דראגה קלרי

 

 

56 שנה אחרי

13.3.03

באמבטיה הדהד בי המשפט שאמר סמנכ"ל הגבייה המזוקן, שמה שהרשים אותו יותר מכול בשבעה על אמא היה צילום הגן והספסל בארז'בט פארק בגודולו שבהונגריה, שלא השתנו 56 שנה. ובדמיוני חזרתי אל הגן הזה ואל אמא, כמו שהיא נשקפת בתמונה הגדולה שהדפסנו אחרי מותה ותלינו בביתה, בהוֹל, מקבלת פני כל מי שנכנס, כמו שאמא עצמה קיבלה את כל מי שנכנס לביתה, והיא, התמונה, חיה כל כך. ובתמונה, שגודלה כחצי קומת אדם, פניה של אמא רכים, מקבלים, מבינים, עד שמתעורר הרצון לדבר אליה כאילו היא חיה. ובביקור האחרון שלי שם, השבוע, כשנפגשתי עם תמי, פשוט נישקתי את הפנים שלה בתמונה (תמי לא ראתה, היתה בסלון, ומשם אמרה לי שבכל פעם שהיא נכנסת היא אומרת לאמא שלום, אמרה ולא ידעה שבאותו רגע ממש נשקתי לאמא). ובתמונה הזאת אין חשיבות לגיל, וגם לא נראים הקמטים, גם אם הם ישנם, אם כי גם אם הם ישנם - כלומר היו - הם מועטים מאוד. אמא עומדת בתמונה לבושה במעיל גשם בהיר פתוח, מקלהּ לצידה - היא לא נשענת עליו - ופניה כמו לפני בכי או בתחילת התרגשות גדולה.

אני זוכרת את מרבד העלים על הקרקע, שרגלינו דשדשו בו, ואת העלים הנושרים־נושרים כל הזמן. אוקטובר היה, ראשית הסתיו, והעצים היו צבועים בצבעיהם העזים האירופים, והאור הסתנן בלובן משונה, שאין רואים בארץ, ואמא הלכה בשדֵרה כבדה אך קלה, משני צידיה עצי הערמון על גזעיהם הכהים־שחורים, הלכה משער הברזל הענקי דרך מערה־יער קטן עד לתל סלעים שהובאו מכל רחבי הונגריה, כל סלע מאזור אחר, ובראש התל, שמדרגות מוליכות אליו, עומד פסל אליזבט, או ארז'בט בהונגרית, שעל שמה נקרא הפארק, ומתחת לפסל, ברחבה, ספסל אבן, ומדרגות מוליכות גם אל אחורי הפסל, ומשם אפשר להמשיך ולטייל עמוק אל תוך היער. ואכן טיילנו קצת. ואמא התיישבה על ספסל האבן הזה, מתחת לפסל אליזבט היא ארז'בט, העלים־עלים ממשיכים לנשור סביבה ואני ממשיכה לצלם - את אמא, את העלים, את אמא עם העלים, את עצי הערמונים - ואמא ממשיכה לשתוק ולנשום את אור הסתו הבהיר הזה ולינוק מזיכרונות ילדותה, השמורים לה כאן, בגן, וכאן, בגן, הם הזיכרונות הטובים ביותר שלה, כפי שהיתה מספרת לנו - בעיקר אחרי הביקור - על מזחלת השלג שקראו אותה רוֹדְלִי, ועל זה שבילתה כאן בגן בכל עונות השנה. הגן היה המפלט שלה מקירות הבית האפל ומהרהיטים הקודרים ומההורים השותקים והמסתגרים איש־איש בפינתו ומהמטפלות העריצות. הגן היה המפלט מהעוני. הגן היה המפלט ממבטי השכנים הקשים, החקרניים, המציצים בחלונות חסרי הווילונות. לכאן, אל הגן, ברחה אחרי הביקור אצל האישה־עכביש. כאן שיחקה עם החברה שלה, גלדיס, שהיתה לה רק שמלה אחת, מנוקדת, שבערב היתה מכבסת אותה ובבוקר לובשת אותה שוב. כאן, בגן, היתה שואבת תעצומות מהשורשים הצעירים ומהעלים המלבלבים, מהפריחה, מבוהק השלג ומרעננות האור.

אמא אמרה אז: אני מרגישה שירד 0 מהגיל שלי. אני עכשו בת שמונה, לא בת שמונים. ועוד אמרה: שום דבר לא השתנה 56 שנה. השער, השדֵרה, עצי הערמונים, צבעי השלכת, העלים הנושרים, הסלעים מכל רחבי הונגריה, המדרגות, ספסל האבן, פסל המלכה אליזבט. ונהרה היתה על פניה. אותה נהרה שהיתה עליהם לפני 56 שנה.

 

איך יכולתי

19.3.03

משנרגעו מצהלות־השבעה - קולות האנשים, חלקם מפתיעים, שדיברו על אמא ועל הבית הישן ואפילו על אמא ואבא - וחוויית ההתאחדות הגדולה בחיי, לראשונה בחיי, עם תמי אחותי - והתמיכה המשפחתית והחברית, והסולידריות, והאהבה הגדולה ממקום העבודה - משנרגעו כל אלה, נפלו עלי רגשות אשמה קשים.

ונפלה חרטה על כל שנות ההחמצה עם אמא, על כל השנים שהקשר אִתה לא היה לי חשוב. איך יכולתי. לא להתקשר אליה ימים ושבועות. לא לשתף אותה בחיי. לא להזדקק לה, לא להתגעגע, לבוא לבקר רק כדי לצאת ידי חובה, לקצר מה שיותר, לחלוף ליד כפר־סבא, או אפילו בתוך כפר־סבא, בנסיעות עבודה, בלי להיכנס אליה, להזמין אותה אלי כמה שפחות.

אמא סבלה מהנתק, סיפרה לי תמי. וכאב לי כשתמי סיפרה איך אמא חזרה כועסת במיוחד מביקור אחד אצלנו, כשנסענו לטייל והשארנו אותה לבדה בביתנו, ואני לא זוכרת (אשרי ההדחקה) ולא מצליחה להבין איך יכולתי לעשות דבר כזה. האם ייתכן שהיו זמנים שחשבתי שעדיף לעשות סדר פסח עם החברים, ואיך ייתכן שבמכשיר טלפון שהשתמשתי בו בעבודה לפני חמש שנים אמא לא נמצאת באף אחד מהחיוגים המקוצרים - כל החיוגים המקוצרים מלאים במספרי טלפון של חברות, ויש אפילו חברות שהיו להן כמה חיוגים מקוצרים: למספר הטלפון בבית, ולנייד, ולעבודה, ומקומה של אמא נפקד. ומובן שלרוב החברות האלו אני כבר מזמן לא מתקשרת, ואילו לאמא, לשמחתי הרבה, התקשרתי יום־יום בשלוש השנים האחרונות, כשהתהדקו היחסים, ולפעמים גם פעמיים ביום.

שתיכן הייתן עקשניות, אמרה לי תמי, ועד שלא התחלת אַת לא קרה כלום.

רוחות סוערות עכשו בחוץ, בנהמות, ברעש רב. קול הגשם במרזב. פעמוני הפח שהבאתי מיוון, חלודים כבר, מצטלצלים. הגשם שוטף את האבק שהביאו הרוחות אתמול. קמתי היום מוקדם אל תוך בית שקט. האיש שלי ישן, יהונתן ישן אצל חבר (צלצל לפנות בוקר להודיע), ואיתמר, איני יודעת אם כבר חזר מהמסיבה.

זו היתה הדרך שלך, אמרה תמי בניסיון לנחם אותי. אם הייתי במקומך גם אני הייתי בורחת מהבית. ואני מבינה שהיא צודקת. הרי גם כשהייתי בבית ברחתי ממנו, רוב הזמן הייתי בחוץ. ובשירות הצבאי התרחקתי מהבית הכי רחוק שאפשר, לדרום הרחוק, והמשכתי בבריחה גם אחרי הצבא - הלכתי ללמוד באוניברסיטה הכי רחוקה מהבית, בירושלים, והמשכתי לגור בה, בירושלים, גם כדי לא לחזור לכפר־סבא. זו היתה הדרך שלי לשרוד את חיי וליהנות ולשמוח בחיי וללדת את ילדַי, הדרך שלי לקיים יחסים נורמליים עם גברים, ליהנות מיחסי־מין - מי היה מאמין שאצליח אחרי הבית הפוריטני, האלים, חסר האהבה וחסר הסקס שלי.

גם רוחות מלחמה סוערות היום. אולי פרצה כבר המלחמה עם עירק ולא שמעתי כי לא פתחתי רדיו ולא טלוויזיה. אני אוהבת את השקט הזה של הבוקר, ואת הבטן הריקה, את הרגשת הצום והניקיון. אני אוהבת את קול הרוח המרעידה את הדלתות וחודרת מתחת לסִפיהן, ואת קול הגשם, וגם את השקט שבחוץ – בשעה המוקדמת הזאת, בשכונה השקטה שלי.

 

ז'קט אדום על רקע כחול

הופעתה של אמא בקלטת שצולמה באולפן "יד ושם" היתה מרשימה: נינוחה, שלווה, כמו מישהי שהגיעה למנוחה ולנחלה וטוב לה, בז'קט אדום שבלט על הרקע הכחול של האולפן, שערה שחור ומסודר, פניה רכים, מסבירים, קולה אִטי ורגוע, דיבורה חי וייחודי ומגוון כל כך כשהיא מספרת על ילדותה, ועל תקופת ההסתתרות כשהגרמנים כבר היו בבודפשט, ועל המחנות. הומור הציל אותי, אמרה על ההתמודדות שלה עם אימי השואה, וסיפרה איך תמיד, גם במצבים הכי גרועים, הצחיקה את חברותיה.

חברות, שמתי לב, זה מוטיב חזק אצל אמא. אמא היתה "זאבה בודדה", אבל תמיד עם חברות. גם במחנות, גם על עברי פי מוות, ברגע שהיה לה איזה פתח הצלה היא היתה הולכת מייד לקרוא לחברות שלה. משהו בה היה צריך את זה חזק. ואכן, בזכות החברוֹת גדלו מאוד סיכויי ההישרדות שלה, כי כקבוצה הן היו חזקות יותר, כוח העבודה שלהן היה גדול יותר. החברות שלה היו חברות פועלות, פועלות באמת.

ומה שעוד מרשים בקלטת הוא כוח הרצון העצום, הנחישות. ראיתי שכולן שם איבדו את הרצון לחיות, וידעתי שהן לא יחזיקו מעמד, אבל אני רציתי לחיות, תמיד רציתי, אמרה שם אמא, ודיברה על כוח רצון כשאין בכלל כוח פיזי. ונזכרתי איך פעם, כשישבנו יחד בבית קפה, היא אמרה לי: תנסי פעם לקום כשאין בכלל כוח פיזי, רק כוח רצון, תנסי את זה, כמה זה קשה. ועוד אמרה לי אז, אני עושה את זה כל הזמן.

פעם אחת ביקשה להפסיק את ההקלטה. לפני כן נעה כמה דקות באי נוחות על כיסאה, מתפתלת. אפשר להפסיק? היא שאלה בעדינות ורכנה קדימה. ולאחר מכן שוב היתה רעננה בצילומים, יושבת זקופה, נינוחה, מדברת בהטעמה, בשטף.

כל הופעתה בקלטת אומרת כבוד. ללא כעס, ללא הטחת אשמה, ללא שנאה, פשוט מספרת, בעדינות, לאט, כמי שמספרת סיפור לפני השינה, תוך עמידה על שלה, וניכר שהיא יודעת שנצפה בה שוב ושוב, אנו הדורות הבאים - הילדים, הנכדים, הנינים.

 

בתים אפלים

אמא ברחה תמיד החוצה מביתה האפל, השותק והקודר, אך שנים רבות אחר כך בראה לה בית אפל משלה, שותק וקודר, ואני, בתהּ, מצאתי ממנו מפלט בחוץ - ביער האיקליפטוסים של כפר־סבא, בפרדסים, בקן של התנועה. אמא ברחה מבית שבו הוריה כמעט לא דיברו זה עם זה, שבו היא עצמה כמעט לא דיברה עם אמהּ, וגם אני ברחתי מבית שבו אבא ואמא כמעט לא דיברו - בעצם לא דיברו כלל, אם לא לוקחים בחשבון צעקות והחלפת מידע יבש - ושבו אני עצמי כמעט לא דיברתי עם אמי.

ואני מברכת על כך שהצלחתי לקטוע את השרשרת הזאת, ושהבית שלי אינו אפל אלא מלא אור. עכשו אני מבינה למה חשוב לי כל כך לפתוח את התריסים כל בוקר ולהזרים את אור היום פנימה, ולמה היה חשוב לי להתקין לבני־זכוכית בקיר הכניסה של הבית, כך שהמטבח יהיה מוצף אור, והבית שלי מלא במוסיקה ושמחה ודיבורים, אולי לא במידה מספקת, אפשר יותר ואני גם רוצה יותר, אך אני מודה על המידה שהגעתי אליה, ואני אמשיך לרצות ולקוות ולעשות שאקבל ואתן יותר מהמנות הטובות האלה.

בית ילדותי ברחוב עמרמי 9 בכפר־סבא היה אפל וחשוך וקודר, לא זכרתי עד כמה עד שתמי הזכירה לי את פרחי הפלסטיק הירוקים־כהים על קירות המסדרון והמטבח - חריצים שהתפתלו סביב עצמם, מכוסים בשכבה עבה של צבע שמן - ורק בשבעה הבנתי עד כמה המסדרון בדירה היה אפל, ואיך כשהחלון והדלת של השירותים סגורים, והרי כמעט תמיד הם סגורים, רוב חלקי הבית חשוכים ואפלים.

ואם מדברים על בתים אפלים, הרי שהבית שגרנו בו קודם לכן - לפני שעברנו לבית הזה ברחוב עמרמי 9, שבו אמא גרה עד סוף ימיה ובו ישבנו שבעה - היה אפל וחשוך אפילו יותר, במידה שעד היום משרה עלי חרדה. הוא היה בשיכון עליה, ברחוב שיפר 5, וגרתי בו מגיל חמש עד עשר, וגם הוא הצליח להישאר בדיוק כמו שהיה. ביקרתי בו לפני זמן מה, והאיש שמתגורר שם מאז דצמבר 1960, שאז עזבנו אותו, היה נחמד למדי והסכים להכניסני פנימה: זה חדר השינה של הורייך, הצביע על אחת הדלתות האטומות. ואכן, כל החדרים ואפילו ההול היו חשוכים לגמרי.

וגם החצר של הבית ברחוב שיפר לא השתנתה - שיחי פרא קוצניים, חוטי כביסה קורסים, עשבים לא מנוכשים - היא רק נראתה לי הרבה יותר קטנה כשחזרתי אליה אחרי כל השנים האלה, לא כמו אז, בילדותי, כשישבתי בתוך גומה שנראתה לי עולם ומלואו, נמשכת ללא סוף. גם החצר הזאת לא השתנתה, אבל בניגוד לאמא, ששמחה לחזור לארז'בט פארק אחרי 56 שנה, אני לא שמחתי לחזור לבית ולחצר ברחוב שיפר 5, ורק זיק זעיר של שמחה היה בי, על שהמקום לא השתנה ועל שאני יכולה - לפחות תיאורטית, במוחי - לעשות בה כבתוך שלי: להעלות, אולי, זיכרונות, לנכס לי עוד משהו מעברי הרחוק, הכאוב, הנידח, הנדחק, העבר שהיום, למרות הכול, אני רוצה להעלות כל פיסה ממנו, גם אם היא כואבת.

אך מיום שאמא "השתחררה" והתחילה להתגורר לבדה - כלומר, מיום שהצליחה להתגרש - נכנס האור לבית. היא היתה פותחת את הדלת למרפסת הגדולה ואת התריסים במרפסת ואת התריסים בסלון ובהול שפונים למדרכה, ואת התריס בחדר השינה שלה שפונה אל הכביש, וכל הבית היה נמלא אורה: המסדרון, ופרחי הפלסטיק שעל קירותיו, שמאוחר יותר נצבעו מחדש ונמחקו לגמרי, וההול כולו, והמטבח ופינת האוכל, מכונות הכתיבה על השולחנות בהול והפסנתר בפינת הסלון.

 

ימי בית החולים

22.3.03

אלה היו ימים מאושרים.

בנסיעות שלי אליה, פעמיים בשבוע, וכמעט כל שבת, לפעמים לסוף השבוע כולו, בישיבות הממושכות לידה, אוחזת בידה, הייתי מאושרת. שלווה. חיי יצאו ממסלולם, קפאו. הפסקתי לצאת בערבים לאירועים ספרותיים, לבילויים, לחברות - כשישנתי אצלה בביתה בכפר־סבא, באותם ימים שביקרתי אותה בבית החולים, לא היה לי כוח, לא פיזי ולא נפשי, לבלות עם חברות - ראיתי פחות את משפחתי, קראתי פחות, לא ראיתי סרטים, ועם כל זאת אלה היו ימים מאושרים. כמה מוזר. ואולי לא. הרגשתי שאני בשליחות, על מסלול קדוש. שגם הדברים הפעוטים ביותר, כמו להחזיק את ידה של אמא, לנגב את פיה, להיטיב את תנוחתה, להזדעק על כל כאב שלה, הם החשובים ביותר.

אמא לא דיברה. לא הצלחנו לתקשר עמהּ, ובכל זאת יכולה הייתי לחבקה, לערסלה בזרועותי. לפעמים אמא הידקה את ידי אליה וליטפה אותי על לחיי. אמא היתה כמו תינוקת. והשפעתי עליה אהבה כמו שמשפיעים על תינוקת. הרעפתי עליה אהבה יותר מאשר בכל ימי חיי. נגעתי בה יותר מאשר בכל ימי חיי, וכל פעם נגעתי בה יותר. אני זוכרת את היום שבו היא ישבה בכיסאה, רחוצה, שלווה, ואני חיבקתי אותה, ערסלתי את ראשה בזרועותי וליטפתי את חלקת צווארה, התפעלתי מהעור הרך החלק והנקי שלה, ללא קמטים, עור נעים כל כך, ופשוט היה לי נעים.

והכול הוביל אל יום המוות שלה, רגע המוות שלה, רגע קדוש ומקודש, זוהר בזוהר מלאכים.

איני זוכרת איפה שמעתי או קראתי שמוות הוא כמו לידה, ובאמת המוות שלך היה כמו לידה, היית שלווה, כאילו נולדת אל משהו אחר, כאילו יצאת מתוך הגוף המעונה שלך אל משהו אחר, יפה יותר.

 

אחריות, קנאה

27.3.04

ותמיד היא נסעה אליכם באוטובוסים, אמרה תמי בלי תרעומת. אפילו לתחנה מרכזית לא לקחתם אותה. ואני נזכרת, וכמובן היו סיבות, היו ילדים קטנים, תינוקות, אוטו אחד, עבודה, אבל היום אני לא מסוגלת להבין את זה. מישהו זר הייתם לוקחים, אמרה תמי באותה שיחה נוקבת. ואני אומרת לעצמי: מספיק להלקות את עצמי כל הזמן. יש לשבח על ההתקרבות הגדולה, שרוב האנשים לא זוכים לה. ומזל אמרה, זה לא רק את, זה גם היא. ההחלטה היתה של שתיכן, האחריות של שתיכן, גם עליה, על אמא שלך, האחריות.

באותה שיחה סיפרתי לתמי איך חשבתי תמיד שאמא אוהבת אותה יותר. עכשו זו נראית לי מחשבה זרה, אבל אז זו היתה האמת שלי, חקוקה בסלע, ולא היתה קיימת כל אפשרות אחרת. ובכל פעם שאמא סיפרה לי בטלפון על הילדים של תמי, נצבט לי הלב מקנאה. הו, המפלצת ירוקת־העין.

 

כפות רגלייך

8.4.04

אני נזכרת בכפות רגלייך הקטנות, המעוצבות, עם הדפורמציות האופייניות להן: בוהן קצת גדולה יחסית לשאר האצבעות, הציפורן של האצבע הקטנה עבה במיוחד. בבית החולים היה צריך לקרוא למניקוריסטית שתקצוץ אותה, והמניקוריסטית ביקשה על נפשה, לא היתה מסוגלת לשהות במקום הזה.

על שפת ימה של תל אביב הסתכלתְּ על כף הרגל שלי ואמרת שלשתינו יש בעיה, לך יש פלטפוס, ולי יש קשת גדולה מדי. באותו רגע, על שפת הים, נעלבתי, איך את לא רואה את כף הרגל הנפלאה שלי ורק ביקורת יש לך, והפסיק להיות לי נעים - ולא נהניתי מכל מה שהיה לים ולאוויר להציע, אבל היום, עכשו, כשאני נזכרת בזה, הפלא ופלא, הזיכרון אחר לגמרי: אני זוכרת את שפת הים, את נעימות האוויר, את החול, את האנשים מסביב, את המטקות, הכול דומם ועובר על פני, חי בזמן אחר, ואני זוכרת את הנעימות שבה היינו שרויות שתינו, נעימות שאז לא היתה נעימה לי בכלל, כי נפגעתי ממך ונטרתי לך על הערתך, והנה עכשו, היום, שנים אחר כך, טוב לי ונעים לי לראות את שתינו שם, על החוף.

לילה. עדיין לא האיר השחר. קולות המואזין מהכפר הסמוך מסתלסלים ברמקולים ומתהדהדים בצלע ההר, ציפורי הלילה בציוצים זעירים־מהירים מפליאות כוחן גם הן, חזק יותר מאשר בבוקר. רעש חבטת כנף של איזו ציפור גדולה בעץ האורן הגדול מולי, ופתאום - גשם, טיפות גדולות, מהוססות. אני ממהרת להוריד את הכביסה מחוטי הכביסה, אך הגשם מפסיק כמו שהתחיל, בפתאומיות. עיגולים קטנים יוצרים משטחים בהירים על שולחן הפלסטיק הלבן, וברעננות החדשה שבאוויר המאובק אני ממשיכה לכתוב, חוזרת אל כפות רגלייך.

רואה אותן, דווקא אותן, רחוק. אז, כשהיית בריאה, וישבת וכפות רגלייך יחפות, והלכת וכפות רגלייך יחפות, ומעליהן התנשאו שוקייך העדינות והקטנות, ומעליהן הירכיים - עבות יותר. שיער הרגליים שלך היה דליל. שערות ספורות, אפורות, עקלתוניות. והיה שטח חלק לגמרי ליד הצלקת הארוכה בצד השוק, באותה רגל שנפצעה, כנראה, ברכבת המוות שנסעה בלי סוף, כשנפלת על האנשים, כשדרכו עלייך. באיזו רגל הצלקת, את זה אני כבר לא זוכרת. והירכיים חלקות גם הן - ללא שיער, והעור חלק־חלק, גם בגיל שמונים.

קול המואזין פסק. אני בגופייה לבנה ותחתונים, ללא משקפיים, במרפסת. פנסים כתומים על צלע ההר מולי כמו עדשות־עיניים כתומות, עיגולים שמתפזרים אל תוך החושך. מתחת לכל עיגול כזה משטח לבנבן מואר ופסים לאורכו, אולי עצים. האורן הגדול מתנשא מעלי כמו ענק חשוך. מאחוריו נבדלים השמיים מהחושך, ויום חדש מתחיל לעלות.

ואני חוזרת אל כפות רגלייך, אל הבוהן שלך השמנמנה. במחנות נתנו לך נעליים קטנות, הלנת על כך בקלטת של "יד ושם", תלונה בודדה כמעט. כמה סבלת מהנעליים הקטנות. רגליים כל כך קטנות, אני חושבת עכשו, וקיבלת נעליים אפילו יותר קטנות, בטח נתנו לך נעליים של ילדים. חודשים אחר כך, במחנה אחר, התלוננת עדיין על הכאבים ברגליים מהנעליים הקטנות.

שוב רסיסי גשם דקים. האוויר לח, מלא רסיסי טל עבה, כמו באפריקה. מדוע הופיעו אצלי דווקא היום כפות רגלייך. הן המרכז, בקדמת התמונה, גופך - שחקן־משנה - נישא מעליהן, יושב, עומד, לא בפוקוס, לא ממוקד. הפוקוס הוא על כפות הרגליים, שעכשו הן יפות מאוד בעיני, ואני לא זוכרת שום פלטפוס, לא זוכרת את העור העבה שהופיע פה ושם.

געגוע לכפות רגלייך.

הגרביים שלך, קצרים תמיד, ותמיד מכותנה, לא סבלת בד אחר, מתרפטים מהר, מידלדלים מהר, לא אחידים, לא מתוחים, אבל תמיד נוחים, הרבה גרביים בארון, מגֵרה מלאה. תמיד יש כשצריך.

לפנות בוקר ביקרו אותי כפות רגלייך, אף פעם בעבר לא עסקתי בהן במחשבתי, אבל הבוקר, לפנות בוקר, כשהתעוררתי, הן באו אלי ומילאו את מחשבתי. כפות רגליים קטנות, עדינות, רפויות אך איתנות, חלקות, שהן שלך, רק שלך, ואיכשהו, לא מטריד אותי בכלל שהן נמצאות שם בכפר־סבא מתחת לאבן אדומה, באדמה, אכולות תולעים. כפות רגלייך שלך חיות עכשו אצלי - חשופות, קטנות ומעובות. כפות רגלייך מזהיבות אלי בחושך.

ועכשו, מאוחר יותר בבוקר, כשעיני עצומות, מקיפות אותי פנייך בנעימות, דורית, את אומרת, במלעיל של הונגרים, דו־רית, דורית, את אומרת, זה כל מה שאת אומרת, וקולך מביע אהבה, ועניין, והבנה, ונעימות, פנייך ברורות ויפות ומרחפות, פנייך רוחפות אלי וקוראות בשמי.

 

התרמיל

10.4.03

חודשיים ועשרה ימים לאחר מותך אני מסדרת את התרמיל הקטן, הירקרק, שאתו תמיד הייתי באה אלייך, התרמיל שהכיל תמיד את המחברת הקמוטה שלי וספר או שניים, ובקבוק מים, וגרביים נקיים, ווֹקמן איכותי, וקלטות, מדיטציית בוקר וערב של לואיז היי, קלטת של אֶנִיָּה, קלטת של מוסיקה קלסית.

בתא הקטן הקדמי נמצאות עדיין בטריות - נטענות ולא נטענות, משומשות וחדשות במעורבב - וכפית חד־פעמית, תמיד טוב היה שיהיה ולא אתרוצץ לחפש אצל האחיות אם במקרה ארצה לתת לך לטעום דני או רסק תפוחי עץ, וקשית, מהימים שחשבתי שתוכלי עוד לשתות, כשלא ידעתי שהשתייה קשה הרבה יותר מאשר בליעת אוכל.

 

מתכון לבלינצ'ס

18.4.03

בבוקר, במרפסת, עלה במוחי כתב־היד של אמי. הדבר היחיד שיש לי וכתוב בכתב ידה - חוץ ממחברת זיכרונותיה שלקחתי מביתה ואפסנתי, עד שתגיע זמנה - הוא מתכון לבלינצ'ס. הכנסתי אותו לאוגדן של כל המתכונים שלי. רטט עובר בי כשאני רואה את המסמך הזה בכתב ידה. מפליא, לא מובן. בסך הכול כתב יד, אבל קִרבה נוצרת מייד ביני לבינה.

שבוע לאחר מותה הלכתי ל"יד ושם". איני זוכרת עכשו לשם מה, כנראה לחפש משהו שרצינו שייחקק על מצבתה, אולי תאריכים מדויקים. בכל אופן, שם, ב"יד ושם", במחשב, תחת שמה המקורי - מזאי קלרה - התברר לי שיש לה שם נוסף: אוגוסטה. היו מסמכים בכתב ידה, דפי עדות שלה שנסרקו והועלו למחשב, עדויותיה על אנשים שמתו מול עיניה, ביניהן מוּצִי, הבחורה שהשתגעה מרעב בקרון, בנסיעת־המוות של שלושת השבועות. אני זוכרת את הרטט שעבר בי כשקפץ אלי, מתוך המחשב, כתב ידה, ולא הייתי צריכה לקרוא את הפרטים האינפורמטיביים כדי לדעת שזאת היא, שזה כתב היד שלה, כתב יד שאזהה תמיד, על אותיותיו החורגות מעלה ומטה מן השורה, ועל המרווחים האופייניים וההטיה האלכסונית ימינה והשתנותו תוך כדי כתיבה, ועל הרכות שלו, רכות עם ביטחון.

הלמד עולה הרבה מעל לשורה, לגובה כפול מגובהן של רוב האותיות האחרות, הנון הרגילה יורדת מטה כמו נון סופית אך מסתיימת בעיקול, יורדת אפילו יותר מאשר הלמד עולה, הקוף ללא רווח בין שני חלקי האות, מעין נון הפוכה, החית - לפעמים עם רווח, כמו ריש ואחריה וו, לפעמים לא, המם הרגילה הולכת ויורדת כלפי מטה תוך כדי כתיבתה. בכל שורה יש ירידה בריכוז, באחידות, והמתכון כולו נכתב על דף שורות מצהיב שנתלש ביד ממחברת ונחתך באמצעיתו.

מה יש בו בכתב היד שלה שמקרב אותי אליה? אולי הייחודית שלו, כמו של טביעת אצבעות, אולי כי הוא מראה שמשהו ממנה יכול להישאר לנצח, טביעת כף ידה בעולם, אולי כי אני מעלה אותה אז בעיני רוחי כותבת, עירנית וצעירה.

 

על כוחו של כתב־יד

הרבה כוח יש בכתב־יד, וזאת נוכחנו לדעת בחודשים האחרונים בבית החולים. הכול התחיל ביום החמישי לאחר השבץ, כשרק ידה הימנית היתה פעילה. אמא שכבה בעיניים עצומות ולא דיברה, לא יכולנו לתקשר, לא ידענו בבירור עד כמה היא בהכרה, כמה נותר מתובנתה (מבחינת הרופאים היא לא היתה בהכרה כלל, וכל תנועותיה היו "לא רצוניות", אבל אנחנו לא לגמרי האמנו להם, וידענו שהיא יודעת שאנחנו שם, בעיקר כאשר לחצה בחוזקה את כפות הידיים שלנו), אבל ידה הימנית היתה באמת פעילה מאוד - היא עשתה בה דברים שנראו כמעט בלתי־אפשריים: פתחה חיתולים מהודקים היטב, השליכה מעליה את כלי המיטה, שלפה מגופה את כל הצינורות, וחשבתי: מה עוד אפשר לעשות עם היד הזו, הפעילה כל כך? וחשבתי: אפשר לכתוב. ואיזו התרגשות גדולה היתה כשאמא כתבה, אמנם בכתב יד לא ברור, לא הבנו הרבה בהתחלה, אבל במשך הזמן זיהינו את המילים כשהיא כתבה "אני אוהבת אתכם", וכשהיא איחלה יום הולדת שמח לטמיר, הנכד שלה, בנה של תמי אחותי. הרופאים דווקא לא התרגשו מהשרבוטים שלה, בשבילם היא המשיכה להיות חסרת הכרה - אבל זה כבר סיפור אחר.

עכשו, כשאני מסתכלת במחברות האלה שאמא מילאה בבית החולים, בכל דף כמה מילים, יורדות למטה, עולות אחת על השנייה - יש לזכור שבדרך כלל היא כתבה בעיניים עצומות - לבי נחמץ להידרדרות הזאת, אבל אני גם חושבת שעצם מעשה הכתיבה נתן הרבה כוח לאמא וגם לנו. היו שם תקווה, ועידוד, והוכחה לאמא שאנחנו יודעות שהיא בדיוק כמו שהיתה תמיד, למרות שניטל ממנה כוח הדיבור.

 

מוסיקה וקבצים ריקים

25.4.03

אני שמה את שוברט, פרנץ שוברט, הסימפוניה הבלתי גמורה, ואחר כך את רוזמנודה, מוסיקה לבלט. את שוברט אהבת במיוחד, ואני בכלל לא מכירה אותו. היא ממש נ ה נ ת ה ממוסיקה, אמרה נעמי, חברתך, במועדון הגימלאים של כפר־סבא. אני רוצה לשמוע עכשו את כל הדיסקים שלך, אני אקח עוד כמה מהם - את מנדלסון, וגריג, ושומאן, דיסקים בעטיפות נייר. אני רוצה לשמוע כל מה ששמעת, כל מה שדיבר אל לבך, השקיט אותו בכל הסערות. אני רוצה להכיר טוב יותר את העולמות הפנימיים שלך, ששום דבר חיצוני לא יכול להם.

אתמול ניגשתי סוף־סוף למחשב שלך ומצאתי קובץ אחד שלך שהיה חדש לי, קובץ יחיד, "מוסיקה" קראת לו. עמוד אחד. אני מזהה את ההקלדות שלך כמו שאני מזהה את הקבצים שלי, והקובץ נפתח בשאלה מה הפסדתי. עמוד אחד שבו את פורשת את התנהלות חייך המוסיקליים, את אהבתך הגדולה למוסיקה - הקשבת לרדיו בילדותך, ולמדת לנגן על פסנתר, המורה שלך אמר לאביך שיש לך שמיעה אבסולוטית; ואת האכזבות שהיו לך כל חייך ממוסיקה - כשהפסנתר של נערותך נמכר כדי שאפשר יהיה לקנות עצים להסקה, כשלא יכולת ללמוד עקב הצורך להביא לחם הביתה, כך כתבת, משתמשת במילה ל ח ם, מילה שורשית, כבדה, אמיתית, ואת מסיימת את העמוד הזה, הנוגע ללב, בקביעה שיכולת להיות פסנתרנית או מורה לפסנתר אך פנית למכונת הכתיבה ולמחשב. תאריך הקובץ הוא ה־30 לינואר 2000, שלוש שנים לפני פטירתך, ב־1 לפברואר 2003. היית אז בת שבעים ותשע וחצי, ואת שואלת שם, ממש בסיום, מדוע בעצם את לא חוזרת ללמוד מוסיקה עכשו. אמא יקרה שלי, אני זוכרת שהמילים האלה ממש עלו בי כשקראתי את המסמך, הנה עוד אות בשבילי להתחיל ללמוד לנגן בפסנתר למרות שלא ניגנתי מימי, למרות שאצבעותי הולכות ובוגדות בי, אך הרצון לנגן מפעֵם בי, אולי באמת אתחיל לנגן, על מנת שבסוף ימי לא ימצאו ילדי שלי, על המחשב שלי, קובץ כזה של החמצה.

שום טרוניה לא צצה בין מילותייך, כשכתבת שהיית צריכה להביא לחם לבנותייך, להיפך, ציינת בסיפוק את "התרחבות המשפחה", את העובדה שאת כבר סבתא לנכדים וממשיכה לתת. כתבת את זה בלי שום חרטה, מתוך השלמה מלאה עם חייך.

וחיפשתי עוד, ונכנסתי לקבצים עם שמות מבטיחים, אבל לא מצאתי שום דבר נוסף. הקובץ שנקרא "my life", למשל, היה ריק, לדאבוני. היה אפילו קיצור דרך ל־"my life", אבל גם הוא, כמובן, לא הוביל לשום מקום. איפה הם חייך, אמא?

 

חלום או מציאות

אתמול סיפרה לי תמי חלום שחלמה בלילה, איך היא מגיעה אלייך ומוצאת אותך בבית, בריאה, ואת אומרת שחזרת, בודקת מה יש במקרר, ושתיכן מגלות שהוא ריק, ותמי אומרת לך שעכשו, כשאת מתה, הכסף הפסיק להגיע, ואת אומרת, כמה אופייני, שאין בעיה, נסדר את זה, וכך ממשיך החלום במין ערבוביה של חלום ומציאות, וכשתמי סיימה לספר את החלום שאלתי אותה: ולא הלכת בבוקר לבדוק שהיא שם, ואיזה חלק קטן בתוכי היה דאוּג שמא באמת חזרת ואת שם בדירה לבד־לבד כל הזמן הזה.

אני רואה אותך יושבת לבדך במרפסת שלך, מסתובבת בביתך, ניגשת למחשב, מתיישבת על המיטה שלך בחדר השינה ופותחת טלוויזיה, צופה בה כשחצי מגופך מוטה אליה והחצי האחר מוטה אל הדלת, כאילו את ממתינה למישהי שתבוא.

רוח חזקה נושבת עכשו, מפילה עלי את השמשייה, עץ האורן מולי גועש, הכול מתמלא אבק. גם הדף הלבן הזה מתמלא אבק וחלקיקי גזע וענפים. פירות האורן נופלים על שולחן הפלסטיק כמו זחלים כתומים עבים, מפרפרים במחול עוועים, דלת הברזל מכה בחוזקה, הדפים עפים, פעמוני הפח מיטרפים על החוט.

השרב, כנראה, נשבר.

 

יום השחרור שלי מהעבודה

30.4.03

אתמול צעקתי אלייך במכונית: את יודעת, אמא, אני משתחררת מהעבודה, יוצאת לפנסיה!

הו, אמא, לו היית כאן, לו היית בריאה, היינו עכשו מבלות כל כך הרבה. זמני לעצמי עכשו, אני משוחררת, פנויה, סיימתי את "העבודה הקבועה" שלי במשרד הממשלתי, כמו שרצתה דודה מרים, אחותך, כל השנים, "כי זה נותן ביטחון בחיים". קראתי אתמול על מישהי שכתבה ספר על אביה, והיא מספרת בו שאמא שלה לא תפקדה מבחינה אמהית, למרות שהיתה אינטלקטואלית ומעניינת וכו', ואחותה הגדולה היתה לה כאם, וחשבתי שגם לך, בעצם, היתה אחות כזאת. רק עכשו הבנתי - מרים היתה כמו אמא שלך: דאגה לך, טיפלה בך, סיפקה את צרכייך כלכלית וגם נפשית. שעות הייתן מדברות. והיה לך אפילו "מרד הנעורים" שלך במרים, ואת שעות הפינוקים שלך עם מרים, והשעות שאת טיפלת בה - ממש יחסי אם־בת.

אני משוחררת, אמא, עתותי בידי, ואני אכתוב - מפיך - את הספר של חייך, על ילדותך, על השואה, כל מה שאמצא - יש את המחברת שהשארת, והקלטת של "יד ושם", ואדבר עם חברותייך, ואולי גם אמצא חומר על גודולו, עיירת הולדתך.

אתמול היה יום השואה. הדלקתי נר זיכרון. בערב צפיתי בטלוויזיה בתוכניות על השואה, זפזפתי בין הערוצים, צפיתי עד שלא יכולתי להכיל עוד. איזה כוח עמידה היה למי ששרד. התבוננתי בבני השרירי, רק בן 14, כאילו הוא שם, נפחד, יודע שגורלו נחרץ, יודע שאין מקום בעולם הזה לילדים יהודים, מורעב, עסוק בלהביא אוכל למשפחה, בלי נחמה.

 

מקהלות

קלטות־קלטות של שירי מקהלות אצלך בבית על מדפי העץ.

כל כך כאב לך כש"זרקו" אותך מהמקהלה. רק בשבעה הבנתי מפיה של דיתה, חברת גרעין שלי שהיתה אתך במקהלה, שהוחלף מנצח, והמנצח החדש העיף כשני שליש מהמקהלה, צעירים וזקנים. לא, אותך לא עניין שהעיפו גם אחרים, רק העובדה שאותך העיפו הטרידה אותך. אף פעם לא עסקת בהשוואות. לא אמרת לזה יש ולי אין. מעולם לא אמרת חסר לי, כואב לי. ההשוואות, בהן אני נגועה, לא עניינו אותך. זה היה עיקר כוחך - האינדיבידואליזם שלך, העובדה שהיית אדם שלם לעצמך. כל מה שקרה - קרה לך, לכולך, לך במאה אחוז. כשהכניסו אותך לרכבת על גבול הונגריה־גרמניה, למשלוח לגרמניה, אותך ואת קבוצת הפועלות שהיתה יחד אתך, לא זכרת כמה עוד היו אתך, זכרת רק את עצמך ואת חברותייך הקרובות. המראיינת של "יד ושם" היתה צריכה לשאול סדרה של שאלות תקיפות עד שהיא הצליחה לחלץ ממך שזה היה טרנספורט רגיל. המוני אנשים על הרציף, דחוקים, מצטופפים, מבוהלים, אך בתודעתך, אמא, נטבעתן רק את וחברותייך, נכנסות לקרון מפואר "כי נגמרו להם הרכבות".

אני כותבת במרפסת. למטה, ברחוב מקביל, מהומת בוקר ישראלי: "בעל רכב ניסן ירוק שמספרו ־־־־־־ החונה ברחוב חי"ל שבעים וארבע מתבקש לבוא לרכב", חותך רמקול חזק את השקט של השכונה. שלושה צעירים בטריקו שחור ובמשקפי שמש סובבים את הרכב, פותחים חלון, מנסים לפתוח דלת, מתכופפים מתחת לרכב, ושוב: "בעל רכב ניסן ירוק שמספרו ־־־־־־ מתבקש לבוא לרכב, ולא, ייגרם נזק כ ב ד לרכבו. כאן חבלן המשטרה".

אני צופה במתרחש מהמרפסת, בתי הכפר הערבי עיסאוויה שוקטים מולי, קול תרנגול רחוק, ובהרף עין נעלם רכב המשטרה על אורותיו הכחולים המהבהבים, נעלמים אִתו גם הצעירים. הניסן הירוק עומד עדיין במקומו. מרחוק נשמע קול עורב.

 

ידך הקטנה

ידך הקטנה. בסרט שצילמתי פעם, במצלמת סופר 8 מ"מ עם קול, את מדברת ואני משתהה ארוכות עם המצלמה על ידך, עוקבת אחריה מלמעלה, מן הכתף ועד כף היד המונחת על ירכך. תמיד ריתקה אותי כף היד שלך. ידך הקטנה, שנחלשה עוד יותר במחנות. ידך הקטנה שנפצעה במחנות. ידך הקטנה שהתעקשה לעבוד במחנות (רק ידיעת הגרמנית וחלקת לשונך הצילה אותך). ידך הקטנה שלא יכולה היתה להחזיק צלחת כבדה, ששמטה כל הזמן כלים בביתך, שקילפה בסכין בגסות תפוחי אדמה, משאירה רצועות גדולות של קליפה, שחתכה בצל באלכסון, פרוסות גדולות, לא אחידות.

ידך, האיבר החלש ביותר בגופך, שהפכה בבית החולים לאיבר היחיד שמתפקד, שמחבר בינינו. באמצעות ידך הקטנה ידענו שאת יודעת שאנחנו שם, שטוב לך כשאנחנו שם, שאת אוהבת. רק אז, כשעינייך היו עצומות, כשנשללה ממך יכולת הדיבור, כשלא זזת, רק אז, כשרק היד היתה פעילה, ליטפת את לחיי ומוללת את שערותי הארוכות.

 

הבת הקרובה

5.5.03

תמי, אחותי, ראתה את אמי יום־יום, ולפעמים אפילו כמה פעמים ביום, כל חייה. היא זו שקבעה את מקום מגוריה ליד אמא ולא התרחקה כמוני לקצווי ארץ, היא זו שבצבא ביקשה מגורים בבית ולא הרחיקה כמוני לקיבוץ בדרום, היא זו ששנים התחבקה התלטפה ליטפה והתנשקה עם אמא כשאני עוד לא העזתי לגעת, היא זו שהלכה בשבילה לעירייה לקופת־חולים לקחת תרופה לחנות מכולת לקנות ירקות גבינה צהובה סודה בירה שחורה סודה עם אמא בלי אמא להכין את אמא לנסיעה, היא זו שדאגה שתמיד יהיה לה אוכל, שיהיו שניצלים קטנים במקרר דג מלוח חמאה קֶרֶזֶט לחמניות טריות שכל בוקר הביאה בדרכה לאמא ממאפייה ליד ביתה ושתיהן אכלו יחד, היא גם זו שקבעה את מקום העבודה שלה בתוך ביתה של אמא, ואמא היתה מסתובבת בביתה ושומעת את קול מכונת התפירה של תמי ואת קולה של תמי בטלפון, ולפעמים סתם יושבת ומתבוננת בה, תמי היא זו שחפפה את ראשה של אמא ועשתה לה תספורת וצבעה את שערה התאימה לה את בגדיה כיבסה תלתה נתנה תנור לתיקון, עזרה לאמא לצאת מהמקלחת הגישה מגבת אחרי שסיבנה וקילחה, ריהטה את הבית תפרה כיסויים לכריות תלתה תמונות קראה לטכנאי לאינסטלטור לפורץ דלתות, תמי היא זו שכשאמא אושפזה - בבית חולים בית לוינשטין בית הבראה - באה יום־יום והביאה מה שחסר ושכחה והביאה שוב קלטות וספרים ותכשירי היגיניה למיניהם (אמא בזיכרונותיה: אצלי היו הכי הרבה דברים, האחיות שאלו מה אני צריכה כל כך הרבה) ומסרק ומברשת ופינצטה, תמי היא זו שמצאה תמיד את אמא בבית אחרי נפילותיה, אירועיה המוחיים, דיכאונותיה, היא זו שלקחה אִתה את אמא לחברות לארוחות צהריים לים לברֵכה עם הילדים שלה או בלעדיהם ולביתה לארוחות ערב שבת לצהריים, היא זו שהביאה את ילדיה לאמא כל הזמן והביאה את אמא אליה לעשות לילדיה בייביסיטר, היא זו שסכה את בשרה של אמא בשמן בחודשים האחרונים לחייה עשתה לה מסאז'ים מקלחות מסאז'ים עם מים הניחה כריות להיטיב את תנוחתה שמיכה בין כף הרגל לדופן המיטה שהרגל תהיה ניצבת ולא תאבד את יציבתה, היא זו שפינתה את כל זמנה להיות עם אמא, היא, אחותי, ומכיוון שהיא היתה שם כל השנים, אם מסיבוב הנסיבות אם מבחירה, ואני לא הייתי שם כל השנים - מבחירתי שלי, את זה אני מבינה - הרי שמצד אחד הייתי רגועה, אמא בידיים טובות, ויכולתי לחיות את חיי בשקט, חוגים כתיבה בילויים חופשות ארוכות, ומצד שני הרגשתי דחויה, לא יכולתי להידחק בין אמא לבין הבת הקרובה אליה, וגם קינאתי, כן, קינאתי בתמי כי אמא אוהבת אותה יותר, כך האמנתי, ואש הקנאה היתה לי מחסום נוסף להתקרבות, וחוזר חלילה.

אחותי הטובה. עכשו אני מתקרבת אלייך יותר ויותר, מתחבקת אתך יותר ויותר, מדברת אתך כל יום בטלפון, וטוב־לבך, ועורך, ורכותך, ואהבתך, מחיים בי את אמא, וטוב לי להתחבק אתך ולחוש את גופך הרך צמוד לגופי.

 

עוף ממולא

6.5.03

ביום העצמאות, לכבוד יום ההולדת שלי, אמא היתה מכינה לי תמיד עוף ממולא. היא היתה קושרת את רגליו וכנפיו בחוט, בתפירה מרושלת כדרכה, ואחרי שעתיים ויותר הוא היה יוצא מהתנור שחום ומבריק, והמילוי שלו לח ועיסתי ועסיסי ומלא פטרוזיליה, מילוי מלחם, איך לא, לחם שהיה לאמא סם חיים כל חייה. הסוד של המילוי, אמרה תמי, שהוא מתבשל המון המון המון זמן, עם הרבה פטרוזיליה, על מחבת. אהבתי מאוד את המילוי הזה, ואמא, בימיה הטובים, היתה מכינה אפילו שני עופות, אחד אכלנו אצלה ואחד לקחתי הביתה, לירושלים.

אמא תמיד זכרה את יום ההולדת שלי, וייחסה חשיבות גדולה לכך שהוא חל ביום העצמאות, שאז, כך אמרה, פילסה את דרכה בין המוני החוגגים לבית היולדות. והנה, כשבדקתי לא מזמן בלוח השנה, התברר לי שתאריך הולדתי באותה שנה, שנת 1950, חל שלושה או ארבעה ימים תמימים אחרי ערב יום העצמאות, שהוקדם באותה שנה, ואני תוהה, הרי קשה להטיל ספק בזיכרון החשוב הזה של אמא, וכל השנים היא חגגה לי את יום הולדתי דווקא ביום העצמאות, ולכן אני שואלת את עצמי - האם ייתכן שאמא שהתה בציריה שלושה ימים? זה מתאים ללידה הקשה שסיפרה עליה. ואולי באותה שנה, שנת חמישים, שנתיים לאחר קום המדינה, חגגו את יום העצמאות כמה ימים, ונמשכו החגיגות עד יום שישי בערב.

את המתכון של העוף הממולא לקחה אִתה אמי במותה.

 

שיחה על כוס מיץ

13.5.03

אמא תמיד אהבה פה את החמוץ־מתוק, היא ידעה להזמין, בחוץ לארץ היא הזמינה פעם מרק קרם צ'דר, את זוכרת, משהו מעולה, נכון, נכון, אנחנו אומרות, כמה ישבנו בבתי קפה ובמסעדות, ואמא, כשהיתה צעירה, לא היה לה כסף לקנות כוס מיץ, חשבה שאם תתחתן יהיה לה כסף לכוס מיץ, אבל לא בגלל זה היא התחתנה, אומרת תמי, אלא בגלל הילדים, ואני אומרת, משתי הסיבות - כי רציתי ילדים, ככה היא אמרה לי, ולא היה לי מי שיקנה לי כוס מיץ. ואני מספרת לתמי על אסתר ראב שהיתה חולה שנים במלריה והתמודדה עם מתקפות הערבים על פתח תקווה ולא הצליחה באהבותיה ורצתה לצאת מבית הוריה, ומסכמת: גם היא, כמו אמא, רצתה להתחתן כדי לשפר את מצבה, אבל גם כדי שיהיו לה ילדים.

אנחנו שותקות כשמוגש המרק ותמי שואלת, ראית במגֵרה השנייה במסדרון, שמתי שם דברים שהיא גזרה, כתבות עלייך, ומשהו מהטקס כשקיבלת את התואר, כמה פעמים רציתי להגיד לך ושכחתי, כל מיני גזרי עיתון יש שם, היה לה מאוד אִכפת ממך.

אנחנו יושבות ב"סן שן", מסעדה שהלכנו אליה פעמים רבות עם אמא, תמי עם אמא, אני עם אמא, ומעלות את שמות בתי הקפה והמסעדות שהיינו בהם עם אמא, ב"פָּלִי" ברחוב ויצמן, מקום שכבר לא קיים, ואחר כך, כשלא יכלה ללכת, היינו הולכות הרבה ל"פאבליק קפה", שם החניה קרובה לבית הקפה, כל כך הרבה פעמים היינו שם, היינו צריכות לעשות שם כרטיס מנוי, ובהוד השרון היינו כמה פעמים ב"פסיפס", גם הוא כבר נסגר, והיינו ב"ארז" בנתניה, וב"פוקט" וב"תפוז" בבצרה, שם יושבים בחוץ בין עצי פרדס, ובהרצליה היינו, וברעננה, ותמי מספרת על בית קפה בנחלת בנימין שהיא הושיבה בו את אמא והלכה לסידורים שלה, ואני נזכרת שאמא אהבה את "פוקצ'ה" בירושלים, היינו מזמינות שם כבד עוף עם בצל מטוגן ותפוחי עץ מקורמלים, מנה אחת לשתינו, ואיך ישבנו גם ב"פונדק עין כרם" בעין כרם, ובהונגריה, כמה ישבנו בהונגריה, משהו משהו, ואיזה שמות יש לאוכל שלהם, קוקוריצה, רוקט קרומפלי.

 

רוקט קרומפלי

וכמה שאהבנו לאכול רוקט קרומפלי, אחותי ואני: שכבה של תפוחי אדמה מבושלים, עליה שכבה של ביצים קשות, עליה שמנת, וחוזר חלילה. המאכל נאפה ב"סיר פלא", ואכן מה שיצא ממנו היה פלא. תפוחי האדמה היו משחימים בקצותיהם, חלמון הביצה היה מתפורר ומסתמרטט ומתקבץ אל הרווחים שבין תפוחי האדמה, חלבון הביצה היה משחים אף הוא, והשמנת היתה נספגת בנקבוביות של תפוחי האדמה והביצה ומשמנת ומזהיבה אותם, והיינו אוכלות מהמאכל ההונגרי הזה עוד ועוד, תמי ואני, הבטן היתה שבעה אך החֵך רצה עוד.

אמא הביאה סיר כזה, של רוקט קרומפלי, ליום ההולדת ה־50 שלי, אותו חגגתי בחיק הטבע, ליד מנזר בית ג'מאל בהרי ירושלים, בנות בלבד, רובן לבושות לבן, היכן שאמא רקדה את ריקודי הבטן הראשונים והאחרונים שלה, ופניה, בסרט הווידיאו, מלאים חיוניות ושמחה. היא הכינה את כל המצרכים מבעוד מועד, וקמה לפנות בוקר כדי לשים את הסיר־פלא על האש, כי הכי טוב לאכול את זה טרי, ותוך זמן קצר חיסלנו את הכול. את השאריות אכלתי שם, בחורשה, בתוך המוסיקה, שתויה קצת, באצבעותי, ישר מתוך הסיר.

 

אצל מרים למדתי מה זה ארטישוק

וישבנו הרבה גם עם מרים, בירושלים, נזכרת תמי, היא לקחה אותנו להרבה מקומות, היה לה כסף. ומה שאני אהבתי זה שתמיד כשהייתי באה למרים היא היתה מכינה לי - כלומר לא מרים עצמה אלא העוזרת שלה - ארטישוק, תמיד חיכו לי שם ארטישוקים ופטריות, היא ידעה שאני אוהבת, אצל מרים למדתי מה זה ארטישוק, ואני, בתוך שטף הדיבור של תמי, נזכרת איך הייתי מכינה צ'יפס עם ראובן בן־דודתי, הבן של מרים, כלומר הסתכלתי עליו מכין את הצ'יפס, איך הוא חותך את תפוחי האדמה עיגולים עיגולים ולא כמו שחותכים אותם היום לאורך, ותמי אומרת, גם אמא היתה חותכת את הצ'יפס עיגולים עיגולים.

מרים עזרה המון לאמא, ותמיד כשאמא באה למרים היא נתנה לה כסף בשביל הנסיעות, כל מה שהיא היתה צריכה. היה למרים כסף מהפיצויים, בכסף הזה היא קנתה לאמא את הדירה. היתה לה גם משרה טובה. וחוץ מטוב־לב היה לה גם צורך לתת לאמא כי היא קיבלה פיצויים ואמא לא, את מבינה את האבסורד, אמא היתה במחנות עבודה, במחנה השמדה, ולא הצליחה לקבל פיצויים, ומרים כן.

 

כמה שווה הורה?

19.5.03

ברחוב הרצל בחיפה דוכנים של פלאפל, נעליים, בגדים זולים, שלושה פריטים ב־99 ש"ח. אנחנו נוסעות ברכבת ובטקסי ומגיעות לרחוב הרצל, אל משרדו של עורך דין בעל שם הונגרי, ושם, לאחר המתנה בחדר מבוא קטן ממוזג ומנומס, מתברר לנו מה השווי של אובדן הורה, אובדן אח, אובדן ילד. הורה שווה כמאתיים אלף פורינט, שזה בערך חמשת אלפים שקל. ומתברר שאמא כבר קיבלה מאה דולר, אבל הממשלה ההונגרית העלתה את הסכום, ואנחנו, יורשותיה, זכאיות לקבל את ההפרש. אח, לעומת זאת, שווה פחות - מחצית. וזה יפה, אומר העורך־דין, כי הממשלה ההונגרית היא היחידה במזרח אירופה (באמת, אני חושבת, היחידה?) שמוכנה להעניק פיצוי כזה. ולמה בכלל זו אשמתם, אלה הרי הגרמנים שעשו את כל הבלגן.

 

למה אמא לא טיילה איתנו

אמא התרגשה מאוד לקראת הביקור של לצי וקטי במאי 2000, נזכרת תמי. סידרנו את הבית שלה, והלכנו וקנינו שתי שמיכות פוך, במיוחד בשבילם, זה היה פשוט ביקור מופלא. הרי שנתיים לפני זה מת אחיה, ללי, ושלוש שנים לפני מתה אחותה מרים, ואמא הרי היתה קשורה מאוד לשניהם. נכון, גם אני נזכרת, וצריך להודות לקורס לנסים, כי ארגנתי להם טיול מהסרטים. כן, אומרת תמי, אבל אמא לא טיילה אתכם. למה אמא לא טיילה אִתנו, אני שואלת. כי לא הזמנת אותה, אומרת תמי. אוי, אני אומרת, עכשו את שוב עושה לי רגשי. כן, אומרת תמי, זה מאוד כאב לה. רגע, אני אומרת, הרי בדיוק אז, כשלצי בא, התחילה ההתקרבות שלי לאמא. אני בכל זאת חושבת שאמא היתה אִתנו די הרבה בביקור הזה, אבל אולי לא כל הזמן.

מה שהיא עשתה, אומרת תמי, זה שהיא היתה הולכת לישון אצל נאוה, וככה, למרות שלא הזמנת אותה, היה לה סידור שהיא כן תהיה בירושלים, והיא היתה דואגת שלצי יידע שהיא שם, אז הם פשוט שילבו אותה בכל המפגשים. אבל בכל זאת זה נורא כאב לה. נכון, אני אומרת, אני כנראה רציתי זמן משלי עם לצי, ונדמה לי שהיתה גם איזו בעיה עם המכונית, כי במכוניות רגילות יש רק חמישה מקומות, אז אם אמא היתה מצטרפת היה צריך לשכור ואן בשביל כולנו, וכל אחד רצה את לצי לעצמו, וזה מה שקרה. אבל אם זה היה כל כך חשוב לכולם, אומרת תמי, אז באמת היה אפשר לשכור ואן. אולי, אני עונה, אבל גם מבחינת ההליכה כבר היו לה בעיות. היא לא הלכה כל כך טוב. נכון, אומרת תמי, וגם זה היה קשה לה. ושתינו פורצות יחד בצחוק. כל פעם מתגלה עוד משהו, אומרת תמי. ועכשו תלכי לנוח.

 

במיטה של אמא

אני פושטת את בגדי ונכנסת למיטה של אמא עם המצעים הנעימים, עירומה, המיזוג פועל בסלון, וחושבת על כך שכל השנים האלה, כשהתנהלתי בלי אמא, נאטמתי קצת, ועל כך שתמיד טוב לי לדבר עם תמי, ועל כך שאני צריכה ללמוד מאמא שעושים, גם כשנעלבים - עושים. ופתאום יש לי הרגשה לא נעימה במפתח הלב, משהו עוכר־שלווה, חבל שאני מרגישה את זה, אבל לא, אני מתקנת, תני לעצמך להרגיש עד הסוף את המשהו עוכר השלווה הזה, ואם צריך לכעוס אז לכעוס, ואם צריך לבכות אז לבכות. ואני גם אומרת לעצמי, מספיק להכות על חטא. אני רוצה לחזור להיות שלווה, מה שעשיתי עשיתי כי לא יכולתי אחרת, עשיתי את המיטב שהיה בידי לעשות באותו זמן, עשיתי גדולות לדודי לצי ולאשתו קטי, קירבתי אותם אלינו, הייתי הגורם שאיחד את כל המשפחה, גרמתי לכך שלצי ירצה להיפגש אִתנו עוד ועוד, שירצה לנסוע להיפגש אִתנו בהונגריה, וגרמתי לכך שלצי וקטי יזמינו את אמא בקיץ האחרון לפני מותה, וההרגשה שלי משתפרת, שוב נעים לי, בבית של אמא שאני אוהבת, נעשה לי טוב להיות בממלכה של אמא, עם המצעים שאת ישנת עליהם, עם הריח של הכביסה שהרחת, והמזרן שלך טוב לי.

ואולי את נמצאת אתי עכשו פה במיטה, אולי נכנסת לתוכי, אני מרגישה אותך בתוכי, אמא, אני מרגישה איך אני הופכת להיות את, מרגישה שאני מייצגת אותך כאן ועכשו, ואני מרגישה שחרור, שחרור מאחריות, שחרור מהדאגה לך, אמא, כי את מסודרת באופן סופי באיזשהו מקום.

 

על השוואות ודירוגים

14.5.03

אתמול דיברתי עם מזל על השוואות ודירוגים. הייתי שרועה בביתה על הספה החדשה ואמרתי לה - מדברת אל הקצה השני של החדר, שם השתרעה היא על הספה השנייה - שאני רגישה לנזיפות ורגישה להערות, ומזל אמרה שכל זה בא לי ממך, והופתעתי, כי עד אז חשבתי שזה בא לי מאבי, מהצעקות, ומהאלימות, אבל מזל אמרה שכל החיים אתך היו חיים של השוואות ודירוגים, וכשיש השוואות ודירוגים הילד גדל תחת הרצון להשתלב בקטגוריות הטובות, המועדפות, ועם הרצון לרַצוֹת, להיות בסדר, ואז ברור שהוא נעשה רגיש לנזיפות והערות, ואמרתי לה, תני לי דוגמה, כי לא זכרתי אותך משווה ומדרגת, להיפך, והיא אמרה, הו, כל הזמן, תני דוגמה, התעקשתי, והיא אמרה, למשל, זה שלא אהבת זקנים בטענה שיש לך "רוח צעירה", או זה שאמרת על אמא שלה שהיא "פרגמטית", רק כי לא היה לך משהו טוב יותר לומר, ואמרתי, נכון, והיא גם לא אהבה גברים, ומזל הוסיפה שהדברים האלה חדרו אלי תת־הכרתית כל השנים שגדלתי אתך, ולכן, בלי להיות מודעת לזה, אני רוצה תמיד להיכנס לקטגוריות הטובות, וזה נכון, חשוב לי שיחשבו עלי טובות, לקבל ציונים טובים, שיכירו בערכי, אבל אני מקווה שבמשך השנים העצמי שלי התחזק והתעצם ואני כבר לא באמת צריכה את כל החיזוקים החיצוניים האלו.

בלילה היה לי קשה להירדם, שכבתי שעה ארוכה על משכבך עד שהתנומה תפסה אותי. ובבוקר פתחתי את הדלת לחצר האחורית. שורות־שורות של נמלים שחורות צעדו על אבני המרצפת, שיח שאת שמו איני יודעת גדל פרא ונראה כמו עץ, שיח האספרגוס השתרג בתוכו, וידעתי שבתוכו יש חלל, מעין מערה, ושאני יכולה להיכנס לתוכה ולעמוד ברווחה בתוך חופת עלים וענפים, אבל כשניסיתי להיכנס גיליתי שענפים משתפלים חוסמים לי את הדרך וציפורים מקננות שם בסבך. פרחי ההיביסקוס האדומים שעל הגדר החיה הגובלת בכביש היו מכונסים וסגורים, מעקה המרפסת חלוד, התריסים סגורים, כמה פרגים פרחו, רוח נעימה נשבה, עשבים, חריקת הדלת הפתוחה, שובל שמלתי נע ברוח עם העלים, מקלות הכביסה על החוטים הרופפים, ריח יסמין וריח עשבים חריף התערבבו בריח מאכלים מיטגנים, רגלי היחפות על חול החמרה של אדמת השרון, ניגר בין האצבעות כמו זהב הזמן.

 

מגֵרה שנייה במסדרון: תכולה

- תעודת הוקרה ממקהלת "שירן" הוד השרון (סוף־סוף יש לי שֵׁם של מקהלה): "לקלרה נוי על תרומתך הניכרת לרוחה הצעירה של המקהלה, עד שגם הצעירים בינינו הרגישו קשישים לידך, מאחלים עוד הרבה שנים טובות יחד, י"ט באב תשנ"א, 30.7.91".

- גזיר עיתון: "מקהלת שירן בניצוחו של מרטין מוסקוביץ חזרה בשבוע שעבר מפסטיבל הזמר בערד לאחר שקצרה הצלחה רבה", ותמונה קבוצתית - את בשליש הימני של התמונה, מאחורי המיקרופון, מביטה במנצח.

- רשימה של בוגרי תואר ראשון בביולוגיה: השם "ויסמן (נוי) דורית" מודגש בקו בעט כחול.

- דף תלוש מאיזושהי חוברת ושמי (מס' 136) תחת הכותרת "מדעי סביבת האדם" בתוספת כתב ידך על הדף: "תואר מוסמך למדעי הטבע MSc".

- תמונות.

- עוד תמונות.

שני דפים בכתב ידך על ביקור בטורונטו, אוגוסט מתישהו. ברפרוף אני קוראת על כך שהלכת לאיבוד, מה חדש, וגם שורות כמו "במסעדה קודם ראינו נוף של אור יום אחר כך אור לילה. ואנו מסתובבים לאט לאט ומקבלים מנות של דינר לפי הזמנה. לחמניות עם חמאה, קוקטייל פירות, עוף ממולא בתנור במיץ פרי סגול…" - כנראה במסעדה המסתובבת בראש המגדל בטורונטו.

- צילום של דף שכתבת במאי 1946 על יום השחרור שנה לפני כן.

- גזרי עיתון: ז'קט שעוצב על ידי תמי נוי, שרטוטי דגמים של תמי על ניירות של "אלבר", על אחד מהם כתוב: "איסוף של אמא".

- תוכנייה מפאנטום האופרה.

- בדל עיתון שהוא תמונה: מים ורודים וכחולים וגלים והשתקפויות ובאמצע אנשים חוצים על שביל צר, ובכתב ידך כתוב באנגלית: "ילוסטון".

- אגרות ברכה ליום הולדת.

- תווי שירים לפורים.

- דיסקית צבאית של תמי.

 

ועוד במגֵרה השנייה במסדרון: אקסודוס

כתבה עיתונאית על אחד־עשר מנוסעי אוניית אקסודוס (יציאת אירופה תש"ז). אני קוראת על 4,515 אנשים שהגיעו לנמל מרסיי בצרפת, וזוכרת שאמא, יחד עם מרים, הדפיסה להם את התעודות המזויפות. אוניות בריטיות עקבו אחר הספינה שיצאה ללא אישורים, קרב של לילה שלם מול חופי הארץ, הבריטים ביקעו את הספינה, דודַי ללי ולצי השליכו עליהם קופסאות שימורים, ובחיפה הורידו אותם - לא, לא לארץ, לאוניות אחרות, שהובילו אותם לצרפת.

ושם, בצרפת, בפורט דה בוק, הם סירבו לרדת. שלושה שבועות הם עגנו שם, בדיוק כמו שסיפרה אמא. הסיפור המרגש שאמא סיפרה - על הנציג הצרפתי שהיה מוכן לתת אזרחות צרפתית לכולם אבל הם סירבו לרדת ואמרו "פלשתינה, פלשתינה" - דווקא לא כתוב בעיתון. בהמבורג אילצו אותם לרדת והם הועברו לשני מחנות מעבר, משם הועלו פעם שנייה לארץ בדרכים שונות, כך כתוב בעיתון. אבל לא כתוב על אלה שהתייאשו והיגרו לקנדה, למשל, כמו הדודים שלי, כל שלושת דודי.

 

ועוד על אשמה

ברכבת אני נזכרת במסע הרכבות שלנו יחד, באותו יום שהפתעתי אותך ולקחתי אותך לתחנת הרכבת בראש העין - התחנה בכפר־סבא עוד לא הוקמה אז - ושאלתי אותך, לנהריה או חיפה, ואמרת חיפה, ונסענו לחיפה ונסענו בכרמלית והיינו בגן הבהאים ושתינו קפה במלון "דן", ואחרי חמש רכבות רצית עוד, וביליתי אתך את היום כולו ואפילו לקחתי אותך לירושלים בסופו. ואני נזכרת איך תמיד כשהייתי מחזירה אותך הביתה ומשאירה אותך שם לבד, אפילו אחרי בילוי של חצי יום ואפילו אחרי בילוי של יום וחצי, תמיד היה לי צר לעזוב אותך, תמיד היו לי נקיפות מצפון שאני נוסעת ומשאירה אותך לבדך, ומזל התפלאה, היא אמרה שהיא, אחרי בילוי כזה, היתה אומרת לעצמה: איזה יופי שנתנה לאמהּ כל כך הרבה, ואילו אני, וזה חדר להכרתי אט־אט, מטפחת תמיד את רגשי האשמה, את נקיפות המצפון על מה שאין, מה שחסר, מה שהיה יכול להיות עוד ולא נתתי.

 

אמא ותמי. מים

26.5.03

אתמול, כשחיבקתי את תמי, הגוף שלה, ורכותה, ונטייתה אלי, הזכירו לי את אמא, והיתה לי מין הרגשה שאני מחבקת את אמא, שאמא עם תמי ותמי עם אמא, והיה לי נעים, מין הרגשה חדשה, כי הייתי גם עם אמא בזמן הזה, אמא ריחפה מעלינו. מעניין אם בשביל תמי אני גם איזה חלק של אמא, אם גם היא מרגישה בי את אמא.

והבוקר נזכרתי באהבתה של אמא למים, ראיתי את עצמי מרחפת מעל לאלמוגים ולדגים בטאבה, גופי חסר־משקל, מוחי חסר־דאגות (דאגות קטנות ופחדים קטנים פוגמים - לחינם - בחיינו), והאמת, פחדים דווקא היו לי שם, פחדים טובים, פחדים מ"איתני הטבע" - פחד מהזהרונים שהתחילו לשחות מתחתי, סנפיריהם ככנפי יונים, פחד מהטריגון הכחול הענקי שהביט בי בשתי עיניים עמוקות והתחיל לנוע גם הוא, ופחד מהצלופח, ומן המוֹרֶנָה, שנע לקראתי בתנועות התקפה, ופחד שהרוח והגלים יסחפו אותי אל האלמוגים, וחשבתי שאני מגשימה משהו שאמא לא הגשימה בחייה, אבל את הכמיהה אליו קיבלתי ממנה - קיבלתי ממנה את אהבתה הגדולה למים ולשחיה, את עליצותה במים, שמחתה במים, כשהיתה מכה עליהם בידיה, מחייכת ומאירה בהם, במים, פנים.

 

אני לא זוכרת מה חלמתי, ונזכרת

29.5.03

הלילה, אחרי זמן רב, ואולי היה זה לפנות בוקר, הייתי אתך בחלומי, היינו בנופש בנוף שווייצרי, מוקף הרים מושלגים, שגיאים, במלון נוח בקצה עיר, ליד מרכז קניות גדול ובתי קולנוע ויערות, ואת היית צעירה יותר, כבת שבעים, ושמחת, ונהנית, התקשית קצת בהליכה, אבל זה התאים לי, גם אני הייתי צריכה לנוח בצהריים, התאוששתי עדיין ממחלתי, ומה שמוזר זה שכשהתעוררתי, לקראת שמונה בבוקר, לא זכרתי שום דבר, למרות שהשתדלתי להיזכר, זכרתי רק שהיה חלום נהדר, ולקחתי את מחברת החלומות שלי ורשמתי את התאריך ומתחתיו רשמתי: "אני לא זוכרת מה חלמתי", אבל מייד כשרשמתי את זה, במין תהליך מופלא שמחבר את היד למוח, התחיל החלום להירשם מעצמו, קטע אחר קטע אחר קטע, אמנם לא בסדר כרונולוגי, אבל כולו עלה, וגם את הגחת מתוכו, וכל כך שמחתי שהיית גם את בחלום. פעם ראשונה שאני חווה היזכרות כזו, ואולי היא יכולה להתרחש גם לא ביחס לחלומות? אולי אפשר להיזכר כך גם בעבר? המחשבה ממלאת אותי תקווה וביטחון, ואני יודעת שכשאתחיל לכתוב עלייך, לשאול עלייך, אולי יתחילו להתרחש תהליכים כאלה, אולי יחזרו זיכרונות ממשיים.

שלשום, בבית הקפה הירושלמי "תמול שלשום", שמעתי את רבקה רז, משוררת ומנחת סדנאות, מדברת על שירתה ועל סדנאות שהיא מעבירה. היא דיברה כמו מין מדיום, על כך שהספר החדש הזה שלה "התרחש", "קרה", על כך שלא היא כתבה אותו אלא הוא הוכתב לה, בא אליה, ואני ישבתי שם ונדתי לה בראשי, אישה טובה ותמימה, חשבתי, ואפילו חשבתי לקום וללכת כי דבריה צרמו לי, והנה, זה ממש מה שקרה לי הבוקר עם החלום. ועוד אמרה שם רבקה רז, לבושה בבגדי הלבן שלה, שקריאה היא בשבילה הטריגר החשוב ביותר, וזה נכון גם עבורי. למשל, אחרי שקראתי את ספר שיריה של ש. שפרה היה לי פרץ של כתיבה, ממש כמו שמקבלים מחזור, וכתבתי שפע של שירים, בבת אחת והרבה, על השבעה ועל ההלוויה.

 

דראגה קלרי

אני קוראת עכשו את "אהבתי כל כך" של יהודית רותם, על סודותיה ותולדות חייה של דודה שלה, גבי, עם כל המילים ההונגריות האלו - "אִישְׁטֶנֶם", שאני מכירה מהבית, ופירושו חס וחלילה או אוי ואבוי ואולי אלוהים אדירים, ו"יוֹ אישטנם", אלוהים הטוב, ו"דראגה", שלא זכיתי לשמוע בבית, לא מפיה של אמא - לא מופנה אלי ובוודאי לא מופנה אל אבא - ופתאום קראתי שפירוש השם "קלרה" הוא אור. לא ידעתי, אמא.

דראגה קלרי, אני שולחת לך ברכת שלום מתוך הבוקר הזה, שמתחיל להיות שרבי, כפי שהובטח ("היום הכי חם בשנה"). אני במרפסת עכשו, עטופה רק בסדין. משבי הרוח פסקו מזמן, נעשה חם, גם ציוצי הציפורים נחלשים אט־אט, ותכף אכנס הביתה, אסגור את כל התריסים, ואכניס פנימה גם את צנצנת המלפפונים הכבושים שעומדת על מעקה המרפסת. לפי הצבע הם מוכנים בדיוק במידה הנכונה בשבילי - צהבהבים ומנומרים בירוק כהה, לא חמוצים עד הסוף.

 

שמות חיבה

31.5.03

עולם שלם של הונגרית נפרש לפני מתוך ספרה של יהודית רותם. מנהגים, שפה, צורות דיבור. ההורים של הסופרת, כמו ההורים של הדודה בספר, כמו אמא שלי וההורים שלה, אינם נוהגים לגלות חיבה. שפתותיהם תמיד קפוצות, קמוצות, פניהם חתומות, וכשהם מדברים עם ילדיהם הם תמיד מטיפים להם מוסר, כך נהוג דורות, דור אחר דור אחר דור. ועם כל זאת, מה מלבבות מילות האהבה הרבות, היא כותבת שההונגרית היא שפה חמה כל כך, לבבית, ורבים מההונגרים הם חמים ולבביים. טוב לי לקרוא את כינויי החיבה המופיעים בספר, מילות חיבה שמעולם לא נאמרו לי, אבל כשאני קוראת אותן אני מבינה פתאום שגם לאמא הן היו חסרות, ואני נזכרת בקשר העמוק בינה לבין מִיה, עוזרת הניקיון ההונגרייה, בחודשים האחרונים של חייה, ובעיקר בבית החולים, כשאבדה לה יכולת הדיבור. אמא כל כך אהבה כשמיה היתה באה אליה ומלטפת אותה ומשמיעה לה את כינויי החיבה ההונגריים האלה. אמא, להפתעתנו, גם ענתה לה בהונגרית.

דראגה קלרי, היתה מיה אומרת, דראגה קלרי, ואמא היתה מתרגשת כל כך, ומניעה את ידיה ורגליה.

אני מעתיקה כינויי חיבה מהספר, כל כך הרבה כינויי חיבה:

סיבֶם,

סיבֶצְ'קֶם,

לֶלְקֶם,

אֶלֶתֶם,

דְרָאגָאם,

אוֹנְדוֹלוֹם,

צִ'ילָאגוֹם,

צִיצוּשְׁקָם,

מוּצֶ'קָם,

בּוּצְקֶם.

אֶיְידֶשֶׁם.

בילדותי לא זכיתי לשום כינוי חיבה, ורק במחצית חיי השנייה, לאחרונה, שמעתי מחברות כינויי חיבה שעשו לי טוב כל כך, חיממו את לבי - דוריתא, דוריתי, האמת, אני נזכרת, שכשהייתי בת עשרים התחיל ידידי פַּצָה לקרוא לי דוריתי. אנא, חברותי, חברי, אהובי, המשיכו לקרוא לי בשמות חיבה, אני רוצה את שמות החיבה האלה שחסרים לי מהבית.

אבל מדוע איני יכולה לכנות את ילדי בשמות חיבה? יש בי מין מחסום של מבוכה. אולי גם הם רוצים, וטוב היה אילו הייתי מתגברת על המחסום, ואני קצת מנסה: צחיל'ה, רובל'ה.

 

443, כביש שש: הרהורים לטייפ תוך כדי נסיעה

1.6.03

443. אני מכירה את הכביש הזה בעל פה. קטע 7, מכאן יש מראה יפה של השפלה, בימים יפים אפשר לראות את הים, והיו פעמים שהייתי נוסעת לעת ערב, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, ובאופק נצנצה בשמש רצועת הים. ועוד מעט תגיע תחנת הדלק, והנה רצועות רצועות של סלעים בתוך ההרים החשופים, והנה עצי זית, הרבה עצי זית, למי שייכים עצי הזית, האופק כחלחל וההרים כחלחלים ועצי הזית ירוקים־מאובקים, כמו שכתבתי פעם בשיר שהירוק בארץ אינו ירוק, ומוסיקה עליזה מתנגנת עכשו ברדיו, משמחת את הלב, תודה לך אמא על השמחה שבמוסיקה.

אמא אהבה הרבה סוגים של מוסיקה, לא רק מוסיקה קלסית, וכשגיליתי לפני עשרים שנה שהיא אוהבת רוק זו היתה תגלית מפתיעה בשבילי, הייתי מתגאה שאמא שלי אוהבת מוסיקה קלסית ורוק, והיא אהבה גם מוסיקת עמים. ומה שהיא לא אהבה זה ג'אז, קשה היה לה להתרגל למקצבים המוזרים האלה.

אני שומעת איך קולי בטייפ נעשה רך כשאני מדברת על אמא.

זה נכס, האהבה הזאת למוסיקה. אני רוצה לנגן על פסנתר. הייתי קשורה לפסנתר שלך, אמא, חשבתי שאנגן עליו, אבל טמיר, בנה של תמי, מנגן עליו, ומה שחשוב זה שתמיד אהבתי פסנתר, שאני רוצה לנגן על פסנתר, ושאני אנגן על פסנתר. אולי תשמעי אותי ממסעותייך ומשיטוטייך. פעם ניגנת לי, אני זוכרת, לפני חמש שנים בערך, ופעם באתי אלייך עם חברה והיא ניגנה לי מנגינה שאני מאוד אוהבת, את הפרלוד הראשון של באך. עכשו אני נוהגת והעננים עוד יותר יפים מבעד למשקפי השמש וצל העננים על ההרים, ורחוק ממני מוארות הגבעות בשמש, והעיר מודיעין משמאלי, וקברי המכבים מימיני, והנה צומת חדש, רמזור חדש, פנייה חדשה למודיעין, דחפור צהוב מרים עפר, זהירות, רכב ארוך, כביש מקורצף, הגבלות מהירות, צומת T לפניך, מחסום, כביש 4466 חסום לצורך עבודות, קברות המכבים, קרבות מודיעין, קבר וקרב, מילים קרובות, ויער קדושי זגלמביה מתקרב, זגלמביה, שם עתיק כזה, אפריקאי, ומתברר שזה לזכר קהילה שנספתה בשואה, ו"יד הנקטפים" תמיד מזכיר לי תאונות דרכים. פה ביער הזה עצרתי עם ראובן אחרי השבעה, לא מיהרנו הביתה, היה לי צורך לשהות עוד בחוץ, וקנינו מלבי חם ממשאית־קיוסק, והדרך עכשו ממשיכה להיות יפה, הכול ירוק משני צידיה, יערות בן שמן, אני מתקרבת אליכם, אל העצים העתיקים של הארץ הזו, עננה מכסה את עין השמש, הנה פה מימין מין קיוסק כזה שאפשר לשתות בו קפה על הבוקר, ופעם כשנסעתי לבקר אותך, באחד המקומות האלה, בכביש הישן בדרך לכפר־סבא, כביש 444, עצרתי וקניתי סנדוויץ' עם חביתה, גם זו היתה חוויה, הנה אני חולפת עכשו על פני יער בן שמן שפעמים הרבה עשינו בו פיקניקים, רמזור אדום הופך ירוק, ושרה, המורה שלי לציור, אומרת להסתכל על השטח השלילי, כלומר, לא להסתכל על הברוש אלא על השמיים שמאחוריו, על מה שהוא חותך מהשמיים, היא אומרת שאז קל יותר לצייר אותו, אז אני אסתכל בשטח השלילי, אבל למה היא קוראת לזה שלילי, אפשר לומר להסתכל על הרקע, להסתכל איך העצים חותכים מן הרקע. חרקים מתים על השמשה, מצפה מודיעין, והנה אני נכנסת לכביש מספר 6, חוצה ישראל, ואני רעבה, בתיקי יש סלט וגבינה וממרח קישואים, את ארוחת הבוקר אוכל עם תמי, כן, כך הייתי מביאה אוכל גם לאמא, מכינה לי סנדוויץ' טוב וקצת ירקות, וכשהיו באים לסדר אותך ואת החדר הייתי יוצאת לאכול בצל עצי הפיקוס הגדולים, העתיקים, המשרישים גזעים אל האדמה, והייתי יושבת שם על ספסל עץ שבור, לא מהוקצע, והיה לי טוב, החצר היתה יפה כל כך, והנה אני עולה על כביש מספר 6, חוצה ישראל, מקצר המרחקים שלי, הכביש שנברא בשבילי, פה נוסעים על 110, 120 קמ"ש, ובדרך כלל הוא ריק, כי הוא בתשלום, אבל הוא ממש נועד בשבילי, בשביל הנסיעה ירושלים-כפר־סבא, הוא קיצר לי את הדרך לשעה נסיעה בלבד, שלא לדבר על החיסכון בלחיצות על הדוושה בפקקים, ואִתו זה ממש שעה, דור טו דור כמו שאומרים, חצבו אותו בנוף קדומים, אני אוהבת את הכביש הזה, כי הכביש הזה קשור עכשו לאמא, ואני עוברת בתוך חציבות שנעשו בהר, בבטן הרכה הלבנה החשופה של ההר, בנשמת ההר שנחשפה, ששתלו בה עצים. נסעתי פה כשרק פתחו את הכביש, כשנסעו רק בכיוון אחד, כשעוד עבדו בסלילת הכביש, ונשים בגלביות ועובדים אחרים שתלו שתילים, ויש כאן קטעי כביש שכשמסתכלים מהם שמאלה רואים את בנייני עזריאלי בתל אביב ואת הבורסה של רמת גן, ובחורף, כשנסעתי לאמא, היו הגבעות האלו משני הצדדים ירוקות, מראות נפלאים, כשהירוק הבהיר של הגבעות נפגש עם האפור של השמיים, והרבה פעמים השמיים היו כחולים מאוד, מעוננים, וגשם, וכשנסעתי בגשם נהניתי יותר, וגם בסערה, וברוחות, תנו לי סערה ואני פורחת, ועכשו הכול צהוב, רק עצי הזית נקודות ירוקות־אפורות, צהוב ויבש, ברקנים, והרבה הרים קירחים, גבעות טרשים, ויותר תנועה על כביש האספלט המתפתל, שנכנס לתוך ההר, ומכוניות נוסעות עליו, ואני נוסעת ואומרת בלבי שאני מלכת הכביש, שהכביש הזה נברא בשבילי, בשביל הביקורים שלי אצל אמא, ועכשו הוא ממשיך לשרת את הביקורים שלי אצל תמי ובבית של אמא, שאני מרגישה שנשאר שם משהו מאמא, ואני נוסעת כדי שתמי תתפור לי בגדים, גופיות, מכנסיים קצרים ושמלות, היום יהיה יום תמי, קודם הבגדים, אחר כך נלך לאכול סושי, ואחר כך אנוח ואישן בצהריים, אישן טוב אצל אמא שלי, אולי אכתוב.

 

בכפר־סבא

וכשאני כבר בתוך כפר־סבא, ובית הקברות לשמאלי, אני נזכרת שכשחזרתי עם תמי ברכבת מחיפה, כשהרכבת התקרבה לתחנה בכפר־סבא - תחנת הרכבת שנמצאת ממש ליד בית הקברות - נעמדנו שתינו, תמי ואני, בקומה השנייה ברכבת, והסתכלנו לעבר בית הקברות, ללא מילים. זה ארך שבר־שנייה לסרוק את הקברים ולנסות לראות את הקבר שלך, וראיתי, והחלפתי מבטים עם תמי, גם היא ראתה, וצחקנו, מין צחוק עצוב, כי מבין כל הקברים ומבין כל האנשים שחזרו מהעבודה וקמו לרדת ראינו מן הרכבת את הקבר שלך, וזה בזכות האבנים המיוחדות שתמי פיזרה ושנצצו בשמש, ואז נראתה גם המצבה האדומה, אבן מיוחדת מאיטליה, ראינו את כל זה בלי להחליף מילה. דרישת שלום לך, אמא. עכשו כשבנו פה ממש לידך תחנת רכבת היינו יכולות לעשות יחד חיים משוגעים, לבוא לתחנה כאן, ליד הבית שלך, ולנסוע לאן שרק היית רוצה, לנהריה, או אולי לבאר שבע.

ואני אוכלת עם תמי ארוחת בוקר במטבח של אמא ותמי אומרת, אמא אהבה שיש הכול בבית, שהמקרר מלא, כשהמקרר היה ריק זה הפריע לה נורא (כמו לי, אני חושבת), ואני הייתי קונה בחנות המעדנים את כל המעדנים שהיא אהבה, ממרח כבד, למשל. אני מתגעגעת לאמא, אומרת תמי, מה אני אגיד לך, לא לתקופה האחרונה, כמובן, ואני אומרת: אני באה לבקר אותך אבל גם את הבית של אמא, כאילו היא עוד נמצאת פה.

שכחתי הפעם להסתכל בתמונה הגדולה שלה כי רצתי לשירותים, אני אומרת, ותמי אומרת, התמונה עדיין בהול, כאילו היא מסתובבת כאן ומסתכלת עלינו כל הזמן, תטעמי מהקישואים, אני אומרת, זה משהו שלמדתי מאמא, קישואים, הרבה זמן על האש. סיבת המוות שלה היתה זיהום, אומרת תמי, ואני אומרת, דווקא חשבתי הרבה פעמים שתתאושש, בגלל כוח הרצון שלה, ותמי אומרת שסטטיסטית רוב מקרי המוות בבתי חולים הם מזיהום, היה לה חום כל השבוע, ואני אומרת, אני האישה באדום עכשו, יש לי תיק אדום, ובתוכו הארנק האדום של אמא. היא השתמשה בו כל כך מעט, אומרת תמי, בעצם הוא לא כל כך חדש, יותר משנה היה לה, אבל היא פשוט לא יצאה כל כך החוצה, וגם הטלפון שלי עכשו אדום, אני אומרת, הבחורה לא חשבה שארצה אותו, אין לי, היא אמרה, רק אדום, ואני אמרתי לה, תביאי אדום, למה לא.

 

מי זה דוב ברייר: לוח שנה

מי זה דוב ברייר. אני מדפדפת בלוח שנה של אמא שמצאתי בחדר השינה, מלא בהערותיה. אולי המתנדב הזה, אומרת תמי, היא שנאה אותו כל כך. עוד גבר שהיא שנאה, אני חושבת, את הגברים היא שנאה ואת הנשים אהבה. ויש כאן רוברט אחד מתל אביב, זה מגאנה, אומרת תמי, עוזר בית שהיה בא, כל פעם קיטר כמה מלוכלך פה, והיה שׂם את הכיסאות למעלה, וכשהלך השאיר אותם למעלה, שאמא תוריד, תמי צוחקת בבוז, הוא גם עבד אצלי, ופעמיים השאיר את הגז פתוח, ואחרי שגמר לעבוד היה נשאר, רואה טלוויזיה, מעיין אמרה לי שהיא לא יכולה לראות טלוויזיה כי הוא רואה, לא התאים לי שיהיו ביחד, ופעם אחת באתי הביתה והוא התרחץ, היה עירום, סיפורים שלמים היו עם הרוברט הזה, את יודעת כמה עוזרות בית היו פה, ומה זה, אני שואלת, מארי, ומספר טלפון, ויש לה פה הרבה הליכות לדיאטה, כן, אומרת תמי, היא ירדה מאוד יפה, ואני אומרת, שש שנים לפני המוות להתעסק עם דיאטה, מי צריך את זה, היא ירדה מאוד יפה, חוזרת תמי, את לא זוכרת, לפני שהיתה חולה, ירדה מאוד יפה, ואני אומרת, בסוף היא היתה רזה אבל אני לא חושבת שזה בגלל הדיאטה. לא, אומרת תמי, אבל היא נורא אהבה את טלטל ובגלל זה היא הלכה לדיאטה. מי זה טלטל, אני שואלת, חשבתי שזה איזה קוד, אמא רשמה את זה בכתב ידה בפנקס בשתי מילים: טל טל. זאת אישה, אומרת תמי, אישה מקסימה, כמה חבל שהיא נסעה לחוץ לארץ, היא היתה אישה נהדרת, היא ירדה אִתה כל כך יפה, כי היא גם השפיעה עליה. ואני מדפדפת עוד, שמחה למצוא פעם אחת שכתוב "דורית", כי לתמי היא הלכה הרבה לאכול, אבל ב־23 בחודש, לפני סוכות, היא באה אלי, כתוב "דורית", היא באה אלי, הנה, כתוב גם "ירושלים", בערב סוכות היא היתה בירושלים, זה בשנת 99', ואחר כך, ביום ראשון בבוקר, כתוב "ליאורה". אה, אומרת תמי, גם ליאורה היתה עוזרת בית פה, נכון, אני אומרת, ליד ליאורה כתוב "ריצפז", ובכל יום ראשון מקהלה, ובכל יום חמישי היא הלכה לאכול אצל נילי במועדון, ותמי אומרת איך היא אהבה ללכת לשם, אפילו היו ימים שאני הייתי כאן והיא אמרה לי תיקחי אותי ואני לקחתי אותה, היא אהבה מאוד את האוכל שם, צמחוני, היא אמרה שזה אוכל מעולה, המון דברים מירקות, המון עבודה, כנראה דברים מעולים, ואני אומרת, רק בסוף היא כבר לא רצתה ללכת, נכון, אומרת תמי, לא רצתה, אבל לפני זה כל הזמן הלכה, אני זוכרת שאני הייתי כאן ואמרתי לה אני כבר פה, נאכל יחד, לא, היא אמרה, לא, זה היה קדוש, ועוד אני מוצאת רשום בלוח השנה חוג למוסיקה ביום שני אחרי הצהריים, וברֵכה בבוקר, שלוש פעמים בשבוע היא הלכה לברֵכה, אומרת תמי, והרבה פעמים לקחתי אותה מהברֵכה, היא נסעה לשם באוטובוס וכשהיה לה קשה באתי לקחת אותה עם הבגדים הרטובים והכול, אבל כשלא יכולתי להחזיר אותה היא היתה חוזרת באוטובוס, תארי לעצמך.

וכשאני כותבת את זה מתוך הטייפ אני נזכרת במה שאמרה לי מזל במכונית, שהרבה פעמים היא תוהה מה אבא שלה אומר כששואלים אותם שם בשמיים אם היו לו חיים טובים או רעים. וגם אותי מעניין מה אמא שלי חושבת כשהיא מסתכלת עלינו משם: אם חייה היו רעים או טובים.

"צבע ראש תמי", אני קוראת, ביום שלישי בבוקר, כן, אומרת תמי, צבעתי לה, היא רשמה הכול, אחר כך כתוב "סן שן", כן, אומרת תמי, אמא אהבה שם את כדורי הבשר הלבן החמוץ־מתוק, את זה היא אהבה, אז עכשו נלך לשם אנחנו, אני אומרת, נאכל סושי, אבל את האגרול שם היא לא אכלה, אומרת תמי, ותמיד היתה אומרת, את זה נשמור למעיין. ותמי מודדת אותי, ידיה מרפרפות על קדמת חזי, כתפי, מותני, בואי אני אפתח את זה, במראה זה נראה טוב אבל זה קצת הדוק מדי, את כל התפרים אני אסדר, כן, יש פה איזה משהו, אני אומרת, ותמי עונה לי בקול בטוח, בואי, בואי, תגידי לי מה המשהו הזה, אני אסדר, או קיי, אני אומרת, פה זה לוחץ לי, שני אלה, ופה זה עומד, ואותו דבר גם פה, בצד השני, ותמי אומרת נלך עכשו למסעדה ונגמור כבר אחרי הצהריים, ואני מפזמת לי בקול מול המראה.

 

סושי. ומתברר שאמא כן אמרה דראגה

צלחות יפות במסעדה. צלחת קטנה כחולה ומתחתיה צלחת לבנה גדולה. מפית כחולה יפה ומפה. ואני מספרת לתמי על הספר שאני קוראת, המשלב שני סיפורים והוא מלא ברוח ההונגריוּת, ואני חושבת איזה סושי לקחת ואומרת, נראה אם יש להם את הדג הזה שראיתי במים בים סוף, ילוטייל, יש להם כל מיני קומבינציות, יש סשימי, יש צלופח מתקתק, שרימפס, סרטן, אנחנו מתלבטות, מזמינות בירה שחורה.

בשבועות האחרונים התעוררה בי תאווה לסושי, אולי חסר לי משהו בגוף, אומגה 3, אומגה 6. אני פשוט מתה עכשו על סושי.

אנחנו טובלות את הסושי בסויה וואסבי, ויחד עם פרוסות זנגביל ורוד־שקוף מכניסות לפה את כל הטעמים, ואת כל המרקמים, רך וקשה, פריך ועיסתי, כתום וירוק ולבן וצבעוני, אצה ואורז, ואני אוכלת בידיים, ממ, טעים, משגע, כל הטעמים האלה, מה זה הדג הזה, את יודעת, ואני שואלת את תמי, שמעת אֶיְידֶשֶׁם, את מילת החיבה ההונגרית הזאת, ותמי מנסה להיזכר, כן, נדמה לה שאמא אמרה את זה, אולי עם מרים. אני אף פעם לא שמעתי כינויי חיבה, אני אומרת. אני דווקא כן שמעתי אותה אומרת דראגה, אומרת תמי. מה את אומרת. כן, אומרת תמי, המון פעמים כשהיא דיברה הונגרית עם מרים, קודם כול בשיחות בטלפון, וגם בפגישות משפחתיות, בחגים, בחופשות, בשישי־שבת, כשהייתי יותר קטנה נסעתי עם אמא למרים, אחר כך היא נסעה לבד, הרבה היא נסעה לשם, כל חופשה שלה היא בילתה אצל מרים, לאן היה לה לנסוע, למרים, זה נורא חשוב לצאת קצת מהבית, אחות זה נורא חשוב, זו האחות היחידה שהיתה לה בכל העולם, היה לה טוב לדבר אִתה, לא היו לה חברות, לא שכנים נורמליים, אף אחד לא בסביבה הקרובה.

אני רוצה לנסוע לבודפשט, לשמוע את השפה, אני אומרת.

 

סונטת קרויצר

אחרי ארוחת הצהריים ישנתי במיטתה של אמא, והתעוררתי מצלצול מכשיר הטלפון שלה. על הקו היתה מישהי מ"מבטחים". אמא נפטרה, אמרתי, ונרדמתי שוב, ישנתי עמוק. כשהתעוררתי מצאתי ליד המיטה את "סונטת קרויצר" של טולסטוי, סיפורים מרים בכריכה קשה על חיי נישואין.

התאים לאמא הספר הזה, חשבתי. פתחתי וקראתי פסקה: "בעומק לבי הרגשתי כבר בשבועות הראשונים כי נפלתי בפח, כי מה שבא אינו מה שציפיתי לו, כי הנישואים לא זה בלבד שאין בהם אושר אלא שהם משהו קשה ביותר, אולם ככל הבריות סירבתי להודות בכך בפני עצמי, והעלמתי הכל לא מעיני הזולת בלבד אלא גם מעיני עצמי".

"מהלילה הראשון זה לא הלך", אני נזכרת במשפט הזה של אמא, שבו היא סיכמה את חיי נישואיה. ברור לי שאמא, בליל חתונתה, לא ידעה מהי רומנטיקה, ורק נשאה זיכרונות של רחשושים באפלה, דיבורים, שקט, לחש, געש, עיגולים, לחשושים, המיית לבה שלה, סקרנותה, נבוכותיה, נאמנותה, כשנאלצה "לשמור" על אחותה הגדולה ובן־לווייתה, בימים רחוקים, בהונגריה, רצונה לדעת ורצונה לא לדעת, צחוקה הביישני, בדים גולשים, בדים מרשרשים, בדים נופלים, כפתור נחבט ברצפה, שפשוף בגדים, לחשוש אוהבים, די, תפסיק, שקט, קלרי כאן, יותר בשקט, לא, לא עכשו, או, נו, שקט, מחר, הבטחת, למה, מה נעשה, הילדה, וחשוך, חושך בחדר, אבל העין מסתגלת לאפלה, אולי תצאי קצת, קלרינקה קטנה, תחכי לנו בחוץ, רק רגע, כבר נבוא, רק רגע, טוב, קלרינקה דראגה, תצאי, חומד, מתוקה, כבר נבוא, זה בסדר, זה לא נקרא להשאיר אותנו לבד, את כאן, דראגה, אנחנו כאן.