דרך הגחליליות

נהגו לכנותן 'נערות דרך הגחליליות'. היה זה לפני שנים רבות - יותר משלושים שנים - אך עתה, כשהיא שכבה במיטתה והאזינה לסופת החורף שהשתוללה בחוץ, נראה כאילו היה זה אך אתמול.

בשבוע שעבר (ללא ספק, שבעת הימים האיומים ביותר בחייה), היא איבדה את יכולתה להתרחק מהזיכרונות. לעתים קרובות מדי לאחרונה, היא חזרה בחלומותיה לשנת 1974; שוב הייתה נערה שמתבגרת בצל המפלה במלחמה, רוכבת על אופניה לצדה של חברתה הטובה ביותר בעלטה מוחלטת, כאילו היו בלתי נראות. למקום עצמו הייתה משמעות רק כנקודת התייחסות, אך היא זכרה אותו לפרטי פרטיו: רצועת אספלט מתפתלת, שתחומה משני צדדיה בתעלות מים עכורים ובגבעות עשב פרוע. לפני שהן נפגשו, לא נראה שהכביש הזה הוליך למקום כלשהו. היה זה רק כביש כפרי שנקרא על שמו של חרק כלשהו, שאף אחד לא ראהו כלל בפינה הטרשית הכחולה והירוקה הזו של העולם.

ואז הן ראו את המקום הזה, זו מבעד לעיניה של זו. כשהן עמדו ביחד על צלע הגבעה, במקום עצים גבוהים, גומות בוציות והרים מושלגים רחוקים, הן ראו את כל המקומות שאליהם הן יגיעו ביום מן הימים. בערב הן נהגו לחמוק מבתיהן הסמוכים זה לזה ולהיפגש על הכביש הזה. על גדותיו של נהר הפילצ'וק הן עישנו סיגריות גנובות, בכו לשמע מילות השיר "Billy, Don't be a Hero", וסיפרו זו לזו הכול, שזרו את חייהן ביחד, עד שבסוף הקיץ, אף אחד לא ידע היכן נגמרת האחת ומתחילה האחרת. הן הפכו להיות בעיני כל מי שהכיר אותן, לטולי־וְ־קייט, ובמשך יותר משלושים שנים, הייתה החברות הזו קיר חוצץ: חזק, עמיד, מוצק. ייתכן שהמנגינה התחלפה בחלוף עשרות השנים, אך ההבטחות שהובטחו אז בדרך הגחליליות, נותרו בעינן.

חברות טובות לנצח.

הן האמינו שהשבועה הזו תחזיק מעמד, שביום מן הימים הן יהיו נשים קשישות, ישבו בכיסאות הנדנדה שלהן על מרפסת חורקת, ישוחחו על עברן ויצחקו.

עתה היא ידעה שהיא טעתה, כמובן. זה יותר משנה, היא אמרה לעצמה שהכול בסדר, שהיא יכולה להמשיך לחיות בלי חברתה הטובה ביותר. לעתים היא אפילו האמינה בכך. ואז היא שמעה לפתע את המנגינות. המנגינות שלהן. ."Goodbye Yellow Brick Road" ."Material Girl" ."Bohemian Raphsody" ."Purple Rain"

אתמול, כשהיא ערכה קניות, גרסת מעליות גרועה של "You've Got a Friend" גרמה לה לבכות, בדיוק מול הצנוניות.

היא הפשילה את השמיכה וקמה מהמיטה, כשהיא נזהרת לא להעיר את הגבר שישן לצדה. לרגע היא רק עמדה והסתכלה בו מלמעלה בעלטה. אפילו בשנתו, שכנה על פניו ארשת מוטרדת.

היא לקחה את הטלפון מעל כנו, יצאה מחדר השינה, והלכה בשקט במסדרון למרפסת העץ. משם היא השקיפה לעבר הסופה ואזרה אומץ. כשהיא הקישה את הספרות המוכרות, היא תהתה מה תאמר למי שהייתה בעבר חברתה הטובה ביותר, כעבור חודשי השתיקה הרבים האלה; איך היא תפתח את השיחה. היה לי שבוע רע...? חיי מתמוטטים...? ואולי בפשטות: אני זקוקה לך.

מעבר למצר השחור והסוער, הטלפון צלצל.