האחות השניה

אחרי הרבה ניסיונות הצליחו הילדות סוף־סוף להתנדנד בקצב אחיד. הן החזיקו ידיים והתגלגלו מצחוק כשהנדנדות התעופפו לגבהים. עיני האם היו נעוצות במסך הטלפון הנייד ולכן היא החמיצה את ההצגה, אבל אליסיה, שישבה על ספסל במרחק עשרים מטרים משם, ראתה את האושר קורן מפניהן המנוזלות. שתי אחיות, מסונכרנות זו עם זו ועם העולם בתנועה סיבובית מושלמת. כמו היו גוף אחד.

בחוץ היה קר, כמה מעלות מתחת לאפס. הרגליים כמעט נרדמו לה בשלב הזה. ובכל זאת היא הפתיעה את עצמה ונשארה. היא ממש לא נהגה לצפות בילדים משחקים בגן השעשועים. לרוב היתה חוזרת מהעבודה במונית, מותרות מהסוג שהרשתה לעצמה כדי לחמוק מהמבטים שננעצו בה באוטובוס. אבל היום עשתה ברגל את שלושת הקילומטרים שהפרידו בין המשרד של רוֹאוֹ במרכז קַרלסטָד לבית בנוֹרסטרַנד.

השמש החורפית הנעימה דרבנה אותה להתיישב על ספסל באמצע הדרך. ושם היא נשארה. כפות רגליה שרבטו צורות בשלג והיא חשבה לעצמה שהיום הזה בסך הכול עבר בסדר גמור. ואם הוא בסדר, אז גם היום שלמחרת יהיה בסדר. וגם זה שאחריו.

היא חייכה לעצמה והנידה בראשה. יפה לה, לאליסיה בּיֶילקֶה, להישמע כמו ספר לעזרה עצמית.

"יש לי פיפי."

הבקשה של הילדה הצעירה יותר מבין השתיים שלפה את האם מהטלפון הנייד. לאליסיה לא היו ילדים משלה אבל היא שיערה שהיחלצות מהסרבל העבה והעמיד לגשם היא פעולה שלוקחת לא מעט זמן. ואכן האם ניעורה מיד מעיסוקיה והובילה את הילדה לכיוון ביתן העץ הלבן הצמוד לגן השעשועים, בעודה מורה לבתה הבכורה לא לזוז מהמקום. הילדה הניפה את רגליה באוויר אבל לא ממש התאמצה לצבור תנופה. לא היה כיף להתנדנד לבד.

אליסיה נזכרה בשיחה שניהלה עם אחותה לפני קצת יותר מחודש. זה היה ביום ראשון השלישי לתקופת הציפייה ולפני שהשלג הראשון ירד. באותה שיחה היא שמה את הקלפים על השולחן והסבירה מדוע אין ברירה אלא לדחות את ההשקה של רואו בגרמניה. פלטפורמת ההיכרויות שייסדו שתי האחיות כבר מזמן לא היתה תחביב שניתן לנהל ממעונות הסטודנטים. כמפתחת הראשית נזקקה אליסיה למרחב ולזמן כדי לעבוד, והמצב נעשה בלתי נסבל. היא עבדה ארבע־עשרה שעות ביממה ובלילות חלמה על קודים. סטלה כרכה סביבה את זרועה והקשיבה. היא היתה טובה בזה, אחותה, תמיד ידעה מתי לדבר ומתי עדיף לשתוק. היא הבטיחה לדחות את ההשקה בשישה חודשים. הבריאות קודמת לכול.

אליסיה זכרה את ההקלה שחשה לאחר מכן. זה זמן רב שהיא לא ישנה לילה רצוף. חג המולד הגיע ועבר והיא בקושי הרגישה בו, מכורבלת מתחת לשמיכה במיטה.

היא הסתכלה על הילדה בנדנדה. היא הגבירה את הקצב. צמיג הגומי שעליו ישבה התעופף באלכסון ולבסוף התנגש בעמודי הברזל. הילדה הצנומה נפלה ממנו ונחתה בשלג. אליסיה מיהרה אליה והשתופפה. בעדינות היא העמידה את הילדה על רגליה.

"את בסדר?" היא שאלה.

הפנים הוורודות של הילדה נלחמו בבכי כשאליסיה שמעה צעדים מאחור. כשהסתובבה ראתה את האמא מתקרבת. היא כנראה ראתה מה קרה ומיהרה חזרה מביתן העץ. מבטיהן הצטלבו ואליסיה קלטה את הרתיעה של האישה שמולה.

"בואי נלך הביתה," היא אמרה לבתה.

"היא נפלה מהנדנדה אבל נחתה יפה. אני חושבת שהיא בעיקר נבהלה," התרוממה אליסיה על רגליה.

האישה לא ענתה. רק המשיכה לנעוץ מבטים.

"אנחנו הולכות עכשיו," הצליחה לומר לבסוף.

"רק רציתי לעזור לה."

"תודה, אבל אנחנו מסתדרות."

עיניה של האם סירבו להרפות מפניה. אליסיה היתה מורגלת בתגובה הזאת, תערובת של היקסמות וגועל. לרוב היא פשוט התנערה מהמבטים. אבל הכלבה הזאת הגזימה לגמרי. אליסיה בסך הכול רצתה לעזור לבתה ובתמורה היא זוכה ליחס של מצורעת.

"אם את רוצה להמשיך ולנעוץ מבטים במפלצת אז תקני כרטיס," אמרה בפסקנות והושיטה את כף ידה לעבר האישה.