דממת הספק

פרק ראשון

“פינת החי” - זה מה שריססו נערים פוחזים על הקיר החיצוני של בית העלמין של קיבוץ משמר העלייה, אבל קיר בית העלמין שתק, כמו תמיד. זה היה גרפיטי בצבע שחור, באותיות מסולסלות, שלמרבה הפלא לא נמחקו גם לא כשנרטבו בגשם. המילים האלה רוססו ממש סמוך למקום שבו מניח נסים כיסא כדי לשבת עליו בימים שבהם נקרא לעבודת שמירה.

לעתים ריח הרפת והלול עולה באפו, חזק וחריף, אבל נסים אוהב את ריח הטבע, ככה, כמו שהוא. נסים גם לא טרח למחוק את אותיות הגרפיטי. “בשביל מה למחוק?” הוא אמר לאבנר בוק, “למה לא לצחוק קצת? תצחק גם אתה, אבנר,” ככה הוא אמר לו. “גם ככה העבודה שלנו כאן מאוד קשה, אתה כמנהל הטקסים ואני כשומר על המתים, וכמי שמגנן להם כאן את הנוף, ולפעמים גם כבונה ארונות, אז לא יזיק קצת לצחוק.” והחי”ת במילה “לצחוק” נשמעה כמו מנגינה נעימה, והרי”ש ב”אבנר” התגלגלה לה על הלשון שלו, עם חיוך ממושך, בלתי פוסק כמעט, ומצב רוח מרומם כמו בכל הימים.

בכל בוקר, בשעה שש ושלושים בדיוק, משכים אבנר משנתו, כאילו שעון אמִתי נמצא בתוכו. מעולם לא מאחר ומעולם לא מקדים לשום מקום. כבר מזמן שאינו מברך על יקיצה, בוודאי שאינו נוטל ידיים. מאז התקופה ההיא, הוא נטש את המנהגים האלה ושוב איננו מאמין בהשגחה העליונה. היו לו לבטים רבים בנושא, הרי גדל והתחנך על ברכי המסורת, אבל מאז האסון, כעס על אלוהים וזנח את הכול.

עד האסון, גדל עם אביו ואמו בדירה צנועה ונעימה, באשקלון, לא הרחק מהקיבוץ. לאביו, נחום, יצא שם של אדם מיוחד במינו, וחברי הקיבוץ נהגו להזמינו מדי פעם כדי לערוך טקסים הקשורים למסורת. הקיבוצניקים התפעלו מן הידע הרב שגילה האיש נעים ההליכות בכל הקשור למשימות המזדמנות אליהן הוזמן. פעם הוזמן לנהל ליל סדר, פעם לנהל טקס בר מצווה, ועם השנים, נהגו להזמינו גם לנהל עבורם טקסי קבורה בבית העלמין, בעיקר עבור בני המקום שביקשו צביון הלכתי קל עבור יקיריהם שנפטרו.

נחום היה תמיד זמין ולבו הרחב תמיד היה נכון לסייע. איש מחברי הקיבוץ לא ידע שדווקא העבודה בבתי הקברות נתנה לאיש העדין הזה את הסיפוק הרב ביותר. איש מהם לא ידע שנחום נושא בלבו זיכרון צורב על פוגרום שנעשה דווקא בבית העלמין בעיר הולדתו, וכי לא הצליח לשכוח את ההרס הנורא של המצבות. ככל הנראה, הייתה העבודה הזו כמעט סוג של תיקון, ונחום ראה בה עבודת קודש של ממש. לא פעם היה לוקח איתו את אבנר, שילמד את המקצוע, והיה בטוח שבכך הוא בונה לבנו עתיד מקצועי ופרנסה.

אחרי האסון, כבר שום דבר לא חזר לקדמותו. במשך השנים השתדל אבנר להתבסס בעבודה שאליה הורגל, ורק לפעמים היה מצר על כך שהוא עובד עם המתים כל החיים. עם הזמן, הצטרפה אליו גם חיה רעייתו, והייתה מתלוצצת אִתו שהם לעולם לא ירדו מנכסיהם, כי “מה אתה חושב, אבנר, אנשים תמיד ימותו, במוקדם או במאוחר.” לא היו לה כוונות רעות חלילה, אבל בכל פעם שהתלוצצה על הנושא, היה אבנר מתכווץ עוד קצת.

גם בלבטיו שיתף לפעמים את רעייתו. “אילו הייתה השגחה עליונה, היה יושב שם מישהו למעלה ורואה את הסבל של בני האדם כאן, את לא חושבת ככה?” חיה הייתה מתבוננת בו בצער ומשיבה לו: “אלוהים לא עובד אצל אף אחד מאתנו, אבנר, הוא לא חייב לאף אחד כלום.” לעתים היה הוויכוח שלהם סוער, אחר כך הלכו טענותיה והתרופפו, ולבסוף נדמו. היא לא הצליחה לעמוד מול הטענה הכואבת שלו, שאילו היה אלוהים בשמיים, לא הייתה אִמו כל כך סובלת, המסכנה.

לאחר כל ביקור של אבנר אצל אִמו, הייתה אמונתו מתרופפת עוד יותר, עד שפסק לחלוטין לנהוג כאדם דתי. בהתחלה עוד שמר על סממנים חיצוניים, אך עם הזמן, וככל שהשאלות הציפו אותו והדירו שינה מעיניו, כך זנח את הכול והשלים עם המציאות. הוא התמקד בעבודתו, ללא הבדל בין אמונתם ומוצאם של באי בית העלמין. בדיוק מופתי היה קם, מתרחץ, מתלבש בקפידה, ולעתים אפילו לא לוגם דבר. הוא ידע - נסים כבר ידאג לו לקפה של בוקר.

גם נסים נוהג להשכים קום עם הנץ החמה, מזנק ממיטתו בקלילות האופיינית לו, שוטף ידיו בנטלה ומברך ברכת “מודה אני לפניך,” מסיט את פאותיו הסוררות אל מאחורי האוזניים, מתלבש בחפזה ויוצא לעבודת היום. אילולא ברכה, רעייתו ואם ששת ילדיו, היה יוצא לעבודתו בסנדלים גם בחורף, למרות שגופו הכחוש לא מצליח להתחמם. איזה מזל שעיניה פקוחות, והיא דואגת שחולצתו תתאים למכנסיו ושלא ישכח את הסוודר.

בימים בהם נדרשת עבודה בבית העלמין, אבנר מתקשר לנסים ערב קודם: מחר יש הלוויה, צריך לנכש עשבים שוטים, קצת להשקות, לתת למקום פרצוף יותר חי. בימים כאלה, נסים ממהר מאוד, ואף הוא יוצא מבלי ללגום דבר ומבלי לטעום כעכים שמכינה לו ברכה, הוא כבר ישתה בחברת אבנר, ככה הוא אומר, וממהר לצאת.

כבר יותר מעשרים שנה חוזר הריטואל על עצמו בצורה מדויקת, כאילו שרטט מישהו את הבוקר של נסים ביד אמן ולא שינה דבר בתוצר המצויר הזה. ברכה קמה יחד אִתו, מחייכת אליו ומצב רוחה נעים ונוח כשלו. היא מציעה לו לשתות קפה לבן - קפה שנטחן בבית אחרי שפולי הקפה מיובשים ומוסיפים להם תבלינים ההופכים אותו לקפה משובח. נסים מסרב בנימוס, הוא ממהר לעבודה, וברכה מחייכת ודואגת שלא יחסר לו דבר. היא מרגישה את נסים ורואה עליו מתי מת מישהו. עד היום הוא מצטער צער עמוק על כל נפטר.

ברכה מציידת אותו בקופסה עם ירקות טריים: קולרבי ירוק חתוך לרצועות, פלפלים צבעוניים בצבעי הקשת, עגבניות שרי קטנטנות שברכה קוראת להן עגבניות ביס - ובתרמוס גדול מלא בקפה האהוב עליו. נסים מסתכל עליה במבט אוהב, דבר שכל מכריהם תוהים עליו. מה הסוד, נסים, הם שואלים אותו, איך אתם שומרים ככה על הניצוץ, וניסים מחייך ואומר שהוא לא יודע, היא פשוט נפלאה, אין לו הסבר טוב יותר מזה. וכך מדי בוקר היא קוצצת ירקות טריים ומכינה קפה שריחו מגיע עד לאפם של שכנים חטטנים, והוא מתבונן בה ומאיץ בה בעדינות. “מאוחר, ברכה, אני צריך לזוז.” כשאין הלוויה אין צורך למהר כל כך, היא מנסה לעכב אותו עוד רגע, שילגום משהו, והוא מזכיר לה שכבר דבק בו הדיוק, הוא לא מסוגל כבר לאחר לשום מקום אחרי כל כך הרבה שנים עם אבנר. הרי מהמקום שהגיעו בני משפחתו, לא אהבו איחורים. נסים זוכר בחיוך איך אמר לו פעם אבנר בוק ש”התימנים הם היקים של הפרנקס רק בצבע אחר.”

נסים כבר אוהב לדייק כמו אבנר ושונא לאחר. אולי צריך לקנות שעון גדול ולשים אותו במשרד של אבנר, ככה, בתור מתנה, חלפה לה יום אחד מחשבה בראשו. כן, בקרוב הוא ייגש לחנות ויקנה. רגע אחר כך הוא חייך לעצמו. איזה פרדוקס, בשביל מה אבנר זקוק לשעון גדול בחדר? ממילא הוא מעולם לא מאחר ולא מקדים אלא תמיד מדייק. ככה גם נסים אוהב את החיים שלו, בדיוק במידה הנכונה. את ברכה הוא אוהב הכי הרבה, ואת ששת ילדיו הוא לא יחליף בעד שום הון שבעולם, ואת הקפה בדיוק בצבע הרגיל ובמידת החום הרגילה, ואת הירקות שטופים וטריים, לא קשים מדי ולא רכים לאחר הבשלת יתר, בדיוק במידה הנכונה.

בבוקר שבו יש הלוויה, נסים מגיע השכם אל בית העלמין, ושם ממתין לאבנר בוק שיגיע אף הוא מוקדם, לבוש חגיגי כיאה ליום בו בית העלמין הומה בני אדם. אבנר נוהג לשבת קצת עם נסים ולהחליף אִתו כמה מילים על מזג האוויר.

“היום חם נורא,” אומר אבנר, “אבל מחר אמרו שירדו הטמפרטורות ויהיה קריר.”

“עוד לא קיץ,” מחייך נסים, כי ככה הוא, גם כשהוא אומר דברים רציניים יש לו תמיד זווית קטנה של חיוך, “עוד לא קיץ, מה שעוד מחכה לנו בתמוז, שהשם ירחם...” אבנר יודע שנסים דווקא אוהב את הקיץ, ושהוא סובל מאד מן הקור, אבל יודע גם שנסים לא באמת יתלונן כשיגיע תמוז, כי נסים הוא מאלה שתמיד שמחים בחלקם, וכמעט אף פעם לא מתלונן.

אחר כך נסים מוזג קפה גם לאבנר, ואבנר שואל בפעם האלף: “מה זה הקפה הזה, למה הצבע שלו לא חום? “ נסים מסתכל עליו כאילו נפל מהירח, ואומר: “נו מה, אתה עושה צחוק? מיליון פעמים כבר שתית את זה ועכשיו נזכרת לשאול?”

אבנר לוגם מהקפה, ומבלי משים מתפשט לו חיוך על השפתיים. נסים לא שואל מה מצחיק. אחרי כל כך הרבה שנות עבודה משותפת, הוא קורא את אבנר כמו ספר פתוח, והוא יודע שאם אבנר מחייך, זה בטח קשור לסיפור מצחיק שהוא יספר לו בעוד רגע, והוא יצדק, כרגיל.

“אתה לא תאמין,” פותח אבנר בפתיח הרגיל שלו, ונסים עונה לו וקורץ: “למה שאני לא אאמין? מה, אתה משקר בכלל לפעמים?”

“לא, האמת שלא,” אבנר נראה פתאום מהורהר. הוא לא משקר, אבל אף פעם לא בטוח שאחרים גם לא משקרים. כך או כך, הוא חוזר לסיפור שלו. למשל:

“אתה לא תאמין איך חיה הלכה לקבוצת דיאטה.”

(בינו לבין עצמו, בכל פעם שהוא שומע את השם הזה, נסים אומר לעצמו: איך הגורל מזמן לנו דברים ואיך המציאות עולה על כל דמיון. כמה זה אירוני ששם אשתו של אבנר, שעוסק במוות כל חייו, הוא “חיה.”)

“אשתך? לקבוצת דיאטה? אבל היא רזה כמו מקל!”

“כן, יש לה את השיגעון הזה, היא תמיד פוחדת שתעלה איזה מאה גרם, אבל לא זה מה שרציתי לספר, אתה שומע?”

“מלידה,” כך נסים.

“אז המדריכה בקבוצה אמרה שההבדל בין אישה רזה לאישה שמנה הוא שרזה מסתכלת על המרכיבים של המזון שהיא רוצה לאכול ועל הערך הקלורי ומחליטה אם לאכול את זה או לא, אבל שמנה קודם אוכלת ואז מסתכלת על האריזה לראות כמה זה היה משמין.”

“ככה גם אתה אבנר,” צוחק נסים, “ גם אתה שותה כבר שנים קפה לבן, ונזכר לשאול רק עכשיו!”

בעוד הוא מדבר, מוזג נסים עוד מהקפה, והריח המתקתק מתפשט ברחבי המשרד הקטן. “אין כמו הקפה של מרתי,” הוא מכריז בגאווה, ואבנר כבר יודע שמרתי זה אשתי בתימנית, כמו שנסים כבר יודע להגיד ‘דנקה שיין’ ו’ביטה שיין’, וכשהוא אומר את המילים האלה, חיוך רחב מתפשט על פניו של אבנר.

***

ככה יושבים להם השניים וממתינים כהרגלם בימים כאלה לקרובי משפחתו של הנפטר שיגיעו אל הטקס, ואז ינהל אבנר את הקבורה בדרך שבה תבחר המשפחה, ובעיקר בצורה מכובדת, אפילו תוך השמעת “קדיש” במקרים שאין מי שיאמר את התפילה.

לעתים, כשיש הלוויה מהסוג שנסים לא אוהב, אבנר מרגיע אותו במלים רכות, ונסים מקבל בהכנעה, ומבקש שוב ושוב שלא יקרו מצבים כאלה בעתיד, ואבנר אינו מבטיח דבר, הוא נזהר בלשונו, כי הוא יודע שהבטחות צריך לקיים, והבטחה כזו, כאן, במשמר העלייה, היא הבטחה שיהא עליו להפר מדי פעם. אבל הדבר אינו פוגם ביחסים בין השניים, ועד שיחל הטקס, ימשיכו לשבת יחד, ויעלו מן האוב זיכרונות בני עשרים שנה של עבודה משותפת, וידברו על החיים ועל המתים, על אהבה ושנאה ושלום ורעות, וכל מי שיתבונן בשניים מן הצד לא יוכל שלא להתפעל מן החברות האמיצה שנרקמה לה, כזו המאפשרת שיח נעים וגילוי לב, ועוד יותר מזה - כזו המאפשרת לשתוק ולהרגיש בנוח גם עם השקט, כאילו היו בני זוג שהשלווה נסכה בם אומץ להמשיך לחיות.

* * *

הבוקר החנה נסים את המכונית הקטנה בכניסה, ויצא ממנה במהירות. יום של עבודה עמד לפניהם. יום שבו נסים אמור לעסוק בעבודת גינון, לנקות את הסביבה וגם לבנות ארון קבורה לקראת מחר. הוא חשב על מה שסיפר לו אבנר בטלפון, והודה שזו בקשה מוזרה לכל הדעות.

“שמע,” אמר לו אבנר בטלפון, “הגיע אלי הביתה שליח עם חבילה די מוזרה.”

“מוזרה?” השיב נסים, “למה? מה היה בה?”

“היה בה מכתב מאישה בשם אווה רייך, וגם יומן!”

“יומן? אתה מתכוון לוח שנה? כי גם אני קיבלתי בדואר, מחברת הביטוח שלי.”

“לא לוח שנה!” אמר אבנר, “יומן חיים! של אישה אחת שאני אפילו לא מכיר.”

“נשמע מעניין,” ענה נסים.

“כן,” ענה אבנר,” אמרתי לך. משהו מוזר. בכל מקרה, אני אדבר אתך מחר. תגיע מוקדם, יש עבודה עד מעל האוזניים.”

עכשיו, אך יצא נסים מן המכונית, הוא שמע את אבנר קורא לו מבעד לחלון הקטן המשרד: “בוא תיכנס, אני חייב להראות לך את זה.”

נסים נכנס למשרד, ואבנר שלף מכתב מן התיק וחבילה קטנה עטופה בנייר חום.

“האמת היא שעלעלתי טיפה בין הדפים,” הוא אמר, והוציא את החבילה מתוך העטיפה.

נסים היטיב את הכיפה על ראשו, שילב ידיו נוכח הקרירות ששררה בחדר, והביט אל אבנר במבט שואל: “משהו מעניין?”

“זה לא ממש ברור לי עדיין. זה מכתב קצת מוזר.” אבנר הניח את המכתב על השולחן, “היא מבקשת שאספיד אותה.”

“באמת מעניין,” אמר נסים, “אולי אין לה משפחה שתספיד אותה?”

“דווקא יש לה משפחה, שעליה אני עוד לא יודע כלום. רק מה? היא רוצה שאני אהיה זה שיספר למשפחה שלה מי היא באמת!”

נסים נראה מהורהר לרגע. הוא סלסל את אחת מפאותיו והעביר אותה בנמרצות אל מאחורי האוזן.

“שתספר למשפחה שלה מי היא? מה, הם לא יודעים? אני לא חושב שהבנתי.”

“אמרתי לך שזה מוזר,” פסק אבנר.

“אולי זאת איזה מתיחה בכלל?” שאל נסים, “הרי לא חסרים מטורפים בעולם, אתה יודע.”

“אתה חושב שזאת יכולה להיות מתיחה?” שאל אבנר, ונסים, שרעיון המתיחה כבר נראה לו כל כך הגיוני פתאום, פיתח את ההשערה:

“זה נשמע כמו פרק בסדרה ‘משימה בלתי אפשרית’. אתה זוכר את הסדרה הזאת?”

“בטח שאני זוכר,” אמר אבנר.

כשני אנשים שגדלו בארץ בשנות השישים, היו להם די הרבה זיכרונות דומים.

“אז אתה זוכר את ההוראות האלה שהיו בתחילת כל פרק? היו משמיעים להם הוראות בטייפ, ואחרי זה הוא היה משמיד את עצמו. אז אולי זה באמת מתיחה, לך תדע, לא חסרים משוגעים.”

“יש כסף מזומן, אפילו הרבה כסף מזומן בתוך המעטפה,” שלף אבנר מידע נוסף והתיישב. “אם מישהו החליט למתוח אותי, הוא לא היה משלם על זה כל כך הרבה כסף. זו לא מתיחה. זה אמִתי.”

נסים פרץ לפתע בצחוק מתגלגל. “תאמין לי אבנר, עוד מעט בטח יצוצו החבר’ה האלה עם המצלמות, יצאת מה זה צדיק, אפילו לא לקחת את הכסף!”

“אני לא חושב שזה מצחיק,” אמר אבנר, “ובכלל, יש שני טון עבודה להיום.” בטון סמכותי במקצת וכלל לא אופייני, הוא מנה את תפקידיו של נסים להיום. מעבר לעבודת גינון צריך גם לבנות ארון קבורה, לנקות את הרחבה ואת הספסל שעומד שם באמצע, אולי מישהו ירצה לשבת מחר בהלוויה. לנסים לא הייתה אף פעם בעיה עם עבודה קשה. הוא מוכן לעשות כל מה שצריך, אלא שהוא עדיין היה די בטוח שמישהו חומד לצון ועושה צחוק מ”מנוחת עדן.”

“תראה,” הוא אמר, “הרי לא מומלץ לראות רק חצי עבודה. אם קיבלת חבילה עם יומן, כדאי לקרוא את הכול לפני שמחליטים משהו, ואני די משוכנע שבסוף יתברר שזה סתם. אתה לא חושב ככה?”

“אני לא יודע,” אמר אבנר ומבטו מהורהר.

“טוב,” אמר נסים, “אני אכין את מה שצריך, ואתה תקרא. אם יתברר שהכול מתיחה, אז נסגור עניין, ואם לא, אז אין בעיה להגיד כמה מלים טובות על מישהו, נכון?”

“זו באמת לא בעיה כל כך גדולה, רק מה? מקריאה של יומן אני ממש לא בטוח שאצליח להגיד דברים מדויקים, אני הרי לא באמת מכיר את המנוחה.”

נסים ידע שאם יש משהו שאבנר מתעב ממש, זה אי דיוק.

“תגיד,” הוא שאל, “אתה מקשיב לפעמים לכל מיני אנשים כאלה ברדיו שאומרים דברים על האישיות של אחרים?”

“לא ממש סובל את השטויות האלה, אבל נניח שכן, אז מה?”

“גם אני לא סובל את החארטה הזו” הרגיש נסים צורך להתנצל, והסיט את הכיפה על ראשו במבוכה, “רק האמת היא שהרבה פעמים הרדיו פתוח, ככה שיצא לי לשמוע אנשים שמתקשרים למומחים לקבל חוות דעת על סמך קלפים, כתב יד או השד יודע מה.”

“באמת קשקוש אחד גדול, התכניות האלה,” אמר אבנר, אבל נסים לא ויתר: “קשקוש או לא, כל ה’מומחים’ אומרים לאנשים דברים כלליים כאלה שמתאימים לכל אחד, ושאף אחד לא מתנגד שיגידו עליו ככה. אז מה הבעיה?תגיד גם אתה כמה מלים ותסגור עניין.”

“עם זה אני אסתדר איכשהו,” ענה אבנר, “אבל הבעיה העיקרית שלי היא עם הבקשה של הנפטרת שאני אספר למשפחה שלה מי היא. זה באמת אחד הדברים ההזויים ששמעתי בחיים, אתה חייב להודות.”

“באמת מוזר,” הסכים נסים, “אבל תזרום, כמו שאומרים.”

“טוב,” חייך אבנר, “אני אזרום.”

“מעולה,” אמר נסים, “אז יאללה, לעבודה.”

“אבל תגיד לי, נסים, מה יהיה אם הנפטרת הייתה איזה פושעת?”

“משימה בלתי אפשרית עד הסוף, מה?” חייך נסים.

“רגע, תחשוב, אולי היא הייתה איזה רוצחת סמויה?”

“אלוהים שישמור, לאן אתה לוקח את זה?” ענה נסים.

“אני צוחק,” אמר אבנר, “באמת, סתם צוחק.”

“טוב, שמע לי,” אמר נסים, “תקרא קודם את היומן, ואז תדע אם היא דרקולה. אני מאמין שתגלה שהיא לא, אבל אם היא כן, זה הולך להיות אחלה קטע.”

אבנר חייך. ברור לו שצריך באמת לקרוא קודם את כל היומן, אולי התשובה לשאלה מי היא אווה רייך לא תהיה כל כך איומה. הוא באמת סתם צחק כשאמר מה שאמר, אלא שבכל זאת, בסתר לבו הוא הרגיש מעין אותות מצוקה ומין תחושת בטן שלא מדובר בפתרון קל ופשוט, אלא במשהו סבוך ביותר.

נסים הכיר אותו מספיק טוב כדי לדעת שהוא עדיין מוטרד.

“אתה יודע מה,” הוא אמר “להגיד כמה מלים טובות זה קל, אז אתה יכול להתייחס רק לחלק מהבקשה. תספיד אותה וזהו. איפה כתוב שאתה חייב לעשות כל מה שהיא ביקשה?”

“האמת שבשמחה הייתי מתעלם מזה לגמרי,” ענה אבנר, “רק שאני לא ממש יכול.”

אבנר ספר לא מעט שטרות במעטפה. הוא לא יוכל לסרב, אלא אם יחזיר את הכסף, ואין לו אפילו מושג למי להחזיר.

“אתה יודע,” הוא אמר, “היא כותבת לי שהיא יודעת שאסור לגבות כסף על שירותי קבורה, אבל שכאן במשמר העלייה, זה קיבוץ, והחוקים אחרים. היא בדקה את הנושא.”

“מעניין!” אמר נסים, “נשמעת כמו גברת חכמה, הא?”

“כן,” ענה אבנר, מהורהר, “אז מה אמרת קודם? להתייחס רק לחלק מהבקשה?”

“להגיד חצי אמת,” חייך נסים, ועכשיו גם אבנר חייך. לא פעם בשיחות שלהם הם היו מדברים על סרטים שראו בקולנוע או בטלוויזיה. זה היה כמעט תחביב משותף. פעמים רבות ראו סרטים על בתי משפט, איך אנשים נשבעים לומר את האמת, את כל האמת ורק את האמת. “אין בעולם מישהו שיודע כל כך הרבה, זו שבועת שווא,” אמר לו נסים פעם.

“כן,” אמר אבנר, “להגיד רק חצי אמת, כי ממילא אף אחד לא יודע את כל האמת.”

“בדיוק,” ענה נסים.

“אז עכשיו אני צריך לקרוא את היומן עד סופו, לעומק, ולא רק לעלעל בו ברפרוף. הרבה עבודה, והזמן קצר.”

“בדיוק. לקרוא ולהבין מי הייתה המנוחה, ואז לומר עליה כמה דברים. פשוט, לא?”