האופרמנים

כשדוקטור גוסטב אוֹפֶּרמַן התעורר ביום השישה־עשר בנובמבר, יום הולדתו החמישים, זה קרה הרבה לפני זריחת החמה. הדבר הרגיז אותו. היום אמור להיות עמוס, והיה בכוונתו לישון היטב.

הוא הצליח להבחין בכמה צמרות עצים עירומים ובפיסת שמים מול מיטתו. השמים היו גבוהים ובהירים, ללא הערפל המאפיין בדרך כלל את חודש נובמבר.

הוא התיישר, התמתח ופיהק. הסיר מעליו בהחלטיות את השמיכה, כיוון שכבר היה ער, והשליך אותה הצדה על המיטה הרחבה והנמוכה, העביר בתנופה את שתי רגליו לרצפה, הגיח מחמימות הסדינים והשמיכה אל הבוקר הקר ויצא החוצה למרפסת.

למטה השתפל הגן הקטן שלו, בשלוש טֶראסות, עד ליער; מימין ומשמאל התרוממו גבעות מיוערות, וגם משני צדי השטח המכוסה עצים השתרעו גבעות ויערות. רוח קרירה ונעימה הגיעה מן האגם הקטן, שהשתרע מחוץ לטווח הראייה בגיא משמאל, ומן האורנים של גרוּנֶוואלד. בדממת השחר הגדולה הוא שאף לקרבו, עמוק ובהנאה, את אוויר היער. מרחוק נשמעו במעומעם מהלומות גרזן; הצליל היה חביב עליו. הרעש הקצוב הדגיש את הדומייה מסביב. כמו בכל בוקר, גוסטב אופרמן שאב הנאה מביתו. מי היה מאמין, לו נישא לשם בלא אזהרה, שהוא נמצא רק חמישה קילומטרים מכנסיית הזיכרון, מרכז הרובע המערבי של ברלין? אין ספק, הוא בחר את ביתו בנקודה היפה ביותר בברלין. כאן הוא נהנה מכל שלוות הכפר שהוא רוצה, ועם זאת מכל יתרונותיה של העיר הגדולה. רק שנים ספורות חלפו מאז שבנה ועיצב לו את ביתו הקטן כאן במקס־רֶגֶר־שטראסה, אבל הוא הרגיש כאילו גדל עם הבית והאורנים, כאילו כל אורן ואורן הוא פיסה ממנו; הוא, האגם הקטן ודרך העפר שם למטה — שלמרבה המזל סגורה לתנועת מכוניות — היו לאחד.

הוא עמד זמן־מה במרפסת, שואף לתוכו את הבוקר ואת הנוף המוכר, בלי מחשבות רבות. ואז הוא התחיל לרעוד. הוא שמח שיש לפניו עוד חצי שעה לפני רכיבת הבוקר שלו. הוא הזדחל בחזרה אל חמימות מיטתו.

אלא שהוא לא הצליח להירדם. יום ההולדת הארור הזה. היה הרבה יותר נבון מצדו לו היה נוסע מברלין וחוסך מעצמו את כל המהומה.

ואם כבר נשאר פה, היה יכול לפחות לעשות לאחיו מרטין טובה ולבוא היום למשרד. העובדים ייעלבו, כיוון שזה טבעם, אם לא יבוא לקבל את איחוליהם באופן אישי. נו באמת. משעמם מדי לגרור את עצמו לשם ולהאזין לאיחוליהם הנבוכים של האנשים.

שותף בכיר אמיתי היה מתייחס לשטות כזאת בהיסח הדעת. שותף בכיר. שטויות. מרטין הוא איש העסקים המוצלח יותר, אין ספק, שלא לדבר על גיסו ז'ק לַוונדֶל, ושני הפקידים הראשיים בריגֶר והינצֶה. לא, הוא צודק בהחלט כשהוא מתרחק כמה שיותר מהמשרד.

אופרמן מפהק בקול גדול. אדם במעמדו כבר חייב להצליח במשימה הארורה להיות במצב רוח טוב יותר ביום ההולדת החמישים שלו. וכי חמישים השנים האלה לא היו שנים טובות? והנה הוא שוכב לו כאן, בעליו של הבית היפה התואם להפליא את טעמו, בעליו של חשבון בנק רציני, שותף בעסק נכבד, אוהב ספר ואספן מומחה של ספרים, בעל מדליית זהב בספורט. שני אחיו ואחותו מחבבים אותו, יש לו חבר שהוא יכול לבטוח בו, חבורה שלמה של מכרים משעשעים, נשים ככל העולה ברצונו, מאהבת מקסימה. מה מציק לו? אם יש למישהו סיבה להיות במצב רוח טוב ביום הזה, הרי הוא האיש. אז למה, לעזאזל, הוא לא במצב רוח טוב? במה נעוץ האשם?

גוסטב אופרמן פולט נחרת בוז, מתהפך בתנופה לצד השני, מגיף את שמורות עיניו הכבדות על עיניו, ומחזיק את הראש הגדול, הבשרני, הגברי בלי תנועה על הכר. עכשיו הוא יירדם. אבל ההחלטה קצרת הרוח אינה מועילה, השינה לא נעתרת לו.

הוא מחייך כילד שובב. הוא ינסה אמצעי שלא השתמש בו מאז ילדותו. מצבי טוב, יותר טוב, הכי טוב, הוא חושב. ושוב ושוב, מוכנית: מצבי טוב, יותר טוב, הכי טוב. עד שיסיים לשנן זאת לעצמו מאתיים פעם, הוא יישן שינה עמוקה. הוא משנן זאת שלוש מאות פעם ועדיין נשאר ער. והרי הוא באמת במצב מצוין. בריאותית, עסקית, נפשית. למרות חמישים שנותיו, הוא חייב לציין, הוא נראה כמו בן ארבעים. וכך הוא גם מרגיש. הוא לא עשיר מדי ולא עני מדי, לא חכם מדי ולא טיפש מדי. הישגים? הסופר גוּטוֶוטר לעולם לא היה מצליח בלעדיו. זה כבר משהו. הוא גם העמיד את דוקטור פרישלין על רגליו. אשר למה שפרסם בעצמו, אותם מאמרים בודדים על אנשים וספרים במאה השמונה־עשרה, אלה ספרים ראויים בהחלט, כתובים בידי אדם משכיל, לא יותר מזה, הוא לא משלה את עצמו. ובכל זאת, לגבי שותף בכיר בחנות רהיטים זה לא הישג מבוטל. הוא אדם ממוצע, בלי כישרונות מיוחדים. דרך האמצע היא הטובה ביותר. הוא לא שאפתן. או לפחות לא מאוד.

עוד עשר דקות והוא יוכל להתחיל להתכונן לרכיבת הבוקר. הוא חורק קצת בשיניו, עיניו עדיין עצומות, אבל הוא כבר לא חושב יותר על שינה. אם לדבר בכנות גמורה, נשארו לו כמובן כמה וכמה דברים לשאוף אליהם. משאלה מספר אחת: זיבּיל היא מאהבת שרבים מקנאים בו בגללה, ובצדק. אלן רוזנדורף היפה והחכמה מחבבת אותו יותר מהמגיע לו. ואף על פי כן, אם לא יקבל היום מכתב מסוים מאדם מסוים, זאת תהיה עבורו אכזבה מרה. משאלה מספר שתיים: הוא הרי לא יכול לצפות מהוצאת מינֶרווה שתחתום איתו חוזה על פרסום הביוגרפיה שכתב על לסינג.1 ואיזו חשיבות יש בימים אלה אם חייו ופועלו של סופר שמת לפני מאה וחמישים שנה יתוארו או לא יתוארו פעם נוספת. ואף על פי כן, אם הוצאת מינֶרווה תדחה את הספר, זו תהיה מכה בשבילו. משאלה מספר שלוש:…

הוא פקח את עיניו, חומות ושקועות בארובותיהן. הוא לא חש כה מלא שלווה או השלמה עם הגורל כפי שנדמה היה לו שחש אך לפני רגע. בתלמים אנכיים חדים מעל אפו התקיף, כשגבותיו העבות מכווצות בכוח, הוא בהה בטרוניה קודרת בתקרה. מעניין איך פניו החזקות משקפות מיד כל שינוי במצבי רוחו קצרי הרוח והמתחלפים תדיר.

אם אנשי מינרווה יקבלו את ספרו על לסינג, עדיין יצטרך להקדיש לו שנת עבודה עד להשלמתו. אם ידחו אותו, הוא יגנוז את כתב היד, כמות שהוא, במגירה. במקרה כזה, מה הוא יעשה במשך כל החורף? הוא יכול לנסוע למצרים, לפלשתינה. כבר זמן רב הוא מתכנן לנסוע לשם. חייבים לראות את מצרים ואת פלשתינה.

באמת חייבים?

שטויות. למה לקלקל את היום היפה הזה עם מחשבות כאלה? טוב שסוף־סוף הגיעה השעה לרכיבת הבוקר.

הוא יוצא דרך שער הגן הקטן למקס־רגר־שטראסה. גופו קצת מלא, אבל מאומן היטב, הוא צועד בפסיעות יציבות ומהירות, דורך על מלוא הסוליה, אבל נושא בקלות את ראשו הגדול. המשרת שלו, שליטֶר, עומד בשער, מברך אותו. גם ברטה, אשתו של שליטר, הטבחית, רצה החוצה ומברכת. גוסטב, בפנים זורחות, מודה בקול רם, בלבביות, וכולם צוחקים. רוכב לדרכו. הוא יודע, עכשיו הם עומדים, מביטים אחריו. הם רק יכולים לאשר שהוא מחזיק את עצמו במצב מצוין, לעזאזל, יחסית לבן חמישים. הוא נראה טוב במיוחד על הסוס, גבוה מכפי שהוא באמת; כי הרגליים שלו קצרות במקצת, אבל פלג הגוף העליון ארוך. "כמו גתה," כפי שמקפיד לציין ידידו מאגודת חובבי הספר — המנהל פרנסואה מגימנסיית המלכה לואיזה — מדי ארבעה שבועות לפחות.

גוסטב פוגש בדרך מכרים נוספים, מברך אותם בנפנופים עליזים, לא עוצר. הרכיבה מיטיבה עמו. הוא חוזר רענן הביתה. נפלא לקרצף את עצמך ואחר כך לטבול באמבט. הוא מהמהם לעצמו בעונג ובזיוף כמה נעימות לא קלות כלל, נושף בקול תחת המקלחת. אוכל ארוחת בוקר עשירה.

הוא הולך לחדר הספרייה שלו, מודד אותו בצעדיו היציבים והמהירים, דורך על מלוא כף הרגל. שואב הנאה מהחדר היפה ומן הריהוט הנעים. מתיישב לבסוף אל שולחן הכתיבה הכבד. החלונות הגדולים אינם מהווים חציצה בינו לבין הנוף, הוא יושב באוויר הפתוח, ולפניו, בערימה גבוהה, דואר הבוקר שלו, מכתבי יום ההולדת.

גוסטב אופרמן תמיד מביט בדואר שלו בסקרנות קלה ונעימה. מגיל צעיר שלח אנטנות רבות לעולם. איך העולם מגיב? אלה שלפניו הם מכתבי יום ההולדת, איחולים, מה עוד? ובכל זאת מקננת בו תקווה חרישית שאולי כאן, בין ארבעים או חמישים המכתבים האלה, יש משהו מרגש שייכנס לחייו. בתחילה הוא משאיר את המכתבים לא פתוחים, מחלק אותם לפי המוענים, אלה המוּכרים ואלה שהוא לא בטוח לגביהם. כאן הוא חש ריגוש קטן וחד, המכתב המקווה מאנה, המכתב שציפה לו. הוא מחזיק אותו לזמן קצר בידו. מצמוץ קל ועצבני בעינו. אז מתפשטת ארשת קורנת וצעירה על פניו, הוא מניח את המכתב בצד, רחוק מהישג יד, כילד הדוחה לסוף הארוחה את המאכל האהוב עליו, הוא ישאיר את המכתב הזה לסוף. הוא מתחיל לקרוא את המכתבים האחרים. ברכות. הם נעימים לקריאה, אבל אין בהם שום התעלות. הוא מקרב אליו שוב את מכתבה של אנה, שוקל אותו בידו, מגשש אחר סכין המכתבים. מהסס. שמח לבסוף שאורח בא להפריע לו.

האורח הוא אחיו מרטין. מרטין אופרמן ניגש אליו, צעדיו קצת כבדים כתמיד. גוסטב אוהב את אחיו ומאחל לו אך טוב. אבל, ובזאת הוא חייב להודות בינו לבינו, מרטין, הצעיר ממנו בשנתיים, נראה מבוגר ממנו. האחים אופרמן דומים זה לזה, כך אומרים כולם, ועל כן הצדק ודאי איתם. למרטין אותו ראש גדול כמו שלו, גם עיניו שקועות עמוק בחוריהן. אבל עיניו של מרטין נראות קצת קהות, מנומנמות בצורה יוצאת דופן; הכול נראה בו כבד יותר, בשרני יותר.

מרטין מושיט אליו את שתי ידיו. "מה ראוי לומר? אני יכול רק לאחל לך שהכול יישאר כמות שהוא. אני מאחל לך זאת מקרב לב." לאופרמנים יש קולות עמוקים, למעט גוסטב, הם לא נוטים להביע רגשות. הכול אצל מרטין אומר איפוק, כבוד. אבל גוסטב מרגיש בהחלט בלבביות.

מרטין אופרמן הביא איתו את מתנתו. המשרת שליטר נושא אותה פנימה. מתוך חבילה גדולה נשלפת תמונה, דיוקן. קלסתר, אליפטי. על צווארון שטוח, כזה שנהגו ללבוש בשנות התשעים, על צוואר קצר למדי יושב ראש גדול. הראש בשרני, והמצח — מעל עיניים שקועות בחוריהן, מנומנמות במקצת, עיני אופרמן — כבד וקמור. הבעת הפנים אומרת ערמומיות, התחשבות וחביבות. זהו ראשו של עמנואל אופרמן, הסבא, מייסד בית המסחר רהיטי אופרמן. כך הוא נראה כשהיה בן שישים, זמן קצר לאחר הולדת גוסטב.

מרטין הניח את התמונה על שולחן הכתיבה הגדול והחזיק בה בידיו הבשרניות המטופחות. גוסטב, בעיניו החומות המהורהרות מביט בעיניו הערמומיות של סבו עמנואל. לא, התמונה אינה מעניינת במיוחד. היא מיושנת, נטולת ערך אמנותי של ממש. ואף על פי כן, ארבעת האחים אופרמן קשורים לתמונה, משחר נעוריהם היא יקרה ללבם, יש לשער שהם רואים בה יותר ממה שיש בה. גוסטב אוהב את העובדה שכל קירות ביתו הבהירים ריקים, בכל הבית תלויה תמונה אחת בלבד, בחדר הספרייה; ואף על פי כן היתה לו משאלה אחת, והיא שהתמונה הזאת של סבו עמנואל תהיה תלויה בחדר עבודתו. מרטין, לעומת זאת, סבר שמקומה של התמונה במשרד ההנהלה הפרטי של בית המסחר. גוסטב הסתדר עם מרטין בכל דבר אחר, אבל תמיד שמר לו טינה על שסירב לתת לו את התמונה.

עכשיו, מלא שמחה וסיפוק, התבונן בתמונה. הוא ידע שלא בקלות מרטין נפרד ממנה. בשפע מילים ובפנים קורנות הוא הביע את שמחתו, את תודתו.

ברגע שמרטין הלך, הוא קרא למשרת שליטר והורה לו לתלות את התמונה. המקום לתלותה היה מוכן כבר בראשו. והנה, עוד מעט היא אכן תמצא את מקומה. גוסטב חיכה בקוצר רוח עד ששליטר יסיים את המלאכה. סוף־סוף הגיע הרגע. חדר העבודה, הספרייה והחדר השלישי בקומת הקרקע, חדר ארוחת הבוקר, הובילו זה אל זה ישירות. לאט ובכוונה מלאה הניח גוסטב אופרמן לעיניו לנדוד מדיוקן סבו, עמנואל אופרמן, העבר שלו, לתמונה האחרת, היחידה שהיתה תלויה בבית עד כה, זו שבספרייה, דיוקנה של זיביל ראוּך, המאהבת שלו, ההווה שלו.

לא, היא באמת אינה יצירה מיוחדת במינה, תמונת עמנואל אופרמן. הצייר, אלכסנדר יוֹאֶלס, שצייר אותה לפי הזמנת ידידיו של עמנואל אופרמן, זכה בשעתו לכבוד מופרך. היום איש אינו מכיר אותו. אבל מה שגוסטב אופרמן אהב בתמונה היה משהו אחר מאשר ערכה האמנותי. הוא ואחיו ראו בתמונה המוכרת הזאת את האיש עצמו ואת פועלו.

מפעל חייו של עמנואל אופרמן לא היה גדול כשלעצמו, זה היה בית עסק, הצלחה מסחרית ותו לא. אבל היתה לו משמעות לתולדות יהודי ברלין. האופרמנים ישבו בגרמניה זה עידן ועידנים. מוצאם היה מאלזס. שם הם היו בנקאים קטנים, סוחרים, צורפי זהב וכסף. הסבא־רבא של האופרמנים הנוכחיים הגיע לברלין מפירת שבבוואריה. הסב, אותו עמנואל אופרמן סיפק, בשנת 1870-1871 אספקה משמעותית כלשהי לצבאות הגרמניים שפעלו בצרפת; בתעודה ממוסגרת התלויה כעת במשרד הפרטי בבית המסחר רהיטי אופרמן מציין הפֶלדמרשל המקמץ במילים פון מולטקֶה שהאדון אופרמן סיפק לצבא הגרמני שירותים טובים.2 שנים אחדות לאחר מכן ייסד עמנואל את בית המסחר רהיטי אופרמן אשר ייצר רהיטים לבורגנים, ואשר, באמצעות סטנדרטיזציה של מוצריו, היה מסוגל לתת שירות מעולה ללקוחותיו. עמנואל אופרמן אהב את לקוחותיו, התגרה בהם, פיתה אותם וחילץ מהם את משאלותיהם הכמוסות, יצר אצלם צרכים חדשים, סיפק את אותם הצרכים. בכל הסביבה נודעו הלצותיו המבדחות, תערובת מוצלחת של שכל ברלינאי ישר עם הספקנות האישית החביבה שלו. הוא נעשה אישיות פופולרית בברלין, ועד מהרה הרבה מעבר לה. לא היה זה מתוך יהירות שהאחים אופרמן הפכו את דיוקנו לסמלו המסחרי של בית המסחר. באמצעות קשריו ההדוקים והמשורגים עם האוכלוסייה, הוא הצליח להפוך את האמנציפציה של יהודי גרמניה מפסקאות כתובות על הנייר לעובדה קיימת, להפוך את גרמניה לבית אמיתי ליהודים.

גוסטב הקטן עוד הכיר היטב את סבו. שלוש פעמים בשבוע היה מבלה בדירתו שביעקובס־שטראסה במרכז ברלין. תמונתו של האדון המוצק למדי, יושב לו בנחת בכורסת הכנפיים השחורה שלו, כיפתו על ראשו, ספר בידו או על ברכיו, בדרך כלל כוס יין לצדו, עשתה רושם רב על הנער, מילאה אותו כבוד ובה בעת גם אמון. בדירת סבו הוא חש שהוא גם ילד טוב למופת וגם נינוח. מותר היה לו לפשפש באין מפריע בספרייה הענקית; שם למד לאהוב ספרים. הסב תמיד נענה לשאלותיו והסביר לו את מה שלא הבין בספרים, מציץ בו במבט ערמומי מעיניו המנומנמות, תמיד דו־משמעי, עד שמעולם לא ידעת אם הוא רציני או מתבדח. אף פעם, מאז ועד היום, גוסטב לא תפס בבהירות כזאת שמה שכתוב בספרים האלה הוא שקר, ועם זאת אמיתי יותר מהמציאות עצמה. אם שאלת את הסב, קיבלת תשובות שלא נראו קשורות לשאלה; אבל בסופו של דבר הן הוכחו כתשובות של ממש, ולא עוד אלא כתשובות היחידות הנכונות.

עכשיו, כשגוסטב אופרמן ניצב מול התמונה, הוא לא חשב על כל אלה. אבל הוא ראה את הכול בדיוקן. בעיניים המצוירות היה כה הרבה מחוכמתו השלווה וטובת המזג של הזקן, שמולן גוסטב הרגיש את עצמו קטן ואף על פי כן מוגן.

אולי לא הוגן כלפי התמונה השנייה, זו שבחדר העבודה, דיוקנה של זיבּיל רַאוּך, שהיא נאלצת להתמודד עם שכנות כזו. אין ספק שאנדרה גרָייד, הצייר של דיוקנה, טוב פי עשרה מאלכסנדר יואלס הקשיש והטוב, הן באמנות והן בטכניקה. הוא מרח על תמונתו שכבות רבות של לבן; הוא ידע שהתמונה תתנוסס על הקיר הבהיר הזה, והניח לקיר כולו לפעול כחלק מהרקע. מן הקיר הבהיר עצמו הגיחה זיביל ראוך, עיקשת וחדה. היא ניצבה שם, דקה ונמרצת, רגלה האחת מושטת מעט לפנים. על צוואר דק התרומם הראש הארוך, תחת מצח גבוה, צר ועיקש ניבטו עיני ילדה עיקשות, קו הלחי הודגש בעוז. החלק התחתון המוארך של הפנים התכנס לסנטר ילדותי. היה זה דיוקן נטול פשרות; דיוקן מדויק בהחלט. "מדויק עד כדי קריקטורה," מחתה זיביל כשהיתה במצב רוח רע. אבל הדיוקן לא הסתיר דבר ממה שהפך את זיביל ראוך למושכת. למרות שלושים שנותיה, שלא ניתן להתכחש להן, האישה שבתמונה נראתה ילדותית, אם גם חריפה ודעתנית. מרוכזת בעצמה, חשב גוסטב אופרמן, עדיין תחת השפעת הדיוקן השני.

עברו עשר שנים מאז שגוסטב פגש את זיביל. היא היתה אז רקדנית, עם הרבה רעיונות ומעט חוש קצב, לא נטולת הצלחה. היה לה כסף, היא חיה בנוחות, מפונקת בידי אֵם סבלנית ובקיאה בהוויות העולם. קלילותה התמימה של הנערה העדינה, האופיינית כל כך לדרום גרמניה, מעורבת באופן כה מוזר עם חדות עין וחריפות שמעבר לשנותיה, היא שמשכה את גוסטב. הערצתו הגלויה של האדון המכובד והאמיד החמיאה לה, ומסירות לא שגרתית וכנה התפתחה עד מהרה בין הנערה לגבר המבוגר ממנה בעשרים שנה. הוא היה המאהב והדוד שלה בעת ובעונה אחת. הוא היה ער לכל אחד ממצבי הרוח שלה, היא יכלה לפתוח את לבה לפניו בלי כל עכבות, עצותיו היו תמיד שקולות, מלאות הבנה. באופן דיסקרטי הוא נתן לה להבין שהריקוד שלה, הנטול כישורים מוזיקליים, לא יוביל להצלחה אמיתית ומספקת. היא הבינה זאת, עשתה תפנית חדה והחלטית, ותחת הדרכתו התפתחה והפכה לסופרת. היה לה כישרון להתבטא בצורה חיה ומגוונת, והעיתונים הדפיסו ברצון את תיאורי האווירה ואת סיפוריה הקצרים. כאשר במהלך משבר הכלכלה הגרמנית הונה התפוגג, עלה בידה לפרנס את עצמה מרווחי הסיפורת שלה. גוסטב, שבעצמו היה נטול כל כישרון יצירתי, היה מבקר מוכשר והגן עליה בעצותיו המבינות; גם הקשרים האישיים שהעמיד לשירותה סייעו לה בשוק העבודה. הם חשבו לא אחת על האפשרות להתחתן, היא יותר ממנו. אבל היא הבינה שהוא מעדיף לא למסד את יחסיהם במסגרת החוק. בסך הכול, היו אלה עשר שנים טובות, לה ולו.

שנים טובות? בוא נגיד שנים נעימות, חשב גוסטב אופרמן שהתבונן בנערה הפיקחית, החמודה והעיקשת שבתמונה.

ופתאום צץ המכתב בשנית, המכתב הלא פתוח שעל שולחן הכתיבה הגדול שלו, מכתבה של אנה. עם אנה לא היו אלה עשר שנים נעימות. היו אלה שנים מלאות מריבות והתרגשויות. אבל לעומת זאת, אילו היה בחברתה של אנה, לא היה צריך לשאול את עצמו הבוקר את השאלה המכבידה איך יבלה את החורף שלו במקרה שההוצאה תדחה את הביוגרפיה של לסינג. הוא כבר היה יודע בדיוק מה ולאן. לאנה היו בשבילו, יש לשער, כל כך הרבה משימות, שוודאי היה נאנק בקול אם מישהו היה מזכיר את לסינג שלו.

לא, הוא שונא את המהומה הפרועה הזאת שהוא רואה אצל רבים מחבריו. הוא אוהב את העצלות המכובדת והמאורגנת שלו. נעים לו לשבת בביתו הנאה עם ספריו והכנסתו המובטחת, בין הגבעות עטורות האורנים של גרוּנוואלד. טוב שגמר את הפרשה עם אנה באותם ימים, אחרי שנתיים שהיה איתה.

האם הוא גמר איתה או שהיא גמרה איתו? לא קל להתמצא בסבך הפתלתול של חייך. דבר אחד בטוח, אם אנה היתה נעלמת מחייו לגמרי, הוא היה מתגעגע אליה. נכון שעדיין קיימת מרירות כלפי העבר כשהם נפגשים. אנה כל כך מהירת מדון. יש לה דרך ישירה וחריפה לקפוץ על כל מגרעת, על כל חולשה הכי קטנה שלך. בכל פעם שעמד להיפגש איתה, בכל פעם שקרא מכתב שלה אפילו, היתה לו תחושה שהוא מתייצב בפני שופט.

הוא החזיק את המכתב בידו, שלח יד לחפש את סכין המכתבים, פתח אותו באבחה אחת. גבותיו העבות התקרבו זו לזו, תלמי מתיחות נוצרו מעל אפו, על כל פניו הגדולות, והוא קרא את המכתב.

אנה שלחה לו ברכה חמה, במילים ספורות. בכתב ידה היפה והמדוד היא הודיעה לו שתכננה את חופשתה לסוף חודש אפריל ותשמח לחלוק איתו את ארבעת השבועות הללו. אם הוא רוצה לפגוש אותה, היא תשמח לקבל הצעות למקום מפגש.

פניו של גוסטב נרגעות. הוא חשש מהמכתב הזה. זה מכתב טוב. חייה של אנה אינם קלים. היא מזכירת מועצת המנהלים של תחנת הכוח בשטוטגרט, קשורה מאוד לעבודתה, חייה הפרטיים נעים סביב החופשה הזאת בת ארבעת השבועות. העובדה שהיא מציעה לו את ארבעת השבועות האלה מוכיחה שעדיין לא ויתרה עליו.

הוא קורא את המכתב בשנית. לא, אנה אינה מתייחסת אליו כאל משהו שנגמר. היא אומרת לו כן. הוא מהמהם לעצמו, בשקידה ובזיופים, את הנעימה הקשה מהבוקר. מתבונן, חציו במודע וחציו מוכנית, בתמונת עמנואל אופרמן. הוא מרוצה להפליא.

באותה שעה מרטין אופרמן נוסע לעסק. ביתו של גוסטב נמצא במקס־רגר־שטראסה, על גבול גרוּנוואלד ודאהלֶם. בית העסק המקורי ניצב בגֶטרַאוּדטֶן־שטראסה במרכז העיר הפנימית. הנהג פרָנצקֶה יהיה זקוק לעשרים וחמש דקות לפחות. אם הכול יזרום, מרטין יהיה במשרד באחת־עשרה ועשרה; אם יהיו בעיות ברמזורים — לא לפני אחת־עשרה ורבע. הוא הזמין את היינריך וֶלס אליו לאחת־עשרה. מרטין אופרמן לא אהב לתת לאנשים לחכות. והעובדה שדווקא היינריך וֶלס הוא שיחכה גורמת לו אי־נעימות כפולה ומכופלת. השיחה לא תהיה משמחת גם בלי האיחור.

מרטין אופרמן יושב נוקשה במכונית, לא נשען, בתנוחה לא נאה ולא טבעית. האופרמנים הם כבדי גוף, אדגר, הרופא, קצת רזה יותר וגם גוסטב הוריד מעט מן הכובד הזה באמצעות התעמלות מתמדת. למרטין אין זמן לכך. הוא איש עסקים, בעל משפחה, יש לו התחייבויות מכל הסוגים. הוא יושב זקוף, ראשו הגדול זקור לפנים, עיניו עצומות.

לא, השיחה עם היינריך וֶלס לא תהיה משמחת. חוויות משמחות די נדירות כיום בעסק. הוא לא היה צריך להניח לווֶלס לחכות. הרי היה יכול להעביר לגוסטב את התמונה בערב, בשעת הארוחה; לא היה ממש נחוץ להביא לו אותה בבוקר. הוא אוהב את גוסטב, אבל גם מקנא בו. לגוסטב קל, קל מדי. גם לאדגר הרופא קל. הוא, מרטין, היחיד שנאלץ לקבל על עצמו את המורשת של עמנואל אופרמן. קשה ביותר בימים אלה של משבר ושל אנטישמיות גוברת לייצג את המורשת הזאת בכבוד. מרטין אופרמן הסיר את מגבעתו הנוקשה, העביר את ידו בשערו השחור המדולדל ונאנח חרש. אסור היה לו להניח להיינריך וֶלס לחכות.

הם הגיעו לכיכר ההומה אדם, דֶנהוף־פלאץ. עוד רגע יגיעו, סוף־סוף. הנה, כבר רואים את הבניין. דחוס בין בניינים אחרים, צר, מיושן, אבל איתן, נבנה לפני זמן רב ולזמן רב, מעורר אמון. המכונית עברה על פני ארבעת חלונות הראווה הגדולים, עצרה לפני הכניסה הראשית. מרטין היה רוצה לזנק החוצה במהירות, אבל הוא עצר בעצמו, הוא חייב לשמור על כבודו. השוער הקשיש לֶשינסקי עמד דום לפני שהזיז את הדלת המסתובבת. מרטין אופרמן הגיש אצבע לשולי מגבעתו, כפי שעשה יום־יום. אָאוּגוסט לֶשינסקי עובד בעסק עוד מימי עמנואל אופרמן. הוא מכיר כל פרט. הוא ודאי ידע שמרטין נסע לברך את אחיו גוסטב ליום הולדתו החמישים. האם הזקן יצדיק איחור מסיבה כזאת? פניו של לשינסקי, עם זקן הלחיים האפור הנוקשה, היו תמיד זועפות, התנהגותו של האיש תמיד קשוחה. היום ניצב זקוף ונוקשה מתמיד: הוא הצדיק את התנהגות מעסיקו.

מרטין היה פחות שבע רצון מהתנהגותו מאשר השוער שלו. הוא עלה במעלית למשרדו שבקומה השלישית. השתמש בכניסה האחורית. הוא לא רצה לראות את היינריך וֶלס יושב ומחכה.

על הקיר מעל לשולחן העבודה שלו היה תלוי, כמו בכל סניפי העסק, דיוקנו של אופרמן הזקן. הוא חש צביטה קטנה על כי עכשיו כבר אין זה הציור המקורי אלא העתק. נכון שבעיקרו של דבר אין הבדל אם המקור תלוי כאן או אצל גוסטב. גוסטב ודאי מבין יותר בעניין, הרי יש לו יותר פנאי, הוא ייראה יותר טוב על הקיר אצלו, ובעצם לגוסטב יש עדיפות על פניו. ואף על פי כן, מרגיז לחשוב שמעתה ואילך לא יהיה המקור תלוי מול עיניו.

המזכירה נכנסה. דואר שנשלח מאת הפקידים הראשיים. חתימות. בקשות להחזיר טלפונים. כן, וגם, מר וֶלס מחכה. הוא הוזמן לאחת־עשרה. "האם מר וֶלס מחכה כבר זמן רב?" — "מחצית השעה בערך." — "הזמיני אותו להיכנס."

מרטין אופרמן תמיד ישב זקוף בכיסאו, הוא לא היה צריך לשפר את ישיבתו, אבל היום הוא לא היה בשיאו לקראת הפגישה הזאת. הוא שקל בקפדנות את ההצעה שעמד להציע לווֶלס, דן בכך לפרטי פרטים עם הפקידים הראשיים שלו בריגֶר והינצֶה. אבל צריך היה לדאוג לכך שווֶלס יהיה במצב רוח טוב, זו היתה משימה עדינה, ולרוע המזל דווקא היום הוא הניח לווֶלס לחכות.

העניין היה כזה. בתחילה, עמנואל אופרמן לא ייצר בעצמו את הרהיטים שמכר, הוא הזמין אותם מהיינריך וֶלס האב, בעל מלאכה צעיר ואמין. הקמת הסניפים בברלין, זה שבשטֶגליץ וזה שבפּוטסדאמֶר־שטראסה, הקשתה על העבודה המשותפת עם וֶלס. וֶלס היה אמין, אך הוא נאלץ להעלות את מחיר העבודה שלו. זמן קצר לאחר מותו של עמנואל אופרמן, התחילו, בהמלצת זיגפריד בריגֶר, היום פקיד ראשי, להזמין חלק מהרהיטים בבתי חרושת זולים יותר, וכשהנהלת העסק עברה לידיהם של גוסטב ומרטין, הם הקימו בית חרושת משלהם. לעבודות קשות יותר, לפרטים מיוחדים, פנו כאז כן עתה לבית המלאכה של וֶלס: אבל את עיקר התוצרת של בית רהיטי אופרמן, שפתח בינתיים סניף נוסף בברלין ועוד חמישה סניפים בפריפריה, סיפקו עכשיו בתי המלאכה המשפחתיים.

היינריך וֶלס הבן צפה בהתפתחות הזאת במרירות. הוא היה מבוגר מגוסטב בשנים אחדות, חרוץ, מיושב, עיקש, לא מהיר מחשבה. הוא הצמיד לבתי המלאכה שלו חנויות מכירה, חנויות למופת, מנוהלות בקפידה רבה, כדי להתחרות באופרמנים. אבל לא עלה בידו להתמודד איתם. המחירים שלו לא יכלו להתחרות במחירים של מוצרי הסטנדרטיזציה של אופרמן. את השם אופרמן הכירו אנשים רבים לאינספור, הסמל המסחרי של אופרמן, עם דיוקן עמנואל, חדר לפרובינציות הרחוקות ביותר, הסיסמה הפשוטה והמיושנת "אצל אופרמן קונים טוב וקונים בזול" הפכה לאִמרת כנף. בכל רחבי הרייך עבדו גרמנים על שולחנות אופרמן, אכלו על שולחנות אופרמן, ישבו על כיסאות אופרמן, ישנו במיטות אופרמן. יש לשער שבמיטות וֶלס ישנו יותר בנוח, ושולחנות וֶלס החזיקו מעמד זמן רב יותר, אבל אנשים העדיפו לשלם פחות, גם אם המוצרים היו קצת פחות עמידים. את זאת היינריך וֶלס לא תפס. זה כרסם כתולעת בלב בעל המלאכה שפעם בו. האם החוש הגרמני לחוסן פס מן העולם? האם הקונים שהוּלכו שולל אינם רואים שעל שולחן שלו, של וֶלס, עבד אדם במשך שמונה־עשרה שעות, בעוד שהמוצר של אופרמן יוצר בבית חרושת? הם לא רואים את זה. הם רואים רק שאצל וֶלס שולחן עולה חמישים וארבעה מארק ואצל אופרמן ארבעים, והם הולכים וקונים אצל אופרמן.

היינריך וֶלס לא הבין יותר את העולם. מרירותו גברה.

אמנם בשנים האחרונות חל שיפור. התפשטה והלכה תנועה שהכריזה שמלאכות יד תואמות יותר את הטבע הגרמני מאשר מוצרי תעשייה בינלאומיים. אנשי התנועה הזאת נקראו נאציונל־סוציאליסטים. הם אמרו בפה מלא את מה שהיינריך וֶלס חש כבר זמן רב, שבתי העסק היהודיים ושיטות המכירה המוזלת שלהם הם האשמים בהתדרדרותה של גרמניה. היינריך וֶלס הצטרף לתנועה הזאת בלב חפץ. הוא היה לנציג מחוזי של המפלגה. הוא ראה בשמחה איך התנועה כובשת לה מקום. נכון שאנשים עוד מעדיפים לקנות שולחנות זולים יותר, אבל הם לפחות מקללים את האופרמנים תוך כדי כך. כמו כן הצליחה המפלגה לגרום לכך שבתי העסק הגדולים ישלמו מסים גבוהים יותר, כך שהמחיר שהאופרמנים יצטרכו בסופו של דבר לדרוש בשביל שולחן, זה שעולה אצל וֶלס חמישים וארבעה מארק, יהיה ארבעים־ושישה מארק במקום ארבעים.

אל כל תשעת בתי העסק של אופרמן הגיעו אינספור כתבי שטנה, מודעות נוטפות שנאת יהודים הודבקו מדי לילה על חלונות הראווה, קונים ותיקים נעלמו. צריך היה להוריד את המחירים בעשרה אחוזים לפחות כדי להתמודד עם המתחרים הלא יהודיים; אם הורדת רק בחמישה אחוזים, כבר נמצאו קונים שעברו לבתי העסק הנוצריים. השלטונות, תחת לחץ הולך וגובר של הנאציונל־סוציאליסטים המתרבים, הגבירו את התעללותם. היינריך וֶלס הרוויח מכך. ההפרש בין מחיר המוצרים שלו למחיר המוצרים של האופרמנים הצטמק והלך.

בתוך כל אלה, בית המסחר רהיטי אופרמן המשיך כתמיד ביחסיו הטובים עם בית העסק וֶלס, לפחות כלפי חוץ. למעשה, בהשפעתם של ז'ק לוונדל והפקיד הראשי בריגר, נרמז לווֶלס שיציע מיזוג של שני העסקים, או, לפחות, שיתוף פעולה הדוק יותר ביניהם. אם סידור כזה יתקיים, בית אופרמן ינוקה מהעננה המעיבה על עסק יהודי. יתרה מזו, ברגע שלווֶלס יהיה חלק בעסק, ודאי יחולו הקלות בכל מיני גזירות ממשלתיות.

בתקופה שבה האופרמנים האפילו על היינריך וֶלס, כבודו העצמי נפגע הרבה יותר מתאוות הרווח שלו. הוא קרן מאושר עכשיו כשבתי המלאכה שלו הלכו וכבשו יותר ויותר מקום. והנה, אחרי כמה מגעים בעל־פה מצד הפקיד הראשי בריגֶר, קיבל מכתב מנומס מאוד מבית העסק אופרמן, ובו נאמר שהגיעה לאוזניהם השמועה שיש באמתחתו הצעות מסוימות לאופרמנים, שמגמתן להדק את הקשר בצורה נעימה מתמיד. בית העסק מעוניין מאוד לשמוע על כך, וישמח אם הוא יואיל לבקרם בשישה־עשר בנובמבר בשעה אחת־עשרה במשרדי ההנהלה בגֶרטראוּדטֶן־שטראסה.

היינריך וֶלס ישב אפוא מול המשרד הראשי של אופרמן והמתין. הוא היה גבר בעל קומה, עם פרצוף גלוי וקשוח וקמטים רבים על מצחו הרחב. הוא היה איש ישיר וחובב דייקנות. מי בעצם פנה אל מי? באחת הישיבות של אגודת יצרני הרהיטים סיפר לו הפקיד הראשי בריגר על הקשיים המתרבים בבית העסק. בריגר הוביל אותו לשאול שאלות שונות על העניין. לא ניתן כבר להבחין בדיוק מי פנה כאן אל מי. והנה הוא יושב פה, כתמיד, עם הצעה שאינה נטולת ערך מבחינתו, אבל, יש לשער, רווחית עוד יותר לשותף.

מסתבר שהאחרים אינם רוצים להודות בכך. הוא הביט בשעונו. הוא היה קצין בדימוס, את כל תקופת המלחמה בילה בחזית, את דייקנותו רכש בשירות הצבאי. הוא הגיע לפגישה דקות אחדות לפני אחת־עשרה. עכשיו הוא יושב כאן, ועדת מרימי האף האלה נותנת לו לחכות. אחת־עשרה ועשרה. פניו הקשוחות התקדרו. אם יתנו לו לחכות עוד עשר דקות, הוא קם ומסתלק, ושהם ינקו את החרא שלהם בעצמם.

עם מי הוא אמור להתעסק? היינריך וֶלס אינו מבין גדול בבני אדם, אבל הוא יודע בדיוק איפה בבית אופרמן יושבים האנשים המעוניינים במיזם שלו ואיפה יושבים המתנגדים. גוסטב ומרטין אופרמן שניהם מצטיינים ביהירות יהודית אופיינית, בלתי נסבלת, מהם לא יצא כלום. הפקיד הראשי בריגר הוא בית כנסת שלם בפני עצמו, אבל איתו אפשר לפחות לדבר. הם בטח יופיעו בהרכב של חמישה־שישה. ייתכן אפילו שיזעיקו את היועץ המשפטי שלהם, והוא יצטרך להילחם לבדו בכל החמישה־שישה. שיהיה. הוא כבר יסתדר.

אחת־עשרה ועשרים. עוד חמש דקות הוא יחכה. הם נותנים לו לשבת ככה, כדי שיבשיל. עוד חמש דקות, ואז ההצעות שלו יהיו מבחינתו בטלות ומבוטלות, ואז אתם יכולים לנשק לי בתחת, אדונים נכבדים.

אחת־עשרה עשרים וחמש. הוא כבר מכיר בעל־פה את גיליון "יצרן הרהיטים" המונח על השולחן. מסתבר שאלה שם בהנהלה זקוקים להמון זמן להתייעצות שלהם. האם זה סימן טוב? גם אין שם מזכירה שאותה הוא יכול לשלוח פנימה. זו חרפה ובושה. אבל הוא ידאג שהם ישלמו על כך.

אחת־עשרה עשרים ושש. הוא מוזמן להיכנס.

מרטין אופרמן שם לבדו. מר וֶלס חושב פתאום שהיה מעדיף שיהיו שם החמישה־שישה ההם. מרטין זה הוא הגרוע מכולם. איתו יהיה הכי קשה להתמודד.

מרטין אופרמן קם ממקומו כשמר וֶלס נכנס. "אני מתנצל מקרב לב," אמר בנימוס, "על שנתתי לך לחכות." למעשה היה בדעתו להיות מנומס עוד יותר ואף להסביר את הסיבה לאיחורו. אבל פניו הקשוחות והגדולות של וֶלס דחו אותו, כתמיד, והוא ויתר על כך.

"למרבה הצער," השיב מר וֶלס בקולו החורק והעגום, "זמן הוא המצרך היחיד שאיש עסקים יכול להרשות לעצמו לבזבז בימינו."

בעיניו המנומנמות מדד מרטין במבט חודר ורציני את האיש הגדול שישב מולו. הוא השתדל לרכך את קולו ככל האפשר. "שקלתי את הצעותיך בעיון ובעניין רב, מר וֶלס הנכבד," אמר. "עקרונית, אנחנו נוטים לבוא לקראתך בהצעות האלה, אם כי יש לנו לא מעט ספקות. המאזן הכספי שלנו טוב משלך, מר וֶלס, אבל אומר לך בגלוי, הוא אינו משביע רצון." הוא לא הביט במר וֶלס אלא בתמונת עמנואל אופרמן, והצטער על כי אינה אלא העתק. נימת קולו לא היתה הנימה הנכונה לאמץ בשיחה עם האיש הממורמר והמעוצבן. אמנם היום אין עוד צורך להגיע להסכמה עם וֶלס. המצב הפוליטי נראה רגוע, יעברו חודשים ואפילו שנים עד שיגיעו לידי כך. אבל ביטחון אין לאף אחד, ראוי לנהוג בזהירות, והטקטיקה היחידה האפשרית היא לעכב את וֶלס, לשמור עליו במצב רוח טוב. הגישה שלו, של מרטין, לא התאימה היום לדו־שיח כזה; עמנואל הקשיש היה ודאי יודע טוב יותר איך לטפל באיש העיקש והנוקשה.

גם מר וֶלס לא היה מרוצה. בצורה כזאת לא נגיע רחוק. "המצב אצלי לא טוב," אמר, "וגם אצלך המצב לא טוב. בינינו, סוחרי הסוסים, אנחנו יכולים להודות בזה." הוא מתח את פיו הקשה לכדי חיוך, והתפנית המבדחת שהשמיע קולו החנוק צלצלה קודרת אף יותר.

הם נכנסו לפרטים. מרטין שלף את משקפי המצבט שלו, שבהם השתמש רק לעתים רחוקות, וניגב אותם בקפידה. מר אופרמן באמת הצליח אך בקושי לשאת היום את מר וֶלס, ומר וֶלס מצדו סבל בקושי רב את מר אופרמן. כל אחד נראה מתנשא בעיני השני, והשיחה היתה בגדר עינוי לשניהם. וֶלס סבר שהאופרמנים אינם מתייחסים לעניין ברצינות. מה שהם מתכוונים לעשות הוא ניסוי שאינו מחייב אותם במיוחד; הם רוצים למזג בין אחד מסניפיהם בברלין ואחד מסניפיהם בפרובינציה עם שני מפעלים מקבילים של וֶלס. בכך מר וֶלס לא מעוניין. אם העסק לא צולח, כי אז האופרמנים מפסידים שניים מתוך שמונה הסניפים שלהם, ואת זה הם יכולים לספוג; הוא מצדו יפסיד שניים מתוך שלושה הסניפים שלו, והוא מחוסל.

"אני רואה שטעיתי," אמר מר וֶלס בחמיצות. "חשבתי שיש בינינו הבנה. הפסקת אש," תיקן את עצמו בלוויית חיוך דק וקודר. מרטין אופרמן הכבד הבטיח לו בנימוס, בחנפנות, שאין בדעתו כלל וכלל לראות במשא ומתן כישלון. הוא בטוח שאם רק ישוחחו עוד כמה פעמים וילבנו את הנושא מתוך רצון טוב, יגיעו לכלל הבנה.

מר וֶלס משך בכתפיו. הוא כבר שכנע את עצמו שהאופרמנים גמורים, והנה עכשיו מתברר שהם חושבים שהוא גמור, לא הם עצמם. אותו הם רוצים לפתות עם מתאבן, ואז לזלול לבדם את כל הארוחה. הוא יצא משם קודר, בחמת זעם.

האדונים האלה צריכים להיזהר שלא לשים לעצמם רגל, חשב כשירד במעלית. הוא לא רק חשב בלבו, אלא מלמל את הדברים לעצמו. נער המעלית הביט באיש הנזעם בתימהון.

לאחר השיחה, מרטין ישב ליד שולחן הכתיבה הגדול שלו. הארשת המנומסת, האמינה, צנחה מעליו ברגע שווֶלס יצא. הוא לא השיג את מטרתו. הוא נכשל כישלון חרוץ. הוא ישב שם מדוכדך, לא מרוצה מעצמו.

הוא זימן אליו למשרד את שני הפקידים הראשיים, זיגפריד בריגר וקרל תיאודור הינצה. "נו, חיסלת את הגוי יורק הלהבות הזה?" ירה זיגפריד בריגר מיד, לאחר מילות ברכה חפוזות. האדון הקטן והזריז, בתחילת שנות השישים לחייו, צנום, נמרץ, שנראה יהודי בכל רמ"ח איבריו, משך לו כיסא ממש סמוך למעסיקו; האף הגדול מעל לשפם הנוקשה בגוון אפור מלוכלך רחרח באוויר. קרל תיאודור הינצה, לעומת זאת, נשאר במרחק הולם, מאופק, סולד בעליל מן הפזיזות גסת הרוח של עמיתו.

קרל תיאודור הינצה סלד מכל מה שמר בריגר עשה, ומר בריגר זילזל בכל מה שקרל תיאודור הינצה עשה. קרל תיאודור הינצה היה בתקופת המלחמה מפקד הפלוגה שבה שירת בריגר כטוראי פשוט. היחסים בין השניים נקבעו כבר אז, וכבר אז ידעו השניים שהם תלויים תלות מוחלטת זה בזה. לאחר שבתום המלחמה היה מצבו של מר הינצה העדין מחורבן למדי, מר בריגר הכניס אותו לעבודה בבית המסחר רהיטי אופרמן. תחת הדרכתו טיפס האיש הבלתי נלאה והמסור בסולם והתקדם במהירות לראשו.

מרטין אופרמן עדכן את שני האדונים. השלושה הכירו היטב איש את רעהו, תוצאות השיחה היו צפויות מראש; איש לא חשב שווֶלס יסכים. השאלה היתה רק איך השיחה תתגלגל. לאחר דיווחו של מרטין היה ברור לשלושתם שמוטב היה לתת למר בריגר לטפל במר וֶלס. בריגר היה יכול להציע לווֶלס עוד פחות משהציע מרטין, ואף על פי כן וֶלס היה יוצא משם שבע רצון.

מה שצריך לעשות עכשיו היה ברור. צריך להראות לווֶלס שגם בלי עזרתו ניתן להסיר מאופרמן את העננה היהודית. גילוי כזה ירכך אותו. השקט הפוליטי הרגעי הוא ההזדמנות הנכונה לבצע את הצעדים הנחוצים, צעדים שתוכננו היטב מראש.

צריך רק להפוך את בית העסק היהודי אופרמן לחברת מניות, עם שם ניטרלי, בלתי חשוד. לבתי עסק יהודיים אחרים כבר היו ניסיונות מוצלחים עם החלפת שם כזאת. הסתבר שקונים שרצו להחרים עסק יהודי מסוים מילאו את הצורך הזה על־ידי בחירה בחברה אנונימית, לא־יהודית, בעוד שבדיעבד היה מדובר בחברה־בת של העסק היהודי השנוא. כיוון שווֶלס לא מעוניין לשתף פעולה, האופרמנים עצמם יכולים להקים חברת מניות, "החברה הגרמנית לרהיטים", ובתור התחלה לאחד תחת השם הזה את אחד מסניפיהם בברלין ואחד מסניפי הפריפריה.

מבחינה טכנית, זה היה מהלך שקל לעשותו, הוא הבטיח הצלחה והיה הפתרון הנוח ביותר. אף על פי כן, נדרשה מידה מסוימת של החלטיות כדי לעשותו. "החברה הגרמנית לרהיטים", מה מביע השם הזה? משהו ניטרלי, כללי, חסר גוון כמו "קרון רכבת". בית המסחר רהיטי אופרמן, לעומת זאת, אותו לא ניתן היה להפריד מדיוקנו של עמנואל אופרמן, ממרטין הנוקשה והנכבד, מבעל החוטם הזריז, מר בריגר. לקרוע מעליהם את הסניף ברלין־שטֶגליץ ואת סניף ברֶסלאו ולעשותם החברה הגרמנית לרהיטים משול לקטיעת אצבע ביד או ברגל. אבל האם יש צורך בכך, כדי להציל את הכלל? יש ויש.

ואם הגיעו להחלטה, כי אז יש לפעול במהירות. מרטין ידווח לשאר האופרמנים, ועוד היום ייצור קשר עם פרופסור מילהיים, היועץ המשפטי שלהם.

כשנותר לבדו, השעין מרטין את שתי זרועותיו בכבדות על משענות כיסאו, והניח לכתפיו להישמט. אולי בכל זאת כדאי לעשות תרגילי התעמלות כל בוקר, כפי שיעצה לו אשתו. אמנם ארבעים ושמונה אינו גיל מבוגר, אבל אם אתה מזניח את עצמך, תוך שנתיים אתה יכול להיות זקן. גוסטב נראה הבוקר רענן וצעיר להפליא. לגוסטב יש חיים קלים. תרגילי התעמלות משמעותיים, לזה יידרשו לפחות עשרים וחמש דקות כל בוקר. מנין ייקח הוא, מרטין, עשרים וחמש דקות כאלה?

הוא הזדקף, שאף אוויר, הושיט ידו לדואר. לא. זה לא כל כך חשוב. את הקשה מכול תחילה, זה מנהגו מאז ומתמיד. הוא חייב להודיע לאֶחיו ולאחותו מיד. את יומו של גוסטב הוא לא יקלקל לו. לא יעלה על הדעת שלגוסטב יהיו השגות. הוא ייאנח, יעיר כמה הערות פילוסופיות, ויחתום. עם אדגר יהיה אפילו קל מזה. הקושי העיקרי צפוי לו מז'ק לוונדל, גיסו, בעלה של קלרה אופרמן. גם הוא מצדו לא יביע התנגדות, להפך, איש העסקים המנוסה הזה כבר דחק בהם מזמן לשנות את שם החברה. הצרה היא שז'ק לוונדל הוא כל כך בוטה. מרטין לא מתנגד לכך שאנשים יביעו את דעתם בצורה ישירה. אבל ז'ק לוונדל קצת יותר מדי ישיר.

הוא מבקש שיקשרו אותו טלפונית עם שני אלה, עם פרופסור אדגר אופרמן ועם ז'ק לוונדל. פרופסור אופרמן, מדווחת מזכירתו, נמצא במרפאה. ברור. הוא תמיד שם. אפשר לסמוך עליו שיחזיר צלצול? לא, את זאת הוא לא יעשה, כמובן. הוא עסוק מדי במרפאה שלו, ופחות מדי מתעניין בעסק. כמו תמיד, מרטין מחליט שבכיוון זה, הוא את חובתו מילא.

ז'ק לוונדל עכשיו על הקו. הוא מעולם לא הקפיד על נימוסים. בקולו הצרוד והידידותי, מיד לאחר משפטי הפתיחה הראשונים של מרטין, הוא מצהיר שהוא רוצה לשוחח בנדון עם מרטין אישית. הוא יכול, כיוון שאינו גר רחוק ממרטין, לקפוץ לבקרו בביתו הפרטי, אם למרטין אין התנגדות, אחרי ארוחת הצהריים. הוא ישמח מאוד, השיב מרטין.

אבל הוא לא שמח. ארוחת צהריים עם אשתו ובנו והשעה הפנויה שלאחריה הם הזמן החביב עליו ביותר ביום. לא תמיד הוא יכול להימנע מלקבל אורחים; יש דברים שנוח יותר לטפל בהם בביתך הפרטי מאשר במשרד. אבל הוא לא עושה זאת ברצון, היום אבוד מבחינתו כשהוא חייב לקבל מישהו בביתו.

עמנואל אופרמן, בעיניו המנומנמות, הערמומיות והחביבות, מתבונן בנכדו. הוא, הנכד אינו חושב על כך, אבל הוא מרגיש: זה העתק. זה כבר לא המקור.

כמדי יום, בשעה שתיים בדיוק, מרטין נכנס לדירתו השוכנת בקורנֶליוס־שטראסה ברובע טירגארטֶן. הוא החליף ז'קט וצווארון, צריך בכל זאת להבחין בין החיים הפרטיים לעסק. אחר כך נכנס לגן החורף. גן החורף היה חדר גדול, ייצוגי, מרוהט בצורה קצת בנלית; גם בדירתו הפרטית מרטין מתעקש להשתמש ברהיטי אופרמן.

הוא מצא את האישה והבן בשיחה ערה. כמו אביו, הבן ברטהולד בן השבע־עשרה הוא בדרך כלל שתקן, ואף שהוא מיטיב לדבר ומעניין לשמוע אותו, הוא נוהג לשמור לעצמו את הדברים החשובים לו. מרטין שמח למצוא אותו היום במצב רוח דברני.

ליזֶלוטֶה קטעה את בנה כשמרטין נכנס. מעל לצווארון הגבוה של שמלתה הפנתה אליו את פניה הגדולות והבהירות ושלחה לו חיוך: "מה שלומך, יקירי?" — "תודה, טוב," השיב מרטין, ו"הלו, בני," אמר לברטהולד וחייך גם הוא. אבל עיניה האפורות השקדיות של ליזלוטה למדו במשך שמונה־עשרה שנות נישואיה לקרוא את פני בעלה. הוא לא אהב לדבר על ענייני העסק בחיק המשפחה; גם בלי שדיבר, היא ידעה שעכשיו, היום, הוא נמצא במהלכה של פעילות חשובה.

הם התיישבו לשולחן. ברטהולד דיבר בהתרגשות. מפניו הבשרניות של בן השבע־עשרה, פני אביו, נשקפו עיניה האפורות האמיצות של אמו. היום הוא כבר מתנשא לגובה של אביו, כשיגדל עוד מעט, יהיה גבוה ממנו בחצי ראש.

הוא סיפר על אירועים בבית הספר. מחנך הכיתה, דוקטור היינציוּס, נהרג בתאונת דרכים, ואת מקומו תפס בינתיים הרקטור פרנסואה, מנהל בית הספר, והוא מלמד בכיתה השביעית את המקצועות של המנוח, גרמנית והיסטוריה. אלה היו המקצועות האהובים על ברטהולד — כמו דודו גוסטב אהב גם הוא ספורט וספרים — ועם דוקטור היינציוס הוא הסתדר בצורה יוצאת מן הכלל. העניין כרגע הוא שדוקטור היינציוס נתן לו נושא קשה ביותר להרצאה שכל תלמיד חייב להרצות פעם בשנה: "ההומניזם והמאה העשרים". האם גם עכשיו, לאחר מותו של המורה האהוב, ייתנו לו להרצות על הנושא הזה? והאם יוכל, בלי עזרתו של דוקטור היינציוס רוחש הטוב לצלוח בשלום את "ההומניזם"? המנהל פרנסואה הבהיר לו שלו אישית אין כל התנגדות לנושא, אבל הוא לא מעוניין לקבל החלטה כזאת בלי ידיעת המורה החדש, שעתיד להתחיל ללמד בשבוע הבא.

"אני השקעתי המון בנושא הזה," אמר ברטהולד. "ההומניזם הוא בעיה קשה ביותר, לעזאזל," המשיך ואישר בקול עמוק יותר. "אולי בכל זאת תבחר נושא כללי יותר," יעץ מרטין. "אולי משהו על אחד הסופרים המודרניים?" הציעה ליזלוטה ושלחה אל בנה מבט מעודד מעיני השקד האפורות. מרטין השתומם. לדבר בבית הספר על סופרים מודרניים, האם זו לא קלות דעת? בדרך כלל היו מרטין וליזלוטה שותפים לדעה. אבל דווקא היא, הנוצרייה, בת למשפחה הפרוסית הנושנה ראנצוב, שרבבה תמיד נימה רדיקלית לשיחה.

מרטין החליף נושא. סיפר שאחרי ארוחת הצהריים צפוי ביקור של ז'ק לוונדל. בשורה זו הסיטה את ברטהולד באחת מההומניזם. אולי עכשיו הוא יכול להשתמש במכונית. אבא הוא איש עסקים פעיל ומסתובב כל היום בעיר; רק לעתים רחוקות מזדמן לברטהולד לקבל את המכונית לעצמו. את ההזדמנות הזו אסור לו להחמיץ. הוא יכול למשל לנסוע למגרש הספורט בזאקסֶנדאם, לאימון כדורגל. זו תהיה אמתלה מצוינת. התענוג יעלה לכל היותר בשלוש שעות, שהיו מיועדות בעצם ל"הומניזם". שטויות. זמן ל"הומניזם" הוא יכול תמיד למצוא; מתי שוב תימצא לו ההזדמנות להשתמש במכונית, את זאת אין איש יודע.

מיד עם תום הארוחה נפרד אפוא ברטהולד מהוריו. הוא טלפן לחברו לכיתה, קוּרט באוּמָן, הציע לו להיפגש בשער האלֶה ומשם לנסוע איתו למגרש הספורט בזאקסנדאם. קורט באומן אינו נלהב. מכשיר הרדיו התקלקל, הוא פירק אותו, הוא רוצה לרדת לסוף העניין, זה דורש זמן. אבל ברטהולד התעקש. הוא דיבר על הפתעה שיש לו בשביל קורט, ולשמע נימת ניצחון חוגגת בקולו, קורט ניחש וקרא: "יש לך מכונית! שמע, זה יהיה נהדר!" ברטהולד אופרמן הוא באמת חבר טוב, הוא מתחלק בכול בצורה הוגנת וצודקת, הוא מעתיק מבאומן את המתמטיקה ונותן לו להעתיק את שיעורי הגרמנית, וכשהנהג פרנצקֶה נותן לצעירים את ההגה, הוא נוהג רק בשני שלישים מהזמן ומשאיר שליש לקורט באומן.

אז יוצאים לדרך. ברטהולד יושב לצד הנהג פרנצקה האוחז בהגה. הוא והנהג פרנצקה ידידים טובים. נכון שיש לו מצבי רוח משלו ולא תמיד הוא מעודד שיחה. אבל היום דווקא כן. ברטהולד נוכח בזה מיד. הוא בטח ייתן לו לאחוז בהגה, גם אם לאנשים מתחת לגיל שמונה־עשרה אסור לנהוג. הוא כבר קודח מהתרגשות להגיע לפרברים. אבל לא גברי להפגין קוצר רוח כזה. על כן הוא פותח בשיחה עם אאוגוסט על המצב, על הכלכלה ועל הפוליטיקה. אאוגוסט פרנצקה והבחור מבינים זה את זה.

כאשר לאחר מכן פרנצקה מניח לקורט באומן לאחוז בהגה, כפי שההגינות מחייבת, וברטהולד יושב בחוסר מעש מאחור, צץ לפתע בזיכרונו אירוע קטן ממש אחרי הלווייתו של דוקטור היינציוס. הותר לו לנהוג במכונית עד לבית העלמין המרוחק, ובדרך בחזרה הם הסיעו את קורט באומן ואת בן דודו היינריך לוונדל. האווירה העגומה והאפורה בבית העלמין בשטאנסדורף, וכל סידורי הקבורה נגעו מאוד ללבו. שני האחרים, לעומת זאת, כבר עכשיו, חמש דקות אחרי הקבורה של דוקטור היינציוס, נראו מעוניינים הרבה יותר במכונית מאשר במנוח, בעיקר בשאלה אם הנהג פרנצקה ייתן להם סוף־סוף לאחוז בהגה האסור. ברטהולד לא הבין איך שני חבריו יכלו לשכוח את מה שהתרחש במהירות כה רבה. אפילו עכשיו, כשקורט באומן יושב ליד ההגה, זה גרם לו להרגיש מבולבל ומהורהר. ואולם ברגע שניתן לו עצמו לאחוז בהגה, נעלמו המחשבות והיו כלא היו, וסביבו ובתוכו לא היתה אלא התנועה בברלין דרום־מערב.

בקורנליוס־שטראסה המתינו בינתיים לבואו של מר ז'ק לוונדל. הגברת ליזֶלוטֶה ציפתה לו בהנאה. מרטין, היא יודעת, אמנם לא רואה בגיסו איש כלבבו. הוא לא התלהב כשאחותו הצעירה קלרה אופרמן בחרה דווקא ביהודי יוצא מזרח אירופה. ז'ק הוא איש עסקים יוצא מן הכלל, זה נכון, הוא בעל הון, מכיר את העולם, תמיד חביב. אבל מה שחסר לו הוא חוש לכבוד, להליכות ונימוסים, להדרת פנים. לא שמנהגו צעקני וראוותני. אבל הוא מתייחס לעניינים לא נעימים בישירות כזאת, והחיוך הקל והלגלגני שלו כשמישהו מדבר על כבוד, איפוק וכיוצא באלה, מעצבן את מרטין.

את ליזלוטה זה לא מעצבן. היא מחבבת את גיסה ז'ק. מוצאה מהאגף הנוקשה של משפחת ראנצוב. אביה, למרות תוארו הנכבד, היה דל אמצעים, אבל את מותרות החיים החסרים החליף בעקרונות נעלים ואורח חיים חמור. ליזלוטה ראנצוב, אז בת עשרים ואחת, שמחה להמיר את חייה הצרים בבית אביה בשטֶטין ברוח הליברלית של האופרמנים. היא עודדה את חיזורו המסורבל ודל־המילים של מרטין בכל אמצעי שעמד לרשותה.

"האם אנחנו רוצים לחכות עם הקפה עד שז'ק יגיע?" שאלה וחשפה בחיוך את שיניה הגדולות בפיה המאורך והיפה. היא ראתה שמרטין מהסס אם לקבל את פני ז'ק לבדו או להזמין אותה להשתתף במפגש. "יש לך משהו חשוב לשוחח עליו איתו?" הוסיפה ושאלה.

מרטין שקל. הם ידידים טובים, הוא וליזלוטה. מובן מאליו שיספר לה עוד היום על ההחלטה לשנות את השם של שני הסניפים. זה לא יהיה קל. עד כה לא היו לו הזדמנויות רבות לצאת בהודעות לא נעימות. אולי מוטב לספר לה ולז'ק בעת ובעונה אחת. "אשמח אם תרצי להעניק לנו את חברתך," אמר.

עכשיו יושב ז'ק ביניהם. העיניים הקטנות, השקועות בחוריהן מתחת למצח הרחב, פיקחיות וידידותיות, השפם הקשה האדמוני עומד בניגוד לגולגולת המקריחה, הקול השקט והצרוד עולה, כתמיד, על עצביו של מרטין אופרמן.

בעוד מרטין מדווח, הקשיב לו ז'ק, עיניו עצומות למחצה, זרועותיו שלובות על האפודה שלו, ראשו מוטה מעט אל הצד, בלי ניע בפניו או בישיבתו, כביכול אדיש לנעשה. מרטין היה מעדיף שיקטע אותו ויציג שאלות, אבל הוא לא קטע אותו. גם כשמרטין הגיע לסוף, הוא שתק. ליזלוטה הביטה במתח בז'ק לוונדל. היא היתה מתוחה יותר מאשר עצובה. מרטין, אף שרווח לו שהעניין לא פוגע בה הרבה יותר, חשב במרירות: היא לא מתייחסת לזה ברצינות, היא לא מתייחסת לעסקים שלי ברצינות. אתה מעביד את עצמך בפרך, ולא מקבל שום תודה. ז'ק המשיך לשתוק. לבסוף מרטין שאל: "נו, מה אתה חושב על כך, ז'ק?" "טוב, טוב," אמר ז'ק והנהן כמה פעמים. "אני חושב שזה דבר טוב, זה מה שאני אומר. רק חבל שלא עשיתם את זה מזמן. ועוד יותר חבל שלא עשיתם את זה עד הסוף ולא שיתפתם בזה את וֶלס."

"למה?" שאל מרטין. הוא ניסה לדבר באיפוק, אבל הן ליזלוטה והן ז'ק לוונדל הבחינו שההצעה מרגיזה אותו. "אתה חושב שהזמן שלנו כה דוחק? אני מכיר את האנשים האלה. הוא יתחיל להתחצף ברגע שנסכים. אתה יודע שאנחנו רק יכולים להרוויח מההמתנה."

"אולי כן ואולי לא," אמר ז'ק לוונדל ונענע בראשו הגדול, האדמוני. "אני לא נביא, ואני לא מתיימר להיות נביא. אבל האם כל האחרים לא הגיבו מאוחר מדי? זה יכול להחזיק מעמד עוד שישה חודשים, זה יכול להחזיק מעמד עוד שנה. מי יכול לדעת כמה זמן זה ייקח? אבל אם יהיה לנו מזל ביש, זה יכול להחזיק מעמד רק עוד חודשיים." הוא זקר פתאום את ראשו, נעץ את עיניו הקטנות והשקועות במרטין, קרץ בערמומיות ופתח פתאום בקול רענן ויבש: "שבע־עשרה פעמים החליפה גרוסנוביץ' בעלים. ושבע פעמים לווה הדבר בפוגרומים. שלוש פעמים הם תפסו איזה חיים לייבלשיץ אחד, ואמרו לו: 'זהו, עכשיו אנחנו תולים אותך.' כולם אמרו לו, 'תהיה הגיוני, חיים, צא מגרוסנוביץ'.'' הוא לא יצא. גם כשתפסו אותו בפעם הרביעית, הם לא תלו אותו. אבל הם ירו בו." הוא סיים את דבריו, שב והטה את ראשו אל הצד והוריד את עפעפיו על עיניו התכולות.

מרטין אופרמן הכיר את הסיפור, הוא התעצבן. גם ליזלוטה כבר שמעה פעם אחת את הסיפור, אבל גם בפעם השנייה היא הקשיבה בעניין.

מרטין שלף את משקפי המצבט שלו, קינח אותם, והחזיר אותם למקומם. "אנחנו הרי לא יכולים לזרוק לחיקו את החנויות של אופרמן," אמר ועיניו החומות כבר לא נראו מנומנמות כלל ועיקר.

"נו, נו," הרגיעו ז'ק, "אני אמרתי שטוב שעשיתם מה שעשיתם. דרך אגב, אם תרצו באמת להכניס כסף אמריקאי לעניין, אני מתנדב להסדיר את זה תוך שמונה ימים, ואני אארגן את הדברים כך שאיש לא יכיר אתכם יותר. ושאיש לא ידבר על 'לזרוק את העסק לחיקו של מישהו'," הוא חייך.

השאלה אם להעביר את רהיטי אופרמן לז'ק לוונדל, שהיה בעל אזרחות אמריקאית, עלתה כבר פעמים אחדות לדיון; אבל מסיבות רבות ויתרו על הרעיון. באופן מוזר, מרטין לא מנה אף אחת מהסיבות הרבות ההן. "לוונדל אינו שם טוב לחנויות שלנו," אמר שלא לעניין, כמעט ברשעות. "אני יודע," השיב ז'ק במתינות. "על כך גם לא דובר אף פעם, למיטב ידיעתי," הוסיף בחיוך.

מסתבר שהסבת שני הסניפים לחברה הגרמנית לרהיטים אינה כה פשוטה כפי שזה נראה. המון פרטים קטנים דרשו דיון, ולז'ק לוונדל היו כמה וכמה הצעות שימושיות. מרטין נאלץ להודות שז'ק הוא היצירתי מבין שניהם. הוא הביע את תודתו. ז'ק קם ונפרד מהם בלחיצת יד ארוכה וחזקה. "גם אני מודה לך מקרב לב," אמרה ליזלוטה בחמימות בקולה הנמוך והחזק.

"אני לא מבינה כלום בעסקים שלכם," היא אמרה למרטין לאחר שז'ק הלך. "אבל למה, אם אתה כבר רוצה להכניס את וֶלס הזה לעסק, אתה לא עושה את זה מיד?"

גוסטב אופרמן בילה את הבוקר בעבודה עם דוקטור פרישלין. דוקטור קלאוס פרישלין, איש צנום וארוך עם עור גרוע ושיער דליל, נולד למשפחה בעלת אמצעים, למד בתחילה את מקצוע תולדות האמנות; שבוי בקסם לימודיו, הוא חלם ללמד את המקצוע באוניברסיטה. אז התמוסס כספו, וזמן־מה הוא רעב ללחם בצורה מעוררת רחמים.3 כשלא נותר מרכושו דבר חוץ מחליפה מרוטה, נעליים מרופטות וכתב יד על הצייר תיאוטוקופּוּלוס, המכונה אֶל גרֶקו, נחלץ גוסטב אופרמן לעזרתו. כדי להעסיק אותו במשהו, הקים גוסטב מחלקה לאמנות בבית רהיטי אופרמן, ומינה אותו למנהל המחלקה. באופטימיות העיוורת שלו חלם גוסטב לקדם, באמצעות קלאוס פרישלין, את בית המסחר אל המודרנה, אל רהיטי פלדה, רהיטי באוּהאוּס, וכיוצא באלה. אלא שעד מהרה הוא גילה, משועשע למחצה וממורמר למחצה, שהמחלקה לאמנות צריכה לכפוף את עצמה לדרישות הבורגנות הזעירה של לקוחות אופרמן. קלאוס פרישלין עוד ניסה להבריח פנימה, בדלתות אחוריות, אם גם ללא הצלחה, את טעמו האנין. משועשע אך גם נרגש עקב גוסטב אחר ניסיונותיו. הוא חיבב את האיש העיקש, ולא אחת העסיק אותו כמזכירו הפרטי וכיועץ מדעי.

גם ביום רביעי זה כמו בימי רביעי אחרים, גוסטב הזמין אותו אליו. תוכניתו המקורית היתה לעבוד על הביוגרפיה של לסינג. אבל האם אין בכך התגרות בגורל הקנאי אם יעסיק את עצמו בכך דווקא היום? לפיכך הרפה מהרעיון והחליט במקום זאת להקדיש את היום לבחינה חטופה של קורות חייו מנקודת מבט כרונולוגית. וכי לא הרהר, ממש הבוקר, עד כמה קשה להתמצא בחייך שלך? להכניס קצת סדר בקורות החיים, לכך נועד יום ההולדת החמישים.

גוסטב התמצא היטב בביוגרפיות של אנשי מעלה רבים מן המאה השמונה־עשרה והתשע־עשרה. הוא היה מנוסה דיו להבחין מתי חוויה זו או אחרת היתה אירוע מכריע בחייהם. מוזר אפוא כמה קשה היה לו להכריע מה היה חשוב לגורלו הפרטי ומה לא. והרי הוא חווה דברים מסעירים, שהשפיעו הן על גורלו הפרטי והן על גורל הכלל, מלחמה, מהפכה. אבל מה באמת חולל בו שינוי? הוא נדהם לגלות כמה הרבה נשר מעליו בלי להשאיר רושם. ההתבוננות העצמית הזאת הכניסה בו עצבנות.

הוא קטע בפתאומיות את הרהוריו. חייך: "קח בבקשה גלוית דואר,

אדון נכבד.

רשום זאת לפניך לשארית חייך.

'לא עליך המלאכה לגמור,

ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה.'

שלך בנאמנות,

גוסטב אופרמן.

"פרישלין יקירי," אמר, "אני רוצה להכתיב לך." הוא הכתיב:

אדון נכבד.

רשום זאת לפניך לשארית חייך.

'לא עליך המלאכה לגמור,

ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה.'

שלך בנאמנות,

גוסטב אופרמן.

— "משפט נאה," העיר קלאוס פרישלין. "נכון, מה," אמר גוסטב. "הוא מהתלמוד." — "למי למען את הגלויה?" שאל פרישלין. גוסטב אופרמן חייך כנער שובב. "כתוב בבקשה," אמר: "לכבוד דוקטור גוסטב אופרמן, ברלין־דאהלֶם, מקס־רגר־שטראסה 8."

חוץ מהכתבת הגלויה הזאת, לא היה הבוקר פורה במיוחד, וגוסטב שמח כשמצא תירוץ מתקבל על הדעת להפסיק את העבודה. התירוץ לבש צורה נעימה, צורת ידידתו זיביל ראוך. כן, זיביל הגיעה במכוניתה הקטנה, הרעועה והמצחיקה. כתמיד, היתה אפופה ארשת חשיבות. גוסטב בא לקבל את פניה בדלת הבית. בהתעלמות מן המשרת שליטר שבא לפתוח את הדלת, היא התרוממה על קצות אצבעותיה ונשקה לו בשפתיה הקרירות על המצח. זה לא היה פשוט ביותר, שכן תחת הזרוע היא נשאה חבילה גדולה, מתנת יום ההולדת של גוסטב.

המתנה הזאת התגלתה כשעון עתיק. מעל לוח המחוגים התנוססה עין נעה, מה שמכונה "עין האלוהים", עין שנעה עם מחוג השניות מימין לשמאל, תמיד בתנועה. גוסטב חשב מזמן להתקין שעון כזה בחדר עבודתו, מעין תזכורת מתמדת שעליו להכניס סדר בצורת עבודתו נטולת הכללים. אבל היה קשה למצוא מסגרת שתתאים לריהוט בחדר.

הוא שמח לראות שזיביל מצאה את המסגרת המתאימה. הוא הודה לה בקול גדול, בלבביות, בחן. בתוך תוכו היה קצת מאוכזב. העין הנודדת הזאת שאמורה לצפות בו, האם אינה בבחינת ביקורת, אם היא תקבע אותה בחדר עבודתו? הוא לא מניח לתחושה הבלתי נעימה הזאת להתגבש לכדי מחשבה. להפך, הוא ממשיך לקשקש, עליז, נמרץ. אלא שמתנתה של זיביל עוררה בו שוב, בניגוד לרצונו, את אותה התחושה המנומנמת, זו שהוא מסרב תמיד להשלים איתה, שזיביל, למרות הרצון הטוב של שניהם להרגיש שייכים זה לזה במלוא מובן המילה, תישאר תמיד בשולי קיומו.

זיביל ניצבה בינתיים מול דיוקן אופרמן הזקן. היא יודעת עד כמה גוסטב קשור לתמונה, שמחה שעכשיו היא תלויה כאן, מציינת בלשון של מומחית איך היא משתלבת בחדר העבודה. היא בוחנת את התמונה היטב, שוקלת, כדרכה תמיד, את האיש הערמומי, הנינוח, המאושר. "כולם משתלבים יפה," היא אומרת לבסוף, "הצייר, האיש והתקופה, והם מתאימים למקום הזה. האם עמנואל אופרמן הזה היה מסתדר בתקופתנו?" היא מוסיפה ושואלת. זו לא שאלה טיפשית, גם לא בלתי סבירה. בהחלט היה מעניין לחשוב איך אדם מסוגו של עמנואל היה משתלב בתקופתנו. ואף על פי כן, גם הערה זו של זיביל מסבה לגוסטב דקירה קלה.

כן, זו היתה תקופה שחלפה, התקופה שעמנואל אופרמן חי בה, אף על פי שבעיניו, בעיני גוסטב, היא עדיין חיה מאוד. כמה פעוטות נראו לו הבעיות, כמה פשוטות הדאגות, כמה אטי, סדור, משעמם נראה מהלך חייו של איש כעמנואל אופרמן, בהשוואה לחיי אדם ממוצע בן זמננו. הערתה של זיביל היתה, כמובן, תמימה, היא נבעה ישירות מהתמונה. עם זאת עלתה בו בגוסטב, בלי צדק, התחושה שההערה מכוונת אליו. השעון תקתק, "עין האלוהים" התנועעה מצד לצד ובחנה איך הם מנצלים את הזמן. זיביל עמדה מול דיוקנו של המנוח. תחושת חוסר הטעם היתה שם שוב, אותה אי־נוחות קטנה ומציקה, תחושת הריקנות מהבוקר.

הוא שמח כששליטר הודיע שהארוחה מוכנה. ארוחת הצהריים היתה משמחת. גוסטב אופרמן הבין משהו במטבח טוב. זיביל ראוך שפעה מעשיות משעשעות וידעה לספר אותן באופן אישי ונחמד. המבטא הגרמני־דרומי שלה צלצל בנעימות באוזני גוסטב. הוא היה בן חמישים וצעיר מאוד. הוא קרן.

מזל נוסף היה שבדיוק לקראת הקינוח הגיע פרופסור ארתור מילהיים, ידידו, ואיתו פרידריך וילהלם גוּטווטֶר, הסופר. שני אלה היו ההשלמה הנכונה לגוסטב ולזיביל.

ארתור מילהיים, איש קטן וזריז, עם פרצוף מקומט, עליז ופיקח, היה מבוגר מגוסטב בשנים אחדות, תמיד בתנועה, מוכן לכל הלצה, אחד המשפטנים המבריקים בברלין ובעל אותן נטיות כגוסטב. שניהם היו שייכים לאותו מועדון חברים, אהבו את אותם הספרים, את אותן הנשים. ארתור מילהיים התעניין גם בפוליטיקה, גוסטב אופרמן בספורט, וכך היה להם תמיד מה לספר זה לזה. מילהיים שלח לגוסטב משלוח גדול של קוניאק וברנדי, מיבולים מובחרים, רק משנת הולדתו של גוסטב; לדעתו, ראוי שהמשקאות שאתה שותה יהיו בני גילך.

פרידריך גוּטווטר, איש גוץ כבן שישים, מטופח מאוד, לבוש בהקפדה בבגדים לא מודרניים, עם עיניי ילד גדולות בפנים רגועות, היה מחברם של סיפורים מהוקצעים למשעי, שזכו למחמאות רבות מפי המבקרים, אבל נקראו בלא התלהבות רק בידי קוראים מעטים. ברגעים הנדירים שבהם גוסטב תהה על הריקנות המאיימת בחייו, הוא נהג לומר לעצמו שהוא לא חי לשווא, מפני שסייע לגוטווטר להתקדם. האמת היא, שללא תמיכתו של גוסטב, גוטווטר היה חי חיי מצוקה.

פרידריך וילהלם גוטווטר ישב בשקט ובאושר, הביט בזיביל בהערצה ובחמדה בעיניו הגדולות, ונצרך תמיד להסבר לחידודיו הליצניים של מילהיים לפני שהבין אותם. מדי פעם תרם הערות אטיות, כלליות ופיוטיות, לשיחתו הקולנית והערה של רעהו.

הוא הביא איתו מתנה לחברו, אבל הזכיר את קיומה רק לאחר עשרים או שלושים דקות. הקצב המהיר של השיחה ומראיה של זיביל השכיחו אותה ממנו לחלוטין. אם כן, הוא ניהל שיחה עם דוקטור דורפּמן, מנהל הוצאת מינרווה, המו"ל שלו. הוא דיבר על הביוגרפיה של לסינג. דוקטור דורפּמן, כדרכם של מו"לים, ביקש לתת תשובה מתחמקת, אבל הוא, גוטווטר, לא הניח לו. מנוי וגמור, בטוח כמו המוות, הנשמה ותחיית המתים, שהוצאת מינרווה תוציא לאור את הביוגרפיה של לסינג. הוא סיפר על כך בקולו הרגוע והנמוך, והביט בחברו גוסטב בשלווה ובידידות אין־קץ.

"מה פירוש בטוח כמו הנשמה ותחיית המתים?" שאל מילהיים. "אתה מתכוון למאה אחוז בטוח או למאה אחוז לא־בטוח?" — "אני מתכוון בטוח, לגמרי בטוח," השיב גוטווטר בידידות רבה.

אבל הם התקשו להבין זה את זה, שכן גוסטב זינק ממקומו בקריאת שמחה, תפס את גוטווטר הרחב והשליו בשתי כתפיו, ניער אותו וטפח בשמחה קולנית על גבו.

מאוחר יותר, כשמר גוטווטר היה לבדו עם זיביל, הוא אמר בקולו השלֵו, הנעים, הלבבי: "כמה קל להסב אושר לבני אדם. ביוגרפיה. וכי מהי ביוגרפיה? כאילו משהו אחר נחשב חוץ מהעבודה היצירתית. אבל הבן־אדם מפשפש באשפה, במציאות־כביכול, במה שהיה ואיננו, והוא מאושר. כמה ילדותי הוא ידידנו גוסטב." זיביל התבוננה בהרהור בעיני הילד הגדולות והמאירות. פרידריך וילהלם גוטווטר נחשב לאחד הראשונים, אם לא ראש וראשון, במעצבי הסגנון הגרמני. זיביל, שבסיפוריה הקטנים נאבקה לא מעט בסגנון, ביקשה ממנו עזרה בניסוח משפט מסוים, שלא הצליחה להתמודד איתו. גוטווטר מצא עצה. בשמחה, בהערצה, הסתכל בתלמידה הצייתנית.

גוסטב מצדו היה מלא וגדוש חדווה, העולם נראה לו מעולה, הוא רצה להיטיב עם כולם. שיתף גם את המשרת שליטר בפרטי הבשורה שהביא איתו פרידריך וילהלם גוטווטר. היה מאושר.