דרך צלחה, נוח

בשמונה ורבע מתחיל מסע הטיפוס — "טרק" קוראים לזה כאן, בהימלאיה — הכולל ארבעה גרמי מדרגות שמעפילים השמימה. אחרי שתי קומות, כשנוח עוצר לשאוף קצת אוויר, הוא שואל את עצמו למה כל מדרגה בהודו חייבת להיות שונה בגובהה מזו שקדמה לה. בינתיים אין לו תשובה.

כעבור כחצי שעה, לקראת רבע לתשע, הוא מגיע סוף־סוף לתקרת העולם, כלומר לגג המלון. במרכז הגג ניצב ביתן זכוכית קטן. זהו כנראה מקדש היוגה המפורסם של ראווי קרישנה. עננים לבנים מרפרפים מעליו, נוגעים־לא־נוגעים בגג הפח הירוק של המקדש. הרים ירוקים וצוקים לבנים מאותתים לנוח מרחוק. הירוק הוא של יערות העד הצומחים על מדרונות ההימלאיה, והלבן — של קרח העד המכסה את פסגותיה. מבין העננים הקרובים כל־כך נשקפים שמים צבועים בכחול עז. רוח קרה מלטפת את פניו. נוח מצטמרר לרגע ומשפיל מבט מעבר למעקה, אל המישור למרגלות המלון, שהרחק ממנו משתרעת העיר דרמסלה במלוא כיעורה. מזל שהיא רחוקה כל־כך, הוא חושב.

נוח יצא למסע הטיפוס המפרך הזה רק כדי להודיע לראווי קרישנה, מדריך היוגה המהולל שלו, שגם היום הוא לא יוכל להגיע לשיעור. כואבת לו הבטן. הבעיה היא שהוא כל־כך מתנשם ומתנשף בעקבות הטיפוס, שהוא לא מסוגל להגות אפילו מילה אחת. יחלפו עוד עשר דקות לפחות עד שיצליח להשיב לעצמו את נשימתו.

כבר אתמול, במפגשם הראשון, חשד נוח שמדריך היוגה שלו הוא נאצי, נאצי טוב לב אמנם, אבל נאצי. נכון שהוא נראה כמו ילד בן שבע, אבל נוח הבין מייד שאסור לטעות בו — הוא נאצי נחוש ותובעני. לא מוכן לשמוע שום תירוץ. הוא לא כאן בשביל להתחשב באנשים כמו נוח.

רד על הברכיים! פוקד הנאצי על נוח בקול חד ומבע פנים אכזרי.

נוח כורע ברך בהכנעה.

שכב על הבטן!

נוח נשכב.

תתחיל לנשום!

נוח מתחיל לנשום.

וברגע שנוח מתחיל לנשום, הוא חש פתאום איך הכרס שלו נמעכת תחתיו, וכל המוּמוּ שאכל ברחוב, בדרכו למלון, מתחיל לטפס למעלה. נוח משתנק ופניו מתחילות להכחיל, אבל הראווי קרישנה הזה לא מתרשם, ורק מסתכל עליו באדישות ופוקד: להמשיך לנשום!

מה לנשום? איך לנשום? איזה לנשום? אתה לא רואה שאני נחנק? צועק נוח ללא קול, לעצמו, בעברית. לא היימליך ולא אמבולנס, רק להמשיך לנשום? כאילו איך לא חשבתי על זה לבד. כמו להגיד למישהו שהרגע חטף כדור בראש — תשתה מים!

נוח מתעצבן, וכשהוא מתעצבן הוא תמיד נזכר במערכון על אוהדי בית"ר ירושלים בשואה, איך אפשר שלא להיזכר, כשהם מתריסים בעצבים כנגד קלגסי הגסטאפו: למה מי אתם שתגידו לנו לעלות לרכבת? אה?

למה מי אתה שתגיד לי לנשום? אה? צועק נוח מהרצפה על הנאצי, ואפילו מנסה ללוות את דבריו בתנועת כף יד אופיינית. למרבה הפליאה הנאצי טוב הלב נבהל, ולמרות שאפשר לשער שהוא לא הבין את העברית של נוח, הוא מניח את כף ידו הקטנטנה על גבו של נוח השוכב על בטנו ושואל באנגלית אם הכל בסדר.

נוח מתיישב בדי עמל ורוטן, לא. שום דבר לא בסדר, אתה לא רואה? אני לא נושם, כל האוכל עלה לי למעלה. לא הספקתי להיות יום אחד בהודו וכבר יש לי קלקול קיבה!

אז למה שתקת? למה לא אמרת כלום? שואל הנאצי כשניצוץ של אהדה ניבט מעיניו.

איזה מין נאצי רכרוכי זה? תוהה נוח. ממש בושה לאס־אס. זאת הפעם הראשונה בחייו שנוח מואשם בשתיקה, ולכן הוא פותח מייד את פיו ומודה שחצי דקה לפני השיעור — או ליתר דיוק, חצי דקה לפני שהחליט לטפס עד לתקרת העולם ולהודיע לראווי קרישנה המתחזה הזה שהשיעור בוטל — הוא אכל מוּמוּ בדוכן רחוב ליד המקדש, והכוונה הפעם דווקא למקדש אמיתי, של הדלאי לאמה, ולא למקדש היוגה המזויף שעל גג מלון היוגה של ג'גדיש. הקרישנה טוב הלב פורץ בצחוק לבבי ומייד קורא לג'גדיש — נער הודי רך כבן שתים־עשרה שטוען שהוא הבעלים של המלון, שאכן נקרא, באופן מפתיע למדי, מלון היוגה של ג'גדיש — ואומר לו משהו בדיאלקט הודי כלשהו. ומייד נשכבים שניהם — הקרישנה טוב הלב ובעל המלון — על גבם ואוחזים בבטנם מרוב צחוק.

לא שמת לב שאף טיבטי לא נוגע במומו הזה שמוכרים ברחוב? ואפילו ההודים לא אוכלים מומו ברחוב! אפילו ההודים! תחשוב על זה! מכריז ג'גדיש שנראה כמו הודי, מדבר כמו הודי ואפילו מציג את עצמו כהודי. לך תבין.

אז מי קונה את כל המומו הזה, שואל נוח בתמימות, למה יש עשרות דוכני מומו ליד המקדש?

וכאן מגיעה התשובה הניצחת: כבר שנים שאף אחד לא קונה את המומו הזה, וזאת בדיוק הבעיה, כי פירוש הדבר שנוח אכל עכשיו מומו שהמתין לו בדוכן עשר שנים לפחות, עשר שנים!