דרקולה

פרק א: יומנו של ג'ונתן הארקר

(נכתב בקצרנות)

3 במאי. ביסטריץ. עזבתי את מינכן ב־8:35 בערב ב־1 במאי והגעתי לווינה מוקדם בבוקר המחרת; הייתי צריך להגיע ב־6:46 בערב, אך הרכבת איחרה בשעה. על בסיס ההצצה החטופה מהרכבת ומהמעט שהספקתי לספוג כשהסתובבתי ברחובות, בודפשט נראית כמו מקום נפלא. חששתי להתרחק מהתחנה, שכן הגענו באיחור והיינו אמורים לצאת בהקדם האפשרי אחרי המועד המקורי. הרושם שלי היה שאנחנו יוצאים מהמערב ונכנסים אל המזרח; המערבי שבגשרים הנפלאים שעל הדנובה, שכאן רוחבה ועומקה גדולים מאוד, נשא אותנו אל תוך השטחים שתחת שלטון התורכים.

יצאנו בזמן, פחות או יותר, ואחרי רדת הלילה הגענו לקלאוסנבורג. כאן עצרתי למשך הלילה בהוטל רויאל. לארוחת־הערב, או ליתר דיוק הלילה, אכלתי עוף שהוכן כך־או־אחרת עם פלפל אדום. היה טעים מאוד, אך מצמיא. (תזכ', להשיג מתכון עבור מינה.) שאלתי את המלצר, והוא אמר לי ששם המאכל "פפריקה הנדל," עוף בפפריקה, וכי מדובר במאכל לאומי שאותו אוכל למצוא בכל מקום בקרפטים. שברי הגרמנית שלי הועילו לי כאן מאוד; למען האמת, אני לא יודע איך הייתי יכול להסתדר בלעדיה.

כשהייתי בלונדון היה לי מעט זמן פנוי וביקרתי בבריטיש מוזיאום, שם חיפשתי בין הספרים והמפות בספריה מידע על טרנסילבניה; סברתי שמעט ידע מוקדם על הארץ יהיה בוודאי בעל חשיבות־מה כשאפגוש באציל בן הארץ הזו. גיליתי כי המחוז שאותו ציין שוכן בקצה המזרחי של הארץ, בלב הרי הקרפטים, על גבול שלוש מדינות: טרנסילבניה, מולדביה ובוקובינה; והוא אחד החבלים הפראיים יותר והמוכרים פחות באירופה. לא הצלחתי למצוא מפה או כתבים הנוקבים במיקומה המדויק של טירת דרקולה, שכן אין מפות של הארץ הזו באיכות של רשות המפות הבריטית; גיליתי, עם זאת, שביסטריץ, עיירת השדה בשמה נקב הרוזן דרקולה, היא מקום ידוע למדי. אכתוב כאן כמה דברים, שכן הם ירעננו את זיכרוני כאשר אדבר על מסעותיי עם מינה.

יש ארבעה לאומים שונים באוכלוסיית טרנסילבניה: סקסונים בדרום, ותערובת שלהם עם הוְלאכים, שהם צאצאי הדאקים; מגיארים במערב וסֶקְלֶרִים במזרח ובצפון החבל. אני נוסע אל ארצם של הסֶקְלֶרִים, הטוענים שהם צאצאי אטילה וההונים. זה עשוי להיות נכון, שכן כאשר המגיארים כבשו את הארץ במאה האחת־עשרה הם מצאו את ההונים יושבים בה. קראתי שכל אמונה טפלה שבעולם התכנסה אל תוך האזור דמוי פרסת הסוס הזו שבהרי הקרפטים, כאילו היה המקום עינה של מערבולת דמיונית; אם אכן כך הדבר, שהותי כאן עשויה להיות מעניינת מאוד. (תזכ'. אני חייב לשאול את הרוזן על כל האמונות האלו.)

מיטתי הייתה נוחה למדי, אך לא ישנתי היטב, שכן פקדו אותי מיני חלומות משונים. אולי תרמה לכך העובדה שתחת חלוני היה כלב שיילל כל הלילה, ואולי הייתה זו הפפריקה, שכן הייתי צריך לשתות את כל המים שבקנקן שלי, ועדיין נשארתי צמא. לקראת הבוקר נרדמתי ומן הסתם ישנתי היטב בשלב זה, שכן התעוררתי רק לקול דפיקות חוזרות ונשנות על דלתי. לארוחת־הבוקר אכלתי עוד פפריקה, ומין דייסה מקמח תירס שהם כינו "ממליגה," וחציל ממולא בבשר טחון, מנה מצוינת ביותר אותה הם מכנים "אימפלטטה." (תזכ', להשיג את המתכון גם לאלו.) הייתי חייב למהר עם ארוחת־הבוקר, שכן הרכבת יצאה לדרך קצת לפני שמונה, או ליתר דיוק הייתה צריכה לצאת, שכן אחרי שמיהרתי לתחנה בשעה 7:30 נאלצתי לשבת בקרון משך יותר משעה עד שהרכבת התחילה לזוז. נדמה לי שככל שאנחנו מרחיקים מזרחה, כך הופכות הרכבות מדויקות פחות. מעניין מה שיעור האיחור ביציאת הרכבות בסין.

לאורך כל היום הזדחלנו בארץ גדושה ביופי מכל סוג ומין. לפרקים ראינו עיירות קטנות או טירות על קצה גבעות תלולות, כמו אלו שניתן לראות בספרי מיסה ישנים; לעתים חלפנו על־פני נהרות ופלגים, ולפי רוחב נקיק האבן שבו זרמו ניתן היה לשער שעוברים בהם שיטפונות אדירים. רק זרם גדול ועז של מים יכול לסחוף את כל הצמחיה מנתיבו של הנהר. בכל תחנה היו קבוצות של אנשים, לפעמים קהל של ממש, עוטים סוגים שונים של לבוש. כמה מהם דמו לאיכרים אצלנו בבית, או לאלו שראיתי בצרפת ובגרמניה, עם מעיל קצר וכובע עגול ומכנסיים מעשה־בית; אבל אחרים היו ציוריים מאוד. הנשים נראו נאות, אלא אם כן התקרבת אליהן, אך כולן היו עבות מותניים. כל הנשים עטו שרוולים לבנים ארוכים מסוג זה או אחר, ולרובן היו חגורות רחבות עם הרבה רצועות של משהו מתנפנפות מהן כמו בשמלות באלט, אך כמובן שכולן לבשו תחתיהן שמלה תחתונית. מוזרים מכל היו הסלובקים, שהיו פרימיטיביים יותר מאחרים, עם כובעי בוקר גדולים, מכנסיים גדולים ורחבים בצבע לבן־מלוכלך, חולצות פשתן לבנות, וחגורות עור כבדות וגדולות להפליא, שעוביין כמעט כרגל, עטורות מסמרי פליז. הם נעלו מגפיים גבוהים, עם המכנסיים בתוכם, ושיערם היה ארוך וכהה, עם שפם כהה וסמיך. הם מאוד ציוריים, אך לא נעימים לעין במיוחד. על הבמה הם היו מלוהקים מיד לתפקיד כנופיית שודדים אוריינטלית מסיפורי אלף לילה ולילה. מספרים לי, עם זאת, כי הם אינם מזיקים כלל, ואופיים למעשה רופס למדיי.

שעת דמדומים חלפה כמעט כאשר הגענו לביסטריץ, שהיא מקום עתיק ומעניין מאוד. העיירה ניצבת ממש בספר חבל הארץ — מעבר בורגו מוביל ממנה אל תוך בוקובינה — ובמהלך השנים ספגה מנה נאה של אסונות, הניכרים בה בהחלט. לפני חמישים שנה הייתה כאן סדרה של חמש שריפות גדולות, שחוללו חורבן ממשי. בתחילת המאה השבע עשרה היא חוותה מצור של שלושה שבועות שבו ניספו 13,000 איש, שנפלו קרבן למעשי האיבה, לרעב ולמגיפות.

הרוזן דרקולה הורה לי ללכת למלון גולדן קרונה. לשמחתי התברר שמדובר במלון בסגנון הישן, והעניין הלם את רצוני לראות ככל האפשר יותר מדרכיה של הארץ הזו. המתינו לי, כך התברר, שכן כאשר התקרבתי לדלת התייצבה מולי אישה קשישה וחייכנית, בלבוש האיכרים הרגיל — בגד לבן ומעליו סינור בצבע עז, ארוך וכפול, מלפנים ומאחור, שהיה מהודק לגופה באופן כמעט לא־צנוע. כאשר התקרבתי אליה היא קדה ואמרה: "האדון האנגלי?" "כן," אמרתי, "ג'ונתן הארקר." היא חייכה ואמרה משהו לאיש קשיש עם שרוולים לבנים שליווה אותה אל הדלת. הוא יצא, אך מיד שב עם מכתב:

ידידי, ברוך הבא לקרפטים. אני מצפה לך בקוצר רוח. שן היטב הלילה. מחר בשלוש תצא המרכבה לבוקובינה; שמוּר לך מקום בה. במעבר בורגו תמתין לך מרכבתי ותביא אותך אליי. אני מקווה שמסעך מלונדון נעם לך, וכי תהנה משהותך בארצי היפה. ידידך, דרקולה

4 במאי. גיליתי שבעל־הבית קיבל מכתב מהרוזן, שבו הורה לו להבטיח לי את המקום הטוב ביותר במרכבה. כאשר שאלתי על הפרטים הוא הסתרבל בשתיקה, והעמיד פנים שאינו מבין את הגרמנית שלי. זה היה מוזר, שכן עד לאותה נקודה הוא הבין אותה היטב; לכל הפחות, הוא השיב לשאלותיי עד לאותו רגע כאילו הבין את דבריי. הוא ואשתו, הגברת הקשישה שקידמה את פניי, הביטו זה בזה בארשת מפוחדת. הוא מלמל שהכסף נשלח במכתב, וזה כל מה שהוא יודע. כששאלתי אותו אם הוא מכיר את הרוזן דרקולה, ואם יוכל לספר לי משהו על טירתו, הוא ואשתו הצטלבו, ואמרו שהם לא יודעים שום דבר: הם פשוט סירבו להמשיך ולדבר איתי. כל העניין היה מסתורי מאוד, ורחוק מלנסוך שלווה, אך מועד היציאה לדרך היה כה קרוב, עד שלא היה סיפק בידי לשאול מישהו אחר.

כשעמדתי לצאת עלתה האישה הזקנה אל חדרי ואמרה לי בבהלה גדולה:

"אתה חייב ללכת? אה! אדון צעיר, אתה חייב ללכת?" היא הייתה נתונה להתרגשות שכזו, עד שאיבדה את השליטה במקצת הגרמנית שידעה, ועירבה אותה בדברים בשפה אחרת, שאותה לא היכרתי כלל. הצלחתי לעקוב אחר דבריה בקושי רב ובאמצעות שאלות רבות. כשאמרתי לה שאני חייב לצאת לדרך מיד, וכי אני יוצא בעניין חשוב מאוד, היא שאלה שוב:

"אתה יודע איזה יום היום?" עניתי לה שהיום הוא הארבעה במאי. היא נענעה בראשה לשלילה ושאלה שוב:

"אה, כן! אני יודעת את זה! אני יודעת את זה! אבל אתה יודע איזה יום היום?" השבתי לה שאיני מבין למה כוונתה והיא המשיכה:

"היום ערב יום גיאורגיוס הקדוש. האם אינך יודע שהלילה, כשהשעון יצלצל חצות, הדברים של הרשע ישלטו בעולם? האם אתה יודע לאן אתה הולך ולְמָה אתה הולך?" מצוקתה הייתה ניכרת לעין וכל ניסיונותיי להרגיעה עלו בתוהו. לבסוף היא כרעה על ברכיה והתחננה בפניי לא ללכת; לפחות לחכות יום או שניים לפני שאצא לדרך. כל העניין היה מגוחך לחלוטין ובכל זאת, הרגשתי אי־נוחות. ובכל זאת, נדרשתי לטפל בעסק מסוים, ולא יכולתי להרשות לשום דבר לחבל בכך. ניסיתי לפיכך לסייע בידה לקום ובהבעה החמורה ביותר שיכולתי לגייס אמרתי כי אני מודה לה, אך המשימה שבפני הכרחית, ואני חייב ללכת. היא קמה וניגבה את עיניה ואז הסירה מצווארה מחרוזת תפילות עם צלב והגישה לי אותה. לא ידעתי מה לעשות, שכן כבן הכנסייה האנגליקנית למדתי להתייחס לדברים מסוג זה כאל סוג של עבודת אלילים, אך הייתי חוטא באי הכרת־תודה לו הייתי מסרב להצעתה של אישה קשישה ומלאת כוונות טובות זו, ועוד במצב נפשי כזה. היא הבחינה מן הסתם בהיסוס שהצטייר על פני, משום שהניחה את מחרוזת התפילות סביב צווארי ואמרה "למען אימא שלך," ויצאה את החדר. אני כותב את החלק הזה ביומן בעודי ממתין למרכבה. היא מאחרת, כמובן. הצלב ומחרוזת התפילות עדיין סביב צווארי. אני לא יודע אם אלו הפחדים של הגברת הזקנה, אך משהו טורד את מנוחתי עתה. אם היומן הזה יגיע למינה לפניי, תהה זו ברכת שלום ממני. הנה באה המרכבה!

5 במאי. הטירה. אפרורית הבוקר התפוגגה והשמש שולחת קרניה מרחוק, מעל האופק החושף שיניים מטושטשות של עצים, גבעות או משהו אחר. האופק כאן כה רחוק עד שדברים גדולים וקטנים מתערבים זה בזה. אני לא מנומנם, ומאחר שלא יקראו לי עד שאקום, אני מנסה באופן טבעי לכתוב עד שתיפול עלי שינה. יש הרבה דברים מוזרים שעלי לכתוב עליהם, וכדי שאף אחד לא יחשוב שנהניתי מאוכל טוב מדי טרם צאתי מביסטריץ, תנו לי לפרט במדויק מה אכלתי לארוחת־הערב. סעדתי על מה שהם מכנים כאן "אומצת שודדים" — פיסות בייקון, בצל ובשר, מתובלים בפלפל אדום, משופדים על מקלות וצלויים מעל לאש בסגנון הפשוט המקובל באוכל לחתולים בלונדון. היין היה מדיאש זהוב, שבער על לשוני באופן מוזר, אך לא בלתי־נעים. שתיתי ממנו רק כמה כוסות, ושום דבר אחר.

כשעליתי למרכבה הרכּב עדיין לא התיישב על דוכנו, וראיתי אותו מדבר עם בעלת הבית. שיערתי ששיחתם עסקה בי, משום שמדי פעם הם שילחו אליי מבט, וכמה מהאנשים שישבו וריכלו על הספסל שמחוץ לדלת — ספסלים אלו מכונים כאן בשם שמשמעותו "נושאי המילה" — באו והאזינו, ואז שבו והביטו בי, בדרך כלל במבט של חמלה. הצלחתי לשמוע מלים רבות עליהן שבו וחזרו, מילים מוזרות, שנשאו חותם לאומים רבים. שלפתי בשקט את המילון הרב־לשוני מתיקי ותרתי אחריהן. אני חייב להודות שהמילון לא עודד את רוחי, משום שעם המלים נמנו "אוֹרדוֹג" — שטן; "פּוֹקוֹל" — גהינום; "סטריגוֹיקָה" — מכשפה; "ורוֹלוֹק" ו"ולקוֹסלאק" — שמשמעות שתיהן זהה, האחת בסלובקית והאחרת בסרבית, למשהו שהוא או זאב־אדם או ערפד. (תזכ', אני חייב לשאול את הרוזן על האמונות הטפלות האלו.)

כאשר יצאנו לדרך, האנשים שהתקבצו סביב דלת הפונדק, שמספרם תפח בינתיים כדי חבורה של ממש, הצטלבו וזקרו לעברי את האצבע ואת הזרת, כשתי קרניים. ניסיתי לשכנע את אחד מעמיתי לנסיעה לספר לי למה הם התכוונו. תחילה הוא לא היה מוכן לענות, אך כשנודע לו שאני אנגלי, הוא הסביר לי כי מדובר במעין קמיע או מגן מעין הרע. לא נעם לי במיוחד לשמוע את הדברים, בדרכי לפגישה עם אדם לא מוכר במקום לא ידוע, אך כולם נראו כה חביבים, וכה עצובים, וכה אוהדים לענייני, עד שעל כורחי נגעו הדברים לליבי. לעולם לא אשכח את שבריר המבט האחרון אל שלל הדמויות הציוריות המצטלבות באדיקות בחצר הפונדק הרחבה, על רקע הירוק המאובק של שיחי ההרדוף ועצי התפוז שבלב החצר. ואז הרכּב שלנו, שמכנסי הפשתן הרחבים שלו כיסו את כל מושב הרכּב —"גוטצה" הם קוראים להם — הצליף בשוט הגדול שלו מעל ארבעת הסוסים הקטנים שלו, שהיו רתומים זה לצד זה, ואנחנו יצאנו למסענו.

יופיו של חבל הארץ שבו נסענו השכיח עד מהרה את המראות והזיכרונות של אותם פחדים איומים, אף כי אילו דברתי את השפה, או ליתר דיוק את השפות שעל לשונם של חברי למסע, אולי לא הייתי יכול לדחוק אותם בקלות כה רבה. לפנינו השתפלו מישורים ירוקים, שופעי יערות ועצים, מנומרים כאן ושם בגבעות תלולות שבראשן סבך עצים, או בבתי חווה שחזית גמלוניהם פונה אל הדרך. מכל מקום בקעה מהומה של פריחת עצי פרי — תפוחים, שזיפים, אגסים ודובדבנים; ובעודנו נוסעים יכולתי להבחין בעלי הכותרת שנשרו, זרועים על הדשא הירוק שתחת העצים. הדרך שבה נסענו התפתלה בין הגבעות הירוקות של מה שמכונה כאן "מיטֶל לאנד," הארץ התיכונה, כשהדרך נעלמת לפרקים בין העשבים בעיקולי הדרך, או מתכווצת בין קצוות עצי האורן, הגולשים לפרקים כלשונות אש במורד הגבעות. הדרך הייתה משובשת, אך עדיין נדמה היה לי כי אנו חולפים בה במהירות הבזק. לא יכולתי להבין אותה עת מה משמעות החיפזון, אך ברור היה כי הרכּב היה להוט שלא לבזבז רגע בדרך לבורגו פּרוּנד. סיפרו לי כי מצב הדרך הזו בקיץ מצוין, אך היא עדיין לא תוקנה אחרי שלגי החורף. במובן זה היא שונה מרוב הדרכים בקרפטים, שכן מסורת עתיקה גורסת כי אסור שהדרכים תישמרנה במצב טוב מדי. מימים ימימה נרתעו ההוספודרים, אדוני הטירות, מתיקון הדרכים, שמא יחששו התורכים כי הם מתעתדים להזרים דרכן כוחות זרים, מה שהיה עלול להחיש פריצת מלחמה — ומלחמה תמיד נמצאה כאן על הסף.

מעבר לחמוקיים הירוקים של גבעות המיטל לאנד התנשאו שיפוליו האימתניים של היער עד למצוקים הנישאים של הרי הקרפטים עצמם. ההרים זקפו ראשם מימיננו ומשמאלנו, כששמש אחרי־הצהריים נופלת עליהם, ומבליטה את כל הצבעים המפוארים של הרכס המרהיב הזה — הכחול והסגול העמוקים שבצל הפסגות, הירוק והחום במקום שבו נמסכו צוקים ודשא זה בזה, ונוף אינסופי של צוקים משוננים ומתחדדים, שהלכו והתערפלו אל האופק שממנו השקיפו מלכותית הפסגות המושלגות. פה ושם נבעו בהרים בקעים אימתניים, שדרכם יכולנו לראות לעתים באור השמש המתעמעם את הבוהק הלבן של מפלי מים. אחד מעמיתי למסע נגע בזרועי כשחלפנו סביב בסיס גבעה והנוף פקח את עיניו אל פסגה מושלגת ונישאת של הר, שבדרכנו המתפתלת נראה כאילו הוא ניצב ממש מולנו:

"תראה! אישטן סיקה!" — "כס האל." והוא הצטלב בדבקות. עודנו מתפתלים בדרכנו האינסופית והשמש החלה לשקוע נמוך יותר ויותר מאחורינו, וצללי הערב החלו להזדחל סביבנו. השמש עמדה בראש הפסגות המושלגות, וזהרה באור ורוד צונן מעודן. פה ושם עברנו צ'כים וסלובקים בלבושם הציורי, אך לא ניתן היה להתעלם מהזפק הבולט על צווארם. לצד הדרך היו צלבים רבים, וכשחלפנו על פניהם הצטלבו כל שותפיי למסע. פה ושם נראו איכר או איכרה כורעים לפני מזבח קטן, וכשחלפנו על פניהם אפילו לא הפנו את מבטם ונראו שקועים לחלוטין בתפילתם, אוזניהם אטומות ועיניהם עצומות לעולם החיצון. נתקלתי כאן בדברים חדשים רבים: לדוגמה, חבילות קש על העצים ופה ושם חבורות נאות של עצי שדר משולשל, שגזעיהם המלבינים זוהרים ככסף מבעד לירוק העדין של העלים. פה ושם חלפנו על־פני עגלת־סולם — עגלת האיכרים הרגילה, עם שדרתה הנחשית הארוכה, הבנויה להתאים את עצמה לדרכים המשובשות. על העגלות ישבו לבטח חבורות איכרים השבים הביתה, הצ'כים בבגדיהם הלבנים, הסלובקים בבגדי עור כבש צבועים, כשהאחרונים נושאים את מטותיהם הארוכים, עם ראש הגרזן בקצה, כאילו היו רמחים. עם רדת הערב החל להיות קר מאוד, ובאור הדמדומים הדועך התערפלו עצי האלון, האשור והאורן לגושים אפלים וקודרים. בעמקים שנחרצו עמוק בין פסגות הגבעות, כשטיפסנו בדרך אל המעבר, ניתן היה להבחין לעתים בעצי אשוח על רקע השלג של שלהי החורף. לעתים נדמה היה, בעוד הדרך מפלסת את נתיבה בין עצי האורן הסוגרים עלינו באפלה, כי הגושים האפרוריים הגדולים בין העצים יוצרים חיזיון מוזר וקודר במיוחד. כל זה העצים את המחשבות והתעתועים הנוגים שעלו בי מוקדם יותר, כשאור השמש השוקעת הבליט עננים דמויי רוחות הרפאים שהתפתלו בין גבעות הקרפטים. לעתים היו הגבעות כה תלולות, עד שעל־אף חפזונו של הרכּב יכלו הסוסים להתקדם רק באיטיות מרובה. רציתי לרדת וללכת לצידם, כפי שאנו עושים בבית, אך הרכּב סירב לכך. "לא, לא," הוא אמר; "אסור ללכת כאן; הכלבים יותר מדי מסוכנים," ואז הוסיף, במה שהיה מן הסתם הלצה קודרת, שכן הוא הביט סביבו כדי לזכות בחיוכי האישור של שאר הנוסעים, "ואתה תקבל מספיק מזה לפני שתשכב לישון." העצירה היחידה שהיה הרכּב מוכן לעשות הייתה הפסקה לרגע כדי להדליק את פנסיו.

כשהחשכה התגברה נדמה היה שבין הנוסעים מתעוררת התרגשות מסוימת, והם שבו ודיברו עם הרכּב, כל אחד בתורו, כמנסים לדחוק בו להאיץ את מהירות הנסיעה. הוא הצליף בסוסים בלא רחם בשוט הארוך שלו, ובצעקות פרע דחק בהם להתאמץ עוד יותר. ואז הבחנתי לפנינו מבעד לחשכה ברצועה של אור אפור, כאילו נוצר מעין בקע בגבעות. התרגשותם של הנוסעים גברה; המרכבה הזדעזעה על קפיצי העור הגדולים שלה כספינה המטלטלת על ים סוער. הייתי חייב להיאחז כדי שלא ליפול. הדרך הפכה תלולה פחות, והמרכבה טסה לאורכה במהירות. נדמה היה כאילו ההרים מתקרבים אלינו משני העברים כגבינים זעומים; נכנסנו למעבר בורגו. בזה אחר זה הציעו לי כמה מהנוסעים תשורות, ועשו זאת ברצינות כזו, שלא ניתן היה לסרב לבקשתם; התשורות היו שונות ומשונות באמת, אך כל אחת מהן ניתנה באמונה פשוטה ושלמה, עם מילה טובה וברכה, ומלוות אותן מחוות נפחדות בהן חזיתי בחצר המלון בביסטריץ — ההצטלבות וסימן המגן מפני עין הרע. ואז, עודנו נוסעים, רכן הרכּב קדימה והנוסעים הציצו משני עברי המרכבה, מתאמצים לראות מבעד לחשכה. היה ברור שמשהו מסעיר מאוד קורה או עתיד לקרות, אך אף ששאלתי את הנוסעים לפשר הדבר, איש מהם לא היה מוכן להעניק לי הסבר כלשהו. סערת הרוח הזו נמשכה זמן קצר; עד שלבסוף ראינו לפנינו את המעבר נפתח מצד מזרח. ענני גלילה שחורים השתפלו מעל, ובאוויר עמדה התחושה הכבדה, המעיקה, של רעם. נדמה היה כאילו רכס ההרים הפריד בין שתי אטמוספרות, ועתה עמדנו בתוכה של האטמוספרה המרעימה. אני עצמי חיפשתי את הרכּב שיוביל אותי אל הרוזן. ציפיתי בכל רגע לראות את הבהק הפנסים בתוך החשכה; אך האפלה שרתה בכול. האור היחידי היה הבהוב הפנסים שלנו, שהאיר את הענן הלבן של הבל נשימתם של הסוסים המיוגעים שלנו. עתה יכולנו לראות את הדרך החולית שהלבינה לפנינו, אך לא היה כל סימן למרכבה. הנוסעים התרווחו לאחור באנחת רווחה, שנראתה כלעג לאכזבתי שלי. כבר התחלתי לחשוב מה כדאי לי לעשות, כשהרכּב, מביט בשעונו, אמר לנוסעים משהו שבקושי יכולתי לשמוע, הוא אמר זאת בקול כה רך ועמום; נדמה היה לי ששמעתי, "שעה לפני הזמן." ואז פנה הרכּב אלי ואמר לי בגרמנית שהייתה גרועה משלי:

"אין כאן מרכבה. בסוף לא מחכים לאדון. הוא יבוא עכשיו לבוקובינה ויחזור מחר או מחרתיים; יותר טוב מחרתיים." עודו מדבר והסוסים החלו לצהול ולנחור ולנוע בפראות, עד שהרכּב היה חייב לרסנם. ואז, לקול מקהלת זעקות האיכרים המצטלבים כאחד, הופיעה מאחורינו מרכבת קאלֶש רתומה לארבעה סוסים. הקאלֶש עקפה אותנו והתייצבה לצד המרכבה. באור הפנסים יכולתי לראות שסוסיה היו שחורים כפחם ויפים למראה. נהג אותם איש גבוה, עם זקן חום וארוך וכובע שחור גדול, שכאילו הסתיר את פניו מאיתנו. יכולתי רק לראות רמז לעיניים בוהקות מאוד, שנראו אדומות באור הפנסים, כשהוא פנה אלינו. הוא אמר לרכּב:

"הקדמת הלילה, ידידי." האיש גמגם בתשובה:

"האדון האנגלי מיהר," ולכך השיב הזר:

"וזאת הסיבה, אני מניח, שרצית שימשיך הלאה לבוקובינה. אינך יכול לרמות אותי, ידידי; אני יודע יותר מדי, והסוסים שלי מהירים." הוא חייך, ואור הפנסים האיר פה אכזרי, עם שפתיים אדומות מאוד ושיניים חדות, לבנות כשנהב. אחד משותפי למסע לחש לאחר את השורה מ"לאונורה" של בּירגר:

Den Die Todten reiten snell

(״כי המתים דוהרים מהר״)

הרכּב הזר שמע את המלים, ככל הנראה, שכן הרים את מבטו בחיוך זוהר. הנוסע הפנה את פניו ממנו, ובה בעת הרים את האצבע והזרת והצטלב. "תן לי את המטען של האדון," אמר הרכּב; ובמהירות הבזק הועברו תיקיי והועמסו על הקאלֶש. ירדתי מצד המרכבה, שכן הקאלֶש ניצב ממש לצידה, והרכּב של הקאלֶש סייע לי לעלות. האיש היה בוודאי חזק ביותר, שכן הוא תפס את זרועי ביד ברזל. בלי לומר מילה ניער הרכּב את המושכות, הסוסים פנו ואנחנו דהרנו אל אפילת המעבר. כשהבטתי לאחור ראיתי את הבל נשימתם של סוסי המרכבה שנטשתי לאור הפנסים, על רקע דמויותיהם המצטלבות של עמיתיי למסע לשעבר. ואז הצליף רכּב המרכבה בשוטו וקרא לסוסיו, והם דהרו הלאה משם, בדרכם לבוקובינה.

כשהמרכבה נעלמה אל תוך החשכה חשתי צינה מוזרה, ותחושת בדידות השתלטה עליי; אך אדרת הושלכה על כתפיי ואריג הונח על ברכיי, והרכּב אמר בגרמנית רהוטה:

"הלילה צונן, אדוני, ואדוני הרוזן דרש ממני לדאוג לכל מחסורך. יש בקבוק סליבוביץ' [ברנדי השזיפים של הארץ] תחת המושב, אם תידרש לדבר זה." לא לגמתי מן המשקה, אך בכל זאת התעודדתי מן הידיעה שהוא שם. הייתה בי תחושה מוזרה, אולי גם פחד. אילו הייתה אפשרות חלופית, הייתי צריך לבחור בה, במקום לצאת למסע הלילה הזה אל הבלתי־נודע. המרכבה נסעה בקצב מהיר בדרך ישרה, ואז ביצעה פניית פרסה והמשיכה בדרך ישרה נוספת. נדמה היה לי כאילו אנחנו פשוט נוסעים שוב ושוב לאורך אותה דרך ממש; ולכן סימנתי לי נקודת־ציון בולטת וגיליתי כי כך הדבר. רציתי לשאול את הרכּב מה משמעות הדבר, אך חששתי מאוד לעשות כן, משום שחשבתי כי לא תהיה כל תועלת במחאה, אם ההתעכבות לאורך הדרך היא מכוונת. כך־או־כך, מתוך סקרנות לדעת מה השעה, הדלקתי גפרור ולאורו הבטתי בשעוני; השעה הייתה כמה דקות לחצות. הידיעה הזו זעזעה אותי במידת מה, אולי משום שהדעה הקדומה הנפוצה ביחס לחצות הלילה הועצמה מכוח חוויותיי האחרונות. המתנתי כשהמתח מחלחל בי.

ואז החל כלב ליילל בבית איכרים אי־שם במורד הדרך — יללה ארוכה ומיוסרת, כאילו מתוך פחד. אל הכלב הצטרף כלב אחר, ואז עוד אחד, ועוד אחד, עד שעל גלי הרוח הנאנחת ברכות מבעד למעבר ההרים נמלא אוויר הלילה יללות פראיות מכל מקום על־פני הארץ, ככל שהתירה יד הדמיון מבעד לאפלה הקודרת.

עם הישמע היללה הראשונה נרתעו הסוסים לאחור, אך הרכּב דיבר אליהם בקול רך ומרגיע, והם שקטו, אך המשיכו לרעוד ולהזיע כמו אחרי הימלטות מפחד פתאום. ואז, במרחק, מההרים שמשני עברינו, נשמעה יללה עזה וחדה יותר מפי הזאבים, שהשפיעה עליי ועל הסוסים באותו אופן: אני חישבתי בליבי לקפוץ מן הקאלֶש ולרוץ, שעה שהסוסים נבעתו לאחור וקיפצו בבהלה, עד שהרכּב היה צריך להשתמש בכל כוחו העצום כדי למנוע מהם להימלט. כחלוף כמה דקות, עם זאת, התרגלו אוזניי לקולות, והסוסים נרגעו במידה כזו, שהרכּב היה יכול לרדת ממושבו ולהיעמד לפניהם. הוא ליטף והרגיע אותם, ולחש משהו באוזניהם, כדרך שעשו מאלפי סוסים שראיתי בעבר, ולחישותיו הועילו, שכן תחת ליטופיו הפכו הסוסים ניתנים לשליטה, גם אם המשיכו לרעוד. הרכּב עלה שוב למושבו, הצליף במושכות ושב לדהור בקצב מהיר. הפעם, אחרי שנסע מצידו הרחוק של המעבר, פנה לפתע במורד דרך צרה, שפנתה חדות לימין.

במהרה החלו העצים סוגרים על הדרך, שלעתים טיפסה בקשת מעל גשר עד שהתחושה כאשר עברנו אותו הייתה כאילו אנו נוסעים דרך מנהרה; ושוב סגרו צוקים גדולים וקודרים על הדרך משני עבריה. היינו מוגנים מרוח, אך עדיין יכולנו לשמוע אותה מתגברת, נאנחת ושורקת מבעד לסלעים, וענפי העצים הצליפו כשעברנו ביניהם. הקור הלך והתגבר, ושלג אבקתי דק החל לרדת ובתוך זמן קצר היינו אנחנו וכל סביבותינו מכוסים בשמיכה לבנה. הרוח העזה עדיין נשאה בכנפיה את יללת הכלבים, אף כי זו הלכה ונחלשה ככל שהמשכנו בדרכנו. יללתם התובענית של הזאבים, עם זאת, נשמעה קרובה יותר ויותר, כאילו סגרו עלינו אלו מכל העברים. הפחד הלך והתגבר בתוכי, והסוסים היו שותפים לחרדתי; אך הרכּב לא הוטרד מכך כהוא־זה. הוא המשיך לסובב את ראשו לשמאל ולימין, אף כי אני לא יכולתי לראות דבר מבעד לאפלה.

לפתע, רחוק לשמאלנו, ראיתי הבהוב קלוש של להבה כחולה. הרכּב הבחין בה באותו רגע ממש; הוא עצר את הסוסים מיד, קפץ ממושבו, ונעלם בחשכה. לא ידעתי מה לעשות, בייחוד שיללת הזאבים הלכה וקרבה; אך עודי תוהה הופיע הרכּב שוב, ובלי להוציא מילה עלה אל מושבו ואנו המשכנו בדרכנו. בוודאי נרדמתי והמשכתי לחלום על האירוע הזה, שכן הוא חזר ונשנה שוב ושוב. עתה, כשאני מסתכל על הדברים לאחור, זה נראה לי כמו סוג של ביעות לילה נורא. באחת הפעמים הופיעה הלהבה כל־כך קרוב לדרך, שאפילו בחשכה שסביב יכולתי להבחין בתנועותיו של הרכּב. הוא ניגש במהירות אל המקום שבו עלתה הלהבה הכחולה — היא הייתה מן הסתם קלושה מאוד, משום שנדמה היה כי היא אינה מאירה את האזור שסביבה — אסף מספר אבנים ויצר באמצעותן מבנה כלשהו. פעם אחת נוצר תעתוע עין מוזר: כאשר הרכּב עמד ביני לבין הלהבה, הוא לא הסתיר אותה, שכן יכולתי לראות בבהירות את ההבהוב המבעית. הדבר זעזע אותי, אך הדבר נמשך רק הרף עין קצר, ואני סברתי כי עיניי המתאמצות בחשכה הטעוני. ואז לזמן מה לא היו להבות כחולות, ואנו האצנו מהלכנו אל תוך הלילה הקודר, כשיללות הזאבים סביבנו, כאילו אנו נעים בתוך מעגל נודד של יללות.

לבסוף, באחת הפעמים שבהן ירד הרכּב ממושבו הוא התרחק יותר מאשר קודם לכן, ובהיעדרו החלו הסוסים לרעוד יותר מאי־פעם ולנחרר ולחרחר בפחד. לא יכולתי להבחין בסיבה לכך, שכן יללת הזאבים חדלה לחלוטין; אך באותו רגע הגיח הירח מבעד לעננים השחורים, מאחורי פסגתו המשוננת של צוק מזדקר, עטור עצי אורן, ולאורו ראיתי סביבנו טבעת של זאבים, עם ניבים לבנים ולשונות אדומות ומשתלשלות, גפיהם ארוכות ושריריות ושיערם מדובלל. השקט הקודר שלהם היה נורא פי מאה מהיללות הפראיות שלהם מקודם. אני עצמי הייתי משותק מרוב פחד. רק כאשר אדם ניצב פנים־אל־פנים מול אימה שכזו הוא יכול להבין כהלכה את טיבה.

בבת אחת החלו הזאבים ליילל, כאילו הייתה לאור הירח השפעה מיוחדת עליהם. הסוסים קיפצו ונבהלו לאחור, עיניהם מגולגלות במבטי חוסר־ישע מעוררי־רחמים; אך טבעת האימה הקיפה אותם מכל עבר, ונגזר עליהם להישאר בתוכה. קראתי לרכּב, שכן נראה היה לי שהסיכוי היחיד שלנו היה בניסיון לפרוץ את טבעת הזאבים ולסייע לו להגיע אלינו. צעקתי והלמתי על דפנות הקאלֶש, בתקווה שהרעש ירתיע את הזאבים בצד זה, כך שהרכּב יוכל לנסות להגיע אל המרכבה. איני יודע איך הגיע לשם, אך לפתע שמעתי אותו מרים את קולו בנימה של פקודה מלכותית, וכשהפניתי מבטי לעבר הקול, ראיתי אותו עומד על הדרך. הוא נופף בזרועותיו, כאילו הוא מבריש בדל לכלוך בלתי נראה, והזאבים הלכו והתרחקו מאיתנו. אותו רגע חלף ענן כבד על־פני הירח, ואנחנו נותרנו שוב בחשכה.

כשעיניי הסתגלו לאפלה ראיתי את הרכּב מטפס אל הקאלֶש, והזאבים נעלמו. כל הדבר היה כה זר ומוזר, שיראה גדולה נפלה עלי, וחששתי לדבר או לזוז. זמן לאין שיעור חלף בעודנו נוסעים באפלה מוחלטת כמעט, שכן ענני הגלילה כיסו את הירח. המשכנו לטפס, עם פסקי זמן קצרים של ירידה מהירה, אך בעיקרו של דבר בעיקר בעלייה. לפתע נעורתי לכך שהרכּב מפנה את הסוסים לחצרה של טירה גדולה וחרבה, שמחלונותיה האפלים והגדולים לא בקעה אפילו קרן קטנה של אור, ושמגדלי הפינה שלה חשפו שיניים כנגד השמיים המוארים באור הירח.