האוקיינוס שבינינו 3: אפולו

פרק 1

קארי לוס־אנג'לס. שש שנים קודם לכן.

"תקפוץ כבר החוצה, לעזאזל," ג'וש קפרסקי, מפיק הפעלולים, צורח לתוך המגפון לעבר הפעלולן שברכב הבוער, הטס במהירות שיא באזור המגודר של הכביש המהיר. מאובנת מפחד, אני כמעט שופכת על עצמי את הקפה בעודי מתבוננת בסצנה המתחוללת מול עיניי. המצלמות הרבות קולטות, כמוני, את הרגע שבו הבחור חסר המורא מזנק מתוך האוטו. הוא מתהפך כמה פעמים באוויר, נוחת על רגליו ומתקדם בהליכה נינוחה לעבר צוות הצילום. החליפה המקצועית שלו ממשיכה לבעור, בזמן שהחבר'ה מהמחלקה הטכנית ממהרים לעברו ואוחזים במטפי האש. כשהאש כבויה לחלוטין, הפעלולן מוריד את המסכה ומחייך בשלווה אל הצופים ההמומים. אני נאנחת בהקלה כשאני מבינה שהסכנה חלפה, וכל צוות הצילום מתעורר לחיים במחיאות כפיים ובשריקות עידוד.

"תזיזי את התחת השמן שלך, יא מעופפת," נוהמת סנדרה קואול ודוחפת את כתפי. פניה היפות מעוקמות מהבעת הכעס שלה. אני ממצמצת ומסיטה את מבטי המבולבל לעבר האישה היפהפייה, לא לגמרי קולטת את המילים שלה. הלב שלי פועם בפראות מהפחד ומהחרדה שחוויתי על חייו של הפעלולן חסר הפחד. סנדרה מגלגלת את עיניה, חוטפת מידי את כוס הפלסטיק והולכת לעבר הבחור המעלה עשן. אני מביטה בתסכול ובכעס כשהיא מגישה לו את הקפה, ואת ידו החזקה העוטפת את מותניה ומושכת אותה ברכושנות לגופו השרירי. סנדרה קואול היא הכוכבת החדשה של הוליווד ומשחקת את התפקיד הראשי בשובר הקופות החדש — סרט פעולה על מרגלים. אני עובדת על סט הצילומים של הסרט הזה בזמן הפנוי שיש לי מהלימודים ומבצעת משימות פשוטות — נערת מים או ספקית דואר שליחים. מבחינים בי רק במקרה שאין מישהו אחר להוציא עליו את העצבים. הסט מלא בנשים יפהפיות וידועות מכל רחבי העולם, שנראות כמו דוגמניות. הפנים והגוף שלי, לעומת זאת, רחוקים מאוד מאידיאל היופי. אני מלאה, נמוכה ונאבקת באקנה מגיל שש־עשרה, ללא הועיל. אני בספק אם מישהו מהצוות הענק שעובד על הסרט זוכר את השם שלי. אפילו השומר כל הזמן דורש ממני להראות את התג כדי להכניס אותי, אף על פי שאני נמצאת כאן בכל יום. אני מגיעה תמיד אחרי הלימודים באוניברסיטה, ונשארת כל זמן שרק אפשר. אני לא מתלוננת. האמת היא, שיש לי מזל ענק שאני בכלל חלק מהסט. מאז שהייתי ילדה אהבתי קולנוע, ואני מאוהבת לא בתוצר הסופי עצמו, אלא בכל תהליך הייצור שלו. לולא החיצוניות הלא מרשימה שלי, הייתי חולמת, כמו בנות אחרות, על קריירת משחק, אבל אחרי שבחנתי את הסיכויים שלי באופן מציאותי, התקבלתי לחוג בימוי באוניברסיטת קליפורניה. לאחר לימודים של חצי שנה, כבר ידעתי בוודאות מי אהיה בעתיד.

"תמיד אמרתי שיש המון פעלולנים טובים בהוליווד, אבל גאון יש רק אחד, וזה מארק קרסבין," במאי הסרט משבח את הפעלולן ולוחץ את ידו. רוברט מיין הוא טיפוס דוחה בעל דרישות לא הגיוניות, חסר מוסר ולא צפוי לחלוטין. הוא אכזרי גם כלפי כוכבי הסרט, אבל בתור במאי הוא פשוט גאון.

"כל הכבוד. אין עליך." הוא ממשיך, "אתה בטוח שאתה לא רוצה לגשת לאודישן לתפקיד הראשי? אתה כריזמטי בטירוף. תראה איך סנדרה ממוגנטת אליך," רוברט טופח על לחייה של הכלבה, סליחה, של השחקנית הראשית.

"לא. אני לא שחקן, רוברט, אבל תודה רבה על ההצעה," עונה מארק באדישות מנומסת, בעודו ממשיך למשש את סנדרה ולשתות את הקפה שאני הייתי אמורה להביא לו. נבהלתי כל כך כשקרסבין נשאר ברכב הבוער שניות ספורות יותר ממה שהיה אמור, שכמעט חטפתי התקף לב בגילי "המופלג" של כמעט תשע־עשרה שנה.

"חבל מאוד, בחורצ'יק, התשלום הרבה יותר גבוה ותוכל להתפרסם. יש לך את כל הנתונים לזה. הנשים מתות עליך. התעלית על ג'ימי אפילו, בכל פעם שהבנות שומעות מי הפעלולן שעובד היום, הן פשוט משתגעות."

ג'ימי הוא השחקן שאת מקומו ממלא מארק קרסבין בסרט, כשנדרש לבצע פעלולים מורכבים. בדיוק כמו סנדרה, גם ג'ימי ברודי הוא כוכב בהוליווד וסמל סקס, אבל הוא מעולם לא נראה לי מושך, כך שלא הדבקתי את הפוסטרים של הפרצוף המלוקק שלו על קירות החדר שלי. נדלקתי לפני הרבה מאוד זמן ובאופן חסר תקנה על הבחור שבוער, קופץ ועף בפריים. מיין צודק, למארק קרסבין יש את כל מה שדרוש כדי להאפיל על ג'ימי ועל כל שחקן אחר המדושן מעונג ומתהילת עולם. הוא לוהט כל כך, שאני עצמי זקוקה למטף אש כשאני מביטה בו. הבאתי לו קפה פעם או פעמיים, אבל מעולם לא דיברנו. אני בטוחה שהוא לא מבחין בי, בדיוק כמו כל שאר העובדים על הסט.

השלמתי מזמן עם היותי בלתי נראית. כך זה היה עוד בתקופת בית הספר. גם באוניברסיטה אין לי חברים שאפשר לנהל איתם שיחות נפש. אולי רק ארי, אבל היא לא ממש חברה, אלא יותר מכרה. היא בחורה משוגעת וחסרת עכבות לחלוטין. היא כמעט דרסה אותי באופנוע שלה ביום הראשון ללימודים. איחרתי קצת וחציתי את הכביש בריצה, בלי להסתכל לצדדים. ארי ניסתה למנוע את ההתנגשות, עפה לשולי הכביש, נפלה וקרעה את מכנסי העור שלה. נאלצתי לקנות לה זוג חדש, וכך נוצר הקשר בינינו, שהפך לאינטרסנטי ונצלני מצידה.

לפעמים, אריאנה מגזימה בחוצפה שלה. היא מגיעה אליי ללא הודעה מראש ונשארת לישון אצלי, אבל אני סופגת את זה. אפילו נעים לי לדאוג למישהו. ארי מקובלת מאוד באוניברסיטה. הבחורים מתים עליה, אבל לא נשארים להרבה זמן, כי הם לא עומדים באנרגיות המטורפות שלה ובאופייה המזעזע. אני בטוחה שאם היא הייתה מופיעה על סט הצילומים, קרסבין בטוח היה מבחין בג'ינג'ית המופרעת הזאת. גם אני נפלתי בשבי הכריזמה המטורפת שלה ושל החופש חסר הגבולות שהיא מקרינה בכל מילה ובכל מעשה שלה. הלוואי שגם אני יכולתי לחיות ולחשוב בצורה קלילה כזאת. אנחנו שונות כל כך, שאני כל הזמן מתפלאת מחדש — למה היא מסתובבת איתי בכלל?

כל אדם מטורף זקוק לאיזה חוף מבטחים, וזה מה שאריאנה מילר מצאה בי, כנראה. הדבר היחיד שממש לא מקובל עליי בהתנהגות שלה, זה היחס קל הדעת שלה לבחורים. היא פוצחת בקשרים רומנטיים לעיתים קרובות כל כך, שכבר מזמן הפסקתי לספור. לפעמים היא מוציאה את הנשמה לכמה מהם בו־זמנית. אני לא הייתי מסוגלת לעשות את זה, גם אם הייתה לי חיצוניות מושכת כמו לארי. אני חסודה מאוד בערכים שלי, והקשר בין גבר לאישה הוא קדוש בעיניי. אני מבינה טוב מאוד שלא סביר שאמצא לי בן זוג בעל עקרונות ברזל כאלה, ועוד אחד שיעמוד בכל הקריטריונים שלי, וזה לא מעציב אותי כלל.

אני מאושרת באמת רק כשאני לבד עם עצמי, או כשאני מאחורי הקלעים של עולם הקולנוע. העבודה כאן ממש לא קלה. כולם, החל מהצוות הטכני ועד עוזרי הבמאי, מנצלים כל הזדמנות שיש להם כדי להשפיל, להעליב ולהדגיש בפניי את כל הטעויות הכי קטנות שלי. אני לא מצליחה לאזור אומץ כדי לענות באופן שהולם לגסויות הרוח שלהם, או להגן על עצמי. זה נשמע עלוב מאוד, אבל תמיד הייתי ביישנית עד כאב, עוד מאז שהייתי קטנה.

אימא שלי הייתה שונה. היא... אני לא רוצה להיזכר בה. זה כואב. הגענו להוליווד מצרפת כשהייתי בת שבע, ועיר המלאכים טרפה אותה, בלעה אותה, מעכה אותה וירקה אותה החוצה. אבא שלי לא נקף אצבע כדי לעזור, ולא הפגין שום עניין או חמלה כלפינו. אימא ביקשה עזרה, אבל כשהוא נזכר בקיומנו, כבר היה מאוחר מדי.

אימא שלי נפלה מחלון הקומה העשרים ושלוש של בית המלון "פלאזה", במהלך מסיבה. העדים שנכחו במקום טענו שהיא הייתה מסוממת. אין לי ספק שהעדויות האלה, וגם כל השמועות, הן האמת לאמיתה. אורך החיים שלה כלל טיפוח הרגלים של שתיית אלכוהול ושל נטילת חומרים אסורים. בזמנו, אימא הייתה שחקנית ודוגמנית לא רעה, אבל בשנים האחרונות לא היה לה מזל בהשגת עבודות, והיא איבדה תקווה, שקעה בדיכאון ויצאה משליטה. אלו היו סבבים בלתי נגמרים של גברים מזדמנים ושל סמים. פניתי לאבא שלי והתחננתי בפניו שיעשה משהו, שיתערב, אבל היה לו נוח לחיות כאילו כלל לא היינו קיימות. הוא התנהג כאילו הוא התבייש בנו, כאילו לא היינו ראויות.

ניסיתי לשנות את היחס שלו ושקדתי על לימודיי, אבל הוא לא רצה לשמוע אפילו על ההישגים שלי. לא מצאתי מקום בתחומי העניין שלו, ובלוח הזמנים העמוס של חייו לא היה אף "חלון" לבתו הלא יפה. אימא סיפרה לי למה הוא מתנהג כך. אבא לא היה מעוניין בי. הוא התעקש שתעשה הפלה, אבל היא נסעה לפריז, ילדה אותי שם, ואז חזרה, ו... בקיצור, הוא לא שמח לראות לא אותה, ולא אותי. דבר לא השתנה במיוחד לאחר מותה של אימי. אני עדיין לא קיימת מבחינתו. צל. בלתי נראית. נטל.

אבל אגרום לו לשנות את דעתו. יום אחד הוא עוד יתגאה בי. אומנם אין לי חיצוניות יפה כמו של אימי, אבל אני לא טיפשה. המרצים מציינים אותי לשבח בין כל הסטודנטים. אני זקוקה רק לקצת מזל, ואנחל הצלחה אדירה בתחום שבחרתי לעצמי.

"רוברט, אתה בטוח שלא צריך עוד טייק?" שואל מארק את מיין. יש לו קול עמוק וחושני כל כך, שאני שוב מהופנטת ממנו, ומתבוננת בשריריו העטופים בחליפת הלטקס. הדם מציף את לחיי ואזורים מוצנעים אחרים שנועדו לבתולי נצח.

פעם אחת ראיתי אותו עירום, לגמרי במקרה. הייתי צריכה להביא משהו מאביזרי הצילום, וקרסבין התקלח בזמן הזה, בלי לטרוח לסגור את הדלת. אלוהים, זה היה מחזה בלתי נשכח ומטריף חושים. הוא נראה מדהים יותר מאשר על הסט. יש לו גוף מהמם, ולולא כמות הקעקועים שעליו, הייתי מגדירה את קרסבין כליל השלמות של הגוף הגברי. היה לי מזל שהבחור לא הבחין בי, בזמן שלטשתי מבטים לעבר התחת שלו והזלתי ריר. בשביל אחד כמו קרסבין הייתי זורקת לפח את כל הקריטריונים המחורבנים שלי, ונותנת לעצמי להפוך לארי לכמה דקות. היא בטח לא הייתה מפספסת את ההזדמנות הזאת. כמה חבל שאני בסך הכול קרוליין סימון האפורה והמשמימה.

"הכול נהדר. תנוח, מארק. נתראה מחר בשש על הסט. אל תשתה יותר מדי," עונה מיין בלעג, ומפנה את כל תשומת ליבו המלכותית לג'ימי ולסנדרה, שמתנתקת בחוסר רצון מאליל החלומות היחיד של חיי. "מה אתם עומדים פה, עצלנים? קדימה, לעבוד! יש לנו עוד שלוש סצנות לצלם היום, ואתם אפילו לא חוזרים על השורות שלכם."

קול נשי מצוברח נשמע מאחורי גבי.

"שוב את מרחפת? כרמן מחפשת אותך בכל מקום. היא צריכה עזרה עם האביזרים החדשים שהביאו לצילומים." אני מסתובבת וכמעט מתנגשת במלבישה. אני חושבת שקוראים לה מרי. היא בלונדינית יפה וחטובה, שמשום מה חושבת שאני עובדת אצלה באופן אישי. "מה יש לך, את עיוורת?! כמעט דרכת עליי!" היא קוראת בהתנשאות. היא מעבירה את מבטה מעבר לגבי והבעת פניה משתנה מייד. שפתיה נמתחות בחיוך שבטוח לא מיועד לי. אני לא צריכה להביט לשם כדי לדעת למי בדיוק הוא כן מיועד. כאב רושף בחזי, אבל אני לא מסוגלת לשנות את האופי המתהולל של קרסבין, הידוע באינספור הקשרים המיניים המזדמנים שלו. אני גם לא מסוגלת לשנות את מה שנשקף אליי מהמראה, בדיוק באותה המידה, ואין לי שום סיכוי להיכנס לרשימת החד־פעמיות שלו. אני לא מצטערת על כך, ממש לא... פשוט מתחשק לי שהוא יסתכל עליי, לפחות פעם אחת, כמו על כל הבחורות היפות שאיתן הוא מזדיין או מפלרטט. אגב, העובדה שיש לו בת זוג קבועה כלל לא מפריעה לו לעשות את זה.

"אני הולכת לאסוף את החליפה ההרוסה. תעופי לי מהעיניים," מרי זורקת לעברי בקול שקט ודוחפת אותי הצידה. אני מלווה במבטי המדוכדך את הגוף החטוב שלה ואת ישבנה המורם, המתנודד מצד לצד. היא הולכת לכיוון חדר ההלבשה של קרסבין, שאת דלתה הוא סגר לפני שניות ספורות, לאחר שהספיק לקרוץ למרי באופן שאינו משתמע לשתי פנים. אני נושכת את השפה, מתוסכלת נואשות, ומבינה בדיוק מה מארק ומרי יעשו בדקות הקרובות. כל מה שנותר לי זה לפנטז עד כמה גס ולוהט זה יהיה, אלא שבפנטזיות שלי זו תהיה אני, ולא מרי. בפנטזיות שלי אני רזה יותר, גמישה יותר ויפה יותר. הוא בוודאי יבין עד כמה אני מיוחדת וכמה שונה אני מכל שאר הנשים, ויתאהב בי. כל הפנטזיות שלי על מארק קרסבין הסתיימו תמיד באותה הצורה. הוא הציע לי נישואין תוך ביצוע הפעלול הכי נועז שלו לעיני כל צוות הצילום. אני בוכה מהתרגשות, וכל הברונטיות והבלונדיניות שהוא זיין לפניי בוכות מקנאה.

"קרוליין, תיגשי לכאן," אני כמעט קופצת במקומי מרוב הפתעה, כשרוברט מיין, בכבודו ובעצמו, קורא לי לבוא אליו. אני חוזרת מייד לכדור הארץ, ופוגשת בפליאה את מבטו חסר הסבלנות. אני מביטה לצדדים ליתר ביטחון, אבל אין בסביבה שום קרוליין אחרת.

"יותר במרץ, קארי," רוברט מתחיל להתעצבן, ואני מזיזה מהר יותר את הרגליים. "שבי," הוא פוקד עליי כשאני ניגשת אליו ומצביע לעבר הכיסא ממול. אני מתחילה לנחש את הסיבה לכך שהוא מתעניין בי לפתע. היה ממש טיפשי מצידי להגניב מתחת לדלת המשרד שלו את התסריט שלי, שעליו עבדתי שלושה חודשים. הוא עדיין בוסרי וקצת נאיבי, אבל... אין לי מושג מה חשבתי כשהעזתי לעשות שטות כזאת. מיין מפנה לעברי מבט חד ונוקב. עוד הייתי "חכמה" מספיק כדי לחתום על התסריט הזה, על "שיעורי הבית" האלה, בשמי האמיתי. איזו טיפשה! אני מסמיקה, משפילה את מבטי ומסיטה במבוכה קווצת שיער בהיר שחמקה מהקוקו הגבוה שלי. השיער שלי הוא הדבר היחיד שאני יכולה לזקוף לזכותי. הוא ארוך, סמיך, רך ומשיי. אני בלונדינית טבעית, אבל למרבה הצער, אם התכונה הזאת לא מלווה ברגליים ארוכות, במותניים צרות ובעיניים ענקיות — סביר להניח שאף אחד לא יבחין ביתרון היחיד הזה שיש לי. לחיים תפוחות מלאות פצעונים ותחת שמן, בולטים לעין הרבה יותר משיער יפה.

מיין שותק באופן מאיים, ואני נלחצת עוד יותר. זהו זה, עכשיו הוא ילגלג עליי ויסלק אותי מסט הצילומים. העיקר שאף אחד לא יראה אותי במעמד המשפיל הזה. אני נרעדת כשהתיקייה העבה והמוכרת נוחתת על ברכיי. אני מרכינה את ראשי עוד יותר, מתה מבושה.

"את כתבת?" הוא שואל בחדות. אני מושכת בכתפיי בתנועה מעורפלת, מושכת באפי ומתחילה לרעוד מעצבנות. "מה היה מקור ההשראה שלך, קארי?" אני מנערת בראשי, לא מעיזה להביט בפניו הזועפות של הבמאי הידוע. "תפסיקי לשקשק ותעני לי," הוא נובח עליי ומאבד את סבלנותו. "את שמעת את מה שאמרתי על התוכניות שיש לי לגבי קרסבין? או שזה הרצון האישי והפנטזיה שלך?" הוא מוסיף בנימה מרומזת.

אני אוזרת אומץ, מרימה את ראשי ומביטה בבהלה בעיניו האכזריות של מיין.

"שמעתי, וחשבתי..." אני מגמגמת, ורוברט חושק לסתותיו ומתכופף קדימה, מעורר בי אימה צרופה עוד יותר. אבל דווקא הפחד הוא שגורם לי להגיד את האמת. "אני מתבוננת בו מזמן, וחשבתי שאם היית מחליט לצלם סרט בכיכובו של קרסבין... הוא יכול היה לשחק מישהו דומה לעצמו. לכן אספתי את כל העובדות שהיו ידועות לי, ואת מה שהסקתי מהתצפיות שלי עליו..."

"מי היה מאמין שיכול לצאת משהו סביר מהתאהבות אובססיבית שכזאת באליל בלתי ניתן להשגה?" מיין קוטע אותי באמצע דבריי בנימה מזלזלת. זה אכזרי וכואב, אבל הוא צודק. רגע... הוא אמר "סביר"? אני מביטה בהפתעה בפניו הקפואות והאדישות של הבמאי, ולא מאמינה למשמע אוזניי. "זה התסריט הראשון שלך או שכבר ניסית לכתוב קודם?" מיין ממשיך לתחקר אותי.

"אני כותבת מאז שהייתי ילדה, והתחלתי לעשות את זה ברצינות לפני שנה, בתהליך הקבלה לאוניברסיטה," אני ממלמלת במבוכה ומסמיקה, "קראתי הרבה בנושא כתיבה נכונה של תסריט..."

"לא מעניין אותי מתי ואיך," רוברט קוטע אותי שוב, "שאלתי שאלה ספציפית. תסריט ראשון או לא?"

"לא," אני מנידה בראשי, אובדת עצות. מיין מעביר את ידו בשערו המאפיר, ונראה מהורהר. "יש עוד."

"אני רוצה לראות," הוא מכריז, ואני שוב נתקפת בתחושה שכל המתרחש אינו אמיתי.

"ברצינות?" אני שואלת ומאבדת את יכולת הדיבור לשניות ספורות. הוא מהנהן בעצבנות. אני מתבוננת היטב בפני הגבר הזה, ומנסה לזהות רמיזות לחוסר כנות. זה לא נראה כמו מתיחה או משהו כזה. למה שיבזבז את זמנו היקר כדי לעבוד על איזו קארי שמנמנה וגמלונית?

"תביאי לי את התסריטים הנוספים באופן אישי. ועל התסריט הזה צריך עוד לעבוד. כתבתי הערות בשוליים. כנראה יידרש יותר מסבב תיקונים אחד, או אפילו יותר משניים."

"אתה לוקח אותו?" אני שואלת בתדהמה ומעגלת את עיניי, בקושי שומעת משהו מבעד לפעימות האדירות של ליבי בחזה ולדופק ברקות. כל הגוף שלי רוטט ופועם בקצב אחיד. זה פשוט מטורף ובלתי נתפס. לא שיקרתי כשאמרתי שאני כותבת תסריטים מגיל צעיר. למה תסריטים? כי אימא שלי הייתה שחקנית. גדלתי בין אומנים שונים, תסריטאים ובמאים, והעברתי יותר זמן בסט הצילומים מאשר בגן ילדים או בבית הספר. הקולנוע היה החלום הכי גדול שלי מאז שאני זוכרת את עצמי, והיכולת המולדת שלי להיות חדת הבחנה וקשובה לפרטים הקטנים הפתיעה אפילו את אימא. במהלך הלימודים בבית הספר צברתי ניסיון מסוים. מעולם לא רציתי להשתתף בהצגות בית הספר בתור מבצעת, אבל תמיד הפקידו בידיי את כל העבודה הארגונית, ותמיד הצלחתי יפה.

"אני לא בטוח שאצליח להשיג את קרסבין בשביל זה, אבל יש סיכוי שזה יקרה. הרעיון לא רע בכלל. יש רק בעיה אחת," מיין מתחיל להגיד בפסקנות.

"איזו?" אני שואלת ונועצת בו מבט שואל.

"את אף אחת, קארי," מטיח בי מיין את המילים הקשות, "סטודנטית שעושה עבודות מזדמנות על הסט. אם השם שלך יופיע בתסריט, זה יבטיח כישלון מוחלט ו־ודאי של הסרט. את מבינה?"

אני מביטה בו במשך זמן מה, ומנסה להבין למה הוא מתכוון. לאחר מכן אני בולעת בעצבנות את הגוש שהתהווה בגרוני ומהנהנת.

"כן. לא אכפת לי. אני..." אני מתחילה למלמל, אבל הוא שוב משתיק אותי.

"את תקבלי תשלום נאה, אבל אנחנו נחתום על הסכם שבו את תמסרי לי את כל הזכויות על התסריט. אם הוא יתקבל ויהפוך לסרט, הוא יהיה חתום בשמי. אם את לא מוכנה לזה, תגידי כבר עכשיו."

"אני מוכנה, אני מסכימה," אני עונה במהירות. על מה יש לחשוב כאן בכלל? אני בסך הכול בת תשע־עשרה וזה רגע הפריצה שלי, לעזאזל. אוכל לשים את השאיפות לעצמי בצד לזמן בלתי ידוע. הרי רוברט מיין, בכבודו ובעצמו, התרשם מהיצירה שלי. לכל הרוחות, אם אי־פעם אראה סרט שנוצר על בסיס תסריט שאני כתבתי, לא אכפת לי השם של מי יופיע בכתוביות הסיום.

האדרנלין מציף את הוורידים שלי, ואני מתחילה להבין על איזה רגשות דיברה ארי, כשהסבירה מדוע היא מוכרחה לנסוע במהירות מסוכנת בכל רחבי העיר ולהסתבך בעניינים מפוקפקים. אצבעותיי מתרוממות בעל כורחן לעבר סיכת השיער שלי, ומלטפות את אבן החן. אימא שלי נהגה לאסוף סיכות שיער שעליהן שובצו פרפרים באבני יוקרה. אני עונדת אחת מהן למזכרת. פרפרית... כך קראו לה רבים מהמאהבים שלה. היא אהבה כל כך את היצורים היפהפיים המכונפים האלה, שהיא לבשה לעיתים קרובות בגדים שעליהם היה הדפס שלהם, ואפילו עשתה קעקוע של שני פרפרים על כתפה, ושל להקה שלמה של יונקי דבש פצפונים על המותן. הכינוי הזה התאים לה מאוד. היא התעופפה לה בחיים, יפהפייה, דקיקה וקלילה, עד ששרפה את כנפיה וקרסה. החיים התגלו כהרבה יותר אכזריים וחסרי רחמים ממה שאימא שלי תיארה לעצמה. לא, אני לא יכולה. לא אחשוב על זה עכשיו, כשמבטו הדרוך והקשה של מיין עוקב אחר כל רגש שחולף על פניי. הוא מבחין בתנועה הלא מודעת שלי, ומתבונן בסיכה בשערי בהבעת פנים עגמומית. אבל לא אסרב לו.

"אולי תחשבי על זה?" שואל מיין ומעביר עליי מבט נוסף. אני מאושרת כל כך, שזו הפעם הראשונה שהוא לא נראה לי כטיפוס איום ומעצבן, בעל אופי מחורבן.

"כבר החלטתי," אני אומרת בחיוך רחב.

"יפה מאוד. אני רוצה לראות גם את שאר העבודות. רק בקשה לי אלייך — אל תשאירי יותר שום דבר מתחת לדלת. תמסרי לי את הכול ישירות בלבד, ואל תגידי על זה מילה לאף אחד. אפילו לא לחברות הכי טובות שלך. הבנת?"

"כן," אני מהנהנת בהיסוס.

"ועכשיו, תחזרי לעבודה שלך. כדי שלא יהיו ההתלחשויות ורכילויות, אתן לך קידום ואהפוך אותך לעוזרת האישית שלי... העשירית במספר," הוא מגחך.