זורן מתקשר אליה מסראייבו. הוא קיבל עבודה במסעדה האיטלקית "לוטוס" שבסְקֶנְדֶרִיָה.

"חיפשתי אותך... בשום מקום לא היית, לא בבית וגם לא בשגרירות..."

"לא חיפשת אותי כשהיה צריך", היא עונה בשלווה. "עברתי ניתוח. הסירו לי את היבלת. זו הייתה מֶלַנומה, קלארק 3..."

זורן מחריש, ולאחר מכן, בנימה מבוהלת: "ומה זה קלארק 3?"

"משהו שמתים ממנו". ורה מוּדעת להנאה שהיא שואבת מהצהרתה הדרמטית.

"ורה... אני לא יודע... יכולתי... כלומר..."

"מבחינתי, לא".

"לעולם ועד?"

"לעולם ועד", אומרת ורה והנימה הילדותית שבדיבורם מעלה חיוך על פניה.

"בסדר, אם זה מה שהחלטת", נענה זורן, וכמעט בהקלה מוסיף: "ומה, להתקשר שוב?"

"אל תתקשר. עכשיו הכול שונה".

"אני כל כך מצטער... לא הייתי אִתך, למרות שהבטחתי... את כועסת?"

"לא. לא היית ועכשיו אי אפשר לשנות כלום. לא תוכל להריץ את הסרט לאחור".

 

ושוב ראתה בעיני רוחה את דמותו התמירה, על שערו הבלונדיני הבלתי־מרוסן ותנועותיו המיומנות, עת כיבד אותה במשקה על מרפסת המלון "לֶפֶּנְסְקִי ויר" בלילה שקדם לפתיחת הסמינר. השחר המפציע על גדת הדנובה ועִמו עוצם התשוקה, שפקפקה אם אחרי וְלאהוֹ עוד יימצא מישהו שיוכל לסחוף אותה בעוצמה כזאת. בלתי מוּדע למשמעות מעשהו עקר אותה זורן מן הקשר שהסתיים מזמן. הוא הראה לה שעודנה בחיים. פיליפ הפריזאי במיקונוס לא השיג מאומה, על אף מאמציו הרבים; זורן מדוֹנְיִי מילאנוֹבָץ השיג הכול, ללא כל מאמץ שהוא. אצל פיליפ הכול חלקלק ונעדר כנות, אצל זורן הכול ספונטני וללא הסוואה. על כן היא מכירה לו תודה, ואפילו עכשיו היא רוחשת לו חיבה. שינוי חל בה. קרבת המוות חוללה בה שינוי. היא התרככה, קרובה יותר לאמא על פי מזגה. לעת עתה.

"הלו, שלום, כאן..."

"איוון דוֹמָזֶט".

בו במקום מזהה ורה את קולו הצלול במבטא־סראייבו של המנצח והמלחין הכותב את המוזיקה למופע בלט המבוסס על עלילת הרומן הראשון שלה. אדם הדבֵק במשימה: לפני כשנתיים פנה אל ורה בהצעתו המדהימה כדי לקבל את הסכמתה. ורה, שההצעה החמיאה לה, נתנה בו במקום את הסכמתה. לאחר מכן הופיע איוון דוֹמָזֶט כמה פעמים: כדי לשמוע את דעתה על הליבּרֶטוֹ, כדי לצפות בתצלומים הישנים של גיבורי הרומן, כדי להודיע לה שהתיאטרון הלאומי בבלגרד לא דחה אך גם לא קיבל את הצעתו – פשוט לא ניתנה כל תשובה שהיא. ופעם כשהתקשר אליה הגיבה בקרירות ולאחר מכן התחרטה, ומשום כך גם זכרה את שיחתם, שכן בעת ההיא אפילו פרויקטים הקשורים בסדרת טלוויזיה, בהפקת סרט ואף תסכית רדיו נעצרו גם הם, ונראה היה לה שאנשים פונים ביוזמתם בהצעות שונות, ואילו היא, שלא דרשה דבר מאיש, שמֵחה, מטַפַּחַת תקווה ומייחלת, ובסופו של דבר לא יוצא כלום.

"שמיעה מעולה...", ממשיך איוון בניגון דיבורו המתמשך בנועם. "חיפשתי אותך, אבל את אף פעם לא נמצאת! כנראה נסעת לאיזה מקום".

"הפעם כמעט שנסעתי למקום רחוק מאוד!"

"לאמריקה?"

"לא, עוד יותר רחוק, איוון, הרבה יותר רחוק! אל העולם הבא, אל מחוזות הצַיִד הנצחיים... הייתי בבית חולים".

דממה. "אני מקווה שכעת הכול בסדר".

"כן. אני אחיה. ומה המצב בעניין המופע שלך?"

"המופע שלנו", מתקן אותה איוון. "יש לי בשורות טובות! המופע יבוצע על ידי להקת הבלט של התיאטרון הלאומי בסראייבו. הם קיבלו את ההצעה!"

"אם לא ישנו את דעתם".

"לא, לא, עכשיו זה סופי. הופעת הבכורה נקבעה לעשרים ואחד במַרס, משמע בעוד שישה חודשים!"

"באמת? זה פנטסטי... שימחת אותי מאוד! ומה קורה עכשיו? המוזיקה כבר מוכנה? וגם..."

"היא נמצאת לי בראש בשלמותה, וחלקים כבר הועלו על הכתב. עכשיו צריך לאחד את כל החלקים... שעתיים של מוזיקה! מה את אומרת? אני מקווה שתמצא חן בעינייך..."

"האם היא..."

"האם היא זהה למתווה שלך? המילים שלך הן התווים שלי!" הוא טוען בביטחון נערי בלתי מסויג. "אבל מכיוון שאני נמצא עכשיו בבלגרד, עד סוף השנה... עובד על כמה דברים לטלוויזיה וגם קונצרט אחד... עלינו להיפגש. הכוריאוגרף והמלביש ביקשו ממני להביא תצלומים של ריקי... אז אם אפשר לבקר אצלך, אני מבקש להתקבל לביקור בימים הקרובים... כלומר, היות שאין צורך למהר, נוכל לקבוע פגישה אחרי בֶּמוּס. עכשיו הגיעו אלַי אשתי ובתי מסראייבו, אז מיד אחרי הבלגן ניפגש ונדבר בנחת".

ורה מסתובבת בבית וחיוך על פניה. הו, אילו ידעה אמא, עולה במוחה המחשבה, ועיניה מתמלאות דמעות.

***

לאחר החלפת התחבושת נוסעת ורה אל אחוזתו של סְטַאשָׁה נֶסְטוֹרוֹביץ'. המונית עושה את דרכה בדרך המתפתלת במעלה ההר עד למישור שהווילה הוקמה עליו. היא מיטלטלת על פני האבנים העגלוליות, בין ברושים בני מאה שנים המתחככים בצמחייה העבותה – כמו אז, כאשר הסיע אותה סטאשה בפעם הראשונה במכוניתBMV  השחורה הישנה שלו אל אותו מקום, ביום סתווי מופז שמש. הם דיברו, והתאהבו, ולמשך שנתיים היו בלתי נפרדים. האהבה נתפשה על ידי שניהם כמים עמוקים שאליהם צללו בבקשם למצוא אוצר גנוז; הזמן עבר עליהם במתח, בציפייה לתגלית הבאה, כשהכול מתמצה ביחס המושלם בין שני נאהבים, ובה בעת באיזו רוממות רוח אישית מכבידה קמעה, שאינה ניתנת לביטוי. הם דמיינו את עצמם לגיבורי הרומנים של ד.ה. לורנס. לעתים רחוקות חוו את שלוות הנפש שמעניקה אהבה אמִתית. כוחות הנפש של וֶרה בימים ההם יכלו לנפילות מסחררות ולנסיקות מחודשות, ובסתר לִבהּ דומה שאפילו השתוקקה להן. אף על פי שהחיים נדמו בעיניה אינסופיים, היא נחפזה לטעום מהם כפי שטועמים מאכל טעים או מודדים שמלה חדשה. סטאשה, המבוגר ממנה באחת־עשרה שנים וכבר גרוש, על פי טבעו חשדן וחסר אמון, נחבא מאחורי מסכות שונות והפיק הנאה ממבוכתה של ורה נוכח ריבוי פניו. אך בכל אחת מן הפנים שלבשה אישיותו היה סטאשה נתון למחשבה כפייתית על הבגידה, שעליה דיבר באופן כולל ופילוסופי, מבלי להמציא דוגמה ממשית. כמי שהעיף מבט צונן ומרוחק על העולם התנהג כאלוהים בתפקיד המחזאי, שהמין האנושי משחק לפניו וכל העולם כולו משמש במה למחזותיו. בתחילה, אף על פי שהתאמצה בכל מאודהּ, לא הבינה ורה את העירוב הזה שבדמותו של סטאשה, אותו תמהיל של תיעוב עמוק שחש כלפי הבגידה – בד בבד עם כעין חיבה כלפי חרדתו מפניה. לבסוף הייתה זו היא, ורה, ש"בגדה" בו ונסעה לניו יורק. בכך סיפקה לו ראָיָה חיה, ישירה וממשית, מכלי ראשון. התסריט של סטאשה התממש!

ורה התיישבה על אחד הכיסאות הערוכים סביב השולחנות הלבנים, על גבי מדשאה מוקפת בשיחי ורדים. היא נהנתה למראה מגרש הטניס הריק, שסטאשה משכיר לפי שעות, ומכך שאין איש בסביבת הבריכה הצבועה בצבע שמן כחול, וכעת היא עומדת ריקה ומכוסה בעלים מצהיבים. כך זה נראה גם בביקורה הראשון במקום. לאוזניה מגיע רק רחש העלווה הסתווית, ניע ענפי הצמרות, ובשום מקום, ככל שמגיע מבטה, אין רואים גדר. האחוזה אינסופית, כפי שפעם נדמו בעיניה החיים. לאט לאט היא מטיילת בשביל שלפני ימים רבים, אחוזת רעד, אצה רצה בו על עקבים גבוהים. היא שואלת את עצמה איך זה עלה בידה. קרני השמש חודרות מבעד לצמרות עבותות של עצים ירוקי־עד, והיא מתמקמת בסביבתן כדי להתחמם.

כמו מתוך רומן של צ'כוב מגיח סטאשה מתוך הווילה הישנה: שחוח קמעה ופניו חרושות בקמטי הגיל. את הופעתו מייפות עיניו שמבטן כשל עופר איילים, שלעתים קרובות מתכסות בעפעפיהן הנראים כחצובים בשיש. הוא הזדקן. לבושו והתנהלותו נינוחים יותר. לרגליו נעלי אנטילופ איטלקיות בעיצוב מחורר ואת הסיגריות הוא מדליק במצית זהב "דיפון" היוקרתי (המקטרת הלמה אותו יותר). הוא ניגש אליה, אוחז בידה בשתי כפותיו היבשות, החמות, ומעמיק להסתכל בה.  

"חיים אני רואה בעינייך", הוא אומר לבסוף.    

"ובפנַי – את הקמטים".

"החיים אינם אלא השינוי שחל בפנינו".

"תמיד אהבתי את המסקנות שלך".

"זו האחרונה שייכת לצְרְנְיַאנְסְקִי. אבל שלי חשובה יותר".

"את החיים – בעינַי?"

"כן. כל מה שעברת זה העבר".

"כמו כל כך הרבה דברים... יותר מדי העיק על כתפי הדלה".

"העבר הוא אוצרנו האמִתי האחד ויחיד. אנחנו חיים כדי לאגור אותו".

"נשארת כפי שהיית", מסיקה ורה. "כל משפט – אקסיומה, והאחת מוחקת את חברתהּ".

מישהו מגיש קפה. סטאשה מוקף באנשי שירות. ורה נזכרת בשׁיפְּטָר שַׁלִיָה.

"חבל שלא כתבתי על שַׁלִיָה".

"אבל כתבת עלַי".

"אני מצטערת שלא התקשרתי אז אליך כדי לדבר על פגישתנו ועל הפרידה שלנו, כדי לראותן מנקודת מבטך..."

"מוטב כך, כי לא הייתי מסוגל להגיד לך כלום".

"מה!? שכחת? סטאשה! אתה סותר את עצמך... מה נעשה עם מאגר העבר שכרגע דיברת עליו?"

"אותָך במתכוון דחקתי מהזיכרון, כדי להציל את עצמי".

היא לא דחקה אותו: גם היום היא זוכרת בבירור את אחר הצהריים החשוך ביום שובה מניו יורק אל חורף 1965, את הריצה בדרך האבנים מכוסת הכפור עד לטירה שלו, שומעת את המון הקולות והמוזיקה, רועדת. את הדלת פותחת לה אחת מחברותיה ללימודים בפקולטה, בעלת־האחוזה החדשה. בתחילה היא לא תופשת כלום: במכתבים ובמברקים לא הזכיר סטאשה מעולם ולו במילה אחת את הנערה הלא מצודדת הזאת. רק לאחר מכן הבזיק במוחה: הכיעור הוא חלק מנקמתו בה, על שפגעה בכבודו כאדם וכגבר. זו נבחרה במתכוון מבין נשים מושכות רבות כתחליף בלתי הולם, אך במטרה מוגדרת: להראות לה, לוֶרה, עד כמה נמוך היה המקום שתפסה בחיי האהבה שלו. ההכרה באשמתה והֶעדֵר האפשרות לתקן את המשגה גרמו לה להתייפח באופן בלתי נשלט. כאב הגעגוע לאורן של שעות אחר הצהריים הטהורות בדֶדִינְיֶה, בחסד דמדומי הערב, בהיותה קרובה למחשבותיו של סטאשה, השליטה הבלתי מעורערת שניתנה לה על אותו בעל אחוזה מידרדרת, על תשוקותיו הכמוסות המוכרות רק לה, ויותר מכול הזעקה שבקעה מפיה בהכירהּ שכל אלה אינם זמינים לה עוד, זעקה שהדהדה בקומת הקרקע הריקה שבה מצאה מסתור, בעוד למעלה, בדירה שבקומה הראשונה, מוסיפה החבורה להתהולל ולהשתעשע איש לא ירד למטה להתעניין בשלומה. היא זוכרת גם את הרצון לקטון, להיעלם מן העין. אשר על כן הניחה לעצמה להחליק לאִטהּ לאורך הקיר הלח עד שהשתופפה על הרצפה. אותה שעה גמלה בלִבהּ ההחלטה להניח לו להשפיל אותה כמענה על ההשפלה שגרמה לו, להסכים שחלקה בהשפלה יהיה גדול משלו, כל זאת על מנת שלאחר שתכַפֵּר על חטאהּ, תזכה בסליחה. סטאשה התעלל בה באופן אכזרי אך גם מעודן. סבל תמורת סבל, חשבון נקי, צלקות עמוקות. אף על פי כן, מעולם לא זכתה בסליחה. בתום פרק העונשין עזב סטאשה נסטורוביץ' את הסטודנטית מהפקולטה שלה, שתפקידה הסתיים, אבל עזב גם אותה.

מעולם לא הודתה בפניו שחזרה לא מכיוון שבחרה בו, אלא מפני שטים טאפֶט עזב אותה. היא ננטשה פעמיים, ובשני המקרים באופן הגיוני למדי. מה לבן למשפחת מיליונרים אמריקנית ולסרבית־יהודייה ענייה ממדינה שמאחורי מסך הברזל, שהקשר היחיד שלה באמריקה הייתה ריקי שָׂלוֹם, בלרינה לשעבר ואופנאית בעלת דירה בברונקס, רובע המיועד לעלובי החיים, לאוכלוסייה שעל גבול נזקקי הסעד? האקזוטיקה והארוטיקה שבכוחם כישפה אותו בדוּבּרוֹבניק התפוגגו נוכח הסכנה לאבד את מעמדו החברתי ואת הירושה, כפי שאיימה עליו במפורש משפחתו הרפובליקנית בשובם מן ההצבעה לטובת גוֹלדווֹטר כמועמד לנשיאות. ובמקרה השני, איך ינהג גבר יהיר ומרומה באִשה שבה נשבע בפני כל חבורתו הבלגרדית, אשר זנחה אותו ושעזיבתה גרמה לו סבל עמוק, שבגללה שתה לשוכרה ובכה בנוכחות אותה חבורה עצמה? ומה נותר לה בשני המקרים  מלבד הפקפוק הגובר בערך שנודע לה והתרופפות ביטחונה העצמי, עד שבדומה לחותם המוטבע בשעווה הוטבעה בתודעתה תבנית המחדל, שבלהט ההכרה העצמית לא תימס עוד לעולם?

אבל עכשיו הכול בסדר. הפצעים החלימו זה כבר, והצלקות, בדומה לעקבות בשלג, נמחו על ידי ימיה הצעירים הסוערים, שהותירו בה רק חלקי זיכרונות... הם נושאים אותה אל הרכבת בשובה מניו יורק לבלגרד דרך גנואה, שם עלתה על אוניית הנוסעים הענקית "נֶזַבִיסְנוֹסְט". בקיץ ההוא קנתה אמא אפרסקים קטנים ועלובים למראית עין אך ריחניים וטעימים, להבדיל מאלה בניו יורק, הגדולים, שטעמם כקש. האפרסקים כמו הארץ: ארצהּ שלה קטנה ולא חשובה, אך ניחנה בנשמה יתרה, ואילו שלהם רחבת ידיים ומשמשת מופת, אבל חסרת טעם. על אף הייאוש בשל אובדנם של טים ושל סטאשה, הייתה ורה מרוצה מכך ששָבה אל ארצה. כאילו אספה חלקיקים של עצמה שנפזרו ושבה לחבר ביניהם עד שהפכו להוויה שלמה. בשובה לבלגרד חזרה אל עצמה. כלביאה מוכת פחד מפני העולם הגדול וסודותיו חזרה והתכנסה בשלוות מאורתה החמימה, שבאפלוליתה ראתה היטב וביתר בהירות מאשר באורותיה הגדולים של מטרופולין זרה ונוכרייה.

"ועכשיו", אומר סטאשה, "אילו שאלת אותי, לא הייתי מסוגל וגם לא הייתי רוצה להעלות אל פני השטח את כל המאורעות הללו. הם כבר לא שוכנים בתוכי. אין עוד "נקודת ראוּתי' או 'דעתי'!" הוא מסכם בזעף ומוסיף בעוגמה: "המים העמוקים בלעו הכול, ואוניות טבועות לא שבות לצוף על פני המים".

"טוב, טוב! לא נחפור בקברים ישנים, אם כי בזמן האחרון זה נהפך לעיסוק שגרתי בארץ הזאת... אני מסכימה, קשה לחטט בעבר... ובכל זאת, הגד לי, בבקשה", מנסה וֶרה לרַצּוֹתוֹ. "האם הייתה האהבה שלנו מושלמת כל עוד נמשכה?"

סטאשה מתבונן בה בתדהמה. "את מתלוצצת, לא? אילו הייתה מושלמת, לא היינו נפרדים... את נשארת ילדותית, את יודעת... ובכלל מה זה מושלם? משהו ששואפים אליו? מטרה שאנו מציבים לעצמנו, ואו שלעולם איננו משיגים אותה, או, אם משיגים, שוב איננו מרוצים וממשיכים הלאה? כמו הדרך ההיא שתיארת בספר שלך, אל מקורות נהר הבּוֹסנָה, דרך ישרה כמו חץ, שׁדֵרה המסתיימת  בנקודה רחוקה אחת ויחידה, וככל שבלנקה ומַרקו מתקרבים אליה היא הולכת ומתרחקת... כן... ועוד משהו: המושלם שלך איננו גם שלי... וגם: השלֵמוּת, במילה אחת, היא שטות גמורה, כי היא פשוט אינה קיימת!"  

"היא קיימת, כי עובדה שהמילה קיימת", מתעקשת וֶרה. "והאהבה?" – וכבר היא סונטת בו בחיוך כמוס: "אתה רוצה להגיד שגם היא לא קיימת? אני נוכחתי בקיומה אצל הורַי".

"אני מכנה זאת 'אמנות החיים יחדיו'", ענה סטאשה בנימה בוטה.

ורה לוגמת מהקפה, מדליקה סיגריה ועוצמת את עיניה. להרף עין היא מעבירה את עצמה הקודמת אל אותו מקום, כשישבה שם על כיסא נוח מתפרק, ואז היא פוקחת לרווחה את עיניה: "איזה תאריך היום?"

"המממ... שנת 1990, 21 באוקטובר".

"אל אלוהים, סטאשה, זה בדיוק היום והחודש שבו התחיל הרומן בינינו בשנת 1962!"

אני יודע".

"באמת!? חשבתי ששכחת הכול".

"תאריכים אני זוכר מצוין".

"אהה... ותגיד, למה לא נישאת שנית?"

"ואת, למה לא נישאת שנית?"

"אני שאלתי ראשונה!"

"לא נישאתי כי להיות לבד זה נחמד", עונה סטאשה ברצינות. "מעטים האנשים שיש להם כוח לאפשר זאת לעצמם. חיים עם מישהו אין פירושו שהבדידות נעלמת. להיות עם מישהו זה גיהינום, ולהיות לבד..."

"מנין לך?" היא מעלה חיוך ערמומי.

"כי זה קורה לי כל הזמן..." הוא עוצר ומשסף אותה במבטו. "והנה, אני מספק לך סיבה להגיד לי מה שבדעתך לומר: 'מפני שהקפת את עצמך בנשים הלא נכונות'".

"אני הייתי אומרת: 'באנשים הלא נכונים'", עונה וֶרה באכזבה גלויה.

"סליחה שהתשובה לא מוצאת חן בעינייך... למען האמת, תמיד רציתי להיות חופשי, אבל לאו דווקא לבדי. בדיוק על זה מדבר רילקה... הנה, אקרא לך", הוא קם ממקומו ונכנס אל הבית.

"נשארת כפי שהיית!" צועקת ורה אחריו, "תמיד מחַזק את הטיעון שלך במשהו כתוב!"

סטאשה מופיע, הספר בידו: "אקרא לך באנגלית. ככה הכול נשמע יותר טוב".

נתון לכישוף השפה הזאת, נהג לקרוא את מילוני וֶבּסטר ואוקספורד, ואף כתב רומן באנגלית, דבר שעורר בה, סטודנטית לספרות אנגלית, רגשי התפעלות. הרומן נותר בלתי גמור, נזנח על איזו אצטבה. אשר למילונים, עדיין שׂמַח לעלעל בהם מדי פעם.

"Rilke condemns the popular ideals of self-surrender and self-abandonment in marriage..."

איזה מבטא! וֶרה נחרדה. פעם סברה כי סטאשה דובר אנגלית טוב יותר מן האנגלים.

"...each partner is to be the guardian of the other's solitude"י אם כך, רילקה, שהיה נשוי לפַסֶּלֶת, מסכם באופן תמציתי את יחסי הזוגיות בנישואים, שאותם הוא מפרש כצורך בסיסי שלו וכרווח והצלה, שהרי ברווקות היה עולמו נותר חסר הגנה, חשוף למכות הסביבה ועזי־המצח שבה. כדי להתפתח באופן חופשי הוא נזקק להגנה, למקלט מפני שמֵי החופש האינסופי. אתה תופש?"

"כן... לחופש יש משמעות רק במסגרת המִגבלות. בלעדיהן אפילו מושג החופש היה נעלם!" ורה נעצרת קמעה ואז מוסיפה: "אבל אתה יודע מה, סטאשה, כל זה טוב ויפה בתיאוריה, אך בכל הנוגע ליחסי אהבה, אני פועלת כמו הקומוניזם: לתיאוריה אין קשר למה שקורה בפועל... חופש, העדר חופש, fiddlesticks, שטויות! כשאני אוהבת, אני רוצה את האיש שלי לצדי ואת עצמי לידו. וזה הכול! מה פתאום בדידות, איזה קשקוש!"

"האהבה עוזרת לאדם להתגבר על הבדידות. זה נכון. אבל עליה גם לאפשר לו לשמור על עצמיותו. באהבה טמון פרדוקס: בעוד ששתי ישויות הופכות לאחת, אף על פי כן הן נשארות שתיים..."

"כל זה ידוע לי פֹּה", היא מצביעה על מצחה – "אבל בעל הבית נמצא פֹּה" – היא מראה על מקום הלב. "אני רוצה לתת, להשתייך, לנַכֵס, לשלוט, להיכנע, להסתגל, להנעים..."

"נוֹנסֶנס! ועד מתי זה יימשך?"

"עד שאתעייף".

"הרי לך! ואז את מתחילה להשתעמם?"

"כלומר...כנראה... אבל בהתחלה אני תמיד משוכנעת שכל זה יימשך לעד".

"לעד, אף פעם, באופן מוחלט... המילון הפתטי של רוממות האהבה האֶקסטטית. למען האמת, הוא לא זר גם לפוליטיקאים... מילים המתאימות לתרמית, מילים חסרות משמעות".

"סטאשה, כפי שתוחלת החיים שלנו מוגבלת, כך גם משמעותם של כל 'אף פעם' וכל 'לתמיד' היא יחסית".

"אצלֵך, כמו תמיד, הכול הִנּוֹ והכול איננו, הכול אפשרי והכול לא מחויב המציאות... מתי תלמדי שעמדות קיצוניות הן הפשוטות ביותר?"

"אף פעם!"

שניהם צוחקים.

"את יודעת, יקירתי, גם המהות של שפינוזה, והרצון העיוור של שופנהאואר, רוח הזמן (הצייטגייסט) של הֶגֶל, זרתוסטרה של ניטשה – אינם מסבירים את פלא קיומו של האדם!"

וֶרה קמה ממקומה. "עם זאת, ברובד ארצי יותר הגענו למסקנה שנחמד להיות לבד כשזה אומר שאינך נאלץ להיות עם איזה... או משהו כזה... וכשיש לך מישהו, הוא צריך לאפשר לך לשמר את חירותך... וכי השלֵמות אינה קיימת, הנצח עוד פחות מזה, האהבה במעקב... אז מה בעצם קיים?"

"אנחנו... לעת עתה".

"כן, אנחנו שנשארנו כפי שהיינו! ובגילנו הבשל אנו מדברים על האהבה. זה כבר לא הנושא שלנו!"

השמש נחבאת מאחורי העצים, וכדרכה בעונת הסתיו היא נעלמת בבת אחת. וֶרה עוצמת את עיניה ובכל ישותה שואפת אל קרבה את שרידי האור האחרונים בשעה זו, האהובה עליה מכל שעות היום, של דמדומי הערב. ולאחר מכן, כשהקור משׂתרר, היא הולכת לדרכה.

***

בימים שאינה נוסעת להחלפת התחבושת חוזרת ורה לעבודתה. היא נהנית מריח חדר משרדהּ, מַמלֶכֶת מקום העבודה שלה, שקירותיו ספוּנים במדפים של ספרי לימוד ססגוניים להוראת השפה האנגלית ובספרים מתחומי הבלשנות ושיטות הוראת שפות זרות. היא יושבת שם, מוגנת בלובן החלל הפנימי, שבהיכנסהּ אליו היא יודעת היטב מי היא ולשם מה היא נמצאת פה. ברגעים הנדירים כשהטלפון אינו מצלצל, כשאינה עוסקת בכתיבת מכתבים ודו"חות, כשאינה מעלה על הכתב את תוכנית הסמינר הבא, לא מחשבת את שכר המרצים, לא מדפיסה את החוזים או מתכננת נסיעות, היא עוצרת להרף עין ומעריכה כי השיגה כל מה שהיה אפשר להשיג במסגרת שליחותה הדיפלומטית, כשבעיסוקה כעובדת שכירה במקום הייתה ותמיד תישאר זרה. היא נאבקה על הזכות לבנות את תוכניותיה באופן עצמאי ולמַמשן ללא מכשולים ובדיקות מיותרות. אלא שחירות שכזאת לא נפלה בחיקה מן השמים. לאט לאט, צעד אחר צעד, בעבודה מאומצת, הוכיחה במשך שנים את כישוריה, שהיא עצמה לא הייתה מוּדעת להם – הפתעה נוספת בשורת הדברים שהופתעה לגלות בעצמה. ביסודו של דבר נבעה הצלחתה, אם אפשר לכנות זאת כך, מן הצורך שחשה לעסוק בעבודה, צורך שהיה נטוע בעומק לִבה. צורך לנצל במלואם את ידיעותיה, כישוריה השכליים וכוחותיה במסגרת עבודה המאפשרת לה לשלם את הוצאות המחיה שלה ולהבטיח לעצמה ולמשפחתה אותם מקורות סיפוק בחיים היומיומיים, שבלעדיהם לא היו החיים טובים דיים, או, במלים אחרות, עבודה המאפשרת לחיות חיים ראויים.

ונוסף על כך שיחק לה המזל. לגמרי במקרה, בניסיונה לחמוק מידהּ של ממונָה שהציקה לה במשך חמש שנים תמימות של עבודתה כמתרגמת, הגיעה למחלקה שעסקה בהשתלמויות למורים לאנגלית. כאשר עזב ג'ורג' מקרֶדי, החליפה אותו אלה בראסו, וכשגם היא עזבה, התקשו בוושינגטון למצוא איש מקצוע אמריקני שיהא מוכן לקבל עליו את המשרה. כל אלה שהתאימו לדרישות כבר שוגרו למקומות שונים בעולם, וכך נשארה וֶרה כעובדת עצמאית באותו מקום. במשך ששת החודשים הראשונים ארגנה כמה מפגשים וסמינרים. כמעט לא ישנה בלילות מרוב דאגה ומתח, אך המאמץ השתלם: הממונים החליטו לא לשגר מחליף ומינו אותה למנהלת התוכנית. ורה לא התאמצה במיוחד להיוודע מה היו הסיבות שהביאו להחלטה להעסיקהּ כעצמאית: מיעוט החשיבות שייחסו לתוכנית, שבאותה שנת 1974 הייתה עדיין בחיתוליה? הרצון התמידי של ממשלת ארצות הברית לחסוך בהוצאות? צמצום מספר הדיפלומטים האמריקנים שהועסקו בתחומי התרבות? או אולי פשוט שכחו אותה? מי חכם ויֵדע? אך לימים, כשהתוכנית התקדמה במלוא התנופה, הם נזכרו בה. בהדרגה זכתה שוב ושוב לקידום ושמחה על כך, אף שלעִתים רחוקות היה הקידום מלווה במענק כספי. ביסודו של דבר היה חשוב לוֶרה יותר מכול לעבוד, להעלות רעיונות ולממש דרכים חדשות להעברת הידע מן היבשת האמריקנית לאדמת יוגוסלביה, וכן להשלים בהצלחה משימות שקיבלה על עצמה. למיטב הבנתה לא היה דבר עצוב יותר מהשלמה נרגנת של העובד עם מקום עבודתו, מישיבה חסרת מטרה במשרד בהמתנה שתגיע השעה ללכת הביתה.

מבלי משים, בחלוף השנים החלה מרבה בנסיעות. ביוגוסלביה כמעט לא נותרו מקומות שלא ביקרה בהם. ברבים מהם עשתה שבועות תמימים כמה פעמים מדי שנה, עד שפיתחה תחושה שאינה רק מתארחת באותו מקום, אלא גם שייכת אליו במקצת. היא הכירה רחובות, כיכרות, גשרים, מוזיאונים וגלריות, אך גם מספרות, סניפי דואר, בנקים וחנויות, עד שכל הארץ כולה הפכה להיות ביתה.

מכוח הצורך לרשום הכול, שהשתרש בה מילדות, נהגה וֶרה לרשום במהלך הטיסות והנסיעות הארוכות את קווי מתארו של "רומן־הרשימות" שלה, שהיה בכוונתה להרחיבו ובאחד הימים להציעו למו"ל נועז. אף על פי שהיא עצמה התייחסה לעתים בלגלוג למיזם שיגעוני מעין זה, התמידה במלאכתה זו. מחברתה נקראה על שם המקום שאליו נסעה, בתוספת תיאור תמציתי: "...אזור קְרַנְיְי חמור־הסבר שבקרבת 'הר השליטים' הסמוך, עם הברבורים והטווסים, רַדוֹבְלְיִיצָה עם מוצרי הסריגה של מפעל 'אלמירה', זְרֶצֶ'ה הקטנטנה לרגלי הפּוֹהוֹרְיֶה, בְּלֶד יפת המראה המלוטש עם עוגות הקרֶמשְניט, פְּטוּיְ עתיק היומין, קוֹפָּר הסלעית, פּירָן הססגונית עם פסלו של המלחין טרטיני, נוֹבָה גוֹרִיצָה (גוריצה החדשה), צֶלְיֶה עם המלון הנקרא בשם החריג 'החתול הטורקי', אַיְדוֹבְשְׁצִ'ינָה הנידחת בעלת השם הפומפוזי, מערת הנטיפים פּוֹסְטוֹיְנָה האיתנה, פּוֹרְטוֹרוֹז' המלוקקת... צַ'קוֹבֶץ עם הרחוב הראשי והסביבה, וינְקוֹבְצִי המישורית עם נהר בּוֹסוּט הזורם בשני הכיוונים, פעם במעלה ופעם במורד, סְלַבוֹנְסְקִי ובּוֹסַנְסְקִי בּרוֹד, שניהם דמויי אונייה שנתקעה במישור – האחד כפרי, שופע מוצרי בשר, השני פּירָטי, מוצף ביי"ש השזיפים, בּוֹרוֹבוֹ עם מיטב  הבשרים־על־האש ותבשיל השעועית בבית הקפה הקטן "אצל מאריץ'", הוּם העיר הכי קטנה בעולם, מָלִי לוֹשִׁינְיְ הגדול ווֶלִי לושינְיְ הקטן, זַדָר הנודע במוזיאון הכנסייה ודוֹנָט הקדוש, בְּרֶלָה מתחת לבּיוֹגוֹבוֹ ומַקָרְסְקָה מתחת למערך בתי המלון, דוּבְּרוֹבְנִיק של ימי נעוריה, הכפר זִ'יווֹגוֹשְׁצֶ'ה על חוף הים האדריאטי... פְּרִילֶפּ האוריינטלית, בּיטוֹלָה עם הקונסול הצרפתי לשעבר, סְקוֹפְּיֶה רחבת האופקים, כשהשמים בולטים בנוכחותם מעל לגשרים הוַרְדָריים... פְּרִיזְרֶן הפלאית הצחורה, פֶּץ' המצומחת שיחי ורדים ריחניים בגינת מלון 'מַטוֹכִיָה', עיר דוּשָׁן, שהרבה ממנה נותר על כנו, וגְרַצָ'נִיצָה, שמעט ממנה נותר על כנו, ויסוֹקִי דֶצָ'נִי המוגנת על ידי חומה גבוהה, שדות הנרקיסים בבְּרֶזוֹבִיצָה, מרחבים מדומיינים של אדמוניות בשדה קוֹסוֹבוֹ כמרבד פרחוני שהצמיח דם הגיבורים... טיטוֹגְרָד חסרת האופי, שאנשיה יפים ובנייניה מכוערים, ניקְשִׁיץ' המתאימה לעוברי אורח, קוֹלָשִׁין הנידחת, וילוּס האפורה, סוּבּוֹטִיצָה במבנים ההונגריים הישנים, אַרַנְגֶ'לוֹבָץ עתירת השיש, מילָנוֹבָץ התחתית והעִלית, שמות דומים אף שהמראה והתכלית שונים, גוּצָ'ה של החצוצרות, אוּזִ'יצֶה על מאכליה העסיסיים וההומור הטוב של אנשיה, סריגי סירוֹגוֹיְנוֹ, קְלַדוֹבוֹ עם המבט לצד הרומני שמעבר לדנובה, וְרְנְיַצ'קָה בַּנְיָה הערוכה למשעי (חופשת חורף משגעת בחברת לנה לאזיץ'), פְּרוֹקוֹפְּלְיֶה של הפלפלים האדומים הבשרניים והיין הצלול, צֶ'לֶה קוּלָה ומֶדִייָן (הסברים לאמריקנים על הזמנים הרחוקים של מלכות סרביה ומדוע כיום הכול כפי שהִנּוֹ), הברנדי המקומי בבַּיִינָה בַּשְׁטָה, הֶמיית המים מהירי הזרם בפֶּרוּצָ'ץ... נֶאוּם המבוטנת, סְטוֹיְצֶ'בָץ הנשיאותי, מוֹסְטָר התמירה, בִּילֶץ' הצבאית, פָּלֶה ההררית (שם נמצא הנכס של אבא, שכיום היה צריך להיות שלי אלמלא קרה מה שקרה)... סַרָיֶבוֹ, ששם חוו אמא ואבא את להט הנעורים ואת מתק האהבה הראשונה ופנו לצעוד יחד בנתיב החיים, עד שלרגע הפריד ביניהם המוות, שבו חברו לבסוף יחדיו, ושם אצטרף אליהם ביום מן הימים, ועד אז אשמור עליהם מכל משמר בלִבי... ואם שומה עלי לנצור לבדי את זכרם, אשאר לבדי!..."

לפני מותה, ברגעים שהכרתה שבה אליה, דאגה בלנקה לגורל בתה היחידה, העתידה להישאר לבדה. "Mi vas kedar sola, fižikja mija", את תישארי לבדך, בתי! לחשה בחיוכה המבין־עניין, שעדינותו נמהלה לרגעים בתוגה. ורה ענתה לה שוב ושוב שלא תדאג לה, וכי עליה להתרכז במאמץ להחלים. רק כעבור זמן, לפעמים בנוכחות איזו משפחה שנראתה מאושרת, שאלה וֶרה את עצמה מה היא מחפשת ומדוע נישואים כמחייבים את הנערה כמעט לא עלו על דעתה. להכיר את משפחתך משמע לדעת יותר על עצמך, אבל ככל שתדע על עצמך יותר כן תיטיב להכיר את הזולת. לבסוף נדמה לה שהכירה הן את משפחתה והן אחרים, אבל עדיין לא את עצמה. אולי מפני שגילוי עצמי דורש הרבה אומץ לב. לשם כך עלייך לחפור בתוך המארג האישי, בחשש שהפצעים שהֶעֱלֵית לא יגלידו (האם לא די באלה שהאחרים גרמו לך?). משמע לשפוט את עצמך, הקרוב לך ביותר, שיפוט קר וחסר פניות! לא מדובר בביקורת עצמית, כי אם בהערכה צודקת... הכרת עצמך דומה ללימוד שפה זרה: ככל שיודעים יותר, מבינים יותר כמה לא יודעים. אשר על כן היא מציגה לעצמה את השאלה: מה יודעת ורה קוראץ' על ורה קוראץ'? לפעמים הכול, ולפעמים מאומה... לפעמים היא מרוצה מהתגליות שלה, ולפעמים נתקפת ייאוש. היא מוצאת דוגמאות לנדיבות שלה, לרגישותה, לחברתיותה, לדמיונה המפותח, לחירות הדעת ולמרץ שהתברכה בהם, אך עד מהרה היא מבטלת את כל אלה למראה הפנים האחרות שלה, פני קמצנות, קרירוּת, סגירוּת, צרות אופקים, חושניות יתר ועייפות. ואז היא מתאמצת להציג את עצמה לעצמה באור הטוב ביותר שבגדר האפשר.

היא סבורה שדעתה על עצמה מותנֵית במידה רבה בעמדת הסביבה. מדוע היא זקוקה לאישור הזולת? האמנם אין היא אלא חלק מיֵשות כבירה, משלֵמות שבהֶעדֵר מרכיביה האחרים כל חלקיק בנפרד מאבד את משמעותו?

על כל אלה חושבת וֶרה בעיקר בשעות של עייפות, עצבות או אי נוחות: כשהיא קופאת מקור בחדרי מלון בלתי מוסקים או בקרונות שינה, או בעת המתנה עם שחר למטוס מתאחר, או כשהיא מבחינה בראי באותותיו הראשונים של גיל העמידה, ויותר מכול כשהיא מתאבלת על אִמהּ.

ורה הייתה רוצה לראות את עצמה כאִשה עצמאית בשלהי המאה העשרים, אך היא מסופקת אם אכן היא כזאת, ואם אי פעם תהיה כזאת. את המערכה של חייה לא מיקדה בזכויותיהן של בנות מינה, כי אם בכושרה לשרוד, בחוויות ובהנאות, בהשׂתכרות ובחירותה האישית. ואילו הכמיהה לעצמאות, שאותה העריכה כנמנית עם הטובות שבתכונות אנוש – הצניעות וההגינות – הביאה אותה לסוג של בדידות חברתית כאִשה צעירה בלי בעל. בעידן בשֵל יותר בחייה התגברה על הרגשת הבדידות, אך מעולם לא שכחה את החודשים ההם ואת שנת 1969 הרחוקה, כאשר התגרשה ממילָן אַנְטיץ', בנם של דוּשָׁן וסְמילְיְקה. באותם ימי קיץ לוהטים בבלגרד השתגעה מבדידות, טיילה בלי סוף ברחובות הריקים, עקביה הדקים נתקעים באספלט, והייתה חוזרת הביתה לבכות בזרועות אִמהּ. בימים ההם קינאה בגברים – בפעם הראשונה והאחרונה בחייה: הם יכולים להסתלק כאוות נפשם אל בית הקפה, ושם להיפגש בחבורה עם כמה שמחים בחלקם וכמה עצובים, ומכל מקום להעביר כך את שעות הערב. היא לא יכלה לנהוג כך. בבלגרד של ימי נעוריה התנהגות כזאת לא נחשבה ראויה לאשה. באותו קיץ פקד מילן כבטירוף את גינות בתי הקפה של בלגרד. גם אם התייסר בסבלו, היה מוקף בחברה. וזה בכל אופן קל יותר.  

כיום יודעת וֶרה בדיוק את מקומה בתוך עולמה, וככל שהוא מוגדר יותר כן נעים ונוח לה יותר. היא אוהבת את עולמה, אך בזמן האחרון היא מהרהרת בחשש באפשרות הֵעלמותו. היא נולדה במלחמה ויש לקוות שאינה צפויה גם למות בה, כפי שתהתה מדי פעם בינה לבינה – ובאותו רגע עצמו דחתה מפניה את המחשבה המטרידה.

***

יום ראשון בשבוע ובחוץ יורד גשם שוטף. את דממת דירתה של ורה מחריד לפתע צלצול הטלפון, הנשמע רועש במיוחד.

"שלום", אומר איוון דוֹמזֶט, "אני מתקשר כפי שנדברנו. פסטיבל בֶּמוּס הסתיים, וכעת אוכל לבוא במועד הנוח לך".

"מחר אחרי הצהריים, נאמר בשעה שש?"

איוון מופיע בדיוק כשמחוגי השעון מחוברים זה לזה אנכית באופן מושלם. זקנקן שזור שיבה ערוך סביב שפתיים אדמדמות, שעל נקלה מעלות חיוך, שפע שיער גלי מאפיר כמו בפרסומות לשמפו, כרקע מרהיב לדמות מושכת, המצטיינת בתווי פנים מתואמים להפליא. מצעדו הקליל ותנועותיו הזריזות מסגירות אדם פעיל, והמבט, שאינו מתחמק מעיני בן שיחו, מעיד על פתיחות וכנוּת. רוח טובה שורה על הופעתו הערנית. אין זכר ללֵאוּת הבוסנית, לתוגת שירי האהבה של ארצו או לאווירה האופיינית למפגשי בַּליינים בוסנים המתנהלים בעצלתיים. איוון עושה רושם של אדם שהופעתו החיצונית הנאה היא חלק מטבעו, בעצם כמי שמתייחס בשוויון נפש אל מתת הטבע שנפלה בחלקו.  

בהתיישבו בכורסה מתבוננת בו וֶרה ומגיעה למסקנה כי בחזותו ניכר למרות הכול איזה פן אמנותי, משהו רפרפני. מאז חדלה להעריץ שחקנים בהיותה נערה מתבגרת ולבקש את קִרבתם בכל מחיר, לא הייתה לה הזדמנות לדבר עם אמנים. כתיבתה לא הייתה מלווה בחילופי מחשבות עם מישהו שעיסוקו דומה לשלה. אף על פי שהדבר לא הפריע לה, השתוקקה לעִתים להיוודע איך נוהגים סופרים אמִתיים. האם גם הם מתלבטים ומתייסרים? האם הם מתלוננים איש באוזני רעהו?

"את, כסופרת...", אומר איוון, כאילו קרא את מחשבותיה.

"אני כותבת", מפסיקה ורה את דבריו, "אבל זה אינו המקצוע שלי. כלומר, אינני סופרת".

"אם כך, גם אני אינני מלחין".

"ואתה, בנוסף לניצוח והלחנה, במה עוד עסקת בחייך?"

"אז ככה: ערכתי קניות בחנויות, יצאתי לשוק לקנות ירקות, עשיתי מנגל על־האש, ניערתי שטיחים, נהגתי ברכב..."

"לא, לא! התכוונתי כמקצוע".

"שום דבר".

"הנה! זה בדיוק ההבדל! מאחוריך יש, כמה?... שלושים שנות עבודה כאמן, ומאחורַי מספר דומה של שנים בעבודה משרדית".

"טוב... נאמר כך: את מכירה את דרך הייסורים, הכמיהה לשלמות ולביטוי שיהא משמעותי קודם כול מבחינתך, ולאחר מכן מבחינת כל האחרים?  חשיבותו הגורלית של כל תו ותו..."

"של כל מילה? כן".

"את רואה שאת אמנית?" – הוא נותן בה מבט חם, שבע רצון. "ועכשיו, בעניין המופע שלנו: כידוע לך, הליברטו של דַרקו יוצא מן הכלל, הכוריאוגרף..."

"טוב?"

"סְטְיֶפָּן מַלֶשֶבִיץ'? מצוין! אדם צעיר, מזַגרֶבּ... עבד הרבה בחוץ לארץ, במינכן, במדריד... הוא טוב מאוד".

"והמוזיקה?"

"כמעט נשלמה, אבל הראש עדיין קצת מסויט... אך הרי הכול מתחיל מזה".

"אני יודעת: צצות מחשבות המסתחררות בראש, קופצות בזו אחר זו, נעלמות, והנייר – ריק ולבן, מחכה... ואז, לאט לאט, מתוך התוהו ובוהו מבצבץ מין מערך מתואם?"

"אני לא צריך להסביר לך כלום... בכל זאת, בעינויים הללו טמון קסם היצירה".

"ואלה הם חייך?"

"כן, והילדים שלי".

"שניים?"

"בן ובת. כבר אנשים בוגרים, אבל בשבילי תמיד יישארו ילדים".

"יחסי הורים וילדים חוויתי רק כבת. ניסיתי להסבירם ברומן השני שלי".

"אפשר לקרוא?"

"אתן לך עותק של כתב היד..."

ורה מכבדת אותו במשקה וקפה.

"סַפֵּר לי על המוזיקה, על עבודתך, שכל כך מעט ידוע לי עליה..."

"את תשתעממי".

"אם אשתעמם, אומר לך... איך אתה מסתדר כאן עם התזמורת החדשה?"

"איך כדורגלן מסתדר עם כדור חדש?"

"מה, אין הבדל בין תזמורות פילהרמוניות? נאמר, בין זו של בלגרד לבין זו..."

"דווקא בגלל זה, אבל העיקרון המַנחֶה את עבודתי אסור שישתנה. כמובן, ניצוח אין פירושו להשליט את רצונך האישי על הזולת באופן בלעדי. קיימים רמזים דקים המכוונים את המוזיקאים לדרך מסוימת. אבל צריך גם להניח לזה, לא לפגוע באישיותם האמנותית היוצרת... במילים אחרות, אסור שיהיו רובוטים הנשמעים לפקודותַי ומנגנים מוזיקה בסיסית, ושאני אספק להם את בניין העל... לא ולא!"

"משמע, Delicate balance?"י

"כן, וזה הכי קשה. קל יותר להיות רודן, או להתמסר כליל לתזמורת".

ורה מוזגת לו שוב מהוויסקי ואיוון מתבונן בה.

"אתה יודע, חסר לי חינוך מוזיקלי", אומרת ורה, "אבל אני יודעת מה אני אוהבת, וּלְמה שאינני אוהבת – אני לא מאזינה".

"הרי אנחנו יוצרים בשביל אנשים כמוך, למען הקהל, להדיוטות!"

"משמע שעברנו עכשיו מאיוון דומזט המנצח לאיוון דומזט המלחין?"

"כן... הגידי, זה לא ככה? הנה, בשביל מי את כותבת?"

"אינני יודעת... המקרה שלי מורכב... כתבתי בשביל בני משפחתי..."

"ובשביל מי עוד?"

"בשבילי, כנראה..."

"ו-?"

"ובשביל אלה שיקראו", הוסיפה ורה – יותר כדי לרצות את איוון מאשר מפני שחשבה כך.

"זה הדבר! בשביל הכול וכולם, ולא רק בשביל הידענים והמבקרים..."

"בשום פנים ואופן! אם כי הערכתם החיובית אף פעם אינה מיותרת!"

"בחיי שלא!... את יודעת, פעם בזתי לצירוף הזה שבין מנצח למלחין, אבל במשך הזמן שיניתי את דעתי... סטראווינסקי, שטראוס... דוגמה מוצלחת נדירה בת זמננו היא ברנשטיין... האמיני לי, לא כל מי שמסיים להלחין יצירה הופך למלחין..."

"בדיוק כפי שלא כל מי שמסיים לימודי ספרות הופך לסופר..."

"נכון מאוד!"

"אבל כשמישהו שותה ויסקי", מעירה ורה ומוזגת גם לעצמה כוסית, "אז לבטח אפשר לצפות שיהיה..."

"...מסטול!"

הם צוחקים, משוחחים באופן משוחרר כאילו היו מכרים ותיקים.

"והפעם הראשונה שלך כמנצח?"

"מה זה, ראיון?"

"ולמה לא?"

"בתחילת שנות החמישים... בקונצרט הטיילת בזַגרֶבּ... וזה מוזר: כמנצח צעיר השתוקקתי קודם כול לשלמות מוחלטת, שהכול יהיה נקי, מסודר, נאה. לאחר מכן, כשהשגתי את זה, שאפתי למוזיקה רפרטוארית מעניינת. ורק כעבור זמן רב רציתי לפרש את הקומפוזיציה בסגנון מיוחד משלי... כל תקופה עם התכלית והטווח שלה: בתחילה כמשהו בלתי מושג, ומשהושג – אף על פי כן ולמרות הכול – אתה מיד מציב לעצמך מטרה חדשה..."

"מה הכי קשה בניצוח?"

"אה, זה מה שגם הכי קשה לקבוע... לפעמים אני מסתכל בפרטיטורה, והיא נראית שחורה, עמוסה לעייפה! נדמה לי שהיא מלאה בעיות... והנה, כשהתזמורת מנגנת אותה... זזזז... זזזז... והכול עובר חלק. לעומת זאת, לפעמים כשהפרטיטורה נראית פשוטה, אלוהים ישמור! לא מזמן עמדו לפנַי יצירה של סטראווינסקי ואחת של דֶבּיסי. ויש שם גְלִיסַנְדוֹ ופִּיצִיקָטוֹ, כל מיני נִסים ונפלאות, שערוריה! ובכל זאת, הכול עבר בסדר גמור. אחר כך הגיע זמנו של "אחר הצהריים של פאון", קומפוזיציה קלילה, רוחפת, אוורירית, למראית עין פשוטה – אך מהווה אתגר גדול למנצח... ואת יודעת, גם המוזיקאים, בראותם חומר מסובך, מגבירים את הריכוז והמאמץ. ואילו כשלפניהם משהו ריק לכאורה, נראה להם שיסתדרו בקלות, ואז מתחילות הצרות..."

ורה נהנית מלשונו הרהוטה ומיכולתו להתלהב. היא שותקת, ואיוון ממשיך:  "שאלת מה הכי קשה? הכול קשה והכול קל, תלוי בניסיונו, בנטייתו ובאיכותו של האמן... ובכל זאת, אני חושב שאופרה היא הצורה התובענית ביותר...חה־חה! את יודעת, טוסקניני ניצח פעם על 'אמני השירה מנירנברג' של ואגנר... זה נמשך שעות, אז כל אחד מן המנגנים, וגם הוא עצמו, נלחם להחזיק מעמד!... וכך, לפני תחילת המערכה השלישית, הוא חוזר אל 'הבור' המיועד לתזמורת ושואל את הכינור הראשון אם זהו היום השני או השלישי שהוא מנצח עליהם..."

"עבדת גם עם האופרה?"

"כמובן! אני זוכר שבפעם הראשונה זה היה 'ריגולטו'... אוי ואבוי, איזו פאניקה השתלטה עלי, האורות, המלבושים, הזמרים, המקהלות, הסולנים... מבחינתי זה היה שיא של מבחן בכושר הריכוז. בעצם דרושים לך שני זוגות עיניים: אחד בשביל מה שמתחת, כדי לא לאבד את התזמורת, והשני בְּמַה שמֵעַל, על הבמה, איפה שכל הזמן מתרחש משהו".

"ולא כואבות לך הידיים?"

איוון צוחק מקרב לב. "לא, עכשיו כבר לא, אבל בהתחלה כאבו ועוד איך! במשך הזמן השרירים מתפתחים... אני מפתח גם את השרירים התחתונים, רוכב על אופניים ומרבה בהליכה, כדי שלא יקרה לי מה שקורה למנצחים רבים בגיל המבוגר, שהחלק העליון חזק והתחתון זקן!"

"אז ככה!"

"מה שתמיד רציתי כמלחין", ממשיך איוון "זה שהמוזיקה שלי תספר סיפור. אני לא מאמין במוזיקה של מצבי רוח, יפי הטבע ויצורי רפאים מיתולוגיים. משום כך לעתים קרובות קשרתי את המוזיקה בבלט. כתבתי הכי הרבה בשביל הבלט".

"מן המילים דרך המוזיקה אל התנועה?"

"שלוש האמנויות, מבחינתי, מייצגות דבר אחד: את התיאטרון. ותיאטרון משמעו החיים, הבמה הגדולה מכולן, המלאה שׂיאנים, שכל אחד מהם מקורי ויחיד במינו בתפקידו. ואין חזרה, שני תפקידים לעולם אינם זהים! החיים מעניינים".

"להתבונן או להשתתף, זו עכשיו השאלה! עד כמה אתה משתתף?"

"אין לי תלונות ביחס לחלקי בקרקס האלוהי. ואת?"

"גם לי לא... תגיד, איוון, במה מתבטאת גדולתו של אחד כמו קַראיאן לעומת מנצח ממוצע?"

"זו שאלה של אמות מידה, של ערכי האמנות, וגם עניין של טעם, כלומר חוסר־טעם. אנחנו, אנשי המקצוע, כמו למשל בתחרויות השונות, מביאים בחשבון בראש ובראשונה את הצד הטכני של הביצוע, ורק לאחר מכן את הפרשנות, שלמען האמת חייבת להיות כפופה לטעם, כי אלמלא כן היה הכול שבלוני, וזה יהיה נורא... כן! מבחינתי הבהירות חשובה יותר מכול. זוהי שפת הניצוח הבינלאומית שבאמצעותה מועברת המשמעות למוזיקאים לא רק בתזמורת 'שלך', שאתה כמנצח עובד עִמה דרך קבע, אלא בכל תזמורת שהיא".

"ואיך המנצח 'מדבר' אל המוזיקאים?"

"באמצעות הטכניקה הידנית ואישיותו האמנותית..."

"טכניקה ידנית?"

"כן. יש כללים בניצוח... שלושת רבעי כמו בוואלס... רם־פם־פם... שני רבעים כמו בפּוֹלקָה, וכן הלאה... ". בתנועות קלילות ובוטחות של כפות ידיו הארוכות, שכמו מזמינות ליטוף, הוא ממחיש לה את ההסבר. "אם כן, על פי תנוחת ידיו יודעת התזמורת איפה... אבל המון פעמים, האמיני לי, הם מנגנים מאליהם".

"משמע, תפקיד המנצח מתאפיין במלאכת התֵאום?"

"נכון! הוא כמו איזה רֶפֶּרְ..."

"וההצלחה?"

"כשהוא מפיק מהתזמורת את המירב האפשרי, תלוי בתרבותם, באיכות כלי הנגינה שלהם, בשכרם... לפילהרמונית של ברלין יש סטרַדיווריוּסים, אז... אבל אם אני, למשל, מפיק מהתזמורת של עיר כמו נישׁ עשרים אחוזים יותר מאשר אפשר היה לצפות מהם, ומנצח אחר לא מפיק מן הפילהרמונית של ברלין אפילו חמישים אחוזים ממה שהיא מסוגלת, הרי אני מנצח טוב יותר".

"אני מבינה. צריך רק להגיע לברלין!"

"את מבינה, ואני פה מבלבל לך את המוח!"

"להיפך! אל דאגה: אילו רציתי, היינו מדברים על משהו אחר".

איוון מחריש. לפתע מצטיירת לו וֶרה כאישיות חמימה ואשת־שיחה מצודדת, לאחר שקודם לכן נדמתה צוננת ומאופקת. היא נשלפת כעין כוכב שביט יוקד, המגיח מקיפאון היקום.

וֶרה שמה לב שאיוון נהנה מאוד לדבר על עיסוקו, ומתפלאה על הצורך שהיא חשה להשביע את רצונו, והיא ממשיכה: "ואיך מכינים ניצוח על יצירה לא שלך אלא של מישהו אחר?"

"פעם היו נעזרים בקלידי הפסנתר כדי לקבל רושם ביחס לצליל וליצירה המוזיקלית. כיום יש לנו תקליטורים, קַסֶטות. את לוקחת חמישה־עשר ביצועים של אותה יצירה ומאזינה להם. אמנם גם זה לא טוב, כי זה הורג את המקוריות... ובכן, התזמורת עצמה עובדת בחלקים: כל הכינורות הראשונים, והשנִיִים... המאסטרו המוביל... והמוביל המשני, מוביל כלי הצ'לו, מוביל הבאסים, מוביל הוויולות. וכך כל קבוצה לעצמה, ואז אני מחבר ביניהן: הוויולות הראשונות והשניות, לאחר מכן כלי הצ'לו והבאסים... אז יש מנצחים שמתחילים לפתח תיאוריות, ניג'וּסים וסיפורים. אצלי אין דברים כאלה. אצלי אין גם להתאמן מול הראי... אבל יש פה כל מיני דברים!... לוברו מטאצ'יץ' נהג להפנות אל הקהל את הצדודית שלו, כי הייתה לו צדודית נאה! יש המחפשים במה מוגבהת, כי הם נמוכים... כל מיני דרישות ותביעות ייחודיות, ובראש ובראשונה היהירות. אבל אם המנצח משכיל להעריך שהתזמורת טועה, אז הכול בסדר... נאמר, צריך להמשיך באותו קצב: טם...טם...טם, והתזמורת מתחילה להאט: טאאאם...טאאאם...טאאאם..."

"וצריך לשמור על אותו קצב?"

"אותו טמפו. שימי לב, טמפו פירושו מהירות הביצוע, והקצב הוא היחס שבין משך התו..."

"א־הה!" היא מכסה באצבעותיה על שפתיה, מרימה גבות ומושכת בכתפיה.

"שזה לא יטריד אותך", מעודד אותה איוון. אצלה מחווֹת ילדותיות חוברות לכוחה הממגנט של אשה בשֵלה, הוא מסיק. "אפילו הידענים טועים בכך".

"אם כך, זה לא יטריד אותי! ומה עם קלייבֶּר? צפיתי בו בטלוויזיה והוא בכלל לא מצא חן בעינַי!"

היא מלווה כל ביטוי בפניו, ונדמה לה שגיצים זורמים ממנו אליה ומחלחלים ביצורי גווה.

"קרלוֹס קלייבר – כאילו טונה מונחת לו על כל אחת מידיו. אביו היה מנצח ידוע. נחמד, לא? הווינאים מעריצים אותו".

"ומי נחשב כיום לטוב ביותר?"

"היות שקראיאן וברנשטיין מתו, נשאר הרומני סרג'יו צֶ'ליבידאקה, גאון תמהוני. הוא גורס שאסור להקליט מוזיקה, כלומר לשמוע מוזיקה מוקלטת. תזמורות ידועות מקיימות לכל היותר שתי חזרות, ואילו הוא מקיים עשר חזרות עם התזמורות הטובות ביותר, כי לטענתו מהן אפשר להפיק הכי הרבה. הוא משגע אותן! והקונצרטים שלו אינסופיים. ביפן, נאמר, בחלקו הראשון של הקונצרט מבוצעת הסימפוניה של מאהלר במשך חמישים דקות, בחלקו השני – יצירה של בּרוּקנר, שבעים דקות... ואין מופע של סולנים, רק כדי שלא יכתיבו לו את הרעיונות שלהם! והוא סוחב אִתו את כל הכלים שלו, כי הוא מכוון אותם על 444..."

"מה זה הדבר הזה?"

"זה תו שעל פיו מכוונים כלי נגינה, בדרך כלל בתדר 440 הרץ, בכל אופן אצלנו. אני מכוון לפי 442, הווינאים והאמריקאים הולכים על 443..."

"מה ההבדל?"

"מותחים את מיתרי הכלים כדי להעלות את מתח המוזיקה. לפיכך, כשצֶ'ליבידאקה נוסע עם הפילהרמונית של מינכן, נוסעים גם הפסנתרים!"

ומה עם קלאודיו אבַּאדוֹ?"

"ואת אמרת שאינך מתמצאת במוזיקה!"

"מה אתה אומר? הלא התכוננתי לקראת השיחה הזאת!"

"שבועיים של עבודה קשה, לא?". הם צוחקים. "אבּאדו הוא דווקא דמות שנויה במחלוקת. כשהוא עולה על הבמה מחצית הקהל מוחאים כפיים בטירוף, והמחצית האחרת שורקים בבוז. כך הם רבים ביניהם, ואבּאדו מנצח במנוחה כאילו שום דבר לא קורה מסביבו".

"ומה עם זוּבּין מֶהטָה? הכרתי אותו לפני כעשרים וחמש שנים, בדיוק כשהתחלתי לעבוד בשגרירות. הוא הגיע לבלגרד עם הפילהרמונית של לוס אנג'לס. מאוד מצא חן בעינַי".

"כן, הוא גבר נאה ורודף שמלות, אבל מאז שהוא עומד בראש התזמורת של ניו יורק, התחיל אצלם קיפאון... המוזיקאים הגישו מחאה ודרשו שמֶהטָה יוחלף, איימו שכולם יגישו התפטרות, אבל בעלי הממון דחו אותם. אומרים שמוזיקאים אפשר למצוא כמה שרוצים, ולא כן אחד הנושא שם כשל מֶהטָה".

"אז מדובר במוניטין".

"כן. גדולתו של מנצח היא עניין יחסי. הנה סיפור שמדגים זאת: בוֹרָה פשצ'ן המנוח, מנצח יוצא מגדר הרגיל, התכונן לנסוע לשַׁבָּץ לקיים קונצרט... הוא ביצע שם קטעים מתוך אופרות שונות, אבל חסרו לו זַמָּרים לכל התפקידים במערכה הראשונה של 'לה טרוויאטה'. אז מישהו מאנשי התזמורת היה אמור לשיר את הקטע, ולאחר מכן את הפתיח של 'לוֹהֶנגרין', אבל יש להם רק צ'לו אחד ושתי וִיוֹלות, ולכן בכמה מקומות היו צריכים לדלג... לא אאריך: ממש עלוב... וכך אנו יושבים בבית קפה שליד התיאטרון ומחכים שכולם יתאספו וייכנסו לאוטובוס. פרופסור מיכאילו ווּקְדְרַגוֹביץ, מנוח גם הוא, מניד בראשו, מסתכל בחיזיון העלוב הזה ואומר: "איוון שלי, כשהייתי בזמנו אצל סרושקי בווינה ושאלתי אותו איך הולך לו עם בוגרי התארים, הוא ענה: 'יש לי שלושה סטודנטים טובים מאוד, אחד הודי, אחד איטלקי ואחד יוגוסלבי משלכם, וזה שלכם הוא הרבה יותר טוב מכל האחרים!' אלה היו מֶהטָה, אבּאדו ופשצ'ן. את רואה, הרבה מאוד תלוי לא רק בכישרון. לבּוֹרָה הייתה פילוסופיה משלו. הוא פיתח תיאוריה על הניצוח. אשר לי, אני חייב להודות שאני לא מתאים לזה. אולי דווקא משום כך התחלתי גם להלחין".

"איוון, איך משיגים מקוריות?"

"עם הנשמה".

"נדמה לי שאין עוד שום דבר חדש..."

"לכן עם הנשמה. כי אין שתיים זהות".

"אצלך הכול פשוט".

"עד שזה מסתבך". מבטו נצמד אל ורה. הוא מפנה את עיניו לצד השני, אך המבט אינו משתף פעולה ובאי שקט משוטט על פני החדר.

"והבלט?" ממשיכה ורה, מלווה את עיניו ומשהה את מבטה על פניו של איוון יותר מכפי שמכתיב הנימוס.

"בלט הוא שירות למוזיקה..."

"עכשיו מישהו היה הורג אותך!"

"נכון!" ושוב, רוח העליצות וטור השיניים הצחורות. "כל זה הוא אתגר גדול למנצח על מופע הבלט: הוא חייב לדעת את הפרטיטורה בעל פה, כי הוא צריך להסתכל על הבמה. אילו הבלרינות הסתכלו בו, הן היו נופלות! זה דורש ניסיון. זה מה שאני הכי אוהב".

"ומה אתה הכי שונא?"

"את המנצח בשגרה האופראית שלו, זה הכֹּל־יודע, ולמען האמת כבר חלשלוש ומזדקן... האמיני לי, אני מתרגש לפני כל הופעה, מרגיש כאילו זו הפעם הראשונה שלי..."

"התנועות שלך זריזות ומתואמות. זה הודות למקצוע?"

"חה!חה!" הוא צוחק מקרב לב וּוֶרָה צוחקת עִמו. "אני שמח שאת צוחקת יחד אתי", אומר איוון.

"אני מרגישה כמו תמונת ראי שלך..."

"איש עוד לא אמר לי משהו כזה".

"וגם אני לא, לאף אחד".

"המממ... כלומר... תנועות המנצח מתייחסות בעיקרו של דבר למוזיקה, אבל הן מופנות גם לקהל. הייתי מכנה את מלאכת הניצוח כוריאוגרפיה מוזיקלית. כל העיניים מכוונות אלינו, אנחנו במוקד, שמים לב לכל פרט, החל מהנעליים ועד לשיער... המנצח מאַייר את המוזיקה. לעתים קרובות אין לקהל מושג על מה שהוא שומע, ועלי מוטל לקסום להם את המסרים: מקום לירי, או קרבי, או עליז, משעשע... אני מתווך להם את שפת המוזיקה ונהנה מכך עד בלי די, שהרי כל ימַי ולכל אורך דרכי כאמן אני טוען שהמוזיקה מדברת אל כל אדם... אבל בשם אלוהים, מספיק ודי לדבר עלי ועל המוזיקה! את ממש מפתיעה. עוד לא פגשתי מאזינה ומתַחקרת עילאית שכזאת".

ורה שבה ומוזגת לכוסו מהוויסקי ולוגמת את שארית הקפה שבכוסה, שכבר הצטנן.

"מי ירקוד במופע הבלט?"

"התפקידים המובילים נועדו לרוסים, האורחים מנוֹבוֹסיבירסק. רקדנים נהדרים..."

"והמוזיקה?" שואלת ורה בסקרנות, אך משהעיפה בו מבט היא ממשיכה: "כן, כן... אתה רוצה להגיד לי שאת המוזיקה צריך לשמוע כפי שספרים צריך לקרוא, ולא לדבר עליהם".

"בטח!"

"אני אוהבת מאוד ביטויים בוסניים. כשכתבתי את הספר הייתה אוזני כרויה כל הזמן לדיבור של בני סראייבו... והנה אתה עכשיו מתבטא כמו אחד מבלגרד..."

"כן, כי אני נמצא כאן יותר זמן, וזה פשוט נדבק!" ואז הוא מוסיף ומחקה בשובבות את ההיגוי הנהוג בדלמטיה, ולהבדיל בזַגרֶבּ.

"זה מובן: בן אדם שמצטיין בשמיעה".

"אבל ככה אני יכול לקשקש עד שיימאס לך..." הוא עוצר ונותן בה מבט: "אוֹמַר לך משהו שכבר שמעת פעמים רבות: את אִשה יפה מאוד ומיוחדת במינה".

"ואתה גבר נאה מאוד ובלתי רגיל". ורה מזעיפה פנים, לאחר שבפנותה אל הכורסה עשתה תנועה שגרמה לפלסטר שעל גבה להימתח.

"משהו כואב לך", אומר איוון בדאגה. "אז בשבילי רק התמונות, ואני הולך! באמת שהגזמתי!"

"שב, שב במנוחה... אם זה נעים לך. הכול בסדר".

"אם כך, מה זה היה, אם מותר לשאול?"

ורה מספרת לו במנוחה על האבחנה, ולפתע היא יודעת על שום מה היא מדברת על כך בפתיחוּת ומספרת לכולם: בכל פעם שהיא מוציאה מפיה את האבחנה היא שמחה, בהיותה משוכנעת שכעת היא בריאה.

"להצהרה שלי לפני רגע ביחס אלייך אני מוסיף: וגם אמיצה", אומר איוון.

"איך בעצם הגעת לרומן שלי?"

"כל סראייבו קראה אותו, אבל אל הבית הביאה אותו אשתי סְלַבְקָה. תחילה היא קראה אותו והתלהבה, ולאחר מכן אני... מהרומן שלך בקעו צליליה המתמשכים של ספרד המאוּרית, תוגת שירי האהבה הבוסניים, הוואלס והצ'ארלסטון של החברה העירונית ערב המלחמה... כל משפט שלך שמעתי כמוזיקה. זה לא קרה לי מעולם. על כן אני חושב שהבלט הזה יהיה גולת הכותרת של יצירתי האמנותית... מי יודע, אולי גם האחרונה שאלחין".

"אלוהים ישמור! למה?"

"מי יחשוב על אמנות כשהעניינים כאן יתחילו להתחמם!"

"אתה קרואטי?"

"כן. ואשתי סֶרבּית".

"והילדים שלכם, מה הם?"

"יוגוסלבים".

"הנה, מסיבה זו אני חושבת שהם לא יתחממו".

"כך חושבים האנשים הנבונים והשפויים. אבל מה נעשה עם האחרים, וכאלה יש הרבה יותר? אני חרד מרודפי תהילה הצמאים לשלטון... עִמם נולדים רעיונות הסוחפים את ההמונים... ואצלנו אין כלום בלי שפיכות דמים".

"לא, אני לא מסכימה! כבר התרגלנו לחיים יחדיו".

ורה מביאה את התצלומים. איוון מתבונן בהם ומסביר את ההבדל בין נעלי הבלט שמלפני המלחמה לאלה הרוֹוחות כיום. הם ממשיכים לדבר, עוברים מנושא לנושא בטבעיות, וכזוג רקדנים ותיקים הם משַנים את קצב דיבורם ונימתו באותו רגע עצמו, כאילו נדברו ביניהם.

"כדי שתיווצר דמות, צריך קודם כול לאהוב בני אדם ולהבין אותם", אומרת ורה. "לכן אני מקבלת פריחה כשמישהו אומר לי שהוא מאוכזב מבני האדם, ושהוא בורח מהם ופונה אל הטבע. קל לאהוב עץ!"

איוון צוחק וקַמטוטים דקים מִתרַשתים סביב עיניו הבורקות. "אִתך אני צוחק על נקלה ובשמחה. כבר מזמן לא הרגשתי כך. אחרי כל מה שעבר עלייך, ועדיין רוח עליזה כזאת!"

"אני שמחה על הזמן שהוענק לי במתנה... האם שמת לב שאנשים בורחים מעצבות, שהיא מדבקת... ואולי היא באמת כזאת. אנשים נוהרים אליך כשאתה שמח ומאושר, אבל נרתעים מן הסבל. והלא ראוי היה שיהיה להיפך".

"כן, אני יודע".

"אינך יודע, כי יש לך משפחה. הם תמיד מסביבך".

"את טועה! גם הם פורשים הצִדה".

"לכן אמא חסרה לי כל כך".

"כן, כשאת מזכירה אותה, הבעתך משתנה. אהבת אותה מאוד".

ורה קמה לאִטהּ, וכך גם איוון.

"איוון, לאן אתה ממהר כל כך?"

"לשום מקום... חשבתי שסימנת לי שהגיע סוף הביקור".

"לא, רציתי להביא את האלבום עם הביקורות על דודה ריקי... אפשר אולי להציגן בכניסה לתיאטרון..."

"הגידי, אולי את רוצה לצאת?", קורא איוון אל ורה מהחדר השני. "הזמן חלף ביעף, אז אם את רעבה, כמוני, יכולנו לגשת כאן בקרבת מקום לאיזו טעימה... מה דעתך?"

"למה לא", עונה ורה, אף שהיא חשה באי נוחות קלה המשתררת עליה, כאילו היא נכנסת לאיזו הרפתקה בלתי צפויה. אף על פי כן היא מציעה בחפץ לב שיפודי בשר אצל "הצייד".

במסעדה הם שותים הרבה יין לבן ועד מהרה שוכחים לאכול. הלחמניות החמות מתקררות.

ברגע מסוים אוחז איוון בשתי ידיה המונחות על השולחן. "יש משהו..."

"שזורם בין שנינו?"  

"איזו חמימות... זה כאילו החום שלי מתעשר בחומך, וחוזר ומחמם אותי... גם את מרגישה כך?"

נדמה לוורה שכל חייה חולפים לנגד עיניה במהירות הבזק, כסרט קולנוע, ונמחקים כשהיא מביטה באיוון. "קראתי שזה קורה רגע לפני המוות..."

"מה אמרת?"

"שאני שמחה להיות אִתך, להביט בך ולשמוע אותך, ולהתוודע אל מחשבותיך. מה עוד צריך?"

"שום דבר, רק יותר זמן בחברתך". הוא מציץ בשעון "אנחנו מדברים כבר שש שעות, וכאילו רק התחלנו!"

האורות סביבם כבים. מסעדת "הצייד" עומדת להיסגר. איוון וּוֶרה יוצאים אל הרחוב.

"חבל שאנו צריכים להיפרד עכשיו", אומר איוון ומחבק אותה ברוך.

"ומי אמר שצריכים?"

בצעד אִטי הם מתקדמים בדרך לביתה, נכנסים לדירה. איוון מנשק אותה בחוזקה, אך לא בכוח מאולץ, בתשוקה אך לא בגסות תאוותנית, בעדינות אף כי לא ברפיון. בגופם ניצתים ניצוצות ההיענות המטריפה שבנועם ההתמסרות, הבאה עם מעשה האהבה. הם מתמסרים זה לזו בעוד העולם סביבם נגוז ובחלל המפתיע מתקיימים רק הם לבדם, יחידים במינם ואין בלתם.

***

ורה רושמת ביומנה: "קולו בטלפון, שתי פגישות קצרות במשך שנתיים, והלילה, פתאום, מתקפת התשוקה ההדדית. לפתע, בלי התרעה, הוא נכנס אל חיי כהוכחה לחיים שכמעט אבדו לי. עורו חלק, מוצק, ניחוח טוב עולה ממנו. הופעתו יציבה, ועם זאת הוא נראה כאילו מרחף... פשטות כנה והתנהלות מלומדת רבת חן. פוזה אמנותית כחלק מטבעו, אך כמשקל נגד לגינוני הבמה – החמימות הבוסנית, ספוג בהוויתה הייחודית של סראייבו... קרוב, כל כך קרוב! רך, מיטיב. די שיגעוני מכפי להלך שעמום, די ארצי מכפי לחטוא בחוסר אחריות. מבלי לחייב, הוא מחויב וקשור. כן, הוא ומשפחתו... אז מה! הוא אוהב נשים, והן אוהבות אותו. ספק אם היה אי פעם נאמן, מה שאומר שלא יהיה נאמן גם לי: אם מכיוון שזה הכלל ואם בשל מזגו האישי. אני שונאת גברים בוגדניים! אבל לא אותו! הוא מאהב מושלם. אתי, הוא אומר, זה טוב יותר מכל מה שידע עד כה".

"אזהרה: אסור לי להיות אִתו. ובפועל: אני כבר אִתו. את התיאוריה שגברים נשואים הם מבחינתי מחוץ לתחום פטר בהינף יד! מבחינתי להתאהב יהיה מסוכן, קטלני. הוא ממהר לדרכו ומזמזם לעצמו שעה שהוא מוקף בחברה שאינני שייכת אליה, ובנשים רבות כל כך. מצחיק: אני חושבת על הנשים האחרות, ושוכחת את אשתו החוקית! נדמה לי שגם הוא שכח אותה. הוא לא עושה רושם של יותר־מדי נשוי... גם הוא עלול להתאהב? עוד יותר מסוכן וקטלני! שהרי אז כל המִגנָנות שלי קורסות! על כפות המאזניים מצד אחד ורה הפקחית, הבשלה, ומצד שני ורה הקודחת, שמתנהגת כטירונית. מובן שמשקלה של זו האחרונה מכריע, אך בהשפעת הראשונה היא מוּדעת לכל מהלך שיגעוני, ובכל זאת אינה מסוגלת למנוע אף לא אחד מהם. השניות הזאת, של שתי מהויות באותה ורה, זה יביא אותי יום אחד לתוצאה בלתי צפויה והרסנית!"

"ובכל זאת, מה יפה יותר מלפגוש לאחר כל כך הרבה נדודים את התְאוֹם הקוסמי שלך, או מה מכוער יותר מעובדת היותו מעורב בקשר זוגי אחר? אם איוון יתאהב, מה שצפוי לנו הרי זו שטות אדירה, רועמת, ובראש חוצות... אבל אולי הוא לא יופיע יותר כלל, חוץ מאשר במה שקשור למופע?"

למחרת היום מופיע איוון, כמובטח.

"גבירתי הנאווה", הוא אומר בקול עליז, עמוק, ומוסיף שברצונו להיפגש בהקדם האפשרי. הוא מגיע בדיוק בשעה שמונה, ומאז בא בכל יום.

לפני המפגש הראשון, לבושה ומאופרת, מציצה בלי הרף בראי ובשעון, מחליטה וֶרה שלא לחכות לו כשהשולחן ערוך והמשקה מקורר, כפי שנהגה עם אותו טוֹמוֹ אוּזֶלֶץ חדל האישים, ששם משפחתו מייצג נאמנה את אופיו. אם איוון לא יגיע בדיוק בשעה היעודה, שוב לא יראה אותה לעולם ועד! ואולם בפעם ההיא, וגם מאוחר יותר, מגיע איוון בדיוק בזמן. שבעי בתי קפה, הם נשארים לרוב בבית. אין להם צורך באיש מלבדם.

הוא משמיע חיבובים באוזניה כשהוא חובק אותה בזרועותיו, והיא, במותניים צרים אף יותר תחת חיבוקו, מרחפת בין המטבח לחדר המגורים ומביאה מאכלים הנראים יפים לעין וטעימים לחיך. לפתע היא מגלה בעצמה את המיומנות והסיפוק שבבישול. השולחן שהיא עורכת משמש ביטוי לשפע הדמיון שלה, ולא פחות מכן לשפע שבמרכול ב"כיכר הפרחים". איוון אוהב מאכלים אקזוטיים. בזה אחר זה מוגשים: מרק אספרגוס, קוויאר שחור עם עיגולי לימון שקפופיים, קלחי תירס קטנים בממרח מיונית, ארטישוק, זיתים יווניים ירוקים, אומצת בשר עסיסית, אורז איטלקי לבן, אננס צהוב, קיווי ירקרק ומנגו כתום.

"איך את מכינה את כל אלה?" תמה איוון.

"שימורים, כסף ואַנטֶה מַרקוביץ'. שאלוהים יתן לו בריאות".

"וגם החוש האסתטי שלך".

"בתוספת הרבה אהבה!"

"בלי זה אין כלום!"

היא מכינה לו גם גוּלאש "בסגנון אינדה", שהוא אוהב לאכול בכף, ומבשלת מרק מבשר טלה עם מקרוני בתוספת ביצים בשינקן, שעליהן היא יוצקת שמנת וגבינת פרמזן – מאכל הזכור לה מזה שאמא נהגה להכינו, וגם "סוּנְגָטוּ", דהיינו מאפה בשר וכרישה. אין לה מרשם, אבל היא יודעת הכול, כאילו אמא השתכנה בתוכה. נדמה לה שהייתה מסוגלת להכין אפילו את מזווה החורף הנודע של אמא שלה, הגדוש במלפפונים זעירים ופלפלים אדומים בשרניים בציר של שמן זית מתקתק, שתענוג לכרסם. איוון משבח אותה, ולראשונה בחייה מבינה ורה את הסיפוק שאמא שלה שאבה מהכנת המאכלים לבעלה, מַרקו אביה. רק עכשיו, נדמה לה, היא מתחילה להבין את הוריה – כל אותם דברים פעוטים שאִפשרו זה לזה ושעליהם התענגו.

"כל מהלך תאטרא־א־לי," איוון מבטא את המילה החביבה באופן המעורר בוורה התלהבות הקרובה להערצה, "חייב להכיל סיפור... שלי את שלך, ושלך את שלי..."

"עד שנשזור בו את הסיפור שלנו..."

"...על הבסיס הזה, באחד הימים, את או אני, או מישהו אחר, שוב ייצור משהו..."

"אנחנו לא רוצים גורם שלישי! בסיפור שלנו כבר יש שלושה! אוף! ...ואני כבר לא רוצה ליצור שום דבר. אני רוצה לחוות ולרשום. אבל איך לקסום את ברק האירוע, אוי!", ורה מצמידה את כף ידה למצחה ופורטת עליו בציפורניה הארוכות, המשוחות בלַכָּה אדומה, כמחקה מבע דרמתי, "באופן שלא יישמע חלול, פאתטי, כמשהו שנכתב בדיעבד!? איך לתאר את מה שקורה לשנינו?"

"כבר עשית זאת".

ורה מביטה בו בתימהון.

"תיארתְ את אהבתם של בלנקה ומרקו", מסביר איוון.

"אנחנו – הם!?" לוחשת ורה, בעיניים מתנוצצות.

"כן, קטנה רכה ומתוקה שלי..."

"אלוהים, איוון! באלו המלים בדיוק דיברתי אל אמא שלי... זה לא ייאמן, הנה אראה לך בכתב היד... אתה לא יכולת לדעת את זה, כי עדיין אפילו לא ראית את כתב היד!"

ורה מביאה את בקבוק היין השלישי מתוצרת איסְטְרִיָה ואת כתב היד, מוצאת את העמוד ומראה לו בהתרגשות.

"הנה, אתה רואה!" היא קוראת.

"אני לא מתפלא. בלנקה היא אשר חיברה בינינו. תחילה התאהבתי בה כשקראתי את הרומן, ואחר כך בך, מיד כשראיתיך".

"אתה מאוהב בי?"

"כן. הרי גם לי יש זכות להיות מאושר. תודה לאל שאת מספיק זקנה בשבילי".

"זקנה!?"

"אצל צעירות עם הציפורים בראש אתה אף פעם לא יודע למה הן מבקשות את קרבתך..."

"וכפי שנדמה לי, הניסיון שלך בשטח הזה מרקיע שחקים!" באופן מוזר חשה ורה בטוחה בעצמה, באהבתה שלה ובאהבתו אליה. "ולכאן שייכת גם זו האחרונה, החברה של בתך, שהתאהבת בה..."

"סתם".

"אהבה שלי, זה מתקרב לגילוי עריות!"

"אל תבלבלי את המוח, קטנטונת! היא חשבה לעשות קריירה באמצעותי, אבל טעתה. אני התעשתתי בעוד מועד ועזבתי. לכן אני שמח שאת אשה בוגרת, ועל קִרבת הדעות והעמדות שלנו, ושנזדקן ביחד... רוצה?"

"איזו שאלה, כמובן!"

ורה מזנקת ממקום מושבה, ניגשת אליו, מחככת את לשונה באפו. "וסיפרת עליה לסלַבקה?"

"כן, ואמרתי שברצוני לעזוב, אבל היא פסקה שאחזור עוד לפני שאלך. וזה מה שהיה... אבל לא הייתי נאמן לה..."

"לסלַבקה או לנערה ההיא?"

"בחייך, תפסיקי להקניט את הטמבל הקשיש!"

"יופי, בחיי! אם כך, לְמה אוכל לצפות?"

"לנאמנות, לכבוד ולאהבה", עונה איוון ברצינות. "בלי אף מילה, בלי שום דרישה מצדך. מסתבר שגירשת לא רק את כל הפלירטים שלי, אלא גם את כל חברַי הבלגרדיים. ואף אחד מהם לא חסר לי. אני מחכה בקוצר רוח שהחזרה תסתיים כדי למהר אלייך. לשווא משלמים לי עבור הדירה, כי בתוכה אני רק מחליף בגדים ומטלפן לסראייבו".

"מה שאתה יכול לעשות גם מכאן".

איוון קם, מושיט לה את ידיו, מרים אותה מהכורסה ומוביל אותה חבוקה על פי קצב מוזיקה עלומה. "ואת, את אוהבת אותי... ואפילו טיפ־טיפה, קצת, הנה ככה?"

"אני פשוט מעריצה אותך", אומרת ורה בנימה חמורת סבר, כדי להישמע רצינית. היא מלטפת את זקנו הרך, הסמיך, השחור ולבן, לובן כסוף ושחור מבריק, נעדר אותו גוון אפרפר דהה האופייני לשערות שיבה.

"יופי, כי אני, חמדתי, טמבל בוסני כזה. ולכן הכול, ממש הכול, נתון בידייך הכֹּל־יכולות".

"שרק יחזיקו בך, שלא אאבד אותך!"

"אני שלָך עד שאמאס עלייך, עד שתגרשי אותי!"

"אתה יודע מה אני אוהבת יותר מכול? שאני יכולה להיות אתך כפי שאני, שאני יודעת שלא תבין שום דבר שלא כהלכה..."

"חוץ מאשר כשאת מספרת לי על אהבותייך הקודמות..."

"אני רוצה שתדע עלי הכול. לכל אחד משנינו לא חסר עבר".

"היה עצוב אלמלא היה זה כך... אבל אִתך אני מרגיש כמו נער, כאילו אַת כל מה שהיה חווה מישהו אחר..."

"אתה גם מתנהג כך. שנינו מתנהגים כך. כאילו ירדנו מהפסים. עם זאת", ממשיכה ורה בכעין איוּם מבודח – "לך היו יותר הרפתקאות מאשר לי, מה גם שאתה נשוי, וגם... וגם חבר מפלגה!"

"איך את יודעת?"

"כי אחרת איך היית טרוד בחגיגות ה־25 במאי, חה־חה... וגם בענייני האולימפיאדה?"

"בחיי, עושה רושם שאת עובדת ב־CIA! כן, הייתי, נכנסתי לזה כמו כולם בימים ההם... הייתי חייב אם היה ברצוני לזכות באיזה פרויקט רציני. והרי צריך היה לעבוד, להשתכר ולפרנס את המשפחה... ושם היו כספים! רק שאת כל זה אכלו, שתו, בזבזו, לא נשאר כלום, ועכשיו נהייתי חְתייאר דלפון..."

"אוי ואבוי!"

"ומה שקשור למפלגה, אם אני עדיין חבר או לא, אז למען האמת אני לא יודע, כי אף פעם לא הלכתי לפגישות ולא שילמתי דמי חבר".

עם המפלגה או בלעדיה, חושבת ורה, יהא ממוצע או גאון, קרתני או בעל מוניטין עולמי, רזה או שמן, היא אוהבת אותו. "איזה יופי זה לאהוב!" היא לוחשת.

"כן, את מגלה בתוכך עושר שלא חלמת עליו... נותנת ומקבלת, והתן־וקח הזה ממלא אותך בשמחה".

"אני אוהבת יותר לתת".

"נתינה היא ביטוי לכוח. לזה את משתוקקת?"

"לא. אני משתוקקת רק להיות אִתך. זו התשוקה היחידה שיש לי".

"בעניין זה אנחנו תמימי דֵעים".

הם מדברים עד עלות השחר. איוון יוצא לדרכו, גופו עדיין חם לאחר מקלחת במים רותחים, פניו המגולחים רעננים ומצעדו מהיר, כאדם שבע רצון שבא על סיפוקו. ורה מסדרת את המיטה, מסלקת את הבקבוקים והכוסות ואת בגדיה הפזורים, מדיחה את הכלים, מתקלחת ויוצאת לעבודתה במשרד. היא נתונה בעייפות מרגשת, מחשבותיה בהירות, תנועותיה מהירות ולִבה פועם באון.

***

הם יושבים באמבטיה, לוגמים יין ומדברים זה עם זה בעוד ורה מסירה מפניה את האיפור.

"הייתי רוצה לעזוב הכול, לברוח", אומר איוון בהתרגשות, "מן ההמון, מסראייבו..."

"חשבתי שאתה לא יכול לחיות בלי סראייבו".

"אני לא יכול לחיות עם סלַבקה! אוי, אילו יכולתי לנסוע אתך לאיזה מקום, להסתכל בעולם באותו מבט מקיף שלך..."

ורה כותבת בשפתון על הראי "ורה אוהבת את איוון". "זה מתקתק ואפילו מגוחך לכתוב כך", היא אומרת, "אבל זו האמת לאמִתהּ, האמת העירומה".

בדיוק כך כתבה גם כשהייתה עם וְלאהוֹ. אותו ראי, אותו כתב, שפתון דומה, אך הרגשות בכל פעם שונים... הגם שבשני המקרים הם כנים, הם לא מתיישבים אלה עם אלה. ובכל זאת, חושבת ורה, הפעם אין החיים נדמים בעיניה לחלום בנוסח קַלדֶרון, אלא למציאות הדומה יותר לחלום נשגב, שבו איוון והיא יֵהפכו לבלנקה ומַרקו.

"ואיוון אוהב את אינדה... מה עוד חדש?"

"חדש? הנה: התקשרה דידי מווֹשינגטון. היא תבוא לבכורה בסראייבו. הרופא שעמו אני מיודדת, סאווה סוּבּוֹטיץ', חושב שעלַי לשלוח דגימות לבדיקה בבית החולים מֶמוֹריאל. אני לא רוצה, לא מפני שאני חוששת מהממצאים, אלא מפני שאני משוכנעת שאני בריאה... ובכלל, איזה מין שם זה לבית חולים!? בית חולים ששמו מזכיר in memoriam, מזכיר את המוות, איכְס!"

***

הם משוחחים ביניהם, כל אחד מדבר על עבודתו. יש שאיוון מציע לצאת לבית קפה, אך בדרך כלל הם נשארים בבית על דעת שניהם. קמעה קמעה שמה ורה לב לכך שעונות השנה, חליפות מזג האוויר, המריבות והמחלוקות בעולם הסוער סביבם, התהפוכות הפוליטיות האימתניות, מפגשיה עם חברותיה, עבודתה במשרד – בקיצור, כל מה שמייצג את החיים שמחוץ לעצמה ולאיוון, קיים רק כזיכרון מעורפל של אירוע זניח. זה כולל גם את חלומותיה בהקיץ של ורה על קץ החיים ה"לא־לגאליים", כשהיא ואיוון יטיילו להם ברחוב ויחזיקו ידיים בגלוי. כמובן, קאצ'ה, אלמה, לולה, סוניה, אולגה, אירה, מרינה – כולן מוּדעות לקשר שלהם, וכל אחת מהן מעריכה אותו בדרכה שלה; ורה מקשיבה לכולן, מסכימה עם כל אחת מהן, שהרי כולן צודקות, אך היא מוּדעת לכך שאין הבהרות והסברים, שאהבתם הִנָּהּ מה שהִנָּהּ, שהשוואות לא תיתכנה היות שהיא יחידה במינה – ושרק שניהם מוּדעים לאושר הגדול שנפל בחלקם.    

"אני רוצה לקרוא לך משהו", אומרת לו ורה בשעות אחר־הצהריים, כשמזג האוויר בחוץ מתקדר, "לא ארוך אבל מעניין, ואפילו לא ייאמן, כי כתבתי את זה לפני שתים־עשרה שנים תמימות..." הוא מנסה לשסע אותה, אך היא מתעקשת להמשיך: "חכה, חכה, קודם תקשיב ואחר כך תגיד לי כל מה שתרצה".

היא מכירה היטב את קוצר הרוח שלו: דוחק לו לבטא תיכף ומיד את המחשבות העולות במוחו ומציפות אותו כמעט עד מחנק.  

"אין עוד אדם שלדבריו האזנתי בקשב כזה ושמעתי כפי שאני שומע אותך", אומר איוון בקול רם ובלִבו מוסיף: "או שחשתי תשוקה שכזאת אליו, שביליתי עמו זמן רב כל כך; אין עוד מישהו שהעניק לי הרבה כל כך..."

"ומה עם סלַבקה?"

"היא הכי פחות".

"איך אתה מחזיק מעמד ככה?"

"אני בורח. כבר שלושה עשורים אני אדם במנוסה. אירוח, נסיעות... אני כבר ממציא משהו. בגדתי בה בפעם הראשונה שבועיים לאחר שנישאנו".

"אז למה בכלל התחתנת?"

"זה לעולם לא התברר לי לגמרי. הייתי צעיר, חופשי, מבטיח, זה עתה סיימתי את האקדמיה, התלמיד המצטיין במחזור שלו... עני, ועם זאת לבוש היטב בימי אחר־המלחמה, כשלאף אחד לא היה כלום..."

"חוץ מאלה שהיה להם... וההורים?"

"אבי מת עוד בילדותי. לא אהבתי להימצא עם אמא וגם לא לצאת אִתהּ... קרה, חסכנית, חמורת סבר. עזבתי את טוּזְלָה ואת הבית כשמלאו לי שלוש־עשרה שנים. זמן מה חייתי אצל הדודות ולאחר מכן במעונות תלמידים וסטודנטים. כן כן! ימי נעורַי לא היו קלים... בעת לימודַי בזַגרֶבּ שכרתי חדר אצל גברת זקנה שאהבה אותי כל כך, עד שהבטיחה להשאיר לי את הדירה במותה. והייתה לי נערה נחמדה, ילדה מבית טוב ואמיד... בזְרִינְיֶיבָץ... בית אדונים... ואני הטמבל, יהיר, פרוע ושחצן, כנראה כמו אבא, באחד הלילות, כשרק יצאתי מבית המרפא ששם החלמתי משחפת..."

"אל אלוהים, איוון..."

"כן, כן, גם זה נדבק אלי... ורק לפני עשר שנים הפסקתי לעשן. אידיוט מושלם, הלא אמרתי לך! אז ככה, מגונדר לתפארת, מבלי שאדע מדוע, הלכתי לתחנת הרכבת והתיישבתי באחד הקרונות. הכרטיסן העיר אותי בסראייבו. תפשתי מה שעשיתי והחלטתי לגשת אל חברי הקרוב מירְזָה, לישון היטב ולחזור למחרת היום. ואצלו הייתה סלַבקה. הכול התרחש במשך שבוע ימים. הלכתי אל ביתה. משפחה סרבית מכובדת... האב, נשמתו עדן, ראש משפחה מתון והגון. ביום ראשון נהגו לטייל להר טְרֶבֶּביץ', לפאלֶה, לאילידְזָ'ה, למעין הבּוֹסנָה... הוא אהב לשאוף אוויר צח. הוא נזכר ברומן שלך...

"אני יודעת, ושגיתי בכתיב של שמו".

"אה, אילו רק הכרתי אותך במקום את סלַבקה!"

"לא היית בוחר בי".

"בחייך, למה את חושבת כך?"

"בן כמה היית אז?"

"עשרים ושתיים".

"ואני הייתי אז בת חמש־עשרה... אבל גם אילו הייתי מבוגרת יותר, לא היית בוחר בי. אתה לא רצית בחורה מזגרב ולא מבלגרד, אלא במישהי מסראייבו... והשתוקקת לבית, למשפחה, ולאו דווקא עם איזו בת אצולה מזְרִינְיֶבָץ, אלא עם אנשים מעולמך".

"איך שלא יהיה, ביקשתי את ידה ונישאנו, בלי לחשוב כלל אם סלַבקה ואני מתאימים. עד מהרה היא נכנסה להריון. כן רוצים, לא רוצים, ואני גם פתאום חליתי אז בסקַרלַטינָה, וכך נולדה הבת – יותר בזכותי או באשמתי, ואיכשהו יצא כאילו רק שלי... וקצת אחר כך נולד לנו גם בן... וכך עברו השנים. איפה הייתָ? בשום מקום. מה עשיתָ? שום דבר!"

"לאן הגעת? אלַי. מה אתה עושה!? אוהב אותי", עונה ורה, עוצרת ומוסיפה חרש:

"וסלַבקה, האם היא יפה?"

"אני לא יודע... איך אדם יכול להעריך את יופיהּ של אִשה שעמה הוא חי מאז שעמד על דעתו?"

"יש לך תמונה?" שואלת ורה, מקווה שאין לו, אך איוון שולף תצלום קטן בשחור־לבן, חיוור, קצותיו ממורטטים, לאחר שבמשך השנים הועבר מארנק אל משנהו.

ורה מתבוננת בו. "אני לא רואה כלום", היא אומרת.

"אני סוחב אותו כבר שנים, למען שלום בית", מצטדק איוון.

ורה שותקת. חשה פגועה, אך לא מראה זאת. היא לא תוסיף, כפי שנהגה בעבר, לתת ביטוי גלוי, לעתים אף מעליב, לכל חוסר הסכמה או אי שביעות רצון שלה, למהר להשמיע כל הערה שעולה בדעתה. לא ולא! עם איוון היא נוהגת ברכות, בוותרנות, מתאימה את עצמה אליו. לא דורשת מאומה. מלבד אותו, את כולו, כמובן! היא תחכה, אז מה!? הלא גם אמא שלה חיכתה ארבע־עשרה שנים בלי כל היסוס או קובלנות. חיים בלעדי מַרקו לא היו קיימים מבחינתה: מַרקו היה כל חייה. כך בדיוק יהיה איוון שלה! אולי סוף כל סוף תחלים גם ורה מן המחלה המדבקת של פרידות ושסעים. גם כשעזבו אותה וגם כשהיא עזבה אותם, הייתה זו היא שקיבלה את ההחלטה להיפרד. עכשיו זה יהיה שונה. ההחלטות תהיינה של איוון והיא רק תיתן להן את הסכמתה.

"ועכשיו אתה רוצה לשמוע את הסיפור הקצר שלי?"

"בטח".

"שים לב, הוא נכתב ב־21 באוקטובר 1977! תראה איך הנייר הצהיב מאז!". ורה קוראת: "יש לו אִשה ושני ילדים. בני עשר ושבע. יש לו דירה ומכונית ישנה, הוא בן שלושים וחמש ובתחומו זכה בכל תואר אפשרי. שואף להצליח, אך אין זו שאפתנות חולנית. הוא רוצה, ואפילו הרבה, אך לא בכל מחיר. הוא חכם, נעים הליכות, נדיב, קולו רך וכפות ידיו חמימות..."

"אולי זה אני?"

"החליט לבנות בית על פסגת הר הצופה על האופק, היכן שעל המפה הגאוגרפית פרושים האיים והמפרצים וכל חוף הים האדריאטי..."

"הבית שלי על האי הוואר! בימים ההם בניתי אותו!"

"לא, זה לא יהיה בית קַיִט, זה יהיה מקום להתגורר בו, מקום המשמש כתצפית להתבונן ממנו על העולם. מקום בשמים, אך לא בשביל האֵלים. לשם כך לקח הלוואה ענקית, אלוהית. הלוואה שבדומה לעונש הכליאה באלקטרז יעבוד במשך עשרים ותשע שנים כדי לפרוע אותה..."

"שילמתי אותה..."

"הוא לא מוג לב. את קמצוץ השיגעון הוא מסתיר, אך לא כל כך עמוק עד שאי אפשר לחשוף ולעורר אותו אם יימצא לו אתגר הולם. הוא לא מחפש אהבה, כי יש לו. הוא משתוקק לפגישות מיוחדות, לא־שגרתיות, כי עד היום שבע די והותר שגרה. הוא אדם של תבניות וגם אדם מחוץ לכל תבנית. הוא אדם דיכאוני שבקצות שפתיו המוקפות זקן מבצבץ החיוך".

"זה אני!"

"הוא אדם שגם כשהוא שואל את עצמו מה הוא עושה הוא יודע מה שהוא עושה".

"יש לו די והותר, וככל בני האדם בעולם היה שמח לזכות ביותר ממה שיש, לא כל שכן לזכות בכול. עם זאת הוא שונה מאנשים רבים, כי הוא יודע ש'הכול' אינו מותנה באפשרויות וגם לא בכישורים, אלא פשוט אינו קיים. כשהוא מתאווה אל אותו 'הכול' רגעי, המתמצה בעיקר בהתעוררות התשוקה, הוא מתקשר אליה בעיר אחרת, לא כל כך רחוקה ועם זאת רחוקה יותר ממרחקים רבים. הוא מדבר במילים פשוטות, הנקטעות מפעם לפעם באנחה, כעין שוועה קטנה על מה שקרה ועל מה שיקרה או שלא יקרה לעולם. וגם אם לא, איש לא ימות מזה. אולי רק הוא או היא יישארו עניים יותר, ללא האבן הצבעונית הקטנה המשתלבת בפסיפס ששניהם מרכיבים מדי יום בחייהם המתנהלים בנפרד. זה הכול, וזה לא כל כך הרבה. אבל אם אותה אבן תזדהר באחד הימים כיהלום בנתיב חייו היומיומיים של כל אחד מהם – האם לא כל מאמץ יהא ראוי כדי לשוב להיפגש?"

"אני אומר: כן!"

"היא, בצד שמנגד, אין לה בעל, אין לה שני ילדים, אין לה גם בית במרום ההר ולא מכונית. ובכל זאת היא לא בוהמית ולא נודדת. היא עובדת, משׂתכרת למחייתה ואינה מחכה. היא פשוט הִנָּהּ. נמצאת כאן כל עוד זה נמשך. בררנית ביחס לכל מה שמוצע לה, אך לעתים רחוקות, אם בכלל, יש לה דרישות משלה. אין לה יותר מדי רצונות, אבל היא יודעת מה אינה רוצה. היא יודעת איפה אין מקום לוויתורים והיכן אסור לה להתכחש לעצמה. מה שמוצא חן בעיניה הוא חסר היגיון וקשה להגדירו. היא לא דורשת שום דבר מוגדר, אך דווקא משום כך היא דורשת יותר מכפי הרגיל".

"היא אשה יוצאת מגדר הרגיל, לא כן? ולכן עד עכשיו נשארה לבד".

"הם נפגשו בהסכמה", ממשיכה ורה "אך בלי הבטחות. לא הכירו, וגם כיום אינם מכירים. חשו זה את זו, וחשים גם כיום. הוא שומר על נחלתו, משוכנע שיש לו הרבה יותר מכפי שיש לה ממה שראוי לשמור עליו. היא לא מרבה לחשוב על נחלתה ועל השמירה. שמו ברנקו, ושמה גורדנה". ורה נעצרת. "זה נכתב בנשימה אחת, בהנץ השחר, לפני הקפה, לפני היקיצה עצמה, במצב של נים ולא נים. בשבילך".

"בשבילי".

"אז לא ידעתי שאתה קיים".

"מיהו ברנקו? ומי היא גורדנה?"

"הוא והיא".

ורה אינה אומרת לו שברנקו הוא הרופא מרִייֶקָה שפגשה בכנס שנערך בדוּבּרוֹבניק, ושהפך להרפתקה שהסתכמה בלילה אחד ויחיד.

"את ואני", הוא לוגם מהברנדי, "ידעת בלי לדעת שאת יודעת... תיארת את חוסר המוצא שלי... ורה, האם זה ייתכן!? כאילו כל החיים כיוונו אותך לכתוב רומן רק כדי להוביל אותך אלַי".

"ורוּז'יצה, אמא של רינה, מספרת לי לפני כמה ימים איך אמא שלי, כשהיינו ילדות, אמרה 'אינדה שלי תהיה סופרת!'. תאר לעצמך!"

"בלנקה שָׂלוֹם רקחה את כל זה. גם עכשיו היא רואה אותנו".

"ואינה חושבת שאנחנו חוטאים?"

"האם אהבה היא חטא? שלנו לבטח לא, כי היא לתמיד".

"אוף, תפסיקי עם ה'לתמיד' הזה. המילה הזאת לא מביאה מזל!"

"טוב, אם כך, שיהיה 'לעולמים'". – הוא מניח את כפות ידיו על לחייה של ורה. "כל חיי חיכיתי לך..."

"גם אני לך".

"נולדת כדי להיות שלי".

"ואתה כדי להיות שלי".

כפותיו מחליקות על צווארה הדק של ורה. "כמה את יפה! עורך חיוור, רך כקטיפה... אצילי... לא אתן אותך לאף אחד. את שלי!" הוא אומר בכוח שכנוע, כאילו ביטא טענה מדעית. "חמישים וחמש שנים חיפשתי את מהותי ולבסוף מצאתי אותה בך". ידו מזדחלת לעבר שדיה של ורה, מגעו מחליק הססנית על בליטות הבטן והצלעות ועד לירכיים. "אַת הרנסַנס שלי... אַת הווילוֹטה, הפּרוֹטוֹלָה, את המוֹטֶט והמַדריגַל שלי!

"רק שלא אהפוך למיסה..."

ורה מנשקת אותו כילדה המלקקת שלגון ביום קיץ לוהט על שפת הים.

***

בעוד סופת הקוֹשָׁבָה שורקת ברחובות בלגרד ומשברת את ענפיהם החשופים של עצי תרזה ישנים וחדשים ברחוב נְיֶיגוֹש, שוכב איוון במיטה המרווחת הכחולה, על מצעי המשי שוורה קיבלה במתנה לפני כעשר שנים מידידה קלארק קדמון מניו יורק. הוא שותה יין וראנאץ מן הכוס שוורה הגישה לו והיא יושבת לידו ומעשנת.

"הם יפים למראה אבל חלקלקים מדי, כמשטח קרח קפוא בוְרַטְנִיק שבסראייבו", אומר איוון כשידו מחליקה על מצעי המשי.

"בקיץ זה קריר", עונה ורה ולפתע היא רואה בעיני רוחה את איוון בחברת סלַבקה בביתם, יושבים ליד השולחן או מצחצחים יחדיו שיניים, או יושבים בצוותא בבית קפה, או את שניהם במיטה. "ואיפה אתה ישן כשאתה בסראייבו?"

"בחדר השינה".

"במיטה אחת אִתה?"

"כמובן! כפי שהתחיל ככה נשאר... הרגל, וגם אין משהו אחר".

ורה שותקת, מובסת.

"אני מסתובב לצד שלי, קורא קצת ונרדם". מנחם אותה איוון.

"עירום כמו אצלי?"

"לא, בפיז'מה... באמת, אני רואה שעלי להסביר לך כדי לסלק את העצבות מהעיניים הירוקות האלה. ביני ובין סלַבקה אין כלום כבר חמש שנים".

"רק חמש?"

"חמדתי, הביני, היא אשה חכמה ומעל לכול הגונה... אבל למרבה הצער, מעולם, אם כי השתדלה המסכנה, לא הצליחה ליצור קשר לא רק אִתי אלא גם עם הילדים, גם לא עם אמא שלה, ולא עם אחיה. את אביה העריצה, אך הוא העריץ קודם כול את בנו, ולאחר מכן את עצמו".

"עצוב... והיא – אוהבת אותך?"

"את שואלת כל מיני דברים... כן, אוהבת אותי בדרכה שלה..."

ורה מבחינה בדאגה על פניו של איוון, ועל כן היא ממהרת להוסיף: "באמת, כל זה לא חשוב... ובכלל, איוון, האם איננו שייכים לזמנים החדשים, כשמגוחך לצפות שגבר יאהב רק אִשה אחת כל ימי חייו, וכי אִשה תהיה שייכת רק לגבר אחד? צריך היה להנהיג פוליגמיה ולפטור את האנושות מכל השקרים המתועבים שתובעת המונוגמיה! אתה יודע מה, בביתך תישן אפילו על הנברשת אם זה רצונך, רק אִתי תישאר כפי שהִנְּךָ. לי אין צורך בכל דבר אחר!"

"אבל כפי שאני עכשיו לא הייתי אף פעם", עונה איוון בהקלה. "עד עכשיו תמיד בית הקפה, המון חברים ונשים, וכמו בבלגרד כך גם בזַגרֶבּ, בסְפְּליט, ברייקה, באוסייק, בכל מקום... ואילו עכשיו אני מתקשה לחכות עד שהחזרה או ההקלטה תסתיים, אפילו לקפוץ לשתות כוסית בבית קפה לא מתחשק לי, רק להגיע מה שיותר מהר אלייך ואל הפינה השקטה הזאת שלך, בין הירכיים הלבנות והקירות הוורדרדים... כאן אני בן אדם אחר! את נוסכת עלי מרגוע, מרעננת אותי, כהרף עין משתחררת העווית שלופתת אותי כל ימַי! ולו היה מישהו שואל אותי על מה אנחנו מדברים כל כך הרבה, איך הזמן עובר עלינו, לא הייתי יודע להסביר. אף פעם לא די לי ממך". הוא מתרומם ומלטף אותה ברוך, והיא, בעיניים עצומות, נכרכת סביב זרועו. "עכשיו את לידי, רק את, קלילה כמו..."

"אִשה קלת דעת!"

"בדיוק כך".

"איוון!!!"

***

"הכול מדיף ריח מלחמה," אומר איוון ביושבם לארוחת הערב באורם העמום של הנרות הרוטטים, ומניד בראשו בזעף.

"מעולם לא חיינו טוב יותר", אומרת ורה בעליצות.

"דווקא משום כך!"

"בפעם הראשונה אני מרגישה אזרחית העולם!"

"הבלקן מעולם לא היה העולם".

"ומה היה?"

"אזור מעורער... בית מטבחיים".

"ואירופה לא כך? ורוסיה לא? והודו לא? ודרום אמריקה לא? וצפון אמריקה לא!? ואירלנד..."

"את צודקת. כל העולם כולו בית מטבחיים! ואנחנו לא השתייכנו לשום מקום: בעיני המערב אנחנו מזרחיים מדי, בעיני המזרח – מערביים מדי. תקועים בדרך של כולם, כמו בית שהוקם באמצע הכביש... אז בואי נשתה משהו לכבוד זה!"

"אבל איוון, איזה אדם שפוי היה מחליף את השפע והרווחה הזאת בשפיכות דמים? הרי לא כולנו משוגעים!"

"למי התכוונת: לסלובנים או לקרואטים או לסרבים או למקדונים או למוסלמים או לשׁיפְּטָרים או להונגרים..."

"לכולם!"

"אין יותר 'כולם'. עכשיו זה כל אחד לחוד".

"זה רק נדמה... אנחנו ביחד וכך עלינו להישאר... זה המצב הטבעי וההגיוני האחד והיחידי. זה לא משהו חדש. גם אבי חשב כך, והוא נולד במאה הקודמת! מעולם לא שאלתי אותו אם האמין ביוגוסלביוּת בגלל איחוד כל הסלבים הדרומיים או איחוד כל הסרבים במדינה אחת, או אולי שני הדברים... אוי, הייתי כל כך צעירה כשאבא מת... מה דעתך, האם היה שמח לראות את כל השינויים המתחוללים כאן?"

"אני מטיל ספק בכך... היה חושש מהתכתשויות, כמוני".

"אולי זו הדמוקרטיה..."

"זה חוסר תבונה. וזכרי מה שאבא'לה אומר לך: שום דבר לא ייפתר, עד שלא יימצא פתרון לבוסניה".

ורה מוזגת יין לכוסות.

"אנחנו מרבים בשתייה, שותים יותר מדי", אומר איוון.

"אז מה, טעים לנו. זה מזיק לך?"

"להיפך!... ומה יהיה עם הסרבית היהודייה או היהודייה הסרבית שלי בכל הבלגן הזה?" שואל איוון ועל פניו עולה אותו ספק־חיוך קל, פזור־דעת, מושך לב.  

"למרות הנסיבות הנסתרות שמַתנות את שבירת המסגרת ולצד היוזמות לפירוקה של יוגוסלביה, היא עוד תזכה לחיות בהֶסדר העולמי החדש! חה־חה!"

"הו, כן! אני, יש לי דוקטורט בעולם הפוליטי, אבל הוא מעידן הפטפטת שקדמה לכל זה... הנה, תשמעי קצת איך אני יודע לבלבל את המוח". איוון מתייצב כביכול בעמדת הנואם: "דו"ח מכנס מליאת הוועד המרכזי של ברית הקומוניסטים בשילוב הערות־לוואי מוזיקליות. המליאה נמשכת שמונה שעות בלי diminuendo. נאום הפתיחה ניתן ב־crescendo מפיו של רַטוֹמִיר... חשבי על אישיות מפוצלת: מלחמה ושלום ביחד! אלמוני, איש חטיבת העבודה CKSK, מציע fortissimo con bravura, שלטובת תהליך הדיפרנציאציה תיבדק אחריותו של חבר הנשיאות שלCK SK  וכו' וכו'. בתגובה מתחולל intermezzo catastrophico. כולם רָבים עם כולם! אזי לוקח את רשות הדיבור הרקטור – momento doloroso, ולאחר הופעתו של זה מגיע תורו של interludio depressivo: הצגת הגנֵבה באוניברסיאדה. ה־Finale triomphale מורכב מתלונותיהם של אלה על אלה בגלל המפלגה, שחייבה את כולם להחליף את  פנקסי החבר כדי שתוטבע בהם דמותו של החבר טיטו שלנו, דבר שהתבצע בכל המקומות למעט קוסובו.Kakofonia  טהורה!"

ורה צוחקת מקרב לב. "מִנַּיִן לך כל זה?"

"בזמנו היינו מחברים נאומים כאלה בבית הקפה של התיאטרון. בואי, חמדתי, בואי אלַי", פורש איוון את זרועותיו, "להשביע את התשוקה".

***

בדמדומי הערב של יום דצמבר מעיקים השמים האפורים על גגות הבתים הקרים בבלגרד. בשעת בין הערביים, בחמימות דירתה של ורה, מקדמים היא ואיוון את פני השקיעה בשתיקה קצרה, ובהרגשה כי שקיעות רבות עברו עליהם ביחד וכי הם מכירים זה את זו מאז ומתמיד. הם בלתי נפרדים, כאילו גמרו אומר לפַצות את עצמם על הזמן שאבד להם, עד כדי כך שהם מרכזים את הפגישות, שבנסיבות רגילות היו מן הסתם נדירות יותר ונמשכות לאורך השנים. ככלואים בתוך כמוסה, בדומה לתאים הסרטניים בנגע של ורה, אין הם מאפשרים לאיש גישה אל עולמם המשותף. הם מתמסרים לו בתשוקה שאינה יודעת שובעה, נחשפים זה בפני זו באומץ־לב, המתוגמל בקשרים מעמיקים והולכים שנרקמים ביניהם ביתר שׂאת.

הגשם ניתך בעוז, החשיכה מקדימה לרדת, ורה מעלה בבית אורות וניגשת למטבח להביא בקבוק יין נוסף. איוון הולך אחריה.

"אולי זה המשקה שגורם לך להיות כזאת חלקלקה, לחה כטחב", מעיר איוון בראותו את הבקבוקים הריקים שנערמו שם. "אנחנו שנינו – ה־organum..."י

"וסלַבקה?"

"היא ואני – אנחנו ה־discant".י

"מה זה?"

"ריבוי קולות, חמדתי, המורשת הגדולה מכול בתולדות המוזיקה. בלעדיה לא היה לא ריבוי הקולות ולא הרמוניה..."

"אם כן, בלעדי סלַבקה לא הייתי גם אני!?"

"אל תמהרי עם המסקנות... את המנגינה הגרגוריאנית המסוימת ליווה קול שני בקוורטות וקווינטות מקבילות. הקולות נעים באותו כיוון, כתווים שווי ערך. זהו ה־organum. כשהקולות נעים בכיוונים מנוגדים – זה נקרא discant. עכשיו את מרוצה?"

"איך שלא תעמיד את זה, אני נשארת בטֶרְצָה", מחייכת ורה בחמיצות, "ואנחנו שנינו – מחוץ לחוק".

"כמו המפלגה הקומוניסטית לפני מלחמת העולם השנייה".

"כן, וזה לא מפריע לי כלל. בינתיים זה הכי טוב, כי אתה צריך לשוב לסראייבו ולעבוד בשקט על המופע".

"הראש־הקטן היהודי החכם שלי!"

"כל מה שהראש היהודי שלי משיג ברוב הצלחה, הראש הסלבי שלך הורס!"

"לא בא לי לעזוב אותך... אסור לי לאבד אותך..."

"איזה לאבד? הרי רק עכשיו מצאת אותי!"

איוון מחריש, מהורהר – ולפתע מזעיף פנים. "את יודעת", הוא אומר לבסוף, "אחרי המופע אעזוב את סראייבו, אקח שתי מזוודות ואשאיר להם את הכול. אשכור חדר בבלגרד וכאן אהיה כל הזמן בקרבתך".

"ברצינות?"

"ברצינות גמורה".

"כשיש פה דירה כל כך גדולה", אומרת ורה בנימה מעשית, שכן אינה רוצה להראות שהיא נרגשת, "זה יהיה ממש טיפשי לשכור איזה חדר".

"הרי לא אתגורר פה על תקן הדייר שלך?"

"אם תישא אותי לאשה, לא יהיה צורך בכך".

ורה נדהמת ממה שנפלט מפיה. מעולם לא ביטאה משפט כזה. כשמילן אנטיץ' ביקש את ידה בשיחה טלפונית מבְּרֶמֶן, ענתה ב"כן", ועל המברק שלו השיבה באישור "כן, אני רוצה להינשא לך כי אני אוהבת אותך". וזה היה כל מה שאמרה בעניין נישואים.

איוון ניגש אליה, בתנועה קלה פורם את כפתורי חולצתה ומסיר אותה ונושק בעדינות לצלקת שהאחות יוֹבַנקה הסירה ממנה לבסוף את הפלסטר.

"היא מכוערת", אומרת ורה.

"נכון, אבל היא שלנו".

***

כדרכה, בסביבות השעה חמש אחרי הצהריים חוזרת ורה מהמשרד, שם השלימה טיפול בסדרי הסיור המתוכנן לפרופסור לבלשנות ג'יימס דייוויס מאריזונה. היא צועדת בעוז ברחוב נמאנייה ומאִטה את צעדיה בעוברה בגן הציבורי הסמוך לבית התיאטרון. אף על פי שבימות החורף הוא ריק ומַשרֶה עצב בבדי עציו החשופים, עצם קיומו נוסך עליה מרגוע. כאן שיחקה בילדותה. הוא לה כספר הפתוח שבו היא קוראת משחר ימיה. כמאוהבת בכל מה שמוכר וקרוב, בגן הקטן היא חשה מוגנת ובטוחה. כך היא מרגישה ברחוב נְיֶיגוֹש, בכיכר סְלַבִיָה, בשוק קַלֶניץ', בכיכר הפרחים ויותר מכול בדירתה, שם היא מנהלת ברוח גחמנית שיחות דעתניות עם מי שבאותה שעה נראה לה חשוב ושאולי כלל אינה מכירהּ, שיחות שבכל מקרה לא הייתה מנהלת כמוהן במציאות. דברים שאינה מוציאה מפיה בחוץ היא מבטאת בקול רם כשהיא נמצאת לבדה בתוך ביתה.

כשאדם מאושר, הכי נחמד זה שהוא חושב שלא ייתכן כי שוב יהיה אומלל, מהרהרת ורה כשהיא מתקרבת באי רצון אל היציאה מהגן. אבל לאושר גדול יש מחיר. היה עלי להיזהר, ואילו אני חסרת עכבות, צריכה הייתי לחשוש, ואילו אני עליזה ושמחה. היומן שלי מתחיל להידמות ליומנה של אמי לפני יותר מחצי יובל. המילים מחליקות על נקלה מן הלב היישר אל הנייר. השתפכויות פשוטות של רגשות נעלים התאימו לאמא, לימים הרחוקים ההם, או אולי לאותם זמנים כפי שהם מצטיירים בעינינו. אך בשום אופן אין הם מתאימים לימינו אלה הגסים, המרים והסוערים, בשום פנים ואופן! ובכל זאת דומה שהאהבה כתופעה נשארת במהותה בלתי משתנה, בלי קשר למאה כלשהי. ובכלל, מבחינתו של דור עתידי כלשהו יהיו גם ימינו שלנו עבר רחוק שבעתיד יהא נסוך עליו אותו נופך רך של ימים עברו, אותה מסננת של המאות שמבעד לה אנחנו מתבוננים כיום בהורים ובסבים שלנו. האהבה משמשת הוכחה לכך שקיימים דברים קבועים, שאינם נתונים להשפעות זרות. איוון הוא אהבת חיי, ואני אהבתו. שנינו מהווים קביעות שכזאת. תשוקתנו כנה, אך אינה פתאומית; אנחנו מתעלסים לאט ובעדנה, נעצרים כשהתאווה מאיימת להשתלט. הוא השליט המאפשר לאדוניתו לעשות בו כרצונה. כן, כן... וסביב הלְשָׁד הזה נשזרים סיבי הפכּים היומיומיים כמין הכנה נסתרת לחיים המשותפים בעתיד. כשאני מנקה את הדירה, הוא מגיב באדנות: "נו, הגיע הזמן!"; כשאני מקנאה בקול רם בכפות רגליו החלקות, החפות מיבלות, ואומרת שמעולם לא נגע בקרקע כי הוא כל הזמן מרחף, הוא עונה בחיוך: "אצלי היבלות הן על הכתפיים!"; כשאני מכינה לו בבוקר קפה ומביאה למיטה; כשאנו מסתכלים במשהו ובאותו רגע מגיבים באותן מילים; כשאני מבטיחה להפסיק לעשן ביום שהוא יעבור לגור אצלי והוא עונה: "כששֵם משפחתך ישתנה מקוראץ' לדומזט!"

"ורה דומזט", ממלמלת ורה ומתנועעת כמפרש ברוח.

היא נעצרת ליד אחד הספסלים, וחרף הקור והרוח מתיישבת ומדליקה סיגריה. כברק מבזיקה בתודעתה הדאגה ופוגעת בעוז רוחה. היא משתררת על נפשה כשעולֶה בה פקפוק בהחלטיותו ובכושרו לדבוק במשימה. לאן מוליכה אותה הדרך שבה פנו שניהם ללכת? האם תוביל אותה אל מיצר שהמוצא היחיד ממנו יהיה בפרידה? האם תמיד תיראה בעיניו מעניינת ומרגשת?

שאלות כאלה, ובדומה לכך גם איזו אִבחת ניחוש רע ביחס לבריאותה ולתא סרטני שלא נפטרה ממנו, גורמות לה להתכווץ ולהשתופף, אך ורה ממהרת לסלק אותן מעל פניה, לשאוף פעם אחרונה מבדל הסיגריה ולקום מהספסל רועדת מקור. ההשגחה העליונה לא שלחה לה את איוון רק כדי להמתיק את ימי ההחלמה, אלא כדי להעניק לחייה משמעות ולשרטט את חזות העתיד!

או שמא, כמוה כבת יענה מול פני הסכנה, היא רק טומנת את ראשה בחול?

***

שניהם לבושים אימוניות: איוון באימונית של קלארק, שנשכחה בביקורו האחרון בבלגרד, וּוֶרה בזו החדשה, שלה. בחדר המגורים, מתחת לציורו של מְלָדֶן יוֹסיץ', תלוי דיוקן גדול של ריקי שָׂלוֹם בחליפתה הספרדית ובנעלי הבלט שלה, כשהייתה בשיא הקריירה שלה, ועתה היא כמו מתבוננת בהם ממעל. הם יושבים בכורסאות היציבות, הנוחות, הניצבות על רגלי אריה מגולפות בעץ־אגוז קווקזי כבד, שיוצרו על פי הזמנת מַרקו קוראץ' בימי צעירותו, שגשוגו ועושרו, ואשר אנטון פְּרֶגֶר חברו הצילן בזמן המלחמה ושלח אותן אליהם לבלגרד כשהיה מַרקו כבר זקן, עייף ומרושש. בעודם מדברים עליו מביטה ורה היישר נִכחהּ בעיניו הירוקות המרצינות של אביה, באותו מבט תמה של גבר פטריארכלי, נקי כפיים ובר לבב, שראה בחייו הרבה דברים אך נאלם דום למראה העוול הבלתי נתפש של הסדר החברתי החדש, נוכח הגזל, הרמייה, הצביעות, החנופה וההתנשאות, נוכח כל מה שתיעב והתרחק ממנו ואשר לפתע פתאום עט עליו מכל עבר.  

"אילו נותר כל מה שהיה בלא שינוי, לא היית מבחינה בי כלל", אומר איוון. "מה פתאום שבַּת־קוראץ' גזעית תצא עם איזה קומפוזיטור קטן?"

"אתה טועה, וגם לא מוצאת חן בעינַי דרך המחשבה שלך. אפילו לא כבדיחה! אותי הכסף לא היה משנה!" מתמרמרת ורה. "איך אתה יכול לא להכיר אותי עד כדי כך? ובכלל, איך אתה יכול אפילו להגיד דבר כזה!?"

"היהודייה הבלונדינית שלי נעצבה אל לִבה! די, חמדתי, המוזיקה שלי... האם ידוע לך שעוד לפני חורבן הבית ביהודה הצטיינו היהודים בתשוקתם למוזיקה?"

"ולמה?"

"כי הדת אסרה עליהם אמנות ויזואלית, ומשום כך הם פיתחו את השירה והנגינה... זה בוודאי ידוע לך?"

ורה מנידה בראשה לאות הן.

"מה שלא ידוע לך", ממשיך איוון, "הוא שלמוזיקה שלהם היה אופי סינקרטי".

"איזה אופי?"

"סינקרטי. הייתה זו מוזיקה מלווה בשירה וריקודים", מסביר איוון בהנאה גלויה. "היו להם הרכבים גדולים ומוזיקאים רבים. הם חיברו נעימות בסולם פֶּנטַטוֹני. בכוונתי לחבר רצף לבלט בטכניקה כנסייתית עתיקה המכונה שירה רֶספּוֹנציאלית..."

"רגע... רֶספּוֹנסות... מי עונה למי?"

"אִתך קשה לצאת חכם! הסוליסטים והמקהלה, לסירוגין. המקהלה חוזרת על כל חלק הסולו של הזַמָּר, או רק על קטע הסיום".

הם מתיישבים אל השולחן שוֶרה ערכה בשקידה יתרה, לאחר שהפעם בחרה במפת דמשׂק לבנה שנותרה עוד מימי סבתא אסתרה שָׂלוֹם, בצלחות מזוּוָתות שחורות, מודרניות, מתוצרת צרפת, בכוסות בדולח שנרכשו ברוֹגַשְׁקָה סְלָטִינָה, בשני נרות לבנים נטועים בפמוטים מחנות־עתיקות לנינגרדית, שנרכשו בנסיעתה אל "הארץ הקומוניסטית הראשונה", פרח־קַלָה יחיד באגרטל הקוֹבַּלט של נינה – הפרח הראשון שאיוון הביא לה, ושאותו קיבלה ברוב התלהבות.

"אתה מוכן לתת לי תמונה שלך?" שואלת ורה בעודהּ מגישה לו את המאכלים. היא החליטה שליד השולחן הוא לא יצטרך לנקוף אצבע. כך נהגה אִמהּ באבא שלה.

"ואת לי?"

"אני לא יכולה לתת לך. איפה תחזיק אותה? אסור לנו להסתכן. שום מהלך שלנו אסור שייעשה בהיסח הדעת".

"מה שתגידי", מחייך איוון. "אבקש שישלחו לי תמונות וגם ביקורות, כדי שתעייני בהן. ואַת תתני לי את כתב היד, שאקרא אותו בסראייבו. כך תִּמָּצְאי כל הזמן לצִדי".

"לא עדיף שתקרא אותו כאן?"

"למה? הגיוני שאקרא את הרומן השני שלך בשעה שאני מלחין את המוזיקה על פי הראשון. אין פה מה להסתיר. אה, כן, כי אז סלַבקה תחטוף אותו... כן, זה מה שיהיה... ומיד תשאל כל מיני שאלות..."

"כמו מה, למשל?"

"כמו איך התחלת לכתוב את הספר השני... באמת, איך התחלת?"

"במפץ", עונה ורה וצוחקת למחשבותיו של איוון בקול רם. "בקיץ, בסמינר בוְוראנְיְ. הבאתי מהבית את התיקים עבי הכרס שבהם שמרה אמא את המסמכים השונים על הלאמת רכושו של אבא, על פסק הדין ועל כליאתו בבית הסוהר, על הדירה המשותפת..."

"גם זה!"

"במשך שלושים שנה... אז רציתי להכניס סדר בכל הניירת הזאת ופתאום, בלי לדעת איך, מצאתי את עצמי ליד מכונת הכתיבה, מתקתקת..."

מין שיגעון תקף אותה, כוח שלא התוודעה אליו עד אז. הסמינר התנהל על מי מנוחות, המרצים היו מצוינים, המשתתפים היו נעימים, בית הספר טוב, בית המלון נוח דיו, מזג האוויר מושלם, חם עם משבי רוח קלה. בשבע בבוקר נהגה לזנק ממיטתה ולהתחיל בכתיבה עוד לפני שצחצחה את שיניה, לפני הקפה. היא תקתקה בטירוף כאילו מחר תמות, ולעת ערב, מותשת אך נרגשת, ירדה לארוחת הערב עם משתתפי הסמינר כדי לפגוש אנשים ולצאת מתוך עולמה. היא שוחחה עם המַרצות על נושאים פשוטים של יום יום, בסיפוק מסותר בשל סודהּ – יכולת הכתיבה שלה. אותה שעה האמינה בפעם היחידה בחייה שהיא אכן שונה, שהיא עושה משהו שאחרים אינם מסוגלים לעשות.

"השראה", אומר איוון.

"עד אז לא האמנתי שהיא קיימת... עבודה קשה, זה בטוח, אבל..."

"היה לך איזשהו קונצפט?"

"כן, הוא השתרע על פני עשרים עמודים, שכתבתי בבת אחת בשעות אחר הצהריים באחד הימים שנה לפני כן, בסמינר שנערך בפְּטוּיְ, במסעדת המלון ההומה מאנשים, עם שלושה ספלי קפה גדולים ובמין קדחתנות..."

במין תחושת מפולת אישית, חושבת ורה, מנסה למקד את המחשבות המתרוצצות בראשהּ.

"שום יצירה בעולם לא נולדת בלי דיכאונות ומשברים!"

"ועכשיו תשמע את שיא הסיפור הזה. ובכן: אני מקישה על 'אולימפיה' הקשיחה החדשה שלי, וכל הזמן שותה מיץ עגבניות – ולפתע אני מבחינה על המקשים האפורים של מכונת הכתיבה בטיפות אדומות. חשבתי שזה מיץ העגבניות, ניגבתי, ואז שוב..."

"דם!?"

"כן. כריות האצבעות בשתי הידיים נפרדו מן הפרק העליון!"

"Romantique c'est patetique, רומנטי הוא פאתטי... שוֹפֶּן, ז'ורז' סאנד... דם על קלידי הפסנתר..."

"גם אני נזכרתי בסרט הזה! ואז הדבקתי שם פלסטר והמשכתי לתקתק".

***

כעבור שבוע מביא איוון את כתב היד שקרא בו וקומץ תצלומים מימי צעירותו, כי חדשים אין לו. וֶרה מניחה לכתב היד ובלי לשאול כלום מתבוננת בתצלומים.

"אלוהים, כמה אתה יפה!" היא בוחרת באחד מהם ומבקשת ממנו לרשום הקדשה בגב התצלום. הוא מהסס.

"אני לא מסוגל... טוב, טוב, אל תסתכלי בי בתחינה שכזאת... אני אנסה... המוח שלי הכריז על שביתה..."

ורה קמה להביא לו את המשקפיים, אך איוון עוצר בעדה ומנשק אותה כאילו התנגדה לו, והיא מתמסרת לו, נערכת לעומתו – וכשעווה בלחץ חותם קשיח מתעצב גופה במתכונתו.

"איזו עוצמה את מפעילה עלי!" אומר איוון.

ורה נענית בחיוך חידתי. "ועכשיו תכתוב לי משהו על גב התמונה".

מצחו של איוון נעשה חרוש קמטים. הוא בוהה בתקרה, מתנשף וקורא: "איך כותבים משהו המיועד לסופרת!?"

הם יושבים אל השולחן הערוך.

"אין לי שום התנגדות, אבל למה ארוחת ערב צמחונית?"

"כי מילן אנטיץ', בעלי הראשון, והשני, אבל אני מקווה שלא האחרון, הביא לי שני סלי ירקות משוק קלניץ', כדי שלא אצטרך לסחוב. אצלו הכול היה בגדול, וכך גם כמות הירקות!"

"תרבותי מאוד", אומר איוון בחמיצות.

"המממ... אילו היה עדיין בעלי, לא היה נוהג כך..."

"וגם מוזר במקצת", מוסיף איוון באותה נימה.

"איוון, עברו עשרים שנה מאז נישואינו הקצרים ומן הגירושים, שהיו עוד יותר קצרים..."

זכור לה שריקי דודתה הגיעה מניו יורק לביקור ולקחה אותה לדוּבּרוֹבניק. בחוף הרחצה של מלון "אקסלסיוֹר" הן פגשו את הורי מילן, סמילייקה ודושאן. מילן לא גרע את מבטו ממנה, ולאחר מכן אמר לאמו שיהיה טייס וישא לאשה מישהי שדומה לה. הוא אמנם לא נעשה טייס, אך במשך שנים עבד בחברות תעופה; ולא נשא לאשה מישהי שדומה לה אלא אותה עצמה. כמה שנים לאחר גירושיהם חזר ועלה על בימת חייה כשבני הזוג גרדיץ' עזבו לבסוף את דירתם ועקרו לדירה שהתפנתה בקרבת מקום. מיד דרשה וֶרָה אישור להרחבת שטח המגורים, דבר שהיה אמור להיות עניין רשמי בלבד, כי דירות משותפות לא היו קיימות עוד בימים ההם. ואולם בעירייה דחו את בקשתה והציעו "להעביר" אותה ואת אִמהּ מרחוב נְיֶיגוֹש לדירה קטנה יותר. בכעסו על אי הצדק, ובראותו את חרדתה מן השלטונות (חרדה נרכשת, כמורשת משפחתית), נחלץ מילן לעזרתה. הוא פרץ את חלון מרפסת הזכוכית, חסם את פתח־הכניסה לשעבר של גרדיץ', שהמפתח אליו ממילא לא נמסר להם, הפגיש אותה עם עורך דין – ועל פי עצתו הם נישאו בשנית והשיגו תעודות רפואיות המעידות על מחלת אִמהּ ועל הזדקקותה לטיפול צמוד, כל זאת במטרה להוכיח שמספר הדיירים גדל משניים לארבעה, נוכח הסיכוי להולדת ילדים.

"וכך קיבלתי את הרחבת הדירה וגם אותו כבעל בפעם השנייה", ממשיכה ורה. "ממש טרגיקומדיה... ומדי פעם, כשדיברנו על כך, תמיד שאלתי אותו תחילה אם הוא זקוק לגירושין, והוא היה מתחלחל לעצם המחשבה. לבסוף הודה בפנַי שכל אימת שברצונו להשתמט מקשר בלתי רצוי הוא נוקט אותה תחבולה: ברגע הגורלי הוא מודה באוזני בת הזוג שהוא כבר נשוי!"  

איוון פרץ בצחוק לבבי. "אדם טוב, מילן הזה!"

"תלוי מתי ובשביל מי. הוא בלתי צפוי... וכך נמשך לו פרק ב' של 'הנישואים המאושרים' עד שפקד אותם משבר שבע השנים, שהביא לגירושים... לאמִתו של דבר אני הייתי זו שחשבה כי הגיע הזמן להפסיק את הפארסה הזאת".

"ואשתו השנייה?"

"נהדרת... היחסים השוררים כעת בין מילן, אולגה וביני נוצרו רק לאחרונה, כשאולגה ואני הכרנו. מילן ביקש ממני לעזור לה בעבודתה החדשה, שלגמרי במקרה עזרתי להשיגהּ".

"הנה, הם יכולים להיות השושבינים שלנו!" מתלוצץ איוון. "בעלה הקודם של הכלה כשושבינו של החתן, ואשתו הנוכחית כשושבינה של הכלה!"

"למה לא", עונה ורה ברצינות גמורה.

"היות שעכשיו אני מכיר את כולם מתוך הרומן שלך, הגידי לי: מה קרה עם הוריו של מילן?"

"זה אומר שהוא מוצא חן בעיניך?"

"תסיקי בעצמך".

"טוב... דושאן הורחק ממשרדו בדיוק בעת שנישאתי למילן. עד היום אינני יודעת בדיוק בגלל מה. הם שללו ממנו את הדרכון, את הרכב ואת כל טובות ההנאה והוציאו אותו לגמלאות. קולו נדם, הוא עזב את מועדון חברי בית הסופר, את החבורה ואת הכול, ופרש לכפר. ואילו סמילייקה חיה פה בבלגרד ועד היום שמחה על מפלתו. מעולם לא סלחה לו על בגידתו".

"הייתה לו מאהבת?"

"לא, אבל הוא נשא את סמילייקה לאשה אף על פי שמאז ומתמיד אהב את ריקי".

איוון לוגם מהיין ומתבונן בה ממושכות. "ורה, את חייבת להמשיך את הסיפור שלהם בהקדם האפשרי, להוליך אותו אל סופו..."

"טוב".

"ובכלל, יש אצלך גם דמויות שהן פרי הדמיון?"

"הלא כולן הן פרי הדמיון", מעלה וֶרה חיוך על פניה ומדליקה סיגריה. "הלוואי שדמותה של סלַבקה הייתה פרי הדמיון".

"איך היית מתארת אותה אילו רצית לכתוב עליה?"

"קשה!"

"כמובן, כי אינך מכירה אותה".

"לא, אלא מפני שאינני מבינה אותה... בהיותה אשה חכמה, כפי שתיארת אותה, עד היום לבטח גילתה שאינך אוהב אותה. אם כך למה היא מעכבת אותך אם אינך רוצה להישאר עִמהּ? ואיך היא יכולה לאהוב אותך כשאתה עצמך אומר שאתה כל הזמן בורח ממנה ובוגד בה? פשוט נדמה לי שאתה נהפכת בחייה ל־quantité négligeable... כמות זניחה. שהיא לא נלחמת כדי לזכות בך, אלא כדי לזכות במשהו אחר לגמרי".

"את באמת לא מבינה. אינך יודעת מהו הרגל של שלושים שנה, שמירה על הבית, המשפחה..."

"זה דימוי, מותג של נישואים עבֵשים כמוסד, וכל זאת בגלל דעת הקהל", אומרת וֶרָה – ומיד מתחרטת.

"היות שאת יודעת הכי טוב, אין טעם שאסביר לך", עונה איוון בתחושת עלבון, מוּדע לכך שהוא כועס יותר מפני שהוא מסכים עם דעתה של ורה מאשר בגלל מה שאמרה.

"סלח לי... סליחה... אבל תודֶה: האם אין גם דברים כאלה?"

"יש. אבל לא הכול פשוט כל כך".

הם שותקים. סופת הקוֹשָׁבָה שורקת לאורך רחובות בלגרד ובחדרי המדרגות הפרוצים לרוחות. אוטובוס מספר 24 מרעים בדרכו מתחת לחלונות דירתה של וֶרה.

"אני לא יודע כלום", ממשיך איוון חרש, "חוץ מאשר שבבית אני חש במועקה וקדרות, ואצלך נעים ומואר".

"הקלות הבלתי נסבלת של הקיום ברחוב נְיֶיגוֹש שבע־עשרה!"

הם קמים מהכורסה ורוקדים לקולו החמים של נֶט קינג קוֹל. וֶרה נעה סביב איוון בתנועה פתיינית, כמחקה התנהגות מופקרת. שלא כדרכה היא שולחת יד למשש את זרועותיו, את ירכיו ועכוזו, מחוללת סביב גופו, מלהיטה את יצריו למושכו אל מחוזות התשוקה ותאוות הבשרים. אך עד מהרה היא מתרחקת ממנו, מתיישבת במנוחה על הכורסה ומדליקה סיגריה.

"איך זה עדיין אינך תופשת", אומר איוון בעודו מתנשם, בגדיו מפורעים, לבוש למחצה, "שיהיה כפי שאת רוצה? כבר מזמן אני בעל־סמרטוט הנוקט תחבולות!"

"אִתי אתה לא כזה!"

"נכון! אִתך איני כזה, אלא מישהו הרבה יותר טוב".

"וכך תישאר. אם כן, ארוז מזוודה וצא לדרך!"

"אשאיר להם הכול".

"כמובן! ואז, תאר לעצמך: אי קטן ביוון, יוגורט כבשים גזעי, כפר קטן בפורטוגל שהגלים לוחכים את חופיו ואנחנו נהנים מיין פורטו, פנסיון קטן במקום קטן בסיציליה, כמו ב'סינמה פַּרַדיסוֹ', או שַאלֶה, בקתת־הרים מסוגננת באַלפּים הצרפתיים, או בישראל אצל בנותיו של אליאס. ולעת עתה, כל עוד אני עובדת, אתה תלווה אותי בכל מסעותַי".

"אני שלך, ואת כבר תראי מה ואיך".

"אני יודעת טוב מאוד מה ואיך", עונה ורה בהחלטיות ומוסיפה, לחוצה קמעה, "רק שהסתבכתי כהוגן".

איוון פורש את זרועותיו. ורה מתכנסת בתוכן, מחליקה על פניו, לחה וברה. בהנץ השחר היא מדליקה סיגריה נוספת לפני שהיא שוקעת בשינה.

"לך אין חסרונות", היא לוחשת מנומנמת, כמעט לעצמה.

"יש לי המון..."

וֶרה רוצה לשאול אם הוא אוהב אותה, אך שותקת.

"הכי בעולם", אומר איוון.

***

וֶרה מפשפשת בארון, מחפשת מפתחות נוספים לדירה כדי למוסרם לאיוון ולומר לו: "עכשיו זה גם הבית שלך". האם לוותר על "גם"? "עכשיו זה הבית שלך". כן, זה מה שתגיד לו.

היא מוצאת צרור מכתבים וכמה עמודים שנתלשו מיומנה. מסיקה מכך שהיומנים דומים ללבָנים שלובשים מתחת לבגד – יותר מדי אינטימיים. על כן שרפה את כולם בתנור הלבֵנים הישן עוד לפני ביצוע העבודות בצנרת החשמל ונישואיה למילן. נשארו בידיה רק העמודים שהיא קוראת עכשיו, שנכתבו ב־11 במַרס 1968, שלושה ימים לפני נישואיה. היא משתאה איך חלוף הזמן מעצים את חשיבות הכתוב.

"עם דושאן וסמילייקה חיכיתי בסורצ'ין במשך שעתיים לכל המטוסים מפרנקפורט. מילן לא הגיע. גם לא התקשר. אמא צלצלה למשרדו. אני לא יכולתי, בגלל הדמעות. אמרו לה שהוא עבד אותו יום ושגם למחרת היום הוא אמור להגיע למשרד! איך בכוונתו לבוא למשרד כשהוא אמור להגיע לחתונה? מה קרה לו? לא ישנתי כל הלילה".

"יום שלישי, 12 במַרס. לאחר בוקר קודר, לקראת הצהריים כשהשמש הפציעה לבסוף, התקשר מילן מזַגרֶבּ. כעת – דמעות האושר. אתמול איחר את המטוס. מדוע לא התקשר? – לא שאלתי. אחרי הצהריים הגיע, מיקי שלי. הוא הגבר היפה ביותר שראיתי מעודי. דומה לג'ורג' פֶּפּארד. הראה לי את טבעות הנישואים. לעולם לא אשכח זאת..."

"והנה, שכחתי...", ממלמלת וֶרה.

"ואז שתינו ושרנו כולנו יחד. היה לי התקף של כאבי בטן איומים, אבל שתקתי. לא רציתי לקלקל את מצב הרוח בערב בלתי נשכח".

"יום רביעי, 13 במַרס. נפגשנו עם פארוּק בקפה מורנר. מילן שאל אותו אם יהיה מוכן להיות השושבין שלנו. זה נגע ללבו. לאחר מכן קנינו לי סנדלים. הייתי עייפה ונרגשת, בקושי החזקתי מעמד כל אותו יום. העולם כולו נדמה אדיב וחביב.

"יום חמישי, 14 במרס. יום חתונתי. בתשע בבוקר – התקף כאבים איומים ונוראים, עד שהבזקי אור מרצדים לנגד העיניים, כאילו אני עומדת להתעלף. בכל זאת, לרגע לא האמנתי שזה הסוף שלי. זה נראה לי חוסר צדק משווע. הזעקנו עזרה ראשונה. האבחנה: הריון מחוץ לרחם. אינני יודעת מה זה. לא שואלת כלום, אין לי כוח. לא חלמתי אפילו שיש כאבים שכאלה. והנה אני, שלא מזיעה אף פעם – הזֵיעה ממש נוטפת ממני. בו במקום לוקחים אותי לבית החולים. לאמא לא הניחו להילוות אלי. אני מחליפה בגדים ומחכה, יושבת לבדי על הספסל הקשיח במסדרון. הכאבים נחלשים. אני נתקפת ברצון עז ביותר להינשא למילן־מיקי־בוקי שלי! ואז – יהיה מה שיהיה! חתמתי שאני עוזבת את בית החולים על אחריותי. משמע שתי חתימות ביום ההוא: תחילה שחרור מבית החולים ואז בספר הזוגות הנשואים. חזרתי הביתה. וֶסנה תמכה בי, אמא הלבישה אותי ופארוּק איפר אותי, לאחר שכשחקן קולנוע הוכרז כמומחה בנושא. במהלך הטקס בעירייה ניצבו השושבינים מאחורַי, מוכנים לתמוך בי אם אתעלף. הצלם צילם אותנו. שערותי דבוקות לראשי, מתחת לעינַי נראים עיגולים כהים, מילן כאילו ירד היישר מן האולימפוס. ואז הוא חתם – ובבת אחת נפסקו הכאבים. הלכנו לארוחת צהריים בבית הוריו. אני שוכבת: כלה שוכבת, בדומה ל'פָּר הרובץ'. איום ונורא! חבל שדושאן וסמילייקה התגרשו. הם כל כך נחמדים. לנישואים מאושרים חשובה רק אהבת אמת. לכן נישואַי שלי יצליחו".

בערב ההוא הם נסעו לפרופסור בגינקולוגיה, שבדק את וֶרה וקבע שמדובר רק בדלקת חמורה ורשם לה אנטיביוטיקה. למחרת היום נסעו לכפר באוטובוס מתנודד, שהִטַּלטל בדרכי שוּמַדייה העקלקלות, המלאות מהמורות. באותו לילה שוב נתקפה בכאבים עזים ביותר, נוראים מהקודמים. הם חזרו לבלגרד. מילן טס לפרנקפורט והיא התאשפזה בבית חולים. יותר מכול הציקה לה העדרותה מהעבודה, מחשש שהממונָה עליה לא תאמין שהיא חולה והעניין עלול להביא לפיטוריה. למחרת היום, בעת ביקור הבוקר של הרופאים, שוב החלו הכאבים המשסעים, חזקים יותר מאי פעם. בדרך ממיטתה אל חדר הניתוח דיממה דימום כבד, שגרם לה למצב של מוות קליני. היא זוכרת את התעוררותה מן ההרדמה, את פני אִמהּ העגולים, הסמוקים, את הצמא, והכאב... הכאב... הכאב.

ורה אוחזת בידה את המון מכתביו של מילן. הם הגיעו מדי יום ביומו, מלווים בזרי פרחים. הדפים בכתב ידו הגדול, הקליגרפי, מלאים בדאגה, בגעגועים וברחשי אהבתו.

בצאתה מבית החולים נודע לה שאף פעם לא תוכל ללדת. את הבשורה המרה קיבלה בשקט והאזינה בתדהמה לדברי הרופאים, שהשתדלו לעודדהּ והסבירו לה שלמרות הכול קיימים סיכויים כלשהם, אמנם קלושים, שתצליח אי פעם להיכנס להריון. הדבר שהטריד אותה הרבה יותר היה כי בשל תהליך ההחלמה האיטי, בגלל כמות הדם שאיבדה, תיאלץ להֵעָדֵר מעבודתה למשך חודש ימים. עם זאת קיוותה שהממונָה עליה, מפלצת שכמותה, תביא בחשבון כי במשך שלוש שנים לא נעדרה מהעבודה אפילו יום אחד, למעט שני ימי המבחן לקבלת התואר, ושעד כה לא ניצלה אפילו את ימי החופשה השנתית שלה.

משהחלימה, אם בגלל קרבת המוות או הודות לשבחים מצד הממונים עליה, אזרה אומץ והחלה לנצל את ימי החופשה שצברה כדי לשהות יותר עם מילן, לנצל את כרטיסי הטיסה חינם ב"לופטהאנזה" לטיסות ברחבי אירופה. הם טסו לסופי־שבוע ובילו במועדוני הלילה של ברלין, בקַבַּרֶטים של פריס, בנמל המבורג הנודע לשמצה וברובע של אמסטרדם, במרתפי היין של בְּרֶמֶן, על כוסות בירה בבתי המרזח של מינכן ובאתרי הסקי הלבנים של שווייץ, מונטנה ודאבוֹס. בכל מקום נמצאו למילן מכרים ששמחו לראות את פניו ולבלות בחברתו. בששת חודשי מפגשם הקצר היו חיי שניהם סוערים והתנהלו בקצב מזורז.

ואז קיבל מילן את ההעברה המיוחלת לבלגרד, אל משרד "לופטהאנזה" שנפתח שם. הם החלו בחייהם המשותפים כבני זוג. רק אז התחילו לבסוף להכיר זה את זו. זאת הייתה התחלת הסוף.

בעמוד נוסף מתוך יומניה הישנים קוראת וֶרה: "17 בדצמבר 1969: הגשתי את מסמכי הגירושים. הכול כואב לי. אני הורסת את עצמי בגלל משהו שאני רוצה בו: להיפרד ממנו. אשֵם? אף אחד לא אשֵם. הוא אוהב אותי. אני יודעת. אני אוהבת אותו. גם את זאת אני יודעת. אבל אני יודעת שלא נוכל להמשיך ביחד. לפי מיטב הבנתי אני דורשת רק את הדברים הבסיסיים. אני לא מוכנה להיות קורבן, והוא עוד פחות. האם פירוש הדבר שאיננו אוהבים במידה מספקת? אהבה צריכה להיות עונג ולא הקרבה. והנישואים הם אהבה. או שמא לא? דבר אחד ברור לי באופן ודאי: נהדר להיות חברה של מילן אנטיץ'; איום ונורא להיות אשתו."

"מה הדבר שמפריד בינינו? ניגודים מגוחכים, דברים קטנים, אך הם חלק מן ההוויה היומיומית שממנה מורכבים החיים. הנסיקות השגעוניות הן בבחינת ממתק נדיר. אין לי כל תלונות: הנסיקה שלנו ארכה חודשיים של חיזור בבלגרד ושישה חודשי מסעות ברחבי אירופה. הניגודים שבינינו: הוא חסר כל אחריות, ואני קוּללתי בעודף אחריות; הוא תמיד מאחר, אני מדייקת כמו המוות; הוא לא מכיר את המושג 'מחויבות', מבחינתי החיים עצמם הם מחויבות; הוא מקנא בלי שום סיבה, ואני באופן מידתי וכשקיימת סיבה; הוא נוטה להתפרצויות אימים, אני מתחלחלת כשמרימים את הקול; הוא נוהג בכספים בפזרנות חסרת חוש מידה, אני לעולם אינני מוציאה יותר משאני משׂתכרת; הוא לוֹוֶה ומלווה, אני לא זה ולא זה; הוא חי בשביל היום ואני למען המחר. ונוסף על כך – להצטרך תמיד לחכות. אי הוודאות ביחס לכל פגישה, יציאה, הסכם. הוא מאחר בלי שום סיבה או הצדקה. בפעם האחרונה איחר תשע שעות תמימות! אותה שעה החלטתי להיפרד. התנהגותו מאיימת על הכבוד העצמי שלי, ואני לא ארשה ואסור לי להרשות זאת. אין לאיש זכות לכך, גם לא למילן אנטיץ'".

בחיר לִבהּ, הנסיך שלה הבלונדיני, תכול העיניים... היא זוכרת את המאבק להשאיר בצד ולשמור סכום שיספיק לשכר הדירה ולסיגריות, אף על פי שהכנסת שניהם הייתה גבוהה יחסית. זכורות לה מסיבות הרֵעים במועדון אגודת הסופרים, כשאיוון מגיש את החשבון בשעות הקטנות של הלילה ומילן משלם בנדיבות עבור אנשים שהוא בקושי מכיר. לא בוגר דיו, חסר מעצורים ומפונק, התנהל מילן בקלילות, שכן החיים הרעיפו עליו מטוּבם וממנעמיהם בנדיבות ובשפע. לה הם לא העניקו מתנות כאלה. אולי מילן צודק, אבל איך לשנות את טבעך? היא לא גילתה התנגדות לשגעונות ולבילויים המתמשכים עד עלות השחר, כאשר לקול ציוץ הציפורים והמון הבקבוקים הריקים, מרכיבה משקפי שמש ולבושה שמלת ערב, נסעה עם החבורה במונית להר אוואלה, מפני שמישהו נזכר באותה שעה דווקא באנדרטה ובה פסל החייל האלמוני. לא, לא... אבל לאחר חמישה לילות רצופים חשׂוכי שינה וחמשת ימי העבודה שלאחריהם השתוקקה ליום מנוחה. היא נאבקת על אמות מידה, בעוד שהוא היה משולל כל חוש מידה; היא מציבה גבול, הוא חסר גבולות. בימים ההם קראה את הולדת הטרגדיה לניטשה וראתה את עצמה כנציג כל מה שהוא אַפּולוני, ואת מילן כנציג כל מה שהוא דיוניסי.

היא רק רצתה נישואים מושלמים. לא פחות ולא יותר. והיות שהם לא היו כאלה, היא שמה להם קץ. גם היום הייתה נוהגת כך. איך קרה הדבר? מתי נולד מתַחֲרַת העדנה הרגשית שבה עטפו זה את זה הסלע הקשה של חוסר הבנה והתכתשויות? האם אי אפשר לגבור על הכול בכוח האהבה? אפשר, אלא שאהבתם הייתה קצרת רוח, שהרי מיהרו לוותר. את זה הבינה במִפגשם האחרון בקפה "מדֶרה", כאשר הטיח בה את אי יכולתה להרות וללדת, בעוד הוא מתכנן שלושה ילדים. ברגע ההוא, ורק אז, שנאה אותו – כי חשבה שהוא משקר, שכלל אינו חושב על ילדים אלא מנצל את הפגם היחיד שבידו להטיח בה. אך הואיל ובמרוצת הזמן הפך מילן אב לשלושה ילדים, ייתכן שלא שיקר במעמד ההוא!

כשניצבו בפני ועדת השיפוט לאישור הסכם הגירושים, שאליו הגיעו על דעת שני הצדדים, ומשהעידו פניה של וֶרה על סערת נפשה, תמך בה מילן וחש להביא לה כוס מים. השופטים הסתכלו זה בזה והתבוננו בהם בשקט, שניהם סמוקי פנים, צעירים, בלונדיניים, דומים זה לזו כאח ואחות, ולבסוף שאל אחד מהם: "ילדים, אולי טעיתם? למקום הזה באים הזוגות כדי להתגרש ולא כדי לפגוש בני זוג!"

מאוחר יותר, כשהחל לעבוד ב"סוויסאייר", הציע לה באדיבות ובנדיבות כרטיסי טיסה ללא תשלום, שלח לה זרי פרחים בימי הולדתה, ולכולם בעיר סיפר על וֶרה קוראץ' כאִשה נהדרת, וכשהיו נפגשים באקראי, לצד גינוני נשיקת היד, תמיד נהג בה כבוד. בפגישותיהם האקראיות הכירה את אהבותיו המזדמנות או הרציניות יותר, וגם הוא את אלה שלה. ומעולם, גם לא בשעת מריבה, הם לא היו לאויבים.  

כיום חל בו שינוי, אך עדיין לא נמחו עקבות התנהגותו בצעירותו. מילן־מיקי־בוקי שמר על הופעתו הנאה כ"מי שיצא מתוך ז'וּרנאל": הצדוּדית יִשרַת הקו, הריסים הארוכים, העורף המושלם בצורתו, גבה קומה ובנוי לתלפיות. ועם זאת העלה במשקל בחלוף השנים. אמנם לא היה ממש שמן, אלא בעל גוף שאין לזלזל בו השומר על זקיפות, הילוכו החלטי ותנועותיו נמרצות. החן המרפרף שלו, הבדיחות המפולפלות שבעיקרו של דבר כּוּונו אל עצמו – כל אלה שיוו לדמותו לוויית חן כמעט ילדותית, המאופיינת בכפות ידיו התינוקיות ובאצבעותיו השמנמנות עם הגומות שבפרקיהן. עם כל זאת מסוגל מילן להיות בוטה, חצוף ושׂשׂ אלי קרב, קשה וכילי, כשם שהוא מסוגל להיות מתוק, חביב, נעים הליכות ומתנהל בנדיבות ובקלילות – כך וגם כך בלי כל סיבה נראית לעין, פשוט מפני שהתחשק לו, ולעתים קרובות הוא עשוי לנהוג ממש להיפך מכפי שמכתיבות הנסיבות. אף על פי כן, כל אחת מהתנהגויותיו המנוגדות כל כך, ועל כן מפחידות, מביאות אותו לתוצאה משביעת רצון. במקום שכל אדם שאיננו מילן אנטיץ' היה נשבר, מאמציו של מילן מוכתרים בהצלחה.

מאוהב באלגנטיות, בהשכלה ובהתנהגות אצילית, וכמי שהודות ללימודיו באוסטריה ובגרמניה מכיר היטב את גינוני המערב, התחלחל מילן בגלוי נוכח ההפקרות הסרבית, הלכלוך והבּוּרוּת, אף על פי שהוא עצמו רכש את הידע שלו יותר מפיהם של יושבי בתי הקפה מאשר מקריאה בספרים. באותה קלילות דיבר שפות זרות שקלט פה ושם. בלי להשקיע מאמצים רבים השיג מילן כל מה שרצה, אם בעבודתו ואם בחייו הפרטיים. בדומה לכך גם מצא על נקלה רעיה מתאימה, אולגה החרוצה, הנבונה ומעל לכול המסורה. בקיצור, מילן סמך על מזלו הטוב בדומה לאדם הסומך על מטבעות הזהב שקבר במו ידיו בגינת הדודה. נדמה שזה ההסבר היחיד המתקבל על הדעת למסע חייו הלא שגרתי ולהצלחה שהאירה לו פנים.

ורה מוצאת את המפתחות, מחזירה את צרור המכתבים ורישומי היומן אל הארון ונועלת אותו, ומסכמת בלִבהּ שכך או אחרת, היא שמחה שהכירה דמות כה ציורית ומיוחדת במינה כמילן אנטיץ'.

***

לקראת הקונצרט המיועד נתון איוון במתח. פניו קודרים, יותר בשל בואה הצפוי של סלַבקה לבלגרד מאשר מחמת חרדתו מהמופע.

"הבאתי לך שני כרטיסים", הוא אומר בפנים מודאגות.  

"אבוא עם קאצ'ה. אני מחכה בקוצר רוח לראות אותך על הבמה!"

איוון פזור דעת ואינו מקשיב לדבריה.

"תגיד, איוון, מתי בכלל התחילו לקיים קונצרטים?" שואלת ורה, בתקווה למשוך את שימת לִבו.

"פומביים, בתשלום עבור כרטיס כניסה? בתחילת המאה השמונה־עשרה", הוא עונה מוכנית. "ותחילה באנגליה".

"על איזו יצירה אתה הכי אוהב לנצח?"

"על 'מיסה סולמניס' לבטהובן..."

"נשמע מעניין! ובזכות מה?", ממשיכה ורה בעליצות.

"או, בטהובן, שתמיד הביך את בני זמנו! הוא העניק למשפטים הליטורגיים פירוש חדש לגמרי, ומהקטע האחרון של 'אגנוּס דֶאי' יצר דרמה שלמה! הוא גם הכניס למוזיקה את תרחיש הקרב, ובה בעת התעקש על הרעיון ההומניסטי, השלום! אפילו על הפרטיטורה של הקטע הזה רשם "בקשה לשלום פנימי וחיצוני... מלחמה שמתחננת לשלום..."

"וההצהרות הקיצוניות שלו... 'רק האמנות והמדע מרוממים את רוח האדם עד לאלוהי'... את יכולה לתאר לעצמך מה זה לומר דבר כזה בימים ההם?"

איוון נרגע לאִטו, המתיחות מתפוגגת.

"ואני אוהבת את הסונָטות", אומרת ורה. "הסונטה: sonare... לצלצל...לנגן".

"ואני את הטוקאטות: tokare, למשש, לגעת", צוחק איוון. "ואפילו טוב יותר: ričerkar, לשוב ולחקור..."

"מה זה?"

"צורה ראשונית של הפוּגָה, מוֹטֶט המועבר אל האורגן".  

"אז עכשיו הכול ברור לי!" צוחקת וֶרה. "ומכל הסונטות אני הכי אוהבת את 'סונטת הירח', כי רינה ניגנה לי אותה עוד בילדותנו".

"היה לך חוש לאהבה, כי 'סונטת הירח' מקורה בפרשת אהבים לוהטת של בטהובן, בדומה למוזיקה שלי לבלט, רק שאנחנו לא פרשה חולפת, כי אם נאהבים נצחיים. אורפאוס ואֶאוּרידיקֶה, אגדת הקדומים שהלחין גלוק... ושעד היום מרגש את הקהל, אף שהאופרה שלו נכתבה לפני מאה שנים! הרטוריקה הנאצלת מפי דמותו המיתולוגית של אורפאוס, הקינה שלו על אאורידיקה... אלה תמיד ירַגשו, יכאיבו תמיד... אוי, אילו זכיתי שיצירה שלי, ולו רק אחת, תחיה מחוץ למגבלות הזמן!"

"אם תצליח בכך, לא תדע זאת. הנייר חי אחרינו, זה מחויב המציאות... או  להבדיל, איזו כורסה, מגפיים, או סיר לילה..."

"או ערים... דוּבּרוֹבניק... הטיילת?"

"תְעָלָה לשעבר, וכיום רחוב", מצטרפת וֶרה למשחק שלו. "שֶׁהֶר סַראי, בּוּטוֹמיר?"

"יישוב פרהיסטורי מן התקופה... נאמר, הניאוליתית! אילידזָ'ה?"

"זה קל: מרחצאות רומיים".

"הוּדִידְיֶד וְרְהְבּוֹסְנָה?"

"הנה, תפסתָּ אותי. אני לא יודעת".

"הטוֹפּוֹנימים של הבּוֹגוּמילים מהמאה השלוש־עשרה..."

"כהשראה לסימפוניה שלך".

"ואת, לחיים שלי". איוון נאנח עמוקות ונושף את האוויר שנאגר בריאותיו. הוא שותה מהר והרבה.

"שמע", אומרת וֶרה, "אתה תקבל את פניה ותלַווה אותה בדיוק כפי שנהגת כשלא הכרת אותי".

"אני יודע, יודע, אבל כל השקר הזה, שעד כה התרגלתי אליו – ועכשיו פתאום בא לי להראות לכולם את מי אני אוהב..."

"כדי לבוא על סיפוקך, תספר לאחד החברים שלך".

"אין לי למי. הם כולם ביחד".

"אני החברה שלך, רק שלך!", דמעות עולות בעיניה. "ועכשיו לאמבטיה, למים החמים! להירגע. רוצה?"

"תודה לאֵל שאַת קיימת".

ורה נכנסת לחדר האמבטיה, לשעבר זירת הקרב שהתנהל עם הדיירת לֶפּאוָוה גְרְדיץ'. לאורך שנות ילדותה ונעוריה נאלצה לחכות ליד הדלת עד שמישהו יֵצא משם. כשבנו הוריה של וֶרה את קיר ההפרדה וחילקו את הדירה לשניים, היה חדר האמבטיה שייך למשפחת קוראץ', אך שטחו הצטמצם במידה רבה – עד שבבוא העת הרסה את הקיר שהפריד בין שטחו לשטח המלתחה כדי להגדיל את חדר האמבטיה. את שלושת כלי הקריסטל: האגרטל הקטן, המראָה והמאפרה, הציבה וֶרה על שולחן הכתיבה המרווח, ישר־הקווים וחמוּר־הסבר. היא לא אהבה שולחנות טואלט עמוסי בקבוקונים, פודריות ושאר אביזרים. הכיסא הלבן והשולחן ניצבו באותו מקום שבו ישב אביה לאורך שנות הכיבוש הגרמני ובשנים שלאחריו, שהביאו עליו כיבוש מסוג אחר. באותו מקום עצמו, רציני וקפדן, עשה מַרקו את שעות הבוקר לפני שיצא לעבודתו במשרד: האזין לרדיו, הזריק לעצמו אינסולין, בישל קפה, קרא עיתון. ואת כל אלה עשה חרש, כמעט בלי להשמיע קול, בדיוק כפי שעברו עליו הימים שאחרי המלחמה, כשהתהלך כעין צל של עצמו, כאדם שמֵת זה מכבר. אביה אציל הנפש, האדיב, ההגון.

לימים, כשאביה נותר מרותק למיטתו בלי יכולת לנוע, נשאר בחדרון הקטן אותו ריהוט דל; אך משנבצר מבעליו להשתמש בו לאותה תכלית, החל לשמש לברנקה כמקום לבישול הקפה שלא יצריך להשאיר את מַרקו לבדו בלכתה למטבח המרוחק. במותו של מרקו, כשמצאה וֶרה מקום עבודה, נהגה אמא להביא לה את הקפה למיטה לפני צאתה אל המשרד, או בשעות שלאחר מנוחת הצהריים. בעת שתיית הקפה היו השתיים משוחחות, ומעולם לא חסר להן נושא לשיחה. אחר הצהריים, כשנעורה ורה משנת המנוחה, הייתה קוראת: "אמא'לה, בואי נשתה קפה!", ועד מהרה הייתה אמא מגיעה עם מגש הקפה, על פניה נסוך חיוך קורן. לימים, משנחלשו רגליה, הוסיפה להביא את המגש – מחזיקה בו  בידה האחת ובשנייה נתמכת במקל ההליכה, ואותו חיוך שפוך על פניה. כשחלתה ברנקה ורותקה אל המיטה, לקחה ורה על עצמה את הכנת הקפה והייתה מביאה אותו אל מיטת אִמהּ, שקיבלה אותה באותו חיוך, ורק לרגעים העיב עליו צל העצבות על כי אין עוד ביכולתה להביא לבתה תועלת. השיחות ביניהן נמשכו ועִמן קִרבת הלב, עד שבלנקה החלה לאבד את הזיכרון ויכולת החשיבה.

במות אמה הפכה וֶרה את האמבטיה המשופצת לנווה המרגוע שלה, אולי דווקא משום שהמקום היה קשור בזיכרונה בהשתלטות הזרים עליו, כשם שאת חדרם של בני הזוג גרדיץ' הפכה לחדר השינה שלה. בכך כמו אישרה את בעלותה על הנכס שלה.

"כל אחד מחדרי הדירה הזאת יש לו סיפור משלו", מהרהרת ורה בשעה שהיא ממלאה את האמבטיה מים ומכינה מגבת מגולגלת לשמש ככרית למראשות איוון. אפילו המזווה בנוסח הישן, אותו מערך מתנצנץ של ירקות מוחמצים בצבעי אדום־ירוק־צהוב בטעמם המתקתק, ארוזים בכלי זכוכית, לרבות מרקחת מקליפות אבטיח או מדובדבנים לבנים, וריבות אפרסקים סמיכות בגוני כתום־תפוז".

ורה יוצקת קצף ריחני אל מימי האמבט, שעתה הגיעו לדרגת החום הנכונה, ומוציאה מן הארון זוג מגבות. בעוברה היא מציצה במראה המוקפת בנורות, כמו במלתחה שבתיאטרון. היא מתמתחת, מושיטה לעצמה לשון ופורצת בצחוק למראה דמותה בראי, שמעליה מתנוססת הצהרת האהבה שנרשמה עליו בשפתון – דמות אשה שעיניה בורקות, לחייה מוגבהות בחיוך תמידי, דמותה של אשה מאושרת. היא נכנסת לחדר המגורים, אוחזת בשתי ידיו של איוון ומוליכה אותו אל חדר האמבטיה. "ועכשיו מגיע תור לגימת הג'ין", היא לוחשת על אוזנו כשהוא כבר שרוע באמבטיה. בהניחה את הכוס בידו המושטת – בעוד הוא, בעיניים עצומות, מלטף את אצבעותיה, עולה בדעתה השאלה למי עוד הכינה אמבטיות שכאלה והביאה משקה.

חדר האמבטיה נעשה חם מדי, וּוֶרה מזיעה כשהיא נרכנת מעל איוון. היא משפשפת במטלית את גופו המסובן, המתוח, הנמתח עוד יותר תחת אצבעותיה ולבסוף משתחרר; גופו של איוון, חף מכל פגם של הטבע, בנוי לתלפיות ואין בו פגם, כגוף שכיכב בכיסופי עלומיה השכוחים זה מכבר, ועתה לפתע קם לתחייה כדי להמחיש לה את טעמה של חמדת הבשרים. והיא כמו הגיחה ממעמקי הכניעוּת הנשית הפרהיסטורית – כשִפחה מתוך המערה הקדמונית, שאֵימת הרעב והקור דחפה אותה להפיל את עצמה לרגלי הבריון השעיר, העתיד לגרור אותה, שבויה וכבולה, אל תוך מאורתו: הנה כך היא, וֶרה, נכספת לעבוד את גופו של איוון.

היא מרוקנת את מי האמבט ושוטפת ממנו את שרידי הסבון. "ספרתָּ אי פעם את כל הנשים שלך?"

"ואַת, את הגברים שלך?"

"מבחינתי, כל אחד מהם הוא הראשון".

"כמה שהראש הקטן שלך חכם!"

היא תביט בו בעומדו על הבמה בין מאות אנשים. רק היא תדע עד כמה הוא שייך לה, תלוי בה, מאוהב בה, המאוהבת בסודם. בתום הקונצרט הם לא ייפגשו, לא ישובו ביחד הביתה לחגוג את הצלחתו. את זה יעשה איוון עם סלַבקה. החיצוניות עדיין שייכת לסלַבקה, אך המהות – שלה היא.

"נהנית?" היא שואלת בחביבות.

"ועוד איך..."

"תזכור ותחזיר", היא עונה בנימה מעשית, איוון נותן בה מבט נדהם ופורץ בצחוק.

"השינויים שבקולֵך מדהימים! רגע אחד את משולחת רסן, רגע ילדותית, רגע נלהבת, רגע שלווה, רצינית, ואז מתפנקת, מלחשת, ופתאום רשמית, צוננת, אך יותר מכול – עדינה... גם אלמלא ראיתי את פנייך, רק על פי קולך הייתי יכול לזהות את הלכי הרוח שלך!"

וֶרה מנגבת את גופו ואז עוטפת אותו בחלוק רחצה רך, מובילה אותו אל חדר המגורים, משכיבה על הספה ומפעילה תקליט של פרֶדי מֶרקיוּרי ומוֹנסֶרַט קַבַּאליֶיה השרים את "ברצלונה".

"אני בחיים לא צריך יותר מזה", אומר איוון חרש־חרש. "אוי, למה לא מניחים לי להיות מאושר?"

"כי לא התעניינת באפשרויות".

"אני מכיר אותם; כאילו אני חייב להיות כמוהם: אומלל. קשה להתייצב נגד כולם..."

"ולא קשה יותר לחיות ול... ל... להעמיד פנים?"

"משונה, כשאני חושב עליה", ממשיך איוון, מהורהר, "זה כאילו שהיא לא זוגתי... כאילו היא אחותי או אמא שלי... לפעמים אני אפילו משתוקק שלא ייוודע לה כלום... ואילו היה השיבוט אפשרי, הייתי מעדיף להשאיר אצלה עותק אחד שלי, ואת השני לשמור לעצמי".

"איזה טמטום!"

"כן. בשבילי – אֶת איוון שאני מכיר, ובשבילה – את זה שהיא מכירה..."

איוון מושך אותה אליו ומהדק את חיבוקו. "אלמלא פגשתי אותך, בעוד כמה שנים הייתי מתהלך על חוף הים של הְוָואר ומדבר אל עצמי כמו איזה חְטְייאר".

"ואני מעולם לא הייתי פוגשת את הגבר של חיי!". וֶרה מדליקה סיגריה. "ארגיש איום ונורא כשתיסע לסראייבו... אוי, הסראייבו הזאת... קושרת אותנו וגם מפרידה בינינו".

"אכתוב את המוזיקה שלָך. מה עוד את רוצה?"

"רוצה אותך, לא פחות ולא יותר". וֶרה נעצרת בדבריה, חושבת וממשיכה: "סלַבקה, הייתָ שלה המון זמן, שבו השיגה מעט מאוד, כמובן חוץ משמחת הלֵידות. הו, מה שאני הייתי מחוללת במשך שלושים שנות חיים, מה שהייתי לומדת לדעת עליך! איזה אושר הייתי גורמת לך! אִתי היית הופך לאדם מאושר, או שהיית מתפגר!"

"מוטב להתפגר אִתך מאשר לחיות אִתה, האמיני לי! אבל באותה מידה עלייך להאמין לי שפרידה לאחר שלושים שנה קשה כמוות".

"אז אנחנו רוצים למות?"

"חייבים. אני לא יכול בלעדייך".

"טוב, אם כך בוא ונסכים בינינו: כשנמות, כלומר כשאתה תתגרש, נהיה מאושרים".

"נשמע הגיוני".

לאחר ארוחת הערב מציגה וֶרה לאיוון את התכנית התיעודית שאלמה נובאק הקליטה עִמה בצאת הרומן הראשון שלה.

"היא כל הזמן באה אלי בטענות", אומרת ורה, "על כך שהיא לא מופיעה ברומנים שלי, אז הבטחתי להזכיר אותה ברומן השלישי. מה לעשות שבצעירותה לא עוררה בי שום עניין... היא היחידה בין חברותַי שלא תומכת בקשר אִתך".

"שתתעסק בענייניה! אין לה מושג!"

"או שהיא יודעת משהו שאנחנו לא יודעים".

***

למחרת היום מגיע מילן אנטיץ', עוטה מעיל קשמיר קל בגזרה מושלמת, שגונו הולם את שׂערו וזקנו הבהירים. הוא מרבה לעפעף ונע באי שקט בכורסה, מסרב ללגום כל משקה שהוא. וֶרה מסיקה מכך שהוא שומר על דיאטה, אבל לא שואלת כלום.

"את יודעת, אינדה... כלומר... ורה... אולגה ואני החלטנו", כאן הוא מהסס, "כלומר, הכנו לך מתנה... יש לך מצית? וסיגריות?"

וֶרה מושיטה לו את מבוקשו. "מתנה? לכבוד מה? יום הולדתי עבר כבר".

"ככה. סתם, זהו... אז מה", הוא מרגיש לא בנוח. כל אימת שהוא מרגיש לא בנוח הוא נראה נרגן.

וֶרה מבינה במה מדובר. "לא בא בחשבון".

"אני ממש מתחנן לפניך... עשית טובה גדולה מאוד לאולגה... המִשרה הזאת... זה מצוין... ממש פריחה. כלומר זה התפתח, את יודעת... כלומר... את... אולגה מרגישה שהיא חייבת לך!"

"זה לא בזכותי אלא בזכותה! אני רק סיפקתי לה כמה כתובות כדי ליצור קשרים".

"בלי זה אין כלום!"

"מילן, תבין: בין חברים אין מקום להרגשה שחייבים להחזיר. אנחנו כאן כדי לעזור איש לרעהו בשעת הצורך... זר הוורדים הלבנים וכמה מילים מאולגה הספיקו די והותר".

"לא, זה לא... בעצם, זה מפני שחלית והחלמת, כן, זהו! זה מה שאולגה אמרה לי שאגיד לך".

"אני לא רוצה וגם לא יכולה לקבל זאת, אין צורך, אם אצטרך – אבקש. ובכלל, אתה כבר מזמן גמלת לי טובה".

"תני לי לפחות להגיד לך מה זה. אולי תשַני את דעתך".

"לא אשַנה, אבל תגיד", עונה ורה, ומרגישה מוחמאת מכך שהם חשבו איך לשמח את לבבה ולגמול לה טובה. "Fazi bjen, no miris kun ken, kerida di lamadri", 'עשי טובה ואל תסתכלי מי המקבל, יקרה של אמא', הייתה אמא שלה אומרת – ומוסיפה שהטובה עתידה לחזור אליה, אם לא מידי מקבל הטובה, הרי ממישהו אחר. וכך גם היה. ורה עזרה ככל שיכלה, וכשנזקקה לעזרה תמיד נמצא מישהו שנחלץ לעזרתה.

"כרטיס טיסה לניו יורק... פתוח!", הצהיר מילן בנימת ניצחון.

הטלפון מצלצל.

"הלו!", עונה וֶרה.

"מתה עלייך! חה־חה־חה! חתולונת, אלופה שלי, מה שלומך במסלול ההחלמה?" – רועם קולה העמוק של לֶנה לַזיץ'.  

"לַנְצֶ'ה, שלום! איפה את? נמצאת בבלגרד?"

"לא, darling, אני לא, במחילה ממך, בעיר הולדתנו, אלא בזו של מישהו אחר... בפַּסַדֶנָה... איך שלא תהפכי בעניינים, כולנו באיזה פּוּסי של מישהו אחר! נו, אז מה שלומך?"

"טוב, מצוין! הורידו לי את הפלסטר, אבל זה נראה זוועה..."

"באמת, די לקשקש בקומקום! ואת מקבלת איזה טיפול?"

"לא אין צורך, אני בריאה וזהו! ומה קורה אצלך?"

"שום דבר. עובדת ועובדת כמו בימי העבדוּת... רק שעכשיו הם נעשו עצלנים... אבל מה לעשות, זה ה־destiny שלי... ה־destiny..." – ולנה מזמזמת את נעימת שירו של פּוֹל אֶנקָה. "תשמעי, מילי שלי סיימה תואר שני! ילדה ממש טובה, כזאת מותק... אני לא יודעת ממי קיבלה את זה, חה־חה־חה! אלוהים, הייתי ממש lucky, לפחות בעניין הזה, אם כבר לא הצלחתי לצוד לי מַלְיין! חה־חה־חה!"

"ומה שלום ג'רום?"

"טוב... גם הוא בעסקי העבדות... החולד שלי... את הרי יודעת: חיים שלווים, נוסעים ב'קונטיננטל' הלבן שלנו, זוללים, מתַזזים אחד תַ'שני, ואני נורא לחוצה בגלל חרבון היוּגוֹ שלכם... נו טוב, תודה לפֶּטֶר דוֹבְּרְנְיַיץ, על שגם אצלנו יתקיימו בחירות רב־מפלגתיות... יכולנו להיות הראשונים ולא להיגרר אחרי השאר..."

"מה את אוכלת לך את הלב בגללנו, חתולונת שלי? את תחיי את הדאגות הקליפורניות שלך ותעשי חיים!"

"אה, זה לא הולך ככה! אני באמת אוכלת לי את הלב כמו צלי־על־האש... חה־חה־חה! ובגלל זה אני לא מפסיקה לזלול בכמויות, אז אני גם נראית כמו איזושהי פשטידת בשר... אתמול בישלתי כרוב ממולא עם צלעות... עוד אקבל שבץ בגלל השומן, וההנהגה הסרבית תישא באחריות למותי!"

"ואיך את יודעת כל מה שקורה פה?"

"אני קוראת עיתונים, טמבלונת!"

"ועל כל זה כותבים בעיתונים שלכם?"

"לא באלה שיוצאים פה, אלא בשלנו! אני מנויה על כולם. אַת ממש סרט־בהילוך־איטי!"

"אחרי כל כך הרבה שנים שם, איך אני צריכה לדעת מה זה 'שלנו' בשבילך?"

"אל אלוהים, כשהחלפתי את הדרכון לא החלפתי את הדם!"

"מתי תבואי קצת אלינו... כלומר לבלות קצת אצלנו... אנחנו, הם, פה, שם... בלבלת אותי לגמרי!"

"בקרוב. את לא מתכוונת שוב להתחפף לאיזה טריפּ משוגע שלך? אנחנו אף פעם לא מצליחות להיפגש. כשאני מצלצלת, את אף פעם לא בבית... אילו לפחות הייתה לך המכונה הזאת... איך אתם קוראים לה? for messages..."

"מזכירה אלקטרונית..."

"כן, כל הדברים האלה. אז אני מטלפנת לשגרירות והעוזרת שלך... אשה מאוד מנומסת... מצייצת לי שאַת באיזשהו חור, בנסיעה לרגל העבודה... תגידי, בסמינרים האלה אתם לפחות מבלים כמו שצריך?"

"ככה‏־ככה. ועכשיו יש גם לי חדשות!"

"בעניין המחלה?"

"לא, בעניין האהבה".

"יוּ! יוּ! יוּ! אז מה את פה מקשקשת עם כל השטויות ולא אומרת את העיקר, חביבתי המתוקה! מה שמו? מי הוא? מה הוא? מה הוא עושה? מאין הוא? בן כמה הוא? כמה כסף יש לו? האם הוא נשוי? האם... ספרי הכול תיכף ומיד! הגידי לפחות את העיקר... וואו, אני משתגעת!"

"איוון דוֹמזֶט, מנצח ומלחין, בן חמישים וחמש, נשוי, אין לו כסף..."

"גבר מבוית... אוּף, שם משפחה כזה מנמיך! על המקום הייתי מחליפה אותו... וכל שאר הדברים שהזכרת מכניסים אותי לדיכאון... המממ, מקווה שישתחרר מהמִרשעת שלו".

"מאין לך שהיא מרשעת?"

"אם היא לא בצד שלנו, היא תיכף הופכת לקסַנטיפָּה, מפלצת... חה־חה־חה! אבל הוא יעזוב אותה לטובת הדגיגה הזאת... הוא חייב, ויכול! אם ה'מקרה' הקודם שלי, פייר המיוסר, עזב את אשתו וחמשת ילדיו..."

"ואחרי זה אַת עזבת אותו..."

"זה מה שמגיע להם! אני מתנקמת בהם מראש וגם בדיעבד, כדי שלא להחמיץ: בגלל מה שעוללו ומה שיעוללו... ככה ביחד..."

"לא עוזבים מישהו בגלל מישהו, אלא בגלל..."

"תפסיקי כבר עם ההתפלספות הטרנסאטלנטית, חתולונת מתוקה שלי, תיהני כמה שאת יכולה..."

"היום אומרים: תעשי חיים משוגעים!"

"בטח, חיים בטירוף... עכשיו אני צריכה להתחפף... להעיף את עצמי לרחוב ולעשן סיבוב אחד... ואת, שתשמרי על עצמך ועל התחת שלך... את שומעת לפעמים מהפרצופה ההיא, רינה?"

"היא באה לבקר אותי בבית החולים, ואולי תבוא גם לבכורה בסראייבו".

"תודה לאל, לגבי אחת שמבוּטֶנֶת בווינה שלה... איזו בכורה? איזה סראייבו!?"

וֶרה מספרת לה.

"וואו, עכשיו הכול ברור לי! הוד מעלתו הוא בחור־כארז, נכון? אני צריכה לסדר לעצמי להגיע לשם כדי לפגוש את כל החמולה... שנטפל בו בשיטת הצוות? אודיע לך! שלום, חמודה שלי!"

"כלומר, את זקוקה לשני כרטיסים לניו יורק", אומר מילן.

וֶרה דוחה בהינף יד, אבל מסכימה עִמו: מעתה תמיד שניים, הכול בשניים.

ושוב צלצול הטלפון. איוון מתקשר לפני צאתו אל תחנת הרכבת לקדם את פניה של סלַבקה, ולאחר מכן הם מוזמנים שניהם לארוחת ערב אצל חברם הצייר. הוא יתקשר כששוב יזדמן לו, ומן הבמה ישלח אליה מבט בשעת הקונצרט.

"אם כך, מר דומזט?", אומר מילן בקומו. "אַת נראית מצוין", הוא מוסיף בפתח הדלת.

"ישנה מעט, שותה הרבה, מעשנת עוד יותר, עובדת במלוא הקיטור ונדמה לי שאני יכולה הכול".

"אני שמח שאת מאושרת. את מאמינה לו?"

וֶרה מנידה בראשה.

"אז בואי אזמין אתכם לארוחת ערב במועדון".

"נהדר! אשמח מאוד".

וֶרה סוגרת את הדלת אחרי מילן. "כן, אני מאמינה לו", היא אומרת לעצמה בקול רם.

***

תחנת הרכבת בבלגרד בעונה זו היא בדרך כלל אפורה, מנומנמת ואפופה קדרות חורפית. השלג נמס בהותירו שלוליות שחורות שמנוניות; על הרציפים גוררים את עצמם נוסעים מותשים, מרופשים, סוחבים חבילות וצרורות במקום מזוודות; השיכור מחויב־המציאות ישן מכורבל בפינתו, הלום אלכוהול עד שאינו חש בצינת אבני המרצפת; צעירים שתויים מלַווים בקולי קולות את חברם המתגייס ומשתוללים בשבירת בקבוקי היין הריקים־למחצה, שצחנה חמצמצת נודפת מהם; סביב ספסל קטן שבור מתגודדים כמה אנשים, הקורעים באצבעות שחורות נתחים מעוף צלוי ותולשים חלקים מכיכר לחם; קול נשי עמום מספק מידע לא ברור על מועדי יציאת הרכבות ועל איחוריהן. והשעון, שבדרך כלל מראה את השעה הלא נכונה, חולש על החיזיון המדכדך. אבל לפני שנים אחדות היה מראה התחנה גרוע אפילו יותר. לאחר תקופת שיפוצים ממושכת נשמו תושבי בלגרד לרווחה למראה הבניין הצהוב שנצבע מחדש, מבהיק כאבן טופז על רקע שמי בלגרד הכהים. אלא שמסתבר שהייתה זו רק החזית החיצונית, שכן במראה הכולל לא חל שינוי מהותי.

איוון אינו מבחין בדבר מכל אלה, כי אינו רואה דבר ואינו קשוב אלא למחשבותיו. כבר שלושים שנה שהוא מקדם את פניה של סלַבקה בבואה ומלווה אותה בצאתה. פעם אחת אירע שהחסיר; על כך נאלץ לכפר בהאזנה להטפת מוסר ממושכת: שהוא אינו מגלה תשומת לב מספקת ואינו נענה לצרכיה של אשתו, מי שעשתה כל כך הרבה למענו, שהקריבה את עצמה, ויתרה על מקצוע משלה מפני שהקדישה את עצמה לטיפוח הקריירה שלו, לילדים שילדה לו, לבית שעליו היא מגוננת כעל מבצר מפני בליסטראות הרשעים הרכלנים שמשמיצים אותם, בעוד הוא מספק להם עילה בהתנהגותו המופקרת – ובמחדליו משפיל אותה, את אשתו, שהעדיפה אותו אפילו על הוריה, שבגללו רבה עם חצי סראייבו ואפילו עם אחיה מבטן ומלידה; אפילו את הילדים הזניחה בגללו, ובלעה כל מה שאפשר היה לבלוע בשתיקה והעמידה פנים שאינה רואה, שאינה שומעת, שאינה יודעת, עד שבסראייבו כל העולם דיבר – אבל לא עליה כי אם עליו, כי אותה כולם מעריכים, שכן היא ממלאה בעקביות את תפקידה כמי ששומרת על האח הביתית, בעוד שהוא, כמו פרפר שאינו יודע שבעה, מרחף מחצאית אחת לאחרת, וכמו כדור מתגלגל ביעף אחרי כל מי שקורצת לו; והרי המופקרות לא מפסיקות לקרוץ... ומה היא קיבלה בתמורה? מה?

מאז שמר על שתיקה ותמיד ליווה אותה בבואה ובצאתה, אך בלב לִבו שאל לא פעם את עצמו מה לאמִתו של דבר קיבלה סלַבקה בהינשאה לו. רק עכשיו, כשהוא עם וֶרה, נדמה לו שהוא יודע: עובד חרוץ והגון, גבר מושך עין ולב, אב עדין לילדיו הנחמדים, ארנק מלא, חיים נוחים, חוג חברים רחב, מעמד ומקום בחברה, נסיעות, אתרי נופש... אז מה היא עוד רוצה!... אמת, הוא בגד בה, אך לעומת זאת תמיד חזר אליה בזנב מקופל בין הרגליים ובתחושת אשמה הרסנית, שבגללה הניח לה להטיף לו מוסר, לטרטר אותו – בקיצור, להתעמר בו.

אילו שאל את וֶרה, הייתה החכמונית שלו מוסיפה עוד כהנה וכהנה, אבל אין ברצונו לדבר עִמה על סלַבקה. זה לא נאה ולא יאה.

והוא, מה קיבל הוא בתמורה? או ליתר דיוק, מה נשאר לו? למעט המוזיקה, רק עול המוטל על כתפו, רדיפה אחר הפרנסה, מאמץ בלתי פוסק להשיג עבודות כי הכסף אף פעם אינו מספיק, והקור שבלב. בבקשו יחס חמים וחיוך התרחק מהבית שסלַבקה החזיקה בו בשתי ידיה בשרביט המנצחים כמחזיקה בשוט. כן, כמו שוט... משום כך מרכלים עליו שהוא רכרוכי, טוב לב, נשלט על ידי אשתו הרומסת אותו, בעוד שעליה אומרים שהיא מסוכנת ויש לה פה גדול. הרחוב יודע הכול, אבל אינו יודע שהוא מוותר לה למען קצת שקט ושלווה בבית ובנפשו.

האם כל זה ידוע ל"גבירתו הנאווה", וֶרה קוראץ' חריפת השכל? לא, היא אינה יודעת, שהרי הושיבה אותו כמוּרָם־מֵעָם על כס האמנות, החן, הגבריות, מקום שאליו הוא שייך לאמִתו של דבר ושׁם שׂוּמה עליו להישאר לטובת שני הצדדים. כן, כן... מה גדול הסיפוק להקשיב לדבריה, באותו סגנון נפלא שלה, כשהיא מדברת עליו! להבדיל מסלַבקה, שכאשר היא מתחילה לטחון מביא טרטורהּ המפלצתי, כמו על פי רפלקס מוּתנֶה, להתנתקות הקשב שלו, ודבריה הופכים לעיסה מבולבלת של משפטים צורמים. משום כך הוא בוחר להחריש. שתיקתו משלהבת את להט דברנותה של סלַבקה, ולאחר מכן הורגת אותו. ואז משתררת הדומייה המבורכת.

לא, אין זו אשמתו שסלַבקה מרבה להסתכסך עם הבריות. עם הבת שלהם היא רגע מדברת ורגע לא מדברת, רבה עם אחיה – אך לאו דווקא בגללו אלא בשל שחצנותה, את אִמה היא מתקשה לשאת, את בנה הרחיקה ממנה בשל אהבה מוגזמת, נרגנת, תוקפנית. רק הוא נשאר לה, למען האמת, וזה ממש לא טוב. לכן היא טוענת שהיא לא יכולה בלעדיו. הוא הקשר היחיד שלה עם העולם.

הרכבת מסראייבו מגיעה. אל התחנה נכנסת שרשרת קרונות ארוכה – ואיוון רץ לאורך הרציף. הוא מבחין בסלַבקה, היורדת בצעד גולמני מן המדרגות הגבוהות. זה להם חודשיים שלא התראו. איך יכול היה – חולפת המחשבה בראשו בעודו ממהר לקראתה – איך יכול היה להגיד לוֶרה שאינו יודע אם סלַבקה יפה או מכוערת!? היא נראית לו צפוּדה, חבוטה וסחופה, קשיחה כקליפת עץ מת. מבטה הכבוי שלוּח קודר ומאיים מתחת לעפעפיה הנפוחים. אפילו הילוכה השתנה איכשהו: היא מתקדמת לקראתו בצעדים כבדים, כל אחד מהם טעון לעייפה בנזיפה רבת שנים. בראותה אותו היא נעצרת בהבלטת הבטן, ידיה תומכות בירכיה.

איוון מתקרב אליה מזועזע, כמי שרואה אותה בפעם הראשונה בחייו, מקרב את לחיו לנשיקה ולוקח את המזוודה שהיא מושיטה לו.

"סוף כל סוף הגעתי", נאנחת סלַבקה ונותנת בו מבט. "איך אתה נראה, בן אדם?"

"לא יודע... איך?" עונה איוון, מודאג.

"כאילו סובל... איכשהו שונה. אל תגיד כלום! הכול ברור לי, אני יודעת הכול!"

איוון שותק. מישהו גילה לה?

"שׁישׁוֹ, אתה עובד יותר מדי, זהו!", ממשיכה סלַבקה בנימה של דאגה. "ואיפה הכובע שלך? קר, אתה עלול להתקרר!"

שוב משחקי ההפחדות שלה, שנועדו רק לבחון את תגובתו, כדי לאשר או לדחות את החשד, הנוכח תמיד.

"נכון, אני נורא עייף! אין לי טיפת כוח", ממלמל איוון.

גם אילו נודע לה, לעולם לא הייתה מודה בגלוי כי משהו ידוע לה, חושב איוון. אפילו כשהוא עצמו הזכיר פעם בגלוי מערכת יחסים נוספת שניהל באותה עת, היא סירבה להקשיב לו, חזרה ואמרה שאינו יודע מה הוא עושה ואינו יודע מה הוא רוצה, שרק היא יודעת מה הוא רוצה, שינתה את הנושא בסגנונה הקולני הבוטה, קמה ועזבה את החדר. מעולם לא הודתה בפני מישהו שיש לו מאהבת, מעולם! אפילו לא בפני חברים קרובים, אם בכלל יש לה כאלה. לא, לסלַבקה יש רק מכרים. ובכל זאת, עליו להודות, סלַבקה היא אִשה גאה... עכשיו הייתה וֶרה שלו אומרת: "אילו זה היה נכון, כבר מזמן הייתה קמה ועוזבת אותך!" – כך הייתה ורה אומרת, מנופפת באצבעותיה הארוכות, שציפורניהן מטופחות. כן, זה מה שהייתה אומרת – כי אין לה מושג על המתחים בחיי הנישואים ועל סבך הקשרים הבלתי מובנים הקושרים בין בני זוג בחייהם המשותפים... וגם כיום הייתה ורה אומרת: "אלה לא חיים משותפים כי אם חיים בנפרד, חיים שלא חוֹוים אותם, רק נותנים להם לעבור".

"אההה!" נאנח איוון בקול. וֶרה, שכל כך קשה לעמוד בפניה! עד כה הייתה כל חצאית מזכירה לו חצאיות אחרות, וכעת כולן מזכירות לו רק אחת – אֶת שלה! מסוכנת, אבל במעמד ובמצב טוב... כל מה שקשור בה טוב. ובכל זאת, אף על פי שהיא נוהגת בו ברוך, הריהי עצמאית מדי. תמיד נמשך לנשים עדינות ועצמאיות, אך בדרך כלל נקשר להיפוכן, לאלה שרק מייחלות לרגע שיוכלו להיתלות על צווארו של מישהו. הוא יודע שאִתה אין מקום לקשר אקראי ולא רציני, חרף היותה מאוהבת בו עד כלות הנפש, ולמרות שהוא סובב לה את הראש, פשוטו כמשמעו. אבל בגלל אִשה כמוה כדאי להסתכן! הפעם הוא יעזוב. זה מה שהחליט. כן. אבל איך יאמר זאת לסלַבקה? איך ומתי?

הוא מניד בראשו ומנופף בידו בלכתו על הרציף יד ביד עם סלַבקה. היא נעשתה מגושמת, כבדה... כשוֶרה משלבת את זרועה בזרועו הוא חש חוזק, לא כובד.

איוון מגניב מבט אל סלַבקה. הנה, תוך חמש דקות חזר והתרגל לדמותה, לא יודע איך היא, חוץ מהיותה אשתו. היא לעולם לא תניח לו לשכוח זאת, גם אם יתגרשו.

"שרק תִתן לךָ לעזוב", מזמזם קולה של וֶרה באוזניו, קול שבדקויותיו הוא שומע שמחה ועצבות ותשוקה וחמלה... היא שלו, יחידת סגולה, על כל הפגמים הבאים בחלוף השנים שהיא מנסה להסתיר.

הוא מבחין בירכיה בעת שהיא מניעה אותן, רוטטות ומגָרות אותו בלובנן וברַכּוּתן; הוא מבחין גם בחריץ הדק המסתמן סביב שפתיה כשהיא רצינית ונעלם בהעלותן חיוך, כשהוא נמשך לנשקן; מבחין גם בבטנה השטוחה, השקטה, ומשתוקק להשתרע עליה ולהתחפר בה; מבחין גם בעור הישבן ששוב אינו חלק למשעי, אך בדיוק כפי שהִנּוֹ, משיי וגבישי קמעה, הוא מעיר בו רצון ללטפו. שכן עם וֶרה חדֵל הזמן וחדֵלים ההתחלה והסוף, הזִקנה והנעורים. עִמה, הבלתי מושלמת, נולדת השלֵמוּת. לִבה אוצֵר אהבה אך גם איזו בדידות בלתי חדירה, מאתגרת. היא תובענית בבלי דעת. נשכבת מולו באצילות נדיבה, אדנותית. "הריני לפניך, עשה בי כרצונך!" – אך מיד אחר כך כל ישותה מתחילה לאיים: "אל תגזים! אם תפריז, אין דרך חזרה!"

וגן העדן הוורוד שלה! איוון מכניס ידו לכיס וממשש את מפתחות גן העדן. האם יוכל להרגיש בו כבתוך ביתו? כן, כי היא נאבקה על כך בהתמדה ובנחישות, נאבקה וזכתה... לא, אין אִשה כמו וֶרה, פשוט אין עוד אִשה כמוה!

"אבל אתה בכלל לא שומע מה שאני אומרת לך!" – מעיר אותו הקול המוכר. "לאן הפלגת? אמרתי לך שהתקשר סטיֶיפַּן. סטיֶיפַּן החבר שלך, הכוריאוגרף מזַגרֶבּ... מופע בלט על פי הרומן של קוראץ'! מה אִתך, בן אדם, אתה לא זוכר?"

"אני שומע אותך..."

"אתה בכלל לא מתייחס אלי! מתנהג כאילו אני לא קיימת!"

הם מתיישבים במונית וסלַבקה ממשיכה לדבר, מספרת רכילויות שונות מסראייבו, מזכירה שמות אנשים שאיוון אמור להתעמת עִמם בגלל דיבוריהם בגנותו, מצב שאסור לאיוון לתת לו להימשך.

"אין טעם במריבות והתקוטטויות, סלַבקה... שימשיכו לקשקש..."

"או, לא, הם לא ימשיכו!"

עם כמה אנשים היא רבה! היא משוללת טיפה של רוך... ואולי גם הוא אשם בכך... מי יודע...

"אני אשם בכך שאני חי", אומר איוון בקול רם.

"מה זה קשור..."

וֶרה לעומת זאת מגלה הבנה לסובבים אותה, ניחנה בכעֵין השלמה בוגרת, מוכנה לחפש ולמצוא צידוק, נבונה ושוקלת את דבריה בחוכמה, אינה מלחיצה וגם לא שחצנית. כן, היא באמת כזאת. בעניין הזה אין העמדות פנים. דבר אחד בטוח: אילו חָלַק את חייו עמה, היה רב פחות עם אנשים. אבל הוא איחר את המועד... אולי כבר מאוחר מדי לפגישות ולפרידות, לאהבות ולאכזבות, לצעדים מכריעים ולמעשים גדולים... לא, אסור שייכנע לחולשת דעת כזאת, כי אז הוא עלול להגיע למסקנה שגם לחיות איחר כבר את המועד.

יש בו מתכונותיה של סלַבקה וגם של ורה, כאילו ילדו אותו שתיהן גם יחד, אלוהים ישמור! אבל ידה של מי מהן על העליונה, זאת עדיין איננו יודע... כל מה שידוע לו ברגע זה הוא שהערב, אחרי הקונצרט, ישתה לשוכרה כדי להעביר את הזמן, וכדי שלא ייאלץ להקשיב או לחשוב.

אצבעותיה הדוקרניות של סלַבקה חופרות בכף ידו במושב הרך שבמונית. סלַבקה השתתקה.

לסלַבקה נדמה כי טוב שבאה לבלגרד לכבוד הקונצרט. כעבור חודשיים תמימים חייבים היו להתראות. תכיפות שיחותיו הטלפוניות עשויה להערים על כל אחד, אבל לא עליה. הוא הזמין אותה מתוך חובה ובגלל בתו, ולאו דווקא מתוך צורך לשוחח עמה... הוא נראה מותש, אבל היא ערה לניצוץ המרצד בעיניו, שלא כרגיל. הנה שוב הוא מתרגש. יום אחד הלב עוד יתפקע לו מרוב התרגשויות. היא יודעת הכול, ואילו הוא, המסכן, חושב שהוא יכול להסתיר משהו! שוב הזדחל לו לתוך איזו מאורת צפעונים, וכשיכישו אותו יחזור להזות על בריחה מהבית עד שתפוג השפעת הארס – דבר שיקרה רק לאחר שכל ישותו תהא מרוחה על מדרכות בלגרד המרופשות. אז תצטרך היא לקרצף אותו משם, לא בפעם הראשונה ולא בפעם האחרונה! זה גורלה כפי שהיא עצמה חרצה אותו, אמנם לא בדעה צלולה ולא במחשבה תחילה, כאשר באותו אחר צהריים, בהיותה עדיין נערונת, ראתה אותו בביתו של מירזה, שתוי ומועֵד בלכתו, אבל יפה־תואר שכזה וכל כך חסר הגנה! היא התאהבה בו והוא השתכן בביתה. למרבה הצער הבינה את הכול הרבה יותר מאוחר. ועכשיו הם במקום שהִנָּם: מלפנים ומאחור חלל ריק. ובכל זאת, הענן שמרחף כעת מעליהם לא יוביל הפעם את בעלה לשום מקום זולת אל חיקה, אל הקן שלה. הוא שלה עד מוות.

סלַבקה מעיפה מבט באיוון ופיה מתמתח בחיוך של ביטחון עצמי.

***

עצבנית ומוכנה כבר לצאת עם קאצ'ה בדרכן לקונצרט, כדי לקצר את הזמן מתיישבת ורה ליד מכונת הכתיבה וכותבת אל חברתה משכבר הימים, אירה מסְפְּלִיט, שזה עתה סיימה את שיחת הטלפון הממושכת שניהלה עִמהּ.  

"לדבר בטלפון – זה לא בשבילי: את מפילה עלי את מחשבותייך הגואות ורק אחרי כן אני נזכרת במה שרציתי להוסיף ולומר לך. תחזיותייך הקודרות מוגזמות. ובכלל, ההגזמה שוב ניצבת על בימת הארץ הזאת, הנתונה שנית לסערת נפש. עורכים מפגשים, כך נדמה לי, לא כדי להידבר אלא כדי להיבדל, להשמיץ ולהאשים אלה את אלה. והרי כולם אשמים במקצת וצודקים במקצת, חוטאים במקצת וצדיקים במקצת.

"עמים, לדעתי, כמוהם כיחידים: אף אחד מהם אינו מושלם, אף אחד מהם אינו מושחת כולו, בכל אחד מהם יש אנשים יקרים כשם שיש נבָלים, וכל אחד מהם בייחודו מזַמֵּן לעצמו את גורלו המסוים. הסֶרבּי, עד כמה שאני יודעת, גובל בכל מקרה בטרגדיה שקספירית, אבל גם בעניין זה איננו היחידים. יש עמים שמזלם גרוע משלנו.    

"אני מקווה שהקתרזיס שלנו יחלוף בלי קורבנות, שניגמל ממשיכתנו המורבידית אל האסונות, שנתפקח מן הטירוף והבלבול, ששאר העולם יזיז אותנו לזמן מה ממרכז המפה הגאוגרפית, כי אם לא – חששותייך הגרועים ביותר עלולים להתאמת.  

"איך זה אַת, שנולדת 'במקום שהים נושק בו לאמת', ואני, שנולדתי במקום שבו סופת הקוֹשַׁבָה מכופפת את התרזה – איך זה שאנחנו כה מיטיבות להבין זו את זו? האם הפוליטיקאים אינם יכולים גם הם לנהוג כך, במקום איוּמיהם ועוֹינוּתם המרושעת? איך זה שאני, ששמחתי למַפֶּלֶת הקומוניזם ואפילו לשינויים השטחיים, הרשמיים, שחלו במישור המילולי ("גבירתי" במקום "חברה", "דמוקרטיה" במקום "דמוקרטיה עממית", הדת הפרבוסלבית במקום דת הקומוניזם) ואת, הטוענת שהִנָּךְ "שמאלנית קיצונית" – איך זה ששתינו מסתדרות יפה כל כך? למה גם הם אינם יכולים? שהרי אם תפשפשי קצת, תמצאי שכולם שייכים לאותה אדמת־אֵם!

"לאחר לילות רבים שעברו עלינו בשיחה ליד שולחן המטבח שלך, התחלתי לכבד את הקומוניזם האוטופי שלך במתכונת שכנראה לא התקיימה מעולם וגם לא תתקיים לעולם, כפי שהוא התבסס בתודעתך בתוקף מסורת משפחתית של חיים מחוץ לחוק והאדרת המפלגה על פי דמותה בשנות העשרים. ובה בעת אַת מכבדת את עֶמדתי. העֲמָדות הנוגדות שלנו לא הכחידו את החברוּת השוררת בינינו. וגם כיום, אני אומרת לך – לאחר שעברת עם משפחתך את גיהינום ההשתייכות לצד הלא נכון של הקומוניזם, ולא כמונו, שהשתייכנו לצד ההפוך – שכיום שמחתי הופכת לפחד. כי מפלת הקומוניזם אין פירושה שפתאום ינחתו עלינו החופש והחירות והדמוקרטיה (אם היא בכלל קיימת), אלא אני חוששת שנהיה נתונים לעווית מותו המתמשך, שלאחריה יבואו חבלי הלידה של יצירת משהו חדש, יהיה שמו אשר יהיה.

"אני חרדה מפני יצרי ההמונים שעד כה היו כבושים, מהתחדשות הקנאוּת ההדדית משכבר הימים, מן השאפתנות הנפוליונית של אנשים ממוצעים, מציוויים חדשים ביחס למותר ולאסור, ויותר מכול – מפני האפשרות שהכול יהיה מותר. אי הביטחון במה שצפוי לנו מביא אותי לעתים למחשבה שהייתי מעדיפה להישאר עם היָשָן, אני – שב'יָשָן' הזה, מכוח השייכוּת לבית ההורים, הייתי מסומנת ומראש נדונותי להיענש.

"את אובדת עצות. מובן, אך את המחר אינך יכולה לשנות. אותנו, האנשים הפשוטים, בשעת צרה עשויה המוּדעוּת לחוסר־האונים שלנו להרוס – או להרגיע. אני החלטתי לשמור על חירות הדעת שלי (כמובן, רק בלב לִבי, כפי שלימד אותנו העבר) ולהתרכז בהישרדות. האם לא זה מה שאנו הנשים עשינו עד כה? עם קצת מזל, ההישרדות לא תהיה נוראה כל כך. הביטי סביבך: אם תתעלמי מן המִתקפות הפוליטיות, מהמון סברות־הכרס והניחושים האינטלקטואליים, תיווכחי כי הארץ הזאת ממש פורחת. הכול מבעבע ומתפוצץ משפע האנרגיה החיובית והיוזמות הפרטיות. לאן שלא תפני, כמו פטריות לאחר הגשם צצות חנויות של בעלי מלאכה, מרפאות שיניים, מסעדות, בתי קפה, סוכנויות נסיעות, חנויות ירקות, אטליזים וחנויות בשירות עצמי, שלא לדבר על ה"פְרִי שׁוֹפּינג". כיום את יכולה לחיות כמו בעל בית המתקיים מהשכרת הדירות שבבעלותו, דבר שעד לא מזמן היו מרשיעים אותך בגינו בפלילים! וזאת רק ההתחלה. או שמא זו השנה האחרונה שלפני האבדון? אולי. אם כך – הבה ננצל אותה עד תום!

"ביום הולדתה של אמי השנה, ב־1 בדצמבר, נרשם לראשונה יום איחודה של יוגוסלביה 'ההיא' ביוגוסלביה הזאת, אם זו עודנה זאת.

"לעתים קרובות את שואלת אותי איפה החירות. לדעתי היה האדם משועבד מאז ומתמיד וכך גם יישאר. נשאלת רק השאלה עד כמה אפשרו לו להיות מוּדע למצבו. הוא היה והווה עבד, אם בשל המשטר הטוטליטרי ואם בשל שלטון ההון, או בגלל אסונות טבע, או בעֶטיוֹ של ישוע, יהוה, אללה, בודהה... כל אלה אינם טורחים להעמיד פנים, להסוות את יחסם אלינו, בעוד שבדמוקרטיות המערביות, כפי שנדמה לי, אנחנו חיים באשליית החירות השלֵמה ביותר, בשיא ההונאה המעודנת. ואילו רק התחלנו לפרק לגורמים את יחסי השעבוד הפְּנים־משפחתיים, או את יחסי העבדות בין בני האדם, לאן היינו מגיעים?

"ובכן, היות שאני ממהרת לקונצרט של איוון, אני רוצה רק שתדעי שהוא מעסיק את מחשבותַי מכל הסוגים במידה כזאת, עד שכל השאר כמעט אינו משַנה לי.

***

"תחשבי על משהו אחר", אומרת קאצ'ה בהיכנסן לאולם הקונצרטים קולַראץ.

"על מה?"

"מה אני יודעת!... על גישה ספרותית למופע... כעל התנסות שתכתבי עליה..."

"בחייך! אני לא יודעת למה אני בכלל כותבת", נענית ורה בזעף. קאצ'ה עוזרת לה לפשוט את המעיל, אף שאין לה צורך בעזרה. "זה לא מביא כסף, גם לא תהילה. רק בשביל הסיפוק? איפה! עמוד השדרה מתפוצץ לי מהישיבה ליד מכונת הכתיבה, העצבים מרוטים, הראש נפוח... ומה אני מקבלת? משהו כביר? לא, רק את העמוד הריק הבא ועִמו את שעות הבדידות הלבנות".

"קיבלת את איוון".

"ואת סלַבקה!" וֶרה מדליקה סיגריה.

"עבדו של עבדי הוא גם העבד שלי".

"יש לי רושם שהוא ואני העבדים שלה... שהכול תלוי בה".

"לא. הכול תלוי באיוון".

"ויותר מכול בהיסטוריה. כפי שאומרת אירה".

"מה פתאום היסטוריה, וֶרה, למען השם?"

"זו שנכתבת בעצם הרגע הזה".

 

עם קהל האנשים הן נכנסות פנימה. כמו אז בוְוראנְיְ, בפעם השנייה בחייה מרגישה ורה שונה מכל השאר. הסוד שלה מבַדֵּל אותה. הערב תחזה באִשה הבלתי מוּכֶּרֶת, תזהה את אשתו של איוון על פי סימן כלשהו. יש להניח שתחוש מצוקה, כפי שמן הסתם הרגישה כל מאהבת חשאית במהלך המוני הבגידות של בני זוג נשואים. ואלמלא היו שניהם היכן שהם נמצאים? אילו היו למשל  טיבֶּטים, אסקימואים, פּיגמֶאים? אילו הייתה זו תקופת האבן? הלוואי שאיוון והיא יכלו לחיות בחלל פנוי מבני אדם, מחוץ לכל חברה, מקום וזמן, רק הם לבדם ותשוקתם, הם ושיחותיהם, הם והעונג שהם מפיקים ביחד.

"לסימפוניה של איוון יש שֵם?" שואלת קאצ'ה.

"'הסימפוניה הפרוגרמטית של איוון'... אל תשאלי אותי מדוע היא נקראת כך. שכחתי... היא כוללת ארבעה פרקים, וכותרתה: 'ימי התוחלת'".

בזווית עינה קולטת ורה את דמותו של המלחין הבלגרדי זורן הריסטיץ', שקוע בשיחה עם אשה בחולצה ירוקה־בהירה. ורה מנסה לראות את פניה, אך אינה מצליחה. איוון יוצא אל הבמה ועולה על הדוכן. מחיאות כפיים.

"הוא נראה נהדר", לוחשת קאצ'ה.

"ברגע מסוים הוא ישלח את ידו אל מאחורי הגב, לאותת שהוא אִתי... שימי לב, שלא נחמיץ".

Andante cantabile... בדומה להתקרבות המצלמה מפעילה וֶרה את ה־zoom inהיישר אל איוון, מטמיעה אותו בתוכה, מתפעלת מכל תנועת ניצוח בוטחת המעידה על שליטתו בנגנים, בקהל, בהּ – ולאחר מכן, כתמיד, מתמסרת לחלומות בהקיץ שצלילי המוזיקה מעירים בה. עתה היא מפליגה על פניו הזגוגיים של אגם רוגע וצוללת אל מעמקי החושך...

Allegro dramatico... בערפילי המים היא מגלה את אלכסנדר עם הגיטרה, בשפמו המעוצב, בקולו הרך, קול מימים עברו בעיר הזאת; אוצֵר בזיכרונו היחיד־במינו פסוקי שירה ובלדות, אמן מצב הרוח בכל הפלגה, בספינות המשייטות על הדנובה ובמסיבות הבלגרדיות, האיש שאהבה במשך שנתיים ושאתמול השיב את נשמתו לבוראו.

Doloroso... המוות... כמה טוב כשהוא מהיר, פשוט ונטול כאב. "Il Dio mi de la kama kurta", שאלוהים יתן לי מיתה קצרה, כפי שנהגה לומר בלנקה אמהּ. כל מוות מחזיר אותה אל מות אמהּ כאל הפתיח למותה שלה. שיער לבן גלי ממסגר פני־בובה עגולים סמוקים, לחייה המוגבהות כשתי כריות קטנות ועיניה טובות־המבט מתבוננות בתמימות בעולם הסובב אותה, מתוך אמון שאפילו רדיפות הנאצים לא פגמו בו. מִנַּיִן היה לבלנקה האומץ ללדת אותה בעיר שנשלטה על ידי הפאשיסטים בימי הכיבוש הגרמני, כאשר רבים נשבעו שלעולם לא יביאו ילדים לעולם הזוועות שחוו, שאכזריותו גרמה לאנשים חיים להתקנא במתים? מִנַּיִן שאבה את האמון ואת תקוות העתיד?

במותה של בלנקה לא הייתה וֶרה לידהּ. בלתי מורגלת להקריב, ברחה משם. החל בזכרונותיה הראשונים הנעימה אִמהּ את חייה, תמיד במסירות עילאית, תמיד עד כלות. באוצר המילים של אִמהּ הייתה המילה "קורבן" חסרת משמעות, שכן בלנקה שָׂלום שאבה שמחה מכל אשר עשתה למען בתה, בעלה, אחיותיה או כל אדם שנחלצה לעזרתו. מעולם לא עלתה על פניה אותה מסכה עגומה של קדושה מעוּנה, כדרכן של נשים אחרות. משהגיע תורה של הבת לגלות אורך רוח, לעזור, לתמוך, להבין, להתמודד עם קשיי הזִקנה המואצת על זוועותיה, היא התעייפה חיש מהר. בלנקה לא דרשה מאום, אבל מחלתה הייתה תובענית מדי. הבת הרגישה שהיא משועבדת, נדרשת להקרבה; משמע שלאהבתה שלה היה גבול, בעוד שלאהבת אמה לא היה גבול. רק לימים, לאחר מות אִמהּ, גילתה וֶרה שהיא לוקה באנוכיות מבישה. עם הגילוי הזה התמודדה בתהליך ממושך והרסני של שיפוט עצמי. היא הוכיחה את עצמה בכל חומר הדין. היא לא האשימה את החיים בכללם, את הגורל, את טבע האדם, את החטא הקדמון; רק את עצמה דנה ברותחין. כנאשמת שימשה היא עצמה בעת ובעונה אחת החוקר והתובע, הסניגור וחבר המושבעים...

Guerriero... מדי פעם ניסתה לעזור לעצמה. לפעמים הצהירה שהיא חפה מפשע, שהרי השאירה את אִמהּ למשך ימים ספורים בלבד ולאחר מכן עמדה להחזירהּ הביתה. היא מצאה צידוקים, אך כהרף עין הביאו אותה הנסיבות הקשות ורגש האשם שלא יכופר להכריז על עונש חמור ביותר. הכול בתוכה התנגד, התגולל עליה, התהפך, אך לא היה דבר העשוי לשנות את האמת: משנדרשה לבחור בינה לבין אִמהּ, היא בחרה בעצמה.  

שמונה שנים חלפו. שאגת המצפון דעכה, אך לא נאלמה כליל. גם כיום מביס אותה זכר ההקלה החשאית, בחיפוי הדמעות, שחשה כשמסרה לבסוף את אִמהּ ל"טיפול מקצועי" במוסד, מצטדקת בפני עצמה בכורח הנסיעה ובהזדקנות המטפלת הנאמנה סוזנה, שהייתה כבר חולת אנגינה פקטוריס, שבכל רגע היא עלולה להחזיר את נשמתה לבורא. אִמהּ, חסרת תנועה וחסרת ישע, הייתה במקרה זה נשארת בדירה לבדה, נידונה לכליה. זו האמת! אבל לשם מה בחרה בניבוי העתיד, מדוע לא המתינה? הפרפקציוניסטית האגוצנטרית שבה דרשה ואף מצאה תירוצים שנועדו להקל על חייה. וזו לא הייתה הסיבה היחידה. היא רצתה לזכות בחירות ושלווה ולא תפסה שבכל מקום שתמַקֵּם בו את העול המוטל על כתפיה ואת דאגתה לאִמהּ תוסיף היא עצמה, בתהּ, להיות שפחתהּ; בלי להבין כי בחטאה שלה היא מאריכה את קללת השעבוד, דנה אותו להימשך עד סוף ימיה. היא נמלטה על נפשה: נסעה לפירנצה. בקרון השינה, באמצע הלילה, קפצה ממקום משכבה הצר. היא פתחה את החלון וירח במילואו זרח בשמים השחורים וכמו דיבר אליה, בעוד היא נשנקת מבכי חרישי, גופה מצטמרר, כאב קהה כוסס את נשמתה – שבעצם אותו הרגע אבדה לה, כי בלנקה שָׂלום, כלומר ברנקה קוראץ', "אמא'לה שלה, הקטנטונת, הזעירונת, הכדורונת, הנקודונת, המתוקונת, החמודונת", זו שהרעיפה עליה מילות חיבוב, אמהּ הנבגדת, שוכבת לבדה במיטת בית החולים, שולחת מבט אל אותו ירח עצמו, בן־שׂיחהּ האחרון, שבאמצעותו היא נפרדת מבתהּ ונוטשת אותה לאחר שהיא עצמה ננטשה.

ואילו היא, הבוגדת, עדיין לא קולטת. רק כעבור זמן עמדה בפני הבדידות הבלתי מוּכּרת, בפני אובדן המשענת היציבה האחת והיחידה שהייתה לה בתהפוכות החיים, בפני היעלמותה של בת הלוויה שכל ימי חייה הגנה עליה, בטוב וברע. כעת היא בת חורין, זכתה בחירות שכה השתוקקה אליה – אבל היא לא רוצה בה! רוצה להחזיר אליה את אמא'לה הסנילית שלה, רוצה לשמוע שוב את קריאותיה המעירות אותה בשעות לא נוחות, את הדיבורים המבולבלים, רוצה לרחוץ אותה, להפוך אותה במיטה, לסרק, לשטוף את פניה, רוצה לטפל בה ולשמור עליה, רוצה להחזיר את הזמן שאין להשיבו. בעודהּ מוּבסת במערכה נגד אנוכיותה, שבה היא כלואה כאסירה בתאהּ, אובדת לה אהבת עצמה, כי אילו רק עמדה לצד אמה בסבלות הידרדרותה ונשארה עִמהּ עד בוא הקץ – יכלה להוסיף ולאהוב את עצמה. היא לא מוצאת שִכחה או מחילה. מראה כפות רגליה הלבנות של אמהּ, שפעמים כה רבות עיסתה אותן, צווארה העדין ושדיה, שרחצה פעמים כה רבות, גם צליל קולה הענוג באומרה בפעם האחרונה: "דווקא יופי כאן... יש רוח פרצים. אכלתי טוב ועכשיו אנמנם קצת...". לאחר מכן שילבה את ידיה על בית חָזֶהָ, כאילו התכוננה למנוחת עולמים – ועצמה את עיניה, בעוד בתה היחידה חומקת בפחדנות מחדר בית החולים, לאחר שלחשה באוזנה: "אמא'לה, סוזנה תבוא עכשיו בכל יום, כי אני נוסעת...", דבר שגרם לבלנקה לפקוח את עיניה, לחייך בהיסח הדעת ולפתע לומר בקול ברור לגמרי: "אין דבר, חמדתי, את סעי לך! Goza, mi fižikja, mansivez ez una vez!, תיהני, ילדתי, הנעורים הם חד פעמיים! –  והיא יצאה לדרך לאחר שקיבלה רשות, שאותה ביקשה למען עצמה ולאו דווקא כדי להקל על אִמהּ. זכרֵי דברים אלה רודפים ומייסרים אותה עד היום.

"היד שלו, את רואה?", לוחשת קאצ'ה.

בגלל כל אלה הייתה רוצה להיענש כדי לכפר על פשעה. רק אסונה האישי יוכל לכפר עליו, בעוד הגורם לפשעהּ וקורבנו, אמא שלה, הייתה מוכנה בחפץ לב לכַפֵּר עליו בחייה.

Moderato tragico... ואולי איוון הוא עונשהּ? צלילי האיוּם במוזיקה שהלחין כאילו מתריעים באוזניה... מפחידים, רועשים, בלקניים... חורבן, בית כלא, קינה על המתים, צִווחת האם, האימה, היללה, הקללה, חרחור המוות... timor mortis...וֶרה מתחלחלת לשמע הצלילים. המוזיקה של איוון מעמידה לעיניה את ייסורי נדודי השינה ומצוקת הנפש, סיוטי הרפָאים, הזיכרונות החוזרים ונשנים על מות אמה וחרדתה מפני הכפרה הצפויה. כל מעשיה הטובים שבהם היא מתנחמת אינם שווים מאומה. היא לא שווה מאומה! אפילו לא דאגתה לסוזנה, שהאריכה חיים אחרי בלנקה לאחר ששתי בנותיה זנחו אותה. בחצאיותיה הסלובקיות הרחבות ובמטפחת הכרוכה לראשה נותרה לה סוזנה כתזכורת, אך גם כעין ערובה מצד בלנקה, שתמצא לבתה דרך לכפר על עוונה. וֶרה הוסיפה להעסיק אותה, הגם שלא נזקקה לה יותר. היא שילמה את שׂכרהּ, האכילה אותה, נהגה בה באדיבות, חילקה עמה את הכאב ורגשי האובדן במות אמהּ, בלי להודות שבתוך כך היא מתאבלת על עצמה. כעבור כשנה בלבד ממות אמה, בשובה מכנס בדוברובניק, נכנסה ורה הביתה ומצאה שם את סוזנה חסרת ניע. היא נגעה בידיה השלובות בחיקה וחשה בקור, בצינת המוות. סוזנה חיכתה לה, אך לא זכתה לקבל את פניה בשובה. מזג אוויר סוער של דצמבר וּוְלאהוֹ החם במיטה דחו ביום אחד את שובה. הנה כי כן, כבהתגשמות קללה, גם הפעם נעדרה ורה, לא החזיקה ביד סוזנה בשעת מותה. בארנקה מצאה את תמונתה שלה, ולא את זו של בנותיה. גם זה לא ניחם אותה. היא נותרה חייבת לכולם. בגדה בכולם. בגדה בעצמה.

"מה קרה, וֶרה?" היא שומעת את קולה של קאצ'ה, "למה את בוכה?"

וֶרה מוחה את אפה.

במות סוזנה התייפחה וֶרה בקול רם, בנוכחות כולם. על אִמהּ בכתה מעט וביחידות. כאב האבל על אִמהּ היה מעל לדמעות, מחוץ לכל דבר אחר. בבקשהּ למצוא מרגוע לנפשה ניסתה אפילו לכתוב: על האדם הקטן בקטנותו, על גדולתו ועל מצבו חסר התקווה, על גדולת האדם הגדול ועל קטנות האדם בהעדר תקווה, על החלוף ועל מות שניהם גם יחד, על אימת הזִקנה, המחלה והמוות, על הדמיון בתכונות המאפיינות את בני האדם בכל הזמנים, על האדם הלא־כתוב ושאינו ניתן להיכתב. ולא כתבה כלום.  

איוון קד לקהל וּוֶרה מביטה היישר בעיניו, שמחפשות ואינן מוצאות אותה בקהל. וֶרה כבר לא רואה בקהל את החולצה הירוקה־בהירה. סלַבקה ניגשה אל מאחורי הבמה כדי להצטרף אל בעלה.

"מהר", אומרת וֶרה לקאצ'ה בדרכן לצאת מן האולם. "אני לא רוצה לפגוש אף אחד... אם כי אינני יודעת את מי יכולתי לפגוש, שהרי אינני מכירה איש בקהל הזה... אני בורחת כמו גנב... וזה מה שאני. הכול שגוי... אני טועה בכול..."

וֶרה מיהרה הביתה, נכספת למקלט בטוח.

הטלפון מצלצל. מבעד לרעש בית הקפה מגיע לאוזנה קולו של איוון. "האם את... הקונצרט..."

"איוון... הייתי בקונצרט, אבל לא נכחתי בו... אם אתה העונש שלי, אז אני אוהבת אותך עוד יותר..."

"אני לא שומע... ליל מנוחה. אני אִתך".

***

בלכתה ברחוב ג'ורג' ווֹשינגטון עוברת ורה ליד מרפאת העיניים שאליה הייתה באה כדי לבקר את אִמהּ בעת שהחלימה האֵם מניתוח הסרת הקטרקט. זכור לה איך הסכינה אמה עם מנת חלקה ולא התלוננה, בהשלמה האופיינית לאלה המבינים את טיבו המתעתע של הגבול המפריד בין אושר לאסון, בין צדק לעוול, בין בדידות לחברותא, והרואים גם במוות את סדר הדברים הטבעי. בלנקה שלטה בחיים, הפנימה אותם במלוא אכזריותם, חסדם ואדישותם, כשם שאת פני המוות קידמה כחלק בלתי נפרד מהם. האִם מצאה משמעות בהעדר המשמעות? להבדיל ממַרקו, שהחיים הכריעוהו ושלא הוא קידם את פני המוות אלא המוות קידם את פניו. בני משפחת שָׂלום אינם קיימים עוד. בני משפחת קוראץ' אינם קיימים עוד. אבד דור שלם שאירועים חיצוניים אִפשרו לו רק לעתים רחוקות להיות אדון לגורלו. בניו נסחפו במערבולת ההיסטוריה המטורפת שלא היו שותפים להיווצרותה, ורק נידונו לשאת את המכות שהטיחה בהם בשרירות לב. וזה יהיה גם גורלם של בני דורה, חוששת וֶרה, וזה יקרה לה בעומדה על סף הזִקנה, אף על פי שאם זִקנה היא הצטמקות ההִתאווּת והחשק, עדיין אין היא זקֵנה... היא ליוותה מקרוב את מהלך ההזדקנות המרה בכל אכזריותה, הייתה עדה להשתנקות האִטית המתמדת, לדעיכה ולהִדלדלות מעיין החיים, להיחלשות החושים, להתפוגגות המחשבות, להצטמצמות שדה הראייה – עד שאדם נעשה לבסוף מרוכז רק בעצמו...

וֶרה מגיעה אל כיכר הרפובליקה. היא זוכרת איך לפני שנה אחת בלבד הסתכלה בתיעוב על בניין התיאטרון הלאומי המצולק מפגיעות הכדורים, שחוּק, אפור, עומד בעלבונו ועם זאת מתריס בגאווה, מתמודד עם ההזנחה ומשקיף בבוז על צמיחתם האִטית של יישובי הפרבר המאוסים. במסדרונותיו ועל במתו ריחפה בין שתי מלחמות העולם (ולאחר מכן) התהלכה בצליעה דודתה, הבלרינה ריקי שָׂלום. מבטה של ורה החליק משם והלאה אל הגן הקטן הצחיח, ונעצר בתחנת האוטובוס המוזנחת. כיום הכול שונה, ובכל זאת איכשהו זה אותו דבר: כאילו הבניין המשופץ מצפה לספוג שוב מטחי ירי, והגן הקטן נזנח והתייבש.

היא מסתכלת סביבה כדי לפזר את המחשבות הקודרות שעָטו עליה, שכן היא ממהרת לפגוש את איוון – ומכל מקום ברגע זה הן אינן הולמות את המקום והזמן. היא מגיעה למקום הפגישה, ליד הכניסה לבמה הקטנה. בין העוברים ושבים מבחינה וֶרה באצילי ובהמוני, בחדש ובממורטט, בנקי ובמלוכלך, במידתי ובמופרז. לרגע היא נכספת שייחלש כושר ההתבוננות וההבחנה שלה, אך בראותה את איוון משתנה דעתה בבת אחת.

בית הקפה של התיאטרון, מחופה בעץ ומעוטר בפיתוחי נחושת, מלא מפה לפה בהמון צעירות וצעירים המזמינים כל מיני קינוחים, בעיקר מנות גלידה שמטרייה קטנה נעוצה בהן, קוקה קולה וקפוצ'ינו, שמראהו וטעמו לעולם אינם מגיעים לרמת המשקה הקרוי באותו שם ומוגש באיטליה, בעוד המקומי נשאר בסך הכול קפה הפוך. דרך ארוכה מפרידה בין ספלון הקפה הטורקי בבית קפה סרבי לבין הקפוצ'ינו המוגש בבית קפה אירופי. חרף הצפיפות נמצא לשניהם באחת הפינות שולחן קטן שזה עתה התפנה. פניו של איוון זעופים; עם זאת בידו הוא מכסה את כף ידה של ורה, שהניחה אותה על השולחן בתקווה שגם הוא יעשה כן.

"נהייתי כבר חולֶה ממנה", הוא אומר מתוך עייפות. "אני כבר לא יודע מה קשה לי יותר לסבול, את זה שאינני רואה אותך או את העובדה שאני חייב להיות במחיצתה... אוף, אילו רק הסתלקה! היא גורמת לי לאבד כל טיפת מרץ, בלי רגע של שקט ושלווה... היסטריה פנימית וקיפאון חיצוני".

"ואני הייתי היסטרית מבחוץ ושלֵווה מבפנים".

יופי, אין כמוך! אני מעריץ אותך!"

"גם אני אותך... מה..." וֶרה מחפשת מילים לשאול את השאלה העיקרית, "מה היא אמרה על הקונצרט?"

"נהדר, כמובן... אחר כך גידפה את כל מי שהעז להשמיע ביקורת הכי קלה... אבל זה לא מה שרצית לשאול".

"היא חושדת במשהו?"

"אני חושב שלא, אבל גם אילו חשדה לא הייתה אומרת".

ורה מזעיפה את פניה כאילו חשה כאב פתאומי. איוון מתבונן בה בפליאה.

"אני מפחדת שתחזור אליה", אומרת ורה, מבטאת רק בקושי את המילים.

"ממנה אוכל רק להסתלק".

"כן... אינך יכול לשוב אל זו שאתה חי עִמה... זו הבעיה העיקרית", נאנחת ורה. "אני מדברת על דברים שעד היום היו זרים לי ורחוקים ממני, דברים שקרו רק לאחרים... לא הייתה לי שום כוונה להתערב בעולמם של בני זוג נשואים..."

"כוונה? וֶרה, אנחנו לא בוחרים באהבה, האהבה בוחרת בנו. ואני לא אוהב שאת נעשית כל כך רצינית".

"ואני לא אוהבת שאתה כל כך נשוי", מחייכת אליו ורה.

"אז עכשיו הגידי מה עבר בראשך בזמן הקונצרט?"

החטא, גזר הדין, הכפרה... מין מערבולת של ייאוש אישי... ואם לומר את האמת, אני לא יודעת אם הלך רוחי הוא שגרם לי לחוות כך את המוזיקה שלך, או שהמוזיקה שלך עוררה בי הלך רוח כזה... לרגעים נתקפתי בהרגשת זוועה... נדמה היה לי שאחרי מחיאות הכפיים, כשאחזור אל יֵשותך החיה, לא ירפה ממני הסיוט שהציק לי עד עכשיו..." היא נעצרת, דמעות נקוות בזוויות עיניה. "איוון, האם באמת משהו איום ונורא עומד לקרות לנו?"

"אינני יודע, אהובה שלי", עונה איוון חרש, ברוך, "אבל אני יודע שכל מה שאמרת חי בתוכי בשעה שכתבתי את הסימפוניה".

"האם כתבת אותה לזכר העבר, או כקינה על העתיד?"

"שניהם".

"אולי בגלל זה בכיתי כל כך... הכול לחץ עלי... האובדן, ההחמצה... Weltschmertz, כאב העולם, בגלל איזו קללה קדמונית הרודפת את המין האנושי...". הוא מניד בראשו וּוֶרה יודעת שהיא עלתה על הרעיון שהעסיק אותו – "התוקפנות שחוזרת אלינו כמו בומרנג, לאחר שלא יכולנו לפרוק אותה על אחרים ואנחנו מַפנים אותה כלפי עצמנו, וזה הורס אותנו..."

"ובסוף, המחשבה הסופית?"

"בסוף?... אני לא יודעת... השטן מסתיר את קרניו, פיוּס... האור מושל במרחבים...ילד נולד, ההמשכיות מובטחת... שלום..."

"הייתה לי תחושה מוקדמת שתביני הכול, ממזרתא קטנה שלי, ואכן הבנת הכול! ושתדעי, את הסוף שיניתי אחרי שהכרתי אותך... כן, כן! גם הביקורות משבחות".  

"שמרתי את הטובה שבהן", מוציאה וֶרה מן התיק את גזיר העיתון, "של איזידורה טוֹמַשֶביץ'... כתבה יופי... תמיד התפעלתי מהשפה המקצועית שלה...". ואז היא קוראת באוזניו: "הוא יצר מפת תבליט דינמית יחידה־במינה בהיקף היצירה ובמגוון שלה... וידוי אישי לאורך הדורות... צליל לוואי הרואי... פרובלמטיקה פאוסטיאנית... ביטוי רב־שכבתי וגמישות מחשבתית... לסיכום: היצירה כאפקט מוזיקלי רב משמעי...". ותשמע את זה: "מדבר גם אל הבקיאים, מקצועני הביקורת, וגם אל הקהל הצעיר, חסר הניסיון..." ובסוף: "...הרגע ההוא של דממה גמורה, שלפני פרוץ התשואות הסוערות...". אתה רואה, ולי נדמה היה שהקהל הגיב בקרירות.

"כי המוזיקה סחפה אותך, ועד שחזרת למציאות הסתיימו כבר התשואות! זה קורה גם לי לפעמים, בקונצרטים טובים".

המלצר מביא להם עוד שתי כוסיות ויסקי.

"ומה תעשה בנובי סאד?"

"אעלה מופע מולטימדיה עם מוזיקה מקורית. כבר חישבתי הכול. הבסיס פשוט: סונטות האהבה של שייקספיר... פאבלה הציב את התזמורת במרכז הבמה, בעוד כל השאר מתרחש סביבנו... שחקנים, פנטומימה, בלט, שירה, תיאטרון בובות... ממש יריד של מראות האהבה... מה את אומרת?"

"נהדר! איזה רעיון!"

"כן, כן! כולם מסכימים, מלבד סלַבקה... היא אומרת שעלי להיזהר, כי כבר הגעתי לגיל שבו אסור לי להיות מעורב בהצגות המסתכנות בכישלון".

"מי יודע, אולי היא צודקת! אבל אני בכל זאת מייחלת לצפות בהצגה הזאת".

"ואני מייחל לחבק אותך".

"אם כך, בוא נלך".

ורה קמה ממקומה, אך איוון אוחז בידה.

"שבי, יש לי עוד משהו להגיד לך".

הם ממשיכים לשוחח בבית הקפה עד לשעת הסגירה.

בבוקר הם מקיצים לאט ולוגמים שמפניה מגביעים, וּוֶרה מלטפת מפעם לפעם את זקנו העבות, ששיבה קלה זורקה בו, כמעט בלי לגעת בו, שואפת אל קרבה את ריח עורו.

***

"כרוח סופה מיהר לנסוע לנובי סאד", רושמת וֶרה ביומנה. "קנה לי ורד לאות פרידה. הוורד האדום שלי, היקר לי מטבעת יהלום! באהבה משתנים הערכים המקובלים. אני מאמינה לו, אך גם נתונה לספקות, אלא שיש לי פחות זמן לספקות. הספק הוא עניין לשכל, בעוד שהאהבה נוגעת ללב. מטים אוזן אבל לא מקשיבים. כל אחד לעצמו. ואף פעם אין תיאום. לחכות, כמו להיות נתון לספקות, זו אמנות חשובה, וכך גם לנהוג במתינות ולגלות סבלנות... כך אני נוהגת תמיד בעבודתי, ואף פעם לא באהבותַי. מצד אחד אני חשה אמון מלא ברוח המאפיינת את גיל הנעורים, ומצד שני אני נוטה למהפכים מהירים מדי, למִתקפות של חולשת הדעת רק בגלל איזה מבט שאיוון צידד ולא הפנה אותו אלי! אני דואגת. מדוע ולמה? האמנם שיכנעתי את עצמי שלאיוון אין תחליף וכי הוא האחרון? או אלה אותות התבונה, המשדרת כי עלי להיזהר ולא להיסחף, שאותם אני מתחילה לקלוט? או שמא זה תא המלנומה החצוי, שנבט הסרטן עלול לנבוט ממנו שוב..."

ורה מגיעה למסקנה שכל אלה הן שאלות שהתשובה עליהן תופיע בעתיד, ללא קשר למה שתעשה עכשיו. ההחלטות שלה מצטמצמות לציפייה שהוא יקבל את ההחלטה.

היא פוסעת בדירה, מכסה את פניה בכפותיה, עוברת ליד הראי בעיצובו המיושן, מציצה מבעד לאצבעותיה. "כל זה בעצם חסר חשיבות", היא אומרת בקול, נרגעת. ניגשת אל מכונת הכתיבה שעליה הקלידה את מאות עמודי ספריה, מתמודדת עם הדֶמונים המתנכלים לבהירות המחשבה ועם המון ראשי מפלצות הבחירה, מחליקה קלות על המקשים ולבסוף מתיישבת מרוצה בכורסה לקרוא את מכתבה של רינה.  

ההתכתבות עם אדריאנה בוז'וביץ' במהלך עשרות שנים של פגישות נדירות, ושיחות טלפון נדירות אף יותר, קיימה את חיי חברותן, שהחלה כמעט מימי ינקותה – בעוד שלַנָה לאזיץ' הייתה שופכת הכול בשיחותיה הטלפוניות בסגנונה הבוטה, השטחי, וגם מתחקרת את וֶרה בפרוטרוט, אפילו מקליפורניה, אך כתבה לעתים נדירות ובסגנון טלגרפי. ואילו רינה התייחסה להעלאת הדברים על הכתב כַּצורה האמִתית היחידה של חילופי מחשבות וכתבה ברצף, נסחפת כדרכה, בעיקר על הלכי נפש ומצבי רוח ופחות על אירועים ועל אנשים שפגשה במהלך שלושים שנות חייה ועיסוקיה כאמנית בווינה. בכל התמורות והתהפוכות שעברו בחייהן ליוו השתיים זו את זו כצופות ערניות ויועצות קשובות, משוכנעות כי המרחק מעניק להן יכולת שיפוט חסרת פניות. שתיהן היו גאות בכך שהקשרים לא נותקו אלא הלכו והתחזקו מנעוריהן, מאז ימי המשברים המשפחתיים הסוערים שעברו על רינה. כאשר קראה וֶרה את מכתביה של רינה, מיד הצטיירה בעיני רוחה דמות חברתה: אי השקט שלה, המבט התזזיתי בעיניה הכהות, שעל אף קטיפתיותן הכבושה נראו בורקות על רקע העור הלבן, האף המוארך והשפתיים המלאות. בעיני רוחה ראתה את האצבעות הארוכות והאגודל הבלתי נשכח, הנכפף בזווית ישרה, שוורה נהגה לשחק בו בילדותה. אך מעל לכול התפעלה ורה מאצילותה השברירית של רינה, שעמדה בניגוד לשכלה החד ולמחשבתה הבהירה. הן החליפו ביניהן תצלומים כדי ליידע זו את זו על השינויים שהתחוללו בחייהן במשך השנים. אם חששו שהתצלום לא זכה לתשומת לב, התכתבו בהמשך בעניינו.

"אינדה יקרה שלי, כמעט התקשרתי אלייך בשל ההתרגשות שעורר בי מכתבך, אך כרגיל החלטתי כי מילים שנאמרו בטלפון ונבלעו בגלי האֶתֶר אינן יכולות להשתוות למילים כתובות, שאליהן תוכלי תמיד לשוב ולשהות עוד כמה רגעים במחיצתי.    

"אני מאושרת שמצאת את איוון. את ראויה לכך בכל המובנים. והפעם, להבדיל מהרבה פעמים קודמות, אני מאמינה כי הוא אדם הראוי לך, אם בשל קִרבת המקצוע (ואני יודעת שבעניין זה אני משוחדת) ואם על פי האופן שאת מתארת אותו. ובאמת תיארת אותו להפליא (את מומחית להעלות תמונות, כפי שמוכיחים הרומנים שלך, שהם אלבומי תמונות במילים). קראתי את תיאורי הגברים שהתאהבת בהם במשך השנים; במקרה זה אני מבחינה באיזו תלת־‏ממדיות, בקשר עמוק יותר, כמו היכרות שקדמה להיכרות, אהבה שקדמה לאהבה. המלחין והמנצח... מה תוכל להגיד על כך פסנתרנית כמוני? שהרי הכללות אינן באות בחשבון. אני יודעת זאת, מפני שבמשך הקריירה הארוכה שלי הכרתי אנשים מסוגים שונים העוסקים במקצוע זה. איוון נראה מושלם עד כדי סכנה, מפני שכל מגרעותיו נעימות בעינייך. הוא לבטח אדם רגיש, יצירתי ומעורר השראה, לאו דווקא נשיי (תודה לאל, כי יש יותר מדי כאלה), שופע חמימות בוסנית. אדם של בית. אשר ליופיו, אני מאמינה לדברייך, ולא רק מפני שתמיד היה לך טעם טוב, אלא גם כי היה לך כוח להתרחק – ומפני שבכל הקשור לגבר פחות מושך בחיצוניותו שהפך למושא אהבתך, תמיד ידעת להצביע על תכונות אחרות שבזכותן נמשכת אליו, כמו הקשר שלך בעבר עם סטאשה נסטורוביץ', שלטענתך מייצג אהבה בלתי נשכחת ובלתי מוצלחת. אני חולקת עלייך: ההצלחה טמונה בכך שנשארתם בקשרי חברוּת, וכך גם עם מילן. אני לא הצלחתי ליצור יחסים כאלה, כי חסר לי רוחב הדעת שלך והצורך להבין את הזולת. את אלה ירשת מאמא שלך – ולי, לצערי, לא היה ממי לרשת.

"נדמה לי שעם הניתוח שעברת נסגר מעגל בחייך, וכי עם איוון והולדת האהבה החדשה, ששניכם ייחלתם לה כל אותו זמן, הִתחלת ספר חדש ששניכם עתידים להיכתב בו. אני מאחלת לכם עמודים רבים, רומן שאינו מסתיים.

"אבל מה אני מתפלספת פה! אני מאושרת שהסתבכת עם אחד מן העוסקים במה שגם אני עוסקת בו ומייחלת להמשך הסיפור! ועוד משהו: אם הוא האמִתי, הוא יהיה שלך, ואם אינו כזה – אין צורך שיהיה. הוא זה שיאבד הכי הרבה, ואת היא זו שתסבול הכי הרבה. כך נגזר עלינו.

"את שואלת אותי על השׂמחות שלי ועל מה שמותיר אותי אדישה. כמו תמיד הכול הפוך. הדבר הקבוע האחד והיחיד בחיי הוא הפסנתר. אלמלא היה קיים, גם אני לא הייתי קיימת. הפסקתי את הסיפור אי שם באביב, כשיצאנו לנופש ביוגוסלביה (על כך במכתב נפרד, כי עלַי לגבש תחילה את מחשבותי). השאלה היא עוד כמה זמן תיקרא ארצנו בשמהּ. כאן מסתובבים כל מיני סיפורים על הלאומנות הגוברת (כאילו אינה קיימת בשום מקום אחר וכאילו אנחנו המצאנו אותה) ועל המריבות שבינינו. אנחנו ממש נולדנו לכך, שהרי אנו עצמנו גוררים את עצמנו לאבדון. האם זו השליחות הקדושה שלנו? כאן עדיין מקבלים ואף מעריצים את אדריאנה ויק (דבר הנקשר אסוציאטיבית אל קלרה, אשתו של שומן, שגם היא הייתה פסנתרנית), אבל את אדריאנה בוז'וביץ', הסרבית מבלגרד, לא בטוח שהיו מקבלים. למרבה המזל כיום שכחו כבר מאין אני ומי אני. אני מתחלחלת לעצם המחשבה שלאחר שלושים שנה בווינה הייתי נאלצת  לעקור למקום אחר. לא, חמדתי, לעולם לא לבלגרד! אני יודעת שזה מה שעלה עכשיו בדעתך. אם כבר הייתי בוחרת במקום אחר, היה זה עם פרדריק בקיימברידג', אם כי שם הייתי משתגעת! מה אעשה באנגליה? מה אעשה בבלגרד? במו ידַי עקרתי את עצמי משורשַי באותו יום דרמתי, כאשר בגיל שמונה־עשרה התיישבתי, בוכה ומתייפחת, ברכבת לווינה ונרשמתי לקונסרבטוריון. על אובדן מולדתי אוכל להודות למלניה, ה"אמא" שלי, אחד ממרכיביה – אם לא עצם מהותה – של הקללה הרובצת עלי. היא הגורם לאסוני, ואת עדה לו... (האם יש מכתב שבו אינני מזכירה אותה? והרי איני יודעת איפה היא חיה, והאם עודנה בחיים)".

כן, חושבת ורה, מלניה – במהלך היחיד שלה, גילוי סוד הולדתה של רינה ונטישתה – הרסה את האמון שלה בבני אדם, הכחידה את תחושת השייכות שלה לעיר הולדתה, גזלה ממנה את תום הנעורים, דחפה אותה אל מועקת החלל הריק. ומי יודע מה היה קורה לה, לרינה, אלמלא פגשה את הַנְס קליין. הוא הבין מדוע היא מסרבת ללדת, הבין את האמביציה החולנית שלה, את תשוקתה להצליח ולזכות בהכרה. הוא היה לבעלה, לסוכן ולהורה שלה גם יחד. במשך שנים אחז בידה והוליך אותה ויצר ממנה את מה שהיא כעת, ואז הרגיש שהוא מותש. רינה לא האשימה אותו בכך. לאחר הגירושים סבלה לא משום היותה לבדה בווינה, אלא משום שנותרה לבדה בלי הַנְס. לא מזמן הוא נישא בשנית, ורינה טענה ש"המסכנה הזאת" לעולם תחלוק אותו עִמה, כי הַנְס מוסיף להיות שלה. ואז הכירה היא, רינה, את פרדריק.

"אינני יודעת אם אני שמחה או נואשת על שפגשתי את פרדריק, שהכול ידוע לך עליו ועם זאת אינך יודעת כלום, ממש כמוני. דבר אחד אני בכל זאת יודעת: לא אתחתן עם המשורר האנגלי־יהודי המבולבל הזה. אלה הם ייסורי גיהינום שדי בהם גם כפי שהִנָּם. רק להודיעך כי מאז הקיץ הוא לא נמצא פה בווינה לא באוסלו, ואיך זה קרה אספר לך במכתבי הבא. יש לי כבר צלצולים באוזניים בגלל שיחות הטלפון הארוכות שלו! בזמן האחרון הוא לא מפסיק לצטט משפינוזה (יודע הכול בעל פה!), שאומר כי יש להבחין בין אפקטים פעילים לבין אפקטים סבילים. פרדריק, בכל אופן, טוען שהוא פעיל נצחי, משמע אישיות בת חורין. אדם שהאפקט שלו סביל, אם לא ידעת, משמש מושא למוטיבציות הפנימיות שלו, כלומר נעשה עבד לאפקט שלו. בתרגום לשפת בני אדם פירושו של דבר שבַּקשר אִתי אין פרדריק שואף לממש את החמדנות, הקנאה והתשוקה שבו, המצטיירות לו כשייכות לתאוות הבשרים, אלא את האהבה כמימושה הפעיל של העוצמה האנושית, המושגת רק מתוך חירות ולעולם לא מתוך אילוץ וכפייה".

את זה עלי לספר לאיוון, מחייכת ורה.

"פרדריק, בכל אופן, מפרש את כל זה בדרכו העקומה. בשפת בני אדם פירושו של דבר שהוא חובט בכל מה שנקרה בדרכו ומדווח לי על הכול בפרטי פרטים. מצפה ממני להבין הכול, כי גם הוא מעניק לי אותה חירות, שאני כמובן לא מנצלת, כי איני משתוקקת למישהו אחר. אולי מן הראוי היה שאנסה, כדי להיווכח מה תהיה תגובתו: כמו שפינוזה או כמו גבר נבגד. הייתי שמחה להפגיש ביניכם, שיסביר לך את תפישת עולמו בסגנונו השקט, ההגיוני, כאילו דיבר על תחזית מזג האוויר, שיתבונן בך משתאה, נבוך למראה המבט הזגוגי בעינייך הכחולות, המאירות יותר מקרקעית הים במים רדודים. לעולם לא אחדל להתפלא על הניגודים שבאישיותו, אף על פי שכבר התרגלתי לאמנים תִמהוניים. כשנחה עליו הרוח הוא שופע סיפורים ומשעשע את החבורה בכמה שפות. לצד השפות השכיחות בפי כולנו הוא דובר רומנית, סרבית ואף יוונית, מפטפט בקלות בלטינית ועדיין מגמגם במקצת בסינית מנדרינית. וכשאין הרוח נחה עליו, התנהגותו הלא־נעימה היא ממש מבישה. כל אדם מעורר בו התנגדות – והדבר הגרוע ביותר: הוא מוכיח להם עד כמה הם אינם צודקים, או נסוג אל אחת מצורות ההתבדלות שלו, כמו מדיטציה, הפשטה, התרכזות, הימנעות ומה לא, ואז הוא פשוט יושב ושותק כמו בול עץ! הוא סובל מבלבול קוסמי – אני ממש שומעת את כוכבי הלכת מזמזמים בתוך ראשו – והוא תמים כמו ילד קטן. על הבעיות האמִתיות הוא פוסח, אבל מייצר בעיות במקום שבו הן לא קיימות. נדמה לי שמיקם את כל העולם בתוך שפופרת הבּוֹחַן האישית שלו, והוא מתבונן בכולנו מגְבָהים רגעיים רק כדי להחליק פתאום – ו...בום! לצנוח היישר בינינו, בני תמותה רגילים. כשזה קורה לו והוא מרוסק וחבול כולו, הוא מבקש עזרה מכל מי שנקרה לו בדרכו, יהיה מי שיהיה, ובפניו הוא פורש את בעיותיו האינטימיות ביותר. במצבים כאלה הוא מספר הכול לכל מי שמוכן להקשיב לו, ואותי הוא מרומם ומסביר מה הוא מעריץ בי ובהופעתי. והוא מעריץ רק את חסרונותַי! אפשר להשתגע! הוא מדבר למשל בשבח שׂערי הדק, שאותו הוא משווה לקורי עכביש על קרן שמש, מהלל את כפות רגלַי הגדולות, שאותן הוא רואה כאמצעי קשר עם אמא אדמה, את צדודיתי עם האף הבולט כביטוי להחלטיותי הסלַבית, את קוצר רוחי כמעיד על ערנות רוחנית... ואם מישהו לא הבחין עדיין באחת ממגרעותַי, פרדריק עושה כמיטב יכולתו כדי להסב את תשומת לבו אליה!  

"קשה להאמין לכל מה שהאיש הזה מעולל לי, אדם שעשיתי כל כך הרבה למענו. אוי, למה אספתי אותו בלילה ההוא מהמדרכה? עטוף בגלימה שחורה בדומה לדרַקוּלה הטרנסילבני, המום כמו ילד שהלך לאיבוד, גרר את עצמו מבית קפה אחד למשנהו, מדקלם את חרוזיו. בעיני בדולח, שיער בטהובני ומילות פנינים שילב את הזוועה הכללית במכאובו האישי בגלל הגירושים משרה והפרידה מהלנה, מעַזְרָא, מִטַאיקי, מפֶּטְיָה, מבַּהְרִי, בגלל ההשראה המצטמקת וחוסר המוצא ובגלל אי יכולתו להוסיף לסבול! אולי מפני שדימיתי לראות בו אח לגורל, מי שלכאורה דומה לי (האם אין אנו כולנו מחפשים תמיד את עצמנו?). כאילו שבנחמה ודברי העידוד שהרעפתי עליו ניחמתי ועודדתי את עצמי. מיד התכרבל בחיקי, נצמד אלי ובתשוקה היסטרית התחיל לאהוב אותי  כמאהבת, כאשת־חיק וכאחות גם יחד. כן, ככה זה התחיל. רק עכשיו אני רואה נכוחה את ראשית הקשר שלנו, ולכן רק עכשיו אני מסבירה לך אותו. מאוחר יותר, כידוע לך, בעזרתי והודות למסירותי, הועמד פרדריק על רגליו. הוא מפרסם שירים ברחבי אירופה ובשפות שונות, משתתף בסימפוזיונים, נושא הרצאות (האמיני לי שהן נשמעות נכונות, טהורות וללא צורך בהכנה מוקדמת) בהשוואה למוזיקה שלי... אלוהים, כמה הענקתי ועודני מעניקה לו!

"אילו הראיתי לו את מכתבי זה הוא לא היה כועס. היה אומר שמבחינתנו, אנו המשוללים חוש שיווקי, משמשת הנתינה ביטוי לשמחה... לפיכך, אינדיצה היקרה שלי, אני מן הסתם האִשה השמחה ביותר מכל נשי וינדזור העליזות, וגם את, כך אני מעריכה, אינך פחות שמחה, וכך אפילו לנה, גם אם אינה מודה בכך."

מכתבה של רינה מסתיים בנשיקות ובהבטחה להמשך בקרוב.

***

ורה יוצאת בדרכה לנובי סאד בחברת פרופסור דייוויס, שישמיע שם סדרת הרצאות על הקשר בין ארבע מיומנויות השפה (כתיבה, קריאה, הבנה ודיבור) בפני מרצים במרכז להוראת שפות זרות, מורי בתי הספר התיכוניים והעממיים וסטודנטים במחלקה לאנגלית שבפקולטה לפילוסופיה. לאחר מסע בן שבועיים על פני סלובניה וקוסובו, משתאֶה ליופיה של הארץ, תר ג'ים דייוויס בפעם השלישית את יוגוסלביה. נמוך, מקריח, שכחן ופזור דעת, הוא נוטה לשמוח על נקלה ובתום לב כאשר קווּצת השער על עורפו בצורת תלתל מתבלטת בהסירו את כובע הצמר הגדול.

ורה מחבבת את הנסיעה במכוניות האמריקניות הנוחות, בעלות מערכת החימום והקירור, הכול לפי עונות השנה, בחברת עמיתיה האבהיים, הדואגים לצרכיה בהיותה הנוסעת המתמידה שלהם. היא מכירה כל אחד משותפיה היוגוסלביים ונערכת אליו על פי מזגו, פותרת בשלווה בעיות סבוכות הקשורות במבנה התוכנית – היא אינה מופתעת מאף אחת מהן, לאחר שבעבר נתקלה כבר בשכמותן ומצאה להן פתרון. היא בוטחת במקצועיותה, בארצה, במוסד המעסיק אותה. "טוב לי, באמת טוב לי", היא חושבת, אלא שכעבור רגע תוקפת אותה חרדה. האם אחרי הניתוח, שאותו עברה בקלות יחסית, לא עלולה המחלה לחזור? מיד היא דוחה מעליה את המחשבה הטורדנית: במלון "פוטניק" שבו תשתכן היא עומדת לפגוש את איוון מיד בתום החזרה.

בהגיעה למלון נכנסת ורה לחדרה ומתקלחת. עצבנות משתלטת עליה: רגע אחד חם לה, רגע אחד קר לה. גלי חום של גיל המעבר, או סימנים לאי שקט נפשי? שניהם גם יחד. כשסיפרה לאיוון על גלי החום הלא נעימים, החליטה על פי המבט בעיניו כי הוא אדם שאפשר לספר לו הכול, כמעט כמו פעם לאמא. כעת היא מגיעה למסקנה שצריך לוודא אם אכן כך הוא הדבר.

בחוץ יבש וקר מאוד. רק שריקת הרוח, כמקהלה חד קולית המשמיעה יללה ממושכת, מפֵרה את הדממה.

איוון נוקש בדלת.

"מדייק אבל מנותק", אומרת ורה ומתמסרת לחיבוקו הסוער. הם לוחשים זה לזה מילות אהבה, מתפשטים לאִטם, מתיישבים על הכיסאות, ניגשים אל החלון וממלאים את החלל האפל בכוכבי־השביט של תשוקתם, שוכבים, מתנועעים קלות, קמים, מוסיפים להתנועע, משתרעים על הרצפה, איברי גופם פרושים במרחב הצר שאינו הולם את עוצמת תשוקתם, מתגלגלים וצרים זה את גופו של זה כחומר ביד היוצר, נטמעים זה בזה, מזיעים ומרחרחים זה את זה. משוחררים בהוללותם ונכלמים בעירומם הם מתרוצצים בחדר המלון, ודומה שנכלאו בטירה האפופה כולה אווירה חגיגית, במופע הזיקוקים של היחדיו שלהם, לכודים לבלי הפרד בפרץ תאוותם, יונקים עד תום כל זיק של עונג הדדי. שניים שאינם יודעים עוד את שמם. כעת, כמדומה, הם רק הוא והיא. התשוקה והחטא.  

"תני לראות אותך", לוחש איוון, מחליק בקצות אצבעותיו על שיפועי בשרה הרוטט. "נילחם זה על זו..."

"אני לא עליך, אבל כן אִתך".

"מה, לא היית נלחמת עלי?!", הוא מתרחק ומתבונן בה בתוכחה.

"לא, כי אם תרצה לעזוב אותי, מה טעם לעכב אותך?"

"אף פעם לא נלחמת על מישהו?"

"לא. לא רציתי וגם לא ידעתי איך".

איוון שוכב על המיטה. מתוך הכרה עצמית גברית הוא משתלט על הטריטוריה שלו. ורה משתרעת עליו.

"אני אוהבת אותך", אומרת ורה. "אוהבת בדיוק כפי שהִנְּךָ".

"ואיך אני?"

"שלי".

איוון מלטף את לחיהּ. "אותך אני מכיר לפנַי ולפנים! כשבבית הקפה את מושכת תשומת לב כדי שאראה איך האחרים מסתכלים עלייך, כשאת מציגה אותי בגאווה בפני חברותייך, כשאת מתעוררת בבוקר מרוצה, וידֵך מחפשת את הגוף שלי... אני כבר יודע איך להרגיעך ואיך להדליק אותך... אני יכול להגיד לך כל מה שעולה בדעתי ועל לבי... אַת האושר שלי".

"האם אנחנו כמו מַרקו ובלנקה? הם היו ונשארו המופת שלי. משום כך סירבתי לפשרות ולתחליפים..."

"את אינך בלנקה שָׂלום".

"וגם אתה אינך מַרקו קוראץ'! אבל אני לא מדברת עליהם כעל דמויות של ממש, כי אם על היחס ביניהם, על ההתאמה המושלמת... אם זה לא קיים, משמע שחיפשתי לשווא!"

"ואת, האם היית ממשיכה לחפש אילו נפרדנו?"

"כן... לא... מה אתה שואל אותי דברים כאלה?! פרידה לא באה כלל בחשבון!"

איוון מצטחק בשביעות רצון. "את מוכנה לקורבנות?"

"כשהאהבה אמִתית, שום דבר איננו קורבן", אומרת ורה בשפתיים חשוקות.

"אם כך, משמע שאהבתה של סלַבקה אמִתית. ואת טוענת שהיא לא אוהבת אותי".

"טעות בידך! אילו אהבה אותך, מזמן הייתה משחררת אותך ובכך מקריבה את עצמה!". בבת אחת קמה וֶרה מהמיטה, מתעטפת בסדין ורוכנת אליו, בידה האחת כוס ובשנייה סיגריה: "בוא נשכח את סלַבקה לרגע. תגיד, מאז שאתה אִתי, האם יש לך הרגשה שאתה מקריב משהו?". איוון מניד בראשו לשלילה. "טוב. גם לי אין הרגשה כזאת. אבל הזמנים הקשים עודם לפנינו".

"את תעמדי בזה?"

"ואתה?"

"לענות בשאלה על שאלה, בסגנון היהודי... להקריב את עצמך, חמדתי, זה דבר אחד, אבל להקריב אחרים, האמיני לי, הרבה יותר קשה... ועכשיו מספיק ודי עם הדיבורים! הגיע הזמן לפינוקים! בואי נלך ל'קפה קֶץ'. הם פתוחים כל הלילה".

האופן שבו אמר את המילה "פינוקים" הזכיר לה את ההורים. האם ניסו גם הם לדבר על הנושאים הגדולים – קורבן, ספֵקות, מסירות – או פשוט חיו את חייהם? האם בחוכמתם הגיעו למסקנה שהמושגים הכלליים נקבעים כל אחד על פי הגדרתו, אך כזיקית את צבעהּ הם משנים את משמעותם בכל מקרה לגופו: פעם הם נמצאים ופעם אינם, פעם הם יכולים אבל לא חייבים להתקיים, ופעם אינם יכולים להתקיים אבל מתקיימים? האם הבינו שמשום כך מאמין כל אדם בצדק בייחודהּ של החוויה האישית שלו, בעוד המים הסוערים של מערכות יחסי האנוש זורמים בשצף קצף והופכים כל דמיון למקרי, ואת המקריוּת לדוֹמָה?

בברכיים רועדות הם מתלבשים, יוצאים אל הכפור שבחוץ. הרוח מצליפה בעורם ופתותי השלג הזעירים, המחטניים, נראים כגיצי אש הזורמים אנכית ממרום השמים. רחובותיה הריקים של נובי סאד, שטואטאו ברוח, מלבינים באור הלבנה במילואה. העיר נראית רדומה על כל בלייניה העולזים ודלפוניה העלובים, שנקבצו בבתי הקפה או נותרו ספונים בבתיהם.  

בכניסה אל בית הקפה קץ', לפני רדתם במדרגות, נעצר איוון. "הביטי", הוא מצביע על חצר קטנה שאותה חצו זה עתה.

"אני מביטה... למה?"

"כדי לזכור".

הם נכנסים אל בית הקפה החם שבו האורות עמומים. החלל שמתחת לקשתות התקרה של המרתף מלא אנשי תיאטרון מאחרים בנשף, מלא שפע יינות ומזון משובח, מלא פסוקי שירה מפי אחד המשוררים השיכורים, וגם מלא ברִשעוּת שמפיק היי"ש ובסיפורי בדים הנשמעים מפיהם של הוגי דעות מוחמצים. איוון לוחץ את ידיו של בעל המקום, מנופף בידו לשלום לכמה מן האורחים, מרגיש בבית.

"מה קרה לך?", הוא שואל אותה בהתיישבם אל השולחן.

"איך אתה מיד יודע שמשהו קרה לי? לא קרה לי כלום..." עונה וֶרה, מתבצרת במבוכתהּ. לבסוף היא אומרת חרש: "למה בכניסה אמרת לי שזה כדי לזכור!? כאילו עכשיו זה הרגע הקובע, שלא יהיה עוד כדוגמתו לעולם?"

"טיפשונת מטופשת שלי! החצר הקטנה החמודה כל כך, הירח, הלובן החורפי, הֶבהֵק האור החיוור... רציתי להסב את תשומת לבך ליופי, אבל הראש הקטן שלך מיד מתמלא שטויות!... תגידי, מה נאכל? מה תאמרי לרגלי טלה ברוטב? פה המנה הזאת מצוינת".

ורה מפקפקת, אך מסכימה. איוון מזמין גם יין קרסטץ. ורה שמה לב שהוא נוהג במלצר קִרבה יתרה, דבר שאינו מוצא חן בעיניה.

"מתחשק לי לשמוע ממך שוב דברי חיבוב, בתוספת יין", אומר איוון ובשפתיו החזקות מטביע נשיקה קלה על כף ידה. "רק עוד שלושה ימים ביחד! חייבים לנצל אותם".

"ואז – סראייבו... מרתה וג'ורג'... מי מפחד מווירג'יניה וולף".

"אוי, לא ולא! הזוג ההוא ניזון מן המריבה, הם אוהבים מתוך שנאה... הם לא יכולים לחיות זה בלי זו... ואצלנו... שתיקה... לא כלום".

"עצוב", נאנחת ורה בשביעות רצון נסתרת.

המלצר מביא את המנות שהוזמנו ובקבוק יין נוסף.

"מתי מגיע הפרופסור ההוא שלך עם השם הקולנועי?"

"קלארק קדמון? בקרוב... והוא כבר לא שלי, אלא של עצמו, והוא לא מגיע כדי לבלות אִתי את ערב השנה החדשה, אלא כדי להרצות בסמינרים של ינואר... מה קורה, אתה מקנא קצת?"

"אלוהים ישמור! זו הרגשה משפילה לשני הצדדים! פויה! אם כך המשיכי לספר על הניו־יורקי המיוחד הזה. אני חייב לדעת משהו על מי שיקבל בחברתך את פני השנה החדשה. איך הוא נראה?"

"הופעה לא שגרתית, דק וכחוש... צעיר ממני בתשע שנים..."

"אוי לא!"

"אנחנו צעירים ביחד..."

"אם כי ביחד זה מסתכם במאה... וכך וכך שנים".

"ניהלנו אהבה טרנס־אטלנטית בקצב לא קבוע, דינמי, ואז, לפני כעשר שנים, הפסקנו... לא מזמן חל בקלארק שינוי גדול. הוא גילח את הזקן, עבר להתגורר בדירה קטנה עם גינה גדולה, סילק את כל המזכרות, התמונות והקישוטים והחזיר לי את כל המתנות בעלות הערך שהענקתי לו... התחיל לכתוב לי על פרחים במקום על הצגות בברודוויי, על סרטים חדשים, על בַּרים ידועים ועל אישים מבריקים. התחיל להתלבש בסגנון ספורטיבי נינוח ואפילו הרשה לעצמו להעלות כמה קילוגרמים. הוא המשיך להגיע הנה לסמינרים, אך פעם אמר לי שלפריז, שאותה הוא מעריץ, לא יוכל כבר לבוא..."

"כנראה היא נמאסה עליו".

"אני לא יודעת... הוא נעשה מאופק יותר, מיושב בדעתו... במקום לטרוף את החיים בגדול התחיל בלגימות קטנות..."

"אולי הצטרף לאיזו כת דתית?"

"לא. הוריו גידלו אותו כקתולי נאמן. להם אין צורך בכִתות. תחילה חשבתי שיש לו מישהי וחיכיתי לשמוע ממנו שהוא עומד לשאת אִשה..."

"ואתם שניכם, למה לא נישאתם?"

"זה מעולם לא עלה בדעתנו... ובכלל, הוא לא היה עוזב את ניו יורק ואני לא את אמא, את מקום העבודה ואת בלגרד. אתה יודע, קלארק תמיד היה אינדיבידואליסט וזאב בודד, וכעת החל לכתוב על הבדידות המאולצת, על הסבל שבנבדלוּת... משהו קרה לו".

"למה את לא שואלת אותו?"

"כשירצה, יגיד לי... הוא בכל אופן האדם היחיד שאני מכירה המכבד את חיי הנפש של זולתו, את המרחב האינטימי. משום כך גם אני חייבת לכבד את המרחב שלו".

"המממ... פרחים, גינה, החזרת המתנות, קירות לבנים, נסיגה... אולי הוא מתכונן חלילה לקראת העולם הבא?"

"לא, רחוק מזה! הוא נראה מצוין... לפני כן אכל כזית, עכשיו קיבל תיאבון... רק בצל הוא דוחה באופן קטגורי, וכשהיינו בדוּבּרוֹבניק בפעם האחרונה לא יצא בכלל לאור השמש..."

"אופייני לשטויות האמריקאיות! השמש כגורם לסרטן העור".

"אני לא מעזה יותר להימצא בשמש".

"את מעזה הכול, ואפילו לקבל את פני השנה החדשה עם אהוב לשעבר!"

"אבל לא לבדנו! גם לולה, אתה זוכר, מי שטיפלה בשן שלך, וסטיב, החי כאן בנובי סאד והוריו מברייטון, ואיזה צרפתי ששמו פּיֶיר מסטרַסבּוּר עם אשתו, חברתה של לולה... ועוד כמה... אני לא אהיה לבד".

"גם אני לא, בבית מול הטלוויזיה, כמגן מפני הסביבה... לך יהיה בכל זאת קל יותר".

"כי אין לי...?"

"נכון. ולי יש – ", פניו של איוון מתקדרים. לרוע מזלי ומזלהּ..."

"וגם מזלי".

"אני חייב לעזוב אותה, אבל לא יודע איך".

"אם תשאל אותי, אגיד לך: אני הייתי פורקת כל מה שעל לבי, אורזת ועוזבת".

"ואני הייתי רוצה להשביע את רצון כולם. אבל זה בלתי אפשרי".

"כשנלחמים במשהו רע, איוון, אהוב שלי...", מסכמת ורה חרש.

"אבל איך להילחם ברוע מבלי לעולל רעה?"

בעל המסעדה מביא להם אישית מנה נוספת של חלקי פְּנים. איזה מין בני אדם אנחנו? שואלת ורה את עצמה בשעה שאיוון מדבר עם הבעלים. לאהוב מצד אחד מאכלים רוויי שומן כמו בּוּרֶק, נקניקים הגוררים גיהוקים ומזון קלוקל מכל המינים, ומצד שני לאכול סרטנים ודג סלמון מעושן ולקנח בשמפניה. אנחנו מסתדרים יפה מאוד הן בעולם השינקן והבצל והן בעולם הקַוויאר והכבד הקצוץ.  

מתפעלת מצדודיתו המעודנת של איוון ומשפתיו שכמו נוצקו בארד, מדמיינת אותו וֶרה לבוש בפראק, ניצב כמנצח באולם הבדולח שבאחד הארמונות של וינה – ואת עצמה, בשמלת ערב חגיגית, מצפה לו במסדרון הענקי, מוקפת במראות עתיקות יומין, בנברשות ובמשרתים בחליפות שׂרָד. לאחר מכן היא רואה אותו בעיני רוחה לבוש טרנינג מרופט, צולה בשר גדי בקומזיץ הנערך על הר טְרֶבֶּבִיץ' הסמוך לסראייבו, לוגם יין ומספר בדיחות מפולפלות – בעוד היא, בסוודר רחב בָּלֶה מיוֹשֶן, מניחה פרוסות לחם מתחת לצלי העסיסי.

לפני ימים רבים הסתובבה ברבעים העתיקים של סראייבו, מלַווה בשתיקה את דודתה ריקי הפוקדת מקומות שבהם התגוררה, שיחקה ורקדה בילדותה. כבר אז הבינה ורה כי חייה החלו עוד בטרם נולדה בבלגרד, כי שורשיה נטועים במשפחות בוסניות, האחת יהודית והאחרת סרבית. בעודה קולטת בקושי את משמעות מסקנותיה, נראה שכבר אז החליטה כי בעתיד תעשה משהו שיקשור אותה בנימים דקות אל מכורתם של הוריה, שנותרה בלתי מוכרת וזרה לה. בשל כך כתבה את ספריה כעבור זמן רב.

האם כל משך־חיים טעון בשפע שהרעיף עליו הבורא? האם זה הנהנה משפע זה והאסיר שלו מבקשים, כל אחד מהם, לשוב אל מקורותיו? האם יש לה, לוורה, אל תוך מה לצלול באותו דחף עז ומתוך צורך דומה לזה שהניע בזמנו את דודתה ריקי? יש ויש. שכן חייה לא נותרו ריקים – ואת עושרם, שאינו מותנה באושר או באומללות כי אם במידת השתתפותה בהם – הרוויחה ביושר. לא רימתה ולא הונתה לא את עצמה ולא את זולתה.

"האם מותר, או אסור?" ניגש אליהם אוסמן בויאן, שחקן ובמאי ידוע מבלגרד.

"ידעתי שזה מה שיקרה", מתלוצץ איוון. "בחייך, שב, תרגיש בנוח. זו הגברת היפה שלי..." – והוא מנופף בידו אל המלצר ומצביע על בקבוק יין קרסטץ שהתרוקן.  

ורה לוחצת את ידו, כנהוג עם ידוענים, ובתוך כך היא מהרהרת שאדם זה לעולם לא יזכור אותה או את שמה, ובכל פעם שייפגשו תיערך ביניהם היכרות מחודשת.

השיחה עוברת מיד אל האירועים האקטואליים ומעמיקה לחדור אל נבכי הפוליטיקה, לאחר מכן היא גולשת בבטחה לתחום התיאטרון, המוזיקה והבלט. בעוד ורה ואוסמן מדגישים את חשיבות המילים, טוען איוון כי מוזיקה המלוּוָה בתנועה מספרת את האירועים באופן מוחשי יותר מן המארג הסיפורי ופונה לקהל רחב יותר. משולהבים גם מן המשקה וגם מנושא שיחתם הם מתאמצים לגבור זה על זה, שוטחים את דבריהם והופכים בהם, לא מסיימים את מה שהתחילו וחוזרים ומתחילים את מה שלא השלימו. הם משתדלים בכל מאודם להבהיר את עמדתם, אך חסרים שכנוע פנימי חזק דיו נוכח השאלה המרחפת באוויר: ורה מדגישה ואוסמן מסביר זאת כתכונתם של ה"כולבויניקים", היינו אנשים היודעים מעט על דברים רבים ושונים.  

בהנץ השחר הם מטיילים בכיכר השוממה שבחזית המלון, בשלג המוסיף לרדת. הם חוזרים למלון כשהקור מתחיל לחלחל לגופם. שניהם נתלים בזרועותיה של ורה, זה מימין וזה משמאל. איוון מלווה אותה עד לפתח חדרה, אך אינו נכנס עמה פנימה. בחשש שואלת אותו ורה לסיבת הדבר, והוא עונה קצרות שהם חייבים לנוח.

במה פגעה בו? שואלת ורה את עצמה כשהיא מדליקה סיגריה באצבעות רועדות. ואז היא מחליטה לנהוג שלא כדרכה ולגלות יוזמה, יוצאת מחדרהּ וניגשת אל חדרו. ליד הדלת היא שומעת קול מדבר, ונעצרת להקשיב.

"אבל מי שיושב בקבלה לא יודע... ישנתי כמו הרוג, בחיי... כן, מזג האוויר היה גרוע... לא, לא אשכח, כאן זה יותר זול. אקנה שני קילו... או, יופי! את הרי יודעת: זה במגירה התחתונה של שולחן הכתיבה שלי... כן, כן!... שלחי לי אותו, אני צריך אותו לקונצרט... יופי, תודה לאל שהוטב לה. תני לה את כל מנת האנטיביוטיקה, אל תפסיקי באמצע... בסדר, כן... אל תדאגי... אני נזהר... עכשיו אתקלח בנחת ואלך לארוחת הבוקר... כן... כן...".

לא בחביבות, גם לא בשוויון נפש, אלא בפשטות מסכמת ורה שיש כאן סדרת דברים בלתי מוּכָּרים ומבחינתה זרים, הקושרים אותו אל חייו "האחרים", אל עולמו המשפחתי. עד כה לא אבתה לחשוב על קיומו של עולם זה, אבל הוא קיים ועוד איך! הוא כולל את הדירה, שאיוון תיאר לה אותה לבקשתה הנמרצת; את הרעיה, שמראֶהָ נותר בגדר חידה, אך היא בכל זאת מצטיירת לה בעיני רוחה ישובה בכורסה ליד טלפון "סימֶנס" הישן, מזמינה מבעלה כמה מצרכים הדרושים לה, הזמנות שגרתיות, כפי שאיוון כבר הורגל לקבל. והרי היא זו הקונה וסוחבת הכול בכוחות עצמה, ומשעה שהיא יוצאת בדרכה למכולת ועד שהיא מגישה לאיוון את צלחתו היא מבצעת בעסק גדול את המטלות השגרתיות של חיי הנישואים כאילו היו אלה מִבצעים בסדר גודל של ג'יימס בונד. אל אלוהים, במה שוורה נעשתה מעורבת! איוון הוא של סלַבקה, סלַבקה היא של איוון – בעוד היא, ורה, הִנָּהּ הנטע הזר!

"בסדר, בסדר... רשמתי הכול, אל תדאגי... נשתמע מחר, כלומר כבר היום... שלום".

ורה שואפת אוויר מלוא ריאותיה. אז מה? בין בני הזוג דוֹמָזֶט המצב נורמלי לגמרי. וכך צריך להיות. היא עצמה עמדה על כך! לסלַבקה יש החיים המתנהלים שם. לוֶרה – חייה כאן. רק לאיוון יש חיים כפולים – אלה שהוא מנהל שם ואלה המתנהלים פה. הוא זה שיותר טוב לו, וגם יותר רע.

ורה עומדת רגע נוסף ליד הדלת ונוקשת עליה.

"היכנסי, פתוח".

"תגיד, מה קרה?"

"שום דבר... אני כזה מתעצבן, כמו אבא שלך".

"תגיד לי, בבקשה... שלא אחשוש כל כך".

איוון משתרע בעייפות על המיטה והיא מלטפת אותו בקלילות, בזהירות, במצחו ועל שערו. זה נעים לו. הם ממשיכים. בשתיקה.

"ואולי קצת קינאת באוסמן?", שואלת ורה בחשש.

"כן, ואפילו הרבה, אווזונת חמודה שלי!"

הם מביטים זה בזו ופורצים בצחוק. איוון מחבק אותה.

"הגרַנד פינאלֶה של המריבה הגדולה הראשונה שלנו", אמר איוון, עוצם את עיניו ונרדם.

***

ורה מגיעה לזַגרֶבּ, שם עמד ג'ים דייוויס לשאת שלוש הרצאות במרכז לשפות זרות ובפקולטה לפילוסופיה. אחרי ההרצאות הם יצאו לארוחות צהריים וערב רשמיות, אך כמו תמיד כשהיא באה לזגרב מצאה ורה גם הפעם זמן להיפגש עם פַּסקְוָלִינָה פֶּרְוָן משיבֶּנִיק, מַרצָה לאנגלית בגימנסיה לשפות, שאליה התקרבה במשך השנים. דברנית כדרך הדלמטים, חכמה, שנונה ובעלת שכל ישר, מתארת פַּסקְוָלינה במיומנות רבה את טבעם של בני האדם, מעצבת את דמותם כאילו לשה אותה בפלסטלינה. במונולוגים הרהוטים שלה מצטיירות דמויות הקמות לתחייה לעיני השומע. עטופה בפרווה חדשה שנקנתה במינכן או בווינה, עדויה תכשיטים עתיקים, נוקטת פַּסְקְוָלִינָה עמדה פשטנית ועם זאת רבת השראה ביחס לחיים ולאנשים. היא משכילה להציג את השאלה הנכונה לאדם הנכון בזמן הנכון, לנצל הזדמנויות נוחות, להיטיב עם אלה המסוגלים לגמול לה טובה. הֶעדֵר האלגנטיות שלה, חוסר אנינות־הדעת האמִתית, לא היו נזקפים לחובתה אלמלא התאמצה להיות מה שנבצר ממנה להיות: בת לאצולה העירונית. עם זְדֶנְקוֹ בעלה, הצנוע וטוב־המזג, היא מתגוררת בבניין חדש, במקום לגור בעיר העילית או לפחות באזור טוּשְׁקַנָץ. דירתה מצוידת בפסנתר, וכשהיא עורכת ארוחות ערב לאור נרות ועם שולחן ועליו סכו"ם של כסף, היא מציעה לאורחיה נוסף על כך גם לשמוע את שופן בנגינתה. היא מנויה על סדרות באולם הקונצרטים ליסיַנסקי – ובמסעותיה לווינה, מילנו או לונדון מעולם לא החמיצה ביקור בלה סקאלה, צפייה במופע הבלט הבריטי ואפילו כרטיס כניסה לקונצרט החגיגי לרגל ראש השנה בווינה, שיש להזמינו שנה מראש.

כמורה מומחית להוראת האנגלית נשלחה על ידי ורה למסע לימודים בארצות הברית, שם הוכיחה את עצמה כאחת המצטיינות. מתוך הכרת תודה לוורה ארגנה פַּסקְוָלינה ביוזמתה ערב ספרותי לכבודה בזַגרֶבּ, שבו דיברו על הרומנים של וֶרה המבקר השנוי־במחלוקת איגור מנדיץ' והסופר המצליח זוונימיר מידאק. בעריכת הערב הספרותי קיבלה פַּסקְוָלינה על עצמה דבר שהיה מתפקידה של הוצאת הספרים, וּוֶרה המופתעת הודתה לה מקרב לב.

פַּסקְוָלינה החלה לפתוח את סגור לִבה בפני ורה לאחר שהבחינה בשוויון הנפש שלה כלפי גינוני האצילות המאולצים, אך גם משום שוורה לא הייתה תושבת זַגרֶבּ.

כעת עברו שתיהן מבית המלון "פּאלאס" האוסטרו־הונגרי, שם לגמו מרטיני שהוגש להן על ידי אדון רודי, המוזג המושלם, לארוחת ערב במרתף העיר העתיקה, שם היו מוקפות מלצרים בעלי נימוסים מימים עברו, שאפילו הבעלוּת הממשלתית עליו לא הצליחה להעביר מן העולם. הן התיישבו אל השולחן המעוטר בוורד יחיד, נתון באגרטל קטן, מוצב על מפה מעומלנת, מתחת לקשתות הבניין שלא נפגע מן ההפצצות בזמן המלחמה, וגם לא מגסות הרוח של העידן הבתר מלחמתי.

"אמא שלי מיהרה להתעופף מפה לשיבֶּניק", ממשיכה פַּסקְוָלינה בסיפורה, "וככה זדנקו ואני נהנים מהשתיקה המשותפת...".

"למה אתם שותקים?"

"כי אין כבר מה להגיד זה לזה... לכן אנחנו מרבים לנסוע. בשבוע הבא לז'נבה, לבדיקות בגלל הווירוס ההוא שלי, ואחרי כן לווילה של חברתי בדאבוס... והפעם לא בטיסה ולא ברכבת, אלא במכונית שלנו... בחיי!", צוֹוחת פַּסקְוָלינה. "עוד לא השווצתי בפנייך! קנינו אאודי 80...".

"מה את אומרת! זו המכונית האהובה עלי! הייתי רוצה שתהיה לנו כזאת, לאיוון ולי".

"והוא יקנה אותה?"

"אינני יודעת... היא כנראה יקרה מאוד".

"בקרואטיה כבר לא, כי עכשיו לא משלמים מס. אצלנו היא ממש זולה, זיל הזול!"

פַּסקְוָלינה מאריכה בדיבור על הבעיות הסבוכות שאזרחי קרואטיה נתקלים בהן בבואם לקנות רכב המיועד לאזרחי שאר הרפובליקות. ורה לא מבינה כלום בתחום הזה. המלצר קוטע את שיחתן, והן מזמינות מרק עגבניות, פטריות מטוגנות, קורדון־בלו ובקבוק יין איטלקי לבן מתוצרת "פינו גרידיו".

למקום נכנסת אנג'לינה מיהוֹלְיְצ'יץ', הבלונדינית הגבוהה מ"בית הספר מיהוליצ'יץ' לשפות זרות", ועִמהּ חבורה גדולה. היא ניגשת אליהן לברכן לשלום. פַּסקְוָלינה מפגינה קרירות.

"את לא אוהבת את לינה?" שואלת ורה לאחר שהחבורה כולה עוזבת את האולם.

"צריך להישמר מהאנשים הלא נכונים – וזה לא קל, כי השיטה הקיימת של טפילים התלויים בזולת אינה מאפשרת זאת".

"לינה אולי סנובית במקצת, אבל היא עליזה ונעימת הליכות".

"מתי הזמינה אותך אל ביתה?"

"הרבה פעמים..."

"לבדך או עם האמריקנים?"

"כשאני מגיעה לזַגרֶבּ, אני בדרך כלל אִתם... הרי בגללם אני מגיעה לכאן".

"את תמימה, או שאינך נותנת את דעתך על דברים טריוויאליים, נכון?... אבל לי הכול ברור... באמצעותך היא זוכה להכיר את טובי הבלשנים בעולם, חבורה ההולמת את רמת ההתנשאות הזַגרֶבָּאית שלה... וילה, אילן יוחסין של משפחת רופאים... חברים מיליונרים, נופש, חופשות חורף, יאכטות, מה לא! אבל", מוסיפה פַּסקְוָלינה ברִשעות, "אמא שלה היא סרבית מזְרֶנְיַנִין!"

"אז מה!?"

"זה מקלקל לה את התדמית... ועוד ממשפחה ענייה ולא נחשבת. עקרת בית!"

ובכל זאת, חושבת ורה, פַּסקְוָלינה הייתה שמחה להיות במקומה של אנג'לינה.

"הדמוקרטיה תשנה את כל זה", ממשיכה פַּסקְוָלינה. "כל חברי המפלגה שישבו לנו על הגב, כמו המיהוֹליצ'יצ'ים..."

"לא ידעתי".

"אלא מה! ...יֵלכו לכל הרוחות. לא חשוב מי יהיה בשלטון, כי בזה אני באמת לא מתעניינת, רק בַּזכות להביע את דעתך בגלוי וללא מגבלות. על זה כבר התחילו לדבר וזה מה שיוציא אותנו מהבוץ...".

"קשה להאמין... הם ימצאו להם סוס אחר לרכוב עליו..."

"את טועה! קראתי בעיתון דנאס על החזרת רכוש שהוחרם... משהו בנוגע לבעלים של קולנוע 'רקס', וחשבתי עליך... או, יקירתי, אבל עד שכל זה ישתנה והדברים יסתדרו, יעברו החיים שלנו".

"אבל מה חסר לנו?" מרימה ורה את הכוס.

"אַת, השכל שלך קפא בגלל איוון, אז הכול נפלא בעינייך! בכל זאת, אצלנו בקרואטיה משהו מתחיל להתרחש. כלומר, בתחילת נובמבר יצא מתחת מכבש הדפוס ספר הנחיות למנהלים, מזכירים ומורים בבתי הספר התיכוניים והיסודיים..."

"מה, שוב משַנים את שיטות ההוראה?"

"לא, אבל ידברו על מוטיבציה, על התקשורת, על עבודה בקבוצות ועל התהליך החינוכי, על היחסים בין בית הספר והתרבות שהוא מבקש להנחיל לתלמידים, על בתי ספר אלטרנטיביים, על הערכת עבודות התלמידים, על היחסים בין הספרות הקרואטית לספרויות הזרות... חשבי על כך, כל מה שבספר הלימוד שלי הודגש באופן מיוחד! לא ייאמן, נכון? והכול על דידקטיקה, פדגוגיה, אנתרופולוגיה ותחומי ידע אחרים, מתורגם מתוך ספרים אמריקאיים ואנגליים! אם כן, בקיצור, משהו הולך להשתנות... אבל מספיק ודי עם זה. איוון דומזט!"

"את כבר יודעת, סיפרתי לך הכול..."

"נכון... נהדר. אבל מה עם הגירושים?"

"תחילה הוא צריך לסיים עם המופע".

"בלי גירושים – שום דבר! את חייבת להכריח אותו ולתכנן הכול בעצמך! הכול תלוי בך, את לא קולטת?"

"אבל אין לי שום תוכנית. אני חושבת שהכול תלוי בו... וגם בה".

"הו, יקירתי, אם כך מהגירושים לא יֵצא כלום! לכן אספר לך משהו שלא רציתי לספר קודם לכן, ועכשיו אני רואה שאני חייבת", מצטחקת פַּסקְוָלינה צחוק מסתורי. "אני מכירה אותה!"

"לא ייתכן!"

"כן, כן, וֶרוּשְׁקָה! אני מגיעה לכל מקום ומרחרחת בכל פינה".

"ספרי לי! אבל בבקשה, היי אובייקטיבית!"

"אני תמיד אובייקטיבית", מגיבה פַּסקְוָלינה ברוגזה קלה, וממשיכה: "הייתי הקיץ אצל אמא שלי בשיבֶּניק, וידידי מאתֶה הזמין אותי לאי הְוואר, לארוחת ערב חגיגית של מאכלי ים... הו, היה נפלא... סרטנים וצדפות, וזהבונים, ממש לא יֵאמן!... המון אנשים וביניהם גם הגברת דומזט! באה לבדה כי herHusband, with capital H, בעלה באות ב' רבתי, היה המנצח באיזה פסטיבל קיצי בחוץ לארץ, בבקשה מכם! את זה היה כל אחד ואחד מאתנו חייב לשמוע בגלל הווֹליוּם של קולה, וגם כי היא לא סתמה את הפה! הִשתיקה את כולנו, אפילו אותי! ובכן, בעיקר דיברה עליו ועל הצלחותיו, אבל כללית – כמו אחת שיודעת הכול... את מכירה את הטיפוס הזה? מדייקת במה שהיא אומרת אבל מדברת בצורה מרגיזה, בקול רם, ומדגישה כל מילה... מתוסכלת, לא? יש לה צורך איום ונורא להוכיח משהו לכל העולם, וזה אומר שמשהו בבית חורק. והיא דיברה... והיא אמרה... הו־הו, מה היא לא אמרה! איך הם שניהם מסוגלים להתיישב במטוס ו־פוף! היישר לזַגרֶבּ בשביל קונצרט אחד ויחיד באולם ליסיַנסקי, כמובן רק כשמתארח פה מוזיקאי ידוע, שהרי אצלנו איוון הוא הטוב מכולם, אז מה טעם להאזין לכאלה שהם ממדרגה שנייה? פריז, מוסקבה, איפה לא! כי למען האמת, הבן אדם צריך להיבדל מהחרבון הבלקני... קונצרטים של איווֹ פּוֹגוֹרליץ', פתיחת תערוכה בבּוֹבּוּר... כל כך נחמד, לא? ואיך שהיא דוגלת רק בהשמעה ישירה ובלתי אמצעית, כלומר: הטלוויזיה, התקליטים, הקַלָּטות, הרדיו – את כולם ישר לפח הזבל! היא דיברה בלי הפסק, פשוט טחנה וטחנה, עד שלבסוף כולנו ויתרנו על ניסיון להגיד משהו, ובמין מבוכה ישבנו, מוּצָפים בנושאים שלה. וכשנעצרה לרגע כבר לא נמצא לאיש מאִתנו משהו להגיד... למזלנו נשארה רק לזמן קצר, כי באותו ערב הייתה מוזמנת לארוחת ערב נוספת, דבר שטרחה להדגיש כמה פעמים... ובכן, מה אומר לך? היא מצאה חן בעיני בפרובינציאליות שלה, אבל היא לא טיפשה... לא, בשום אופן לא... איכשהו תוקפנית, אבל בדרך שלא מובילה לשום מקום, ללא תכלית... אוי לו למי שיעמוד בדרכה, אלוהים ישמור, אני אומרת לך!"

"אוי ואבוי לי!"

"חכי, חכי! עכשיו מגיע הקטע החשוב ביותר! מישהו הזכיר איזה רומן שנדפס בזמן האחרון... ואז היא פתחה את הלוע!... פה ענק עם שיניים תותבות... במשך עשר דקות השמיעה לנו סקירה קצרה על הרומן היוגוסלבי במאה העשרים, וסיימה – את יודעת במה?" פַּסקְוָלינה נעצרה בסגנון תיאטרלי. "באזכור הרומן שלך! כן, כן! ממש לא ייאמן!"

"ומה היא אמרה?"

"תגלית! אם כי זה ספר ביכורים, זהו רומן אווירה אורבני, שאצלנו הוא תופעה נדירה... היא זו שהציעה לאיוון לכתוב מוזיקה על פי המוטיבים..."

"אל אלוהים, לאיזה בוץ נכנסתי!"

"נכון... וכעת, הופעתה החיצונית: ללא איפור, עיניים גדולות בצבע בלתי מוגדר, פה בולט ושפתיים עבות, שחומת עור, פנים מרושתים בקמטים זעירים מרוב ההעוויות שהיא מעַווה אותם, תנועות מופרזות, אף ארוך וישר. ביום הקיץ הלוהט היה ראשה מכוסה במטפחת, כך שלא ראיתי את שערותיה... נדמה לי שהיא נמנית עם הנשים שבחלוף השנים נעשות יפות יותר, תווי פניהן מתרככים... וכל זה היה לגמרי בסדר אלמלא אותה עווית, כאילו בכל רגע מישהו עומד לנעוץ סכין בגבהּ, וכדי שזה לא יקרה, מרוב שהיא נזהרת – היא תוקעת את הסכין באחרים... כל הזמן עומדת על המשמר, מתגוננת מפני התקפות... גִזרה קטסטרופלית, אף על פי שהיא לא רזה ולא שמנה: הראש מגיח היישר מהגוף, בלי צוואר ובלי קווי ירכיים ומותניים, והרגליים דקות ואיכשהו כל אחת כאילו לחוד... איך שלא תיראה ומה שלא תהיה, זו אשה שלא תיכנע בקלות! אשה־בולדוג:כשהיא נועצת את שיניה, היא לא מַרפָּה...", נאנחת פַּסקְוָלינה. "ואת תהיי מוכנה להישאר עמו בשינוי הגדרת הזוגיות?"

"לא".

"גם אני לא הייתי מוכנה, כשהצ'יפוּט ההוא... סליחה, ורה, היהודי ההוא... זנח אותי וחזר לאשתו, אל האמא'לה והטבחית שלו, בדיוק כשאני גיליתי לזדֶנקו את עניין הקשר בינינו! כן!... עלייך להיזהר. אשה כמו סלַבקה לא תבחל באמצעים כדי להראות שהזכות עליו היא שלה ורק שלה... דפקה את השלט ולא מוכנה לעקור ת'מסמרים!"

"אין פלא. היא השקיעה בזה שלושים שנה מחייה".

"אוי באמת! כמה נשים השקיעו לא פחות ממנה ונבעטו החוצה! אל תהיי טמבלית". היא לוגמת מהיין. "ועכשיו – ההמשך".

"מה?! יש עוד?". ורה לא רוצה לשמוע יותר.

"כשהלכה, השתררה דממה. כולם נשמו לרווחה. בעל הבית התנצל... על איוון הוא אמר: מסכן, הוא צריך לסבול אותה. והוא נשאר בעל למופת, בבוקר הולך לשוק, בערב עושה על האש לחברים, תמיד מחייך, מעריץ את הילדים...".

"בחופשות הוא בעל למופת", אומרת אחת הנשים, "ומחוץ להן מסתובב איפה שבא לו, לא מצטיין בנדיבות יתרה, אוהב לשרוט ולחטוף עבודות מאחרים...".

"מעולם לא התלונן במילה אחת על אשתו... תמיד כנוע. סמרטוט מושלם", הצהיר בסוף מישהו וכולם נענו בהסכמה.

"אולי יהיה הכנוע שלי", אומרת ורה לפַּסקְוָלינה.

"לא יהיה, כי את לא קוברת אותו אלא מרוממת אותו".

"מה אעשה שאני אוהבת אותו!"

"מי מדבר על אהבה? הֵי, תתפכחי! מדובר במלחמה! במלחמה! את לא תופסת? מלחמה!"

פַּסקְוָלינה מהרהרת בקול רם על מושגי היסוד "רעיה אמִתית ואהבה אמִתית", וּוֶרה נלכדת ברשת דבריה הביקורתיים. במקביל היא חושבת מה הדברים שתאמר בשיחת הטלפון שלה עם איוון, שנועדה להתקיים למחרת, כשתספר לו כל מה ששמעה.

איוון שומע את דבריה ועונה קצרות: "נכון, סלַבקה פטפטנית. ואשר לי, כשאנחנו נופשים אין לי מה לעשות, ואני אוהב ללכת לשוק ולבשל, ובערב נהנה לשתות עם חברים".

בכך הסתיים הכול.

בערב האחרון בזַגרֶבּ הובילה ורה את ג'ים דייוויס במעלה המדרגות עד למסעדת "מתחת לתותח היווני", לאכול חביתיות מלוחות ומתוקות, ולאחר מכן המשיכו באוטובוס עד לְיוּבְּלְיָנָה, בקרון שינה לסְקוֹפְּיֶה, במטוס לסראייבו ובמכונית עד למרכז האמריקני בסְפְּלִיט וזַדאר, משם טס ג'ים החביב הביתה לאמריקה – ואילו ורה שבה אל ביתה בבלגרד. במשך כל ימי מסעהּ קיימה מדי יום ביומו, ללא יוצא מן הכלל, שיחות טלפון לוהטות עם איוון.

***

בבלגרד מצאה ורה בתיבת הדואר את מכתבה של רינה.

"עכשיו, משהסדרתי את מחשבותי, אוכל להסביר לך הכול על הטיול שלנו לחופי הים האדריאטי, שהיה ממש אסון. הרגשתי כאילו הייתי אחד הילדים האמריקאים הצופים בטלוויזיה משחר ילדותם, שהמסך משמש להם שמרטף: הוא מרדים ומעיר אותם, לצדו הם אוכלים, בוכים וצוחקים. אבל הוא לא עונה על שאלותיהם. הוא מדבר אליהם אבל אינו עונה להם! אני הייתי הילד ופרדריק היה המסך. לא מצאתי דרך אל לִבו, בעוד שהוא הרעיף עלי את השירה והפרוזה שלו בנקמנות חסרת התחשבות. הוא נשאר מחוץ לטווח נגיעה, כמתבצר במגדל שכמו באגדות הוא "לא בשמים ולא בארץ", תוֹפֵחַ כמו פטרייה בגשם, ואותי הדף לתהום החלל הריק, מצליף בי במונולוגים לא ממוקדים בנושא ומתיש אותי בטיולים אינסופיים.

"ובכן, השוֹפֶּן המקסים שלי הפך השנה, על החוף, לגולם סתמי מגעיל! בחמש שנות אהבתנו לא ראיתי אותו במצב כזה. הרגשתי שהוא מפיל עלי תרדמה של שעמום עכור ודביק. פתאום חסרו לו שרה והילדים, שלבטח נשמו לרווחה כשנפטרו משערוריותיו המופקרות, המתודלקות באלכוהול. בבּוּדְוָה הרגשתי צורך להתנצל על שאני נמצאת בחברתו, ועל עצם קיומי. פעם, באור ראשון של בוקר שאינו מסביר פנים במיוחד, בצאתו אל המרפסת, התבוננתי ממקומי על המיטה בגב שלו (שאפילו מראהו הרתיח אותי) ובכנות השתוקקתי שייעלם, שיפול מהמרפסת, שיינשא למרומים, ורק שלא יהיה יותר. בדוברובניק אפילו התעלס עמי באחד הלילות במין תאוותנות נקמנית, כאילו עמד בפני הוצאה להורג. לאחר מכן גרר אותי לדיסקוטק בפּילֶה, ובמקום להיות אתי ניהל שיחות עם צלליות הרוקדים, אמר שהוא משתוקק אל הבלתי מוּכָּר. התנצלתי על שאני מוּכֶּרֶת. הוא ענה שאינני אשמה, שהוא זה שהוליך אותי שולל. לא שאלתי איך, ומוטב היה אלמלא נודע לי הדבר. בערב הבא שתינו לשוכרה תוך אכילת חלזונות וצדפות במסעדת "רוֹזָרִייה". ישבנו בפּוֹרְפּוֹרֶלָה באור הלבנה במילואה, פני הים הלבנבנים מתנוצצים כשמן זית. הוא נשכב על הספסל, הניח את ראשו בחיקי, חיבק אותי ו... נרדם!

"אלוהים, אינדה, את זוכרת איך בדוברובניק, בעודך צעירה ויפה, התאהבת בטירוף בסינישה סוקולוביץ' – אַת, האוֹפֶליָה הלא־מיועדת להַמלֶט ההרוג שלה? כמה קינאתי בך בימים ההם על האומץ שהיה לך לנהוג חירות כזאת! את האומץ רכשת כשגדלת לצד אמא שלך. ואני, מרוב הבלבול שנגרם על ידי הכנסייה ומלניה והתסביכים שלי, לא העזתי אפילו להתחיל לרקוד עם ג'ימי סטאניץ' על מרפסת קפה 'ארגנטינה' כשהזמין ברוחב לב אותנו – אותך, את לנה ואותי – לרקוד עמו. הלילה שבו יצאה מלניה בפעם הראשונה עם המאהב הצ'כי שלה – תחילת הגיהינום שלי – נותר חרות בזיכרוני עד לפרטים הקטנים ביותר: רוח לילית חמימה מלטפת את עורי, מוזיקה רכה, רשרוש דקלי התמר, הבהוב פנסי הרחוב, הרטט על פנייך בציפייתך לבואו של סינישה. רישומי המוח הבלתי נמחים. הזיכרונות. האם הם הופכים לנכס, או לאובדן בלתי הפיך? שם יישארו נטועים גם דמדומי הערב המרענן, המבורך, עת נעלמה השמש מאחורי דקל התמר ליד לוֹבְרִייֶנָץ, כשפרדריק ואני יושבים על חוף האבנים בַּנְיָה, וכמו היפּים פורטים על גיטרות ולוגמים מיין ה'מַרטֶל' שלנו, עד שלבסוף אנו משליכים לים את סנדלַי כאות מחאה נגד כל ניכוס ובעלות! תארי לך, איזה שטויות! ולאחר מכן רצים לאורך הטיילת, הוא נעול ואני יחפה, כמין רוזנת מימי הביניים שהתפקרה ויצאה לתרבות רעה. עם שחר הלכנו ברגל עד לַפָּד לאכול לחם שזה עתה נאפה עם יוגורט. בדרך פגשנו בוסני אחד, מכוער אבל לא מסוכן, בחברת מונטֶנֶגריני אחד, מכוער וגם מאיים. די היה בחמש מילים וכבר חיבק פרדריק את מותני הבוסני! אני חיבקתי את המונטֶנֶגריני. מה יכולתי לעשות? 'הומואים!' צרח עלינו נהג אחד שעבר במקום. לאחר מכן המשיכו השניים עד למחנה, ושנינו נותרנו לבדנו. אותי פרדריק לא חיבק. במקום זאת שאל אם סיפר לי על חוויותיו עם גברים, ואני, הטמבלית, אמרתי שלא יערבב דמיון ומציאות ושלא ידמיין. 'כל עוד אני מדמיין אני יודע שאני בחיים', ענה – ולפתע נעשו פניו נפולים, כבדים, שערו השופע נראה דביק ומבטו אמר משטמה מהולה בתחינה. ניסיתי לא להבין.

בפעם הראשונה נראה הבחור לעיניו כשסעדנו בצהריים במסעדת 'וַנדָה' שבמתחם פְּרִייֶקוֹ: עורו צח, לבוש בגד לבן, מלאכי, בלונדיני בסגנון הצפוני, תמיר, צעיר, פני התום בהתגלמותו, יפה כִּיפִי החטא. 'מוות בוונציה'. נסיך מן האגדות. נראה שבקרבת מקום הסתיר את הסוס הלבן. מאז ראינו אותו מדי ערב. לא היה איש שהיה מסוגל לא להבחין בו. נופפנו לו במעבר, והוא היה מכבד אותנו בחיוך מתוק שהעלה על שפתיו הפשוקות. פרדריק נאנח עמוקות מרוב התפעלות מ'יצירת האמנות של הטבע', וזה היה הכול.

בדרך לסְפְּליט, התחנה האחרונה של חופשת הקיץ העגומה שלנו, כשרק עלינו על האונייה הדחוסה בנוסעים, הבחין בו פרדריק. היַפיוּף שלנו ניצב בעמידה אדנותית במרחק כמה צעדים מאִתנו. פרדריק נתקף התרגשות ולפתע אחז בידי, אמר שהוא אוהב אותי – ואז נופף לבחור וניגש אליו. שעה ארוכה עמדו שניהם ופטפטו. לבסוף הצטרפתי אליהם. לא יכולתי עוד להחזיק מעמד. שמו אוֹד (Odd), כלומר מוזר ומשונה, פלאי, מחולל נסים... בעיני רוחי כבר ראיתי את פרדריק כותב אוֹדָה על אוֹד. הוא בא מאֶלְוֶרוּם, מקום קטן בנורבגיה ליד אוסלו. זה עתה סיים את בית הספר התיכון ונרשם ללמוד ספרות. נהדר! רק בן תשע־עשרה וכבר ניכרת בו בשלות מסוימת: הכול כבר ברור לו ואותנו, שני הזרים, הוא קרא כמי שקורא מתוך ספר. ובמקום לסגת, התדרדרתי גם אני אל המשחק. ניסיתי להקסים את הבלונדיני, והוא אכן הוקסם. נאבקתי עם פרדריק על תשומת לִבו של אוֹד! בבַּר שתינו בקבוק יין "דינגאץ'" ועם ארוחת הצהריים בקבוק נוסף. יצאנו אל הסיפון כבר די שתויים (שנינו יותר ממנו), מחזיקים ידיים! התביישתי, אבל החלטתי לשחק את תפקיד האירופית הדקדנטית. נדמה היה לי שאוֹד מלגלג עלינו, אבל גם נהנה בחברתנו. אני לא נהניתי בחברתנו. פרדריק נהנה בחברת עצמו. הוא הצטיין ביכולת לאמץ כל מה שהוא חפץ בו ובכל עת שהרצון עולה מלפניו, בטבעיות כזאת עד שכל אחד האמין כי זה באמת רצונו שלו. כך אימץ גם את אוֹד, הילד התם, המסכן, שאיש עוד לא נגע בו, ושעם זאת היה די מנוסה.

נשכבנו על הספה הכפולה של אוֹד, הוא באמצע. כמו בסרט בהילוך איטי, תוך כדי ליטופים קלים, שילבנו ידיים, אצבעות, רגליים. הנוסעים על הסיפון חדלו להתקיים, מבחינתנו היו כלא היו, שלושתנו לבדנו. שערו הבהיר, הכמעט לבן, הארוך קמעה, של אוֹד התנופף ברוח, ריחני ונקי, מתולתל, ילדי. הזדחלתי אל מחוץ לעצמי, נעמדתי בפינה והתבוננתי בנו. נחרדתי ממה שראיתי, קפצתי על רגלַי והפסקתי את המשחק.

ירדנו אל הסיפון התחתון לקחת את מטעננו. אוֹד היה בדרכו להמשיך לרִייֶקָה. כל הזמן פנה אל פרדריק, ולא אלי. רותחת מזעם נתתי לו את סוכריית הגומי בטעם מנטה, ואת זו שלעסתי מסרתי לפרדריק היישר מפי אל תוך פיו, וכך הוא מסר את שלו לאוֹד, ואוֹד את שלו אלי. את שלו מסר פרדריק לאוֹד במגע מתמשך, כאילו נישק אותו. לאחר מכן הגיע הסיפור של אוֹד על משחק נורווגי דומה עם גוש קרח המועבר מפה אל פה; המפסיד הוא מי שהגוש נמס בתוך פיו. הקטן הזה יודע הכול!

פרדריק עמד המום על הרציף בסְפְּליט, לגמרי מבולבל, נופף אליו בזרועו ואז השתתק. בשתיקתו אימץ את האירוע כולו, במקום לחלוק אותו עִמי. ומה בעצם התרחש? שום דבר. כתובת נוספת בפנקס הכתובות של פרדריק. מועקה נפשית נוספת מבחינתי. תזמורת מלון "פארק" השמיעה מנגינות משנות השישים. כל הלילה לא עצמתי עין, ופרדריק ליטף אותי, בשתיקה, מרוחק, אך בדבקות עיקשת. הבוקר האיר זך וצלול. הרגשתי מלוכלכת. "כמה זמן נמשך כבר הנופש שלנו", שאל אותי לאחר שתיקה של יום שלם. "יותר מדי", אמרתי לו. הוא ענה שעלי לשוב לווינה, ואני אמרתי לו שהוא צריך לחזור ללונדון. "אני נוסע לאוסלו", הצהיר בהחלטיות. "לפגוש את אוֹד?" שאלתי שאלה מיותרת ואווילית. הוא אישר שכן.

הבועה בגרון עדיין תקועה שם. אינני יכולה אפילו להאשים אותו, כי פרדריק מעולם לא דרש ממני כלום, מעולם לא הבטיח כלום. אני הנעמתי לו את חייו, השכבתי אותו לישון, ניחמתי ופינקתי אותו, התפעלתי ממנו. את כל אלה עשיתי בעצם למעני ולא למענו! זה נעם לי. הוא לא דרש כלום, אפילו לא את הנופש הזה, אבל עד כמה נהנה מהתפקיד, את זה רק הוא יודע.

הוא עדיין נמצא שם. מתראה עם אוֹד, או חי עמו? אינני יודעת. הוא יחזור, אני בטוחה, ולרוע מזלי אתוודע להמשך הסיפור. איך אני מרגישה? אל תשאלי. בכל זאת, יש לי מוצא: המוזיקה. אני יושבת אל הפסנתר יומם ולילה. שום הזמנה לקונצרט אינני דוחה. אני כבר לא בררנית וגחמנית כפי שהייתי עד כה. אני מנגנת בכל מקום ולמי שלא יהיה, וכשאין כבר למי, אני מנגנת לעצמי.

כתבתי לך מאמר על אודות כישלון אחד, כי את אמנית למצוא צידוקים. אם תמצאי אחד בשבילי, הודיעי לי!

נ.ב. "מיסת ההכתרה" למוצרט רועמת באוזנַי.

לנגד עיניה של ורה מרחפת תמונת הילדה הרזה, החולנית, המפונקת, שהייתה פעם רינה בוז'וביץ'.

***

מבלגרד טס איוון לסראייבו בשש אחר הצהריים.

"אני מחכה לך ובשובך אקבל את פניך", אומרת ורה בשעת הפרידה. "אחכה לך מאחורי הפינה", היא צוחקת וסוגרת את הדלת אחריו.  

בדמדומי ערב חרישיים עומדת ורה בסוודר אדום על המרפסת, ובשתי ידיה המורמות כלפי מעלה מנופפת אל איוון, גם הוא בסוודר אדום. באותו רגע אחרון, בטרם ייעלם מעיניה, נדמה לה שרק עכשיו היא מבינה את עומק היקסמותה ממנו, שלא תִפחת גם בחלוף הזמן ונוכח כל המכשולים העומדים בדרכם. רק איוון עצמו יוכל לבטל אותה. כימיה בלתי מוסברת קושרת ביניהם, אבל גם היגיון צרוף שאפשר להסבירו.  

מבטה של ורה צורב בעורפו של איוון. הוא מניח למזוודה, מסתובב לאחור ובשתי ידיו מנופף גם הוא אליה, מביט בדמותה הקטֵנה והולכת, ניצבת לבדה על המרפסת, מוּדע למסירותה לו, הוא שדאגות למכביר לוחצות על לבו, בציפייה שיפתור את כולן בעצמו. תמיד מצַפּים ממנו למשהו! כמו ברגעים שלפני המוות מבזיקים בזיכרונו כל ליטופיהם המתוקים, שיחותיהם הרציניות והאורגיות הסוערות. ורה, המנופפת אליו מאותה מרפסת שממנה ליוותה בעיניה בלנקה שָׂלום את מַרקו קוראץ' בצאתו ובבואו: אל בית הסוהר וממנו, לעבודה ובחזרה, אל בית החולים ומשם הביתה ואף אל המוות עצמו, ולאחר מכן ליוותה בעצב את צלו, בניחוחם ההולך ונחלש של עצי תרזה חדשים שניטעו במקום קודמיהם. באוזניו מזדמזמת המוזיקה שכתב איוון לדואט של בלנקה ומַרקו. וֶרה אינה צריכה להסביר לו כלום, שהרי את הכול כתבה בספרה. על כן הוא סבור שהיא הגונה להפליא ובשום אופן אסור לו לאכזב אותה.

לאִטו נעלם איוון מעיניה של ורה, המלווה את צעדיו במורד הרחוב בעיניים מתערפלות מדמעות. עמוק בלִבה חשה ורה מעט שמחה על לכתו, שהרי בכך מתחילה תקופת ההמתנה, שעתידה להסתיים. "Keridu miju ondi stas, ah, ondi stas?" יקירי, איפה אתה, הה, איפה אתה? – דומה עליה שהיא שומעת את לחש קולה של אמהּ כאשר פנתה מן המרפסת אל צלו החי עדיין של מַרקו המת שלה. נדמה לה שהיא רואה את דמותו התמירה של חואן מצטיירת לעיניה מבעד לענפי התרזה הישנה שזה כבר נכרתה. כרוחות רפאים נשזרות החידות בתודעתה.

טלפון. קאצ'ה. ורה מתייפחת, מתקשה לדבר.

"אבל הוא יחזור", אומרת קאצ'ה.

"אני יודעת..."

"אז אין מה לבכות".

"אני מוכרחה... נורא עצוב לי!"

"שמעי, לא ידעתי שכרגע יצא, אלא צלצלתי כי סידרתי תמונות ישנות ומצאתי תמונה מאחד הטיולים. את נראית כל כך מצחיקה! אנחנו נראות כאן ארבע החברות: רינה, לנה, את ואני... מחזיקות ידיים! חה־חה! תארי לעצמך בנות עשרה בימינו, שיחזיקו ידיים!" היא צוחקת בכל פה, צחוק מדבק. "ברגל אחת מורמת אנחנו צועדות בעוז אל אור העתיד... את ולנה בלבוש נועז, אני במכנסיים, רינה בסינר שחור עם צווארון לבן כמו ילדה מהמנזר, ואני, צנועה ובתולית, בגרביים קצרים לבנים!"

גם ורה פורצת בצחוק.

"מה תעשי עכשיו?" שואלת קאצ'ה.

"אנקה את שברי הזכוכית... שברתי שתי כוסות..."

"לא פלא, עם כל ההתרגשות..."

"לא, אלא בכוונה, כי נשבר לי..."

"ממערכת כוסות הבדולח?"

"אהה... ולא אכפת לי, לפחות הן לא יאריכו ימים אחרַי... השברים התפזרו ועכשיו הם חורקים ומנצנצים".

"כששברת אותן לא חשבת על מי שינַקה; אז עכשיו קחי את המטאטא. זו תרופה מצוינת. רק היזהרי שלא להיפצע... דֶיאן תורן, אז אם יהיה צורך הוא יוכל להטליא אותך".

"הטלאי שאני זקוקה לו אינו בתחום מיומנותו".

כעבור כרבע שעה מגיעה קאצ'ה. הן מנקות יחד את שברי הזכוכית ולאחר מכן שותות קפה ומדברות.

"כואב לי הפצע... כלומר הצלקת", אומרת ורה. "כאב צורב, כמו דקירה".

"עד עכשיו לא הזכרת זאת אף פעם. נראה שמזג האוויר עומד להשתנות".

"בואי נלך מחר לבית הקברות".

"בסדר. אבל אנחנו אף פעם לא הולכות לשם בחורף".

"אין דבר... אותי זה מרגיע ומלמד לחיות".