דרוויש אמריקאי

 1 מינה

זמן רב לפני שהכרתי את מינה, הכרתי את סיפורה.

זה היה סיפור שאמא סיפרה כל כך הרבה פעמים: על חברתה הטובה ביותר, המחוננת והיפהפייה — מעין גאון, לטענת אמא — ששבה ונתקלה במכשולים מכל עבר, על התפתחותה שנגדעה בגלל צרות האופקים של משפחתה, ועל עוז רוחה, ששב ונתקל בחומה בצורה של חֶברה שלא השאירה מקום לנשים. שמעתי כיצד מינה קפצה כיתות בקלילות, וכיצד סיימה בהצטיינות את לימודיה שנה אחרי שנה, אם כי תמיד למורת רוחם של הוריה, שאפשרויות השידוך לבתם הטרידו אותם הרבה יותר מגיליון הציונים שלה. שמעתי על כל הבנים שהתאהבו בה, וכיצד בגיל שתים־עשרה גם היא התאהבה באחד מהם, אלא שאגרופו של אביה ריסק את אפה כשהוא גילה מכתב מאהובה מוסתר בספר החשבון שלה. שמעתי על התמוטטויות העצבים שלקתה בהן ועל הפרעות האכילה, וכמובן, על מטמון השירים שאמהּ העלתה באש באח שבסלון במהלך ויכוח שבו מינה ניסתה להגן על זכותה ללכת ללמוד בקולג' ולהיות סופרת.

אולי מפני ששמעתי את כל הדברים האלה לעתים קרובות בלי להכיר אותה אישית, זמן רב מאוד היתה מינה עַלִי, על כל כישוריה וייסוריה, כמו ריח הקארי העיקש שדבק בפרוזדוריו ובחדריו של הבית: ישות כה נוכחת, עד שבקושי הבחנתי בקיומה.

ואז, ביום קיץ אחד, כשהייתי בן שמונה, ראיתי תצלום שלה. אמא פתחה את מכתבה האחרון של מינה מפקיסטן, ותצלום בוהק בגודל כף יד החליק מתוכו. "זאת דודה מינה שלך, קוּרְבָּאן," אמרה אמא כשהרמתי אותו. "תראה כמה היא יפה."

אכן. יפהפייה.

בתצלום הופיעה אישה עוצרת נשימה שישבה בכיסא קש על רקע עלים ירוקים ופרחים כתומים. שׂערה השחור־משחור היה מכוסה ברובו בצעיף ורוד שקוף. הן השיער והן הצעיף שימשו מסגרת לפנים מרתקות: עצמות לחיים גבוהות — מודגשות בעדינות בקורטוב סומק — עיני שקד ואף קטן מחודד שהתנוסס מעל זוג שפתיים מלאות. פניה אמרו הרמוניה מושלמת, הבטחה לדבר־מה מגונן, רך. אך לא רק זאת. שכן בעיניים היתה עוצמה שהזימה את ההבטחה לחיבוק אמהי, או לפחות חשפה תמונה מורכבת יותר: אותן עיניים היו שחורות ובערו באור יוקד, כאילו ראייתן הושחזה לפני זמן רב באבן משחזת של כאב פנימי עלום שם. ואף על פי שהיא חייכה, חיוכה הסתיר יותר מכפי שגילה, וכמו עיניה, רמז על משהו מסתורי חמקמק, משהו שעורר במתבונן רצון לגלותו.

אמא תלתה את התצלום על דלת המקרר והצמידה אותו למקומו באותם מגנטים בצורת קשת בענן שהחזיקו במקומם את תפריט ארוחת הצהריים של בית הספר שבו למדתי. (זה היה התפריט שאמא נועצה בו מדי ערב כדי לראות אם ביום המחרת הוא עתיד לכלול בשר חזיר, כדי לדעת אם לצייד אותי בארוחת צהריים מהבית, ואילו אני נועצתי בו מדי בוקר בתקווה שאמצא בו את המאכל האהוב עלי; לזניה עם בשר בקר.) במשך שנתיים לא חלף יום שבו לא העפתי מבט, ולו אגבי, בתצלום של מינה. ויותר מכמה פעמים, כשסיימתי את כוס החלב של הבוקר, או כשנשנשתי חטיפי גבינה אחרי הלימודים, מצאתי את עצמי משתהה, בוחן את דיוקנה כפי שנהגתי לבחון את פני המים בבריכה בווֹרְת פארק בשעות אחר הצהריים בקיץ, בניסיון לראות את המסתתר במעמקיה.

זה היה תצלום יוצא מן הכלל, וכפי שלמדתי מפי מינה עצמה שנתיים מאוחר יותר, כך היה גם הסיפור מאחוריו. הוריה של מינה, שקיוו שיופיה של בתם ימשוך עבורם שידוך מניב, שכרו צלם אופנה כדי לצלמה, ואותו תצלום עשה את דרכו בסופו של דבר, באמצעות שדכנית, לידי חאמֶד סוּהייל, בן יחיד למשפחה מבוססת מקראצ'י.

חאמד התאהב במינה ברגע שראה את התצלום.

כעבור שבוע וחצי הגיעה משפחת סוהייל לבית משפחת עלי, ובתום הפגישה לחצו שני האבות ידיים והודיעו על אירוסי ילדיהם. אמא תמיד טענה שמינה לא סלדה מחאמד ושהיא תמיד אמרה שהיתה יכולה לחיות איתו באושר אלמלא אמו, אִרשָאד.

אחרי החתונה עברה מינה דרומה לקראצ'י, כדי להתגורר בבית משפחת בעלה. הבעיות בין הכלה לחמותה התעוררו כבר בערב הראשון לבואה של מינה. באותו ערב נכנסה אִרשאד לחדרה של מינה ובידה ענק עשוי אבני חן כרסתניות בצבע רימון, שעבר בירושה מאם לבתה חמישה דורות, כך הסבירה אִרשאד למינה. אִרשאד היתה חשוכת בנות משלה, ותמיד קיוותה שביום מן הימים תעניק את הענק, התכשיט המשפחתי היחיד, לרעייתו של בנה היחיד.

"קחי, תמדדי," הפצירה בה אִרשאד.

מינה ענדה אותו, ובשעה ששתיהן התבוננו במראה הבחינה מינה היטב בחרכי הכסף הצרים שנותרו מעיניה של אִרשאד וזיהתה בהם את הקנאה.

"לא, אַמִי, לא צריך," אמרה מינה והסירה את הענק מצווארה.

"מה לא צריך?"

"אני לא יודעת... כלומר, זה כל כך יפה... את בטוחה שאת רוצה לתת לי אותו?"

"אני עוד לא נותנת לך אותו," אמרה אִרשאד לפתע. "רק רציתי לראות איך זה נראה עלייך."

מינה, שנעלבה מהתמורה הפתאומית, מסרה את הענק לחמותה, וזו נטלה אותו ויצאה ללא אומר מהחדר.

זה היה הסימן הראשון לעוינותה של אִרשאד. במהרה הגיעו עקיצות, עלבונות והערות מהוסות על עקשנותה של "הבחורה החדשה", על האופן שבו היא רוכנת כמו משרתת מעל לצלחת בשעת הארוחה ועל הופעתה "העכברית". עד מהרה באו בעקבותיהם שינויים במשק הבית שנועדו להקשות על מינה את החיים; משרתות נשלחו לנקות את חדרה כשהיא עדיין ישנה; אחר כך נעלמו מהתפריט המשפחתי כל המאכלים החביבים עליה; ולאחר מכן הגיעו עוד ועוד הערות נבזיות, אם כי כעת הן לא נאמרו עוד בלחש. מינה ניסתה כמיטב יכולתה לפייס את חמותה, אבל מאמציה רק עוררו את חשדנותה של אִרשאד. כשמינה ניסתה לפייסה באמצעות התנהגות כנועה, חשה האישה המבוגרת ממנה בשינוי וראתה בכך ראיה לאופיה הערמומי. עד מהרה התחילה אִרשאד להפיץ שמועות על עיניה "המשוטטות" של כלתה, ועל אצבעותיה "הזריזות מדי". היא רמזה לבנה שעליו להרחיק את מינה מצוות העובדים הגברי, ואילו לצוות העובדים רמזה לשמור את חפצי הערך שלהם תחת מנעול ובריח (לא חאמד ולא אביו, שפחדו פחד מוות מאִרשאד, לא עשו דבר כדי לעצור את ההסלמה). כאשר פג העונג שבהתעללות המילולית עברה אִרשאד לפסים מוחשיים יותר. עכשיו היא התחילה לסטור למינה מפני שהשאירה בגדים מלוכלכים על הרצפה בחדרה, או מפני שדיברה ללא רשות בנוכחות אורחים. פעם, כשמינה העירה שארוחת הערב מתובלת פחות מהרגיל, הערה שאִרשאד פירשה כעלבון, היא גררה את כלתה בשערותיה ממקומה ליד השולחן אל המסדרון.

ארבעה־עשר חודשים לאחר תחילת הסיוט, מינה התעברה. כדי להימלט מההתעללות וללדת את ילדה בשלום, היא חזרה צפונה לבית משפחתה בפַַּנג'אבּ. שם, שלושה שבועות לפני המועד וללא נוכחות בעלה, שלא הצטרף משום שחשש מפני זעמה של אמו, ילדה מינה בן. כשהיא שכבה במיטה בבית החולים, מותשת מצירים שנמשכו יממה תמימה, הופיע בפתח הדלת גבר לבוש במעיל ארוך, דקות ספורות לאחר שאמה ירדה לקפטריה כדי להביא לה כוס תה. הגבר נכנס אל חדרה ושאל אם היא מינה סוהייל, ששם בתוליה עלי.

"כן," ענתה מינה.

הגבר ניגש למיטה והושיט לה מעטפה. "בעלך התגרש ממך. הנה המסמכים שמעידים שהגירושים רשמיים. הוא כתב במו ידיו — את תזהי את הכתב — שאת מגורשת, מגורשת, מגורשת. אני בטוח שידוע לך, גברת סוהייל — עלי, זאת אומרת — שמבחינת החוק לא דרוש יותר מזה." הוא הניח את המעטפה בעדינות על בטנה. "זה עתה ילדת את בנו של חאמד סוהייל. הוא בחר עבורו את השם עימראן. עימראן יישאר איתך עד גיל שבע. מגיל שבע ואילך, מר חאמד סוהייל זכאי לחזָקה מלאה עליו." עורך־הדין פסע צעד אחד לאחור, אך טרם סיים את דבריו. מינה מצמצה אליו בתדהמה. "כל זה בהתאם לחוקי מדינת פקיסטן היום, 15 ביוני 1976. את זכאית לשימוע בבית המשפט בעניין החזקה על הילד, אם כי אני מייעץ לך מקרב לב לא להשתמש באפשרות הזו, גברת סוהייל — כלומר, עלי — מפני שמדובר בניסיון עקר שרק יעלה לך ולבני משפחתך במשאבים אשר אינם עומדים לרשותכם."

ורק אז הוא הסתובב ויצא.

מינה בכתה במשך ימים ולילות ושבועות. אבל אף על פי שאכזריותו של חאמד שברה את לבה, ואף על פי שהיתה מבועתת מהאיום שבבוא היום הוא ייקח ממנה את בנה, כשהשפילה את מבטה אל עיניו של הזאטוט, היא המתה אליו בשם שבעלה לשעבר בחר בלי להיוועץ בה.

היא קראה לילד עימראן.

בחורף 1981 שמעתי בפעם הראשונה שאמא רוצה להביא את מינה לאמריקה. הייתי בן עשר. בני הערובה שהוחזקו באיראן שבו זה עתה הביתה, ודגלים אמריקאיים נשרפו מדי ערב במהדורות החדשות. זה היה בשבת אחר הצהריים, שעת התה, והורי הסבו זה מול זה ליד השולחן במטבח ושתו בשתיקה. גם אני ישבתי איתם, בגבי אל כוס החלב שאמא הציבה עבורי, והתבוננתי בחצי תריסר זבובים שנחבטו על החלון המשקיף אל החצר האחורית.

"אתה יודע, קוּרבּאן, יכול להיות שדודה שלך מינה תבוא לגור איתנו בקרוב," אמרה לי אמא. "קוּרבּאן?"

הסתובבתי אליה. "מתי?"

"כמה שיותר מוקדם. המשפחה שלה משגעת אותה שם. והילד מוכרח לצאת מהמדינה לפני שאבא שלו ייקח אותו ממנה. האמת היא ששניהם צריכים לצאת משם."

אמא השתתקה והעיפה מבט לעבר אבא, שעלעל בהיסח דעת בירחון דיג.

הסבתי את מבטי בחזרה לעבר הזבובים, שזמזמו בעגמומיות כנגד הזגוגית הקרה.

"כל הזבובים האלה! מאיפה הם מגיעים?" קראה פתאום אמא. "ויש כל כך הרבה זבובים בעליית הגג! רק אלוהים יודע איך הם הגיעו לשם!"

אבא נשא את מבטו הנרגז מהירחון. "את אומרת את זה כאילו שבחיים לא שמענו את זה קודם. כאילו זאת הפעם הראשונה שאת אומרת את זה. אז את לא. אני מטפל בזה."

"מי בכלל דיבר אליך, נאביד?"

"אז למי דיברת?" שאל אבא. "בגלל שהאדם היחיד כאן חוץ ממני זה הילד, ואני לא מבין איך הוא קשור לזה."

אמא היישירה אליו מבט מתריס. עיניו הירוקות של אבא החזירו לה מבט קר. אחר כך הוא התיק את מבטו וקבר את עצמו שוב בירחון.

אמא קמה וניגשה למקרר. "לא שזה יהיה קל, קוּרבּאן. גם אם נצליח לארגן את זה, מי יודע אם ההורים שלה ירשו לה לבוא. לפעמים אני חושבת שהם משאירים אותה שם רק כדי שיהיה להם מישהו להתעלל בו. אתה יודע מה אבא שלה עשה? הוא מכר את הספרים שלה! אתה מתאר לעצמך?! מינה בלי הספרים שלה!"

אמא העיפה מבט אל אבא, ואחר כך התבוננה בי בציפייה. ידעתי שהיא רוצה שאגיד משהו, אבל לא ידעתי מה לומר.

"למה הוא מכר את הספרים שלה?" שאלתי לבסוף.

"כי הוא חושב שהספרים הם הסיבה לגירושים שלה. לדעתו, בגלל הספרים יש לה פה כל כך גדול... פה גדול, זה כל מה שהיה לו תמיד להגיד על האינטליגנציה שלה. 'הדבר היחיד שזה נתן לה זה פה גדול...'" אמא העיפה מבט נוסף לעבר אבא.

אבא רק זע במקומו והפך דף.

אמא נאנקה כשהוציאה קנקן מים מהמקרר. "חיאת, האינטליגנציה שלה זאת הקללה הכי גדולה שלה. כשאישה מוסלמית חכמה מדי, היא משלמת על זה. והיא משלמת את המחיר לא בכסף, בֶּהטָא, אלא בלעג והתעללות." אמא השתתקה והמתינה לתגובתו של אבא. לשווא. "אתה יודע מה פרויד אמר, בֶּהטָא? האיש הדגול הזה?"

לא ידעתי על פרויד דבר חוץ ממה שאמא בחרה לספר לי מדי פעם. "הוא אמר שהשתיקה הורגת. אם לא מדברים על דברים, הכול מסתבך לך שם בפנים." היא הגניבה מבט נוסף לעבר אבא.

עכשיו אבא נשא את מבטו, אבל לא בגלל משהו שאמא אמרה. הוא רוקן את מה שנותר בכוס התה שלו בלגימה אחת. אמא טרקה את דלת המקרר מאחוריו. אבא הניח את ספל התה והפך דף.

"אני אומרת לך את הדברים האלה כי היום אתה בֶּהטָא שלי, הילד שלי... אבל יום אחד תהיה גבר. ואלה דברים שאתה צריך לדעת..."

העפתי מבט בחזרה לעבר החלון. שמש ארגמנית שקעה בין עננים מצויצים שנראו כמו תלוליות של צמר גפן מתוק. הזבובים עדיין זמזמו כנגד הזגוגית.

"הם כל כך מרגיזים. מאיפה הם מגיעים?" התלוננה אמא שוב בזמן שמזגה לעצמה מים קרים מהקנקן.

שוב השתררה שתיקה. עד שלבסוף שמעתי את הקול של אבא מאחורי אומר, "הנה."

הסתובבתי וראיתי אותו מושיט לי את הירחון, מגולגל. "קדימה, תהרוג אותם ובוא נגמור עם זה."

"אל תבקש ממנו לעשות את זה," אמרה אמא בקול מוזר, מפציר. "תעשה את זה אתה, נאביד."

אבל אבא המשיך לשבת ולהושיט לי את הירחון המגולגל.

לקחתי אותו ממנו ופניתי לעבר החלון. כיוונתי ואחר כך חבטתי. הזגוגית נרעדה. זבוב אחד נפל חלל. האחרים נפוצו בבהלה. נדרשו לי כתריסר חבטות כדי לחסל את כולם. כשסיימתי, השפלתי את מבטי אל רצפת הלינוליאום שעליה נחו הזבובים המתים.

"יפה מאוד," אמר אבא ולקח ממני את הירחון. הוא קם, תלש את הכריכה, מעך אותה לכדור, תחב את הכדור לספל התה הריק ויצא מהמטבח.

אמא הניחה בכיור את הכוס שלה, שעוד נותרו בה מים. "בפעם הבאה אל תעשה מה שהוא אומר לך," סיננה לעברי. "תעשה מה שאני אומרת."

הנישואים של הורי היו עניין קשה וכאוב מהרגע הראשון כמעט. הם נפגשו והתאהבו בלאהוֹר, כששניהם עדיין למדו באוניברסיטה. אמא למדה פסיכולוגיה, ואילו אבא עמד לסיים את לימודי הרפואה. הם התחתנו, ואבא, שסיים את הלימודים בהצטיינות, קיבל הצעה להתמחות בנוירולוגיה בוויסקונסין. אמא עזבה את הלימודים כדי להצטרף אליו ותמיד הצטערה על שלא המתינה עד סיום התואר. היא מצאה את עצמה הרחק מהבית, במילווקי, בפרבר כפרי מנומנם במרחק יריקה ממחלבות וחוות, מקום שבו הנוף שטוח כמו שולחן וקבור במשך חודשים על גבי חודשים תחת מעטה שלג. המקום היה בלתי מובן בעיניה והיא חיתה עם גבר שהתחיל לבגוד בה כמעט מרגע בואם לאמריקה. בקיצור, כשהייתי בן עשר, אמא כבר היתה אומללה שנים.

שבוע בערך אחרי הסיפור עם הזבובים התעוררתי במיטתי באישון לילה. לא הייתי בטוח אם אני ער או חולם. חדרי היה שטוף אור כתום מהבהב. בחוץ צעקו אנשים. שאגת מנוע זעזעה את האוויר. קמתי מהמיטה וניגשתי אל החלון. מבעד לרעלת פתיתי השלג המסתחררים נגלה לי מחזה מבלבל: מכונית עולה באש, ומאחוריה שתי אלומות אור עזות, ודמויות שחורות שהופיעו ונעלמו. נדרש לי רגע להבין שמדובר בניידת כיבוי. הכבאים ניצבו סביב המכונית ומשכו זרנוק לבן. לפתע נשמע קול לחשוש קולני, והזרנוק הלבן התקשה בזוויות משוננות, התעוות והקיא ענני קצף לבנים.

עדיין לא הייתי בטוח שאני ער.

"תחזור למיטה," שמעתי קול מאחורי. הסתובבתי וראיתי את אמא בפתח הדלת. עיניה, כמו המכונית שבחוץ, בערו ויקדו. "אחת הכלבות הלבנות של אבא שלך הציתה את המרצדס שלו." היא התקרבה ונעמדה לצדי. התבונַנו יחד בכבאים המקציפים את הרכב. לא נדרש להם זמן רב. הלהבות דעכו כמעט באחת, ומהשלד הרטוב ונטול השמשות של המכונית פרחו ענני עשן זעירים.

אמא הסתובבה אלי. עיניה עדיין זהרו, אם כי עכשיו היה החדר חשוך. "בגלל זה אני תמיד אומרת, בֶּהטָא, שלא תמצא את עצמך בסוף עם אישה לבנה."

היא הובילה אותי בחזרה למיטה, כיסתה אותי בשמיכה ונשקה לי נשיקת לילה טוב. כשהיא יצאה, קמתי וחזרתי אל החלון. הבחנתי בדמותו הגבוהה והשפופה של אבא מפלסת את דרכה בשלג. הוא הוביל את הכבאים לתוך הבית. הצטנפתי במיטה ונרדמתי לקולותיהם ההסויים של גברים שנישאו אל חדרי במעלה המדרגות.

כל הלילה חלמתי על אש.

למחרת, כשירדתי לארוחת הבוקר, אבא לא היה שם.

"איפה אבא?" שאלתי.

"עובד," ענתה אמא. "הוא נאלץ לקחת את האוטו שלי," הוסיפה בגיחוך שבע רצון כשנשאה שתי צלחות של פַּראתָה וביצים לשולחן.

"פראתה?" שאלתי. בדרך כלל היא הכינה פראתה רק בסופי שבוע.

"תאכל, חומד. אני יודעת שזה האוכל שאתה הכי אוהב."

אמא התיישבה מולי, קרעה פיסה מהלחם המטוגן בחמאת גִי שכל כך אהבתי וביקעה בעזרתה את החלמון הבתולי של ביצת העין. "עוד אחת מהזונות הלבנות שלו החליטה שנמאס לה מההבטחות שלו," אמרה אמא. "רק אלוהים יודע מה הוא הבטיח לזאתי. הוא משתכר ומתחיל לקשקש, ואחרי זה אפילו לא זוכר מה הוא אמר." בעזרת פיסת הפראתה היא גרפה לפיה חלמון נוזלי והתחילה ללעוס. "בגלל זה אנחנו לא שותים, בֶּהטָא; זה מחליש אותך ועושה אותך טיפש." נטיפים צהובים־כתומים דוחים התעצבו סביב שפתיה בשעה שלעסה ודיברה. "תן לגבר מוסלמי אלכוהול, ומיד תראה אותו מתחיל לרוץ כמו אידיוט אחרי נשים לבנות."

שמעתי על הפילגשים של אבא מאז שהייתי כבן חמש, ואמא גררה אותי לילה אחד ברחובות מילווקי בחיפושיה אחר אבא, שנמצא לבסוף בדירתה של אישה שעבדה איתו בבית החולים. אני זוכר שחיכיתי בחדר המדרגות בזמן שאמא ואבא צרחו זה על זה כמה קומות מעלי. במשך כל ילדותי אמא לא חסכה ממני פרטים על הצרות שלה עם אבא. בגיל עשר כבר הכרתי את עצמי מספיק כדי לדעת שאם אאזין לדבריה בתשומת לב רבה מדי, הדם ירתח בעורקי.

השפלתי את ראשי, בתקווה שהיא תאבד עניין. אפשרות בלתי סבירה בעליל. היא היתה כולה צהלה באותו בוקר. אפילו הופעתה היתה שונה. בדרך כלל היתה אמא מוזנחת, פניה העגולות שקועות וצנומות מחמת מרירות, שערה החום הדליל סתור לעתים קרובות עד שעות הערב כאילו קמה זה עתה מהמיטה. באותו היום היא התקלחה והתלבשה כאילו היא אכן מתכוונת לצאת מהבית. "אבל עכשיו יש לו הזדמנות לעשות את הדבר הנכון," אמרה ובצעה פיסת פראתה נוספת. "עכשיו יש לו הזדמנות לעזור לאדם במצוקה. דודה מינה שלך צריכה מישהו שיעזור לה ולילד שלה... אני כל כך מודאגת בגללה, שאני בקושי מצליחה להירדם בלילה. הילד כבר בן ארבע. היא מוכרחה לחשוב עכשיו איך לצאת משם, לפני שיהיה מאוחר מדי." היא נגסה שוב, לעסה, ונדה בראשה. "אתה לא משפיל את אשתך ואת הבן שלך בלי שיהיו לזה השלכות. הוא תמיד מהסס, לא בטוח ומהסס. עכשיו אין לו ברירה. היא באה, והוא לא יוכל לעצור אותי. אחרי אתמול בלילה, הוא חייב לי."

"אמא, אני אפספס את ההסעה."

היא נשאה את מבטה אל השעון. "יש לך זמן. חמש דקות. מספיק כדי לגמור את ארוחת הבוקר."

"אני לא רעב. אני צריך ללכת לסדר את הילקוט, לשים בו את שיעורי הבית."

"תגמור את המיץ."

קמתי וגמעתי במהירות את מה שנותר בכוס. לפני שהספקתי לצאת, אמא הושיטה יד ומשכה אותי אליה. "תזכור, מֶרי־ג'אן, המתכון לחיים מאושרים זה כבוד. כבוד לעצמך וכבוד לזולת. זה מה שלמדתי מאבא שלי, בֶּהטָא. חבל שלא זכית להכיר אותו. הוא היה איש חכם. אפשר כמעט להגיד שהוא לא היה גבר מוסלמי. לא ממש. הוא היה יותר דומה ליהודי."

"אמא, אני מוכרח לסדר את הילקוט," מחיתי.

"בסדר, בסדר," היא נאנחה. נשקתי לה על הלחי ועליתי בריצה לחדרי כדי לסדר את הילקוט.