האחים ג’יפסי 2: שישה אחים

יש אנשים שהיו קוראים לי זונה. בחורה שמכרה את נשמתה לשטן. שנתנה לו לחדור לתוכה בלי שום חרטה. שרקדה עם המפלצת שהשמידה הכול.

לאותם אנשים, אני אומַר רק את זה: לא הייתי צריכה למכור לדורנן רוס את נשמתי. היא כבר הייתה שלו. ואחרי שאהרוג אותו, אולי אוכל להחזיר אותה אליי.

כשאני חושבת על החיים לפני מותה לכאורה של ג'ולייט פורטלנד, אני חושבת על שמש באמצע היום ועל האופן שבו השתקפה במים ויצרה מיליון יהלומים קטנטנים שנצצו בגלי וניס ביץ'. אני חושבת על צחוק ועל נשיקות ראשונות, על גלידה, על בירה גנובה ועל גלגל ענק.

אני חושבת כמה אהבתי את ג'ייסון רוס ובאיזו תעוזה הוא נאבק להגן עליי כאשר שאר בני משפחתו הכו וזיינו אותי ביסודיות.

אני חושבת על אבא שלי ועל כך שבכל פעם שהיה לידי הרגשתי בטוחה, לא משנה מה.

אני חושבת על אימא שלי שהייתה אדישה לגמרי לקיומי, עד כדי כך שאבי עמד להרחיק אותי מהכול, לרבות ממנה, כדי שנוכל לחיות חיים ללא סכנה מתמדת כמו זו שנשקפה לחברי מועדון האחים ג'יפסי.

אני חושבת על החיים הנפלאים שיכולתי לחיות לו היה מצליח.

הפתגם נכון – קָרֵב אליך את חבריך ואת אויביך קָרֵב עוד יותר. רק שממציא הפתגם הזה שכח להוסיף משהו: אל תקרב את אויביך יותר מדי, אחרת הם עלולים להכות ללא התראה. זו הייתה הטעות של אבא שלי. הטעות הקטלנית שהביאה לסופנו.

כשתכננתי את הנקמה שלי, נשבעתי לעצמי שלא ליפול באותו בור שהוא נפל בו. לא לקרב את האויב יותר מדי – דורנן היה סגן נשיא המועדון, אבא שלי היה הנשיא, אבל הוא איבד במהירות את השליטה לידי דורנן ובניו.

אני זוכרת את רגעיי האחרונים, לפני שאיבדתי הכרה, הרגעים שבהם צ'אד ומקסי העמיסו אותי אל מושב אחורי של ואן כדי לקחת אותי לבית החולים.

"למה שלא נחסל אותה ונגמור את העניין?" שאל צ'אד את אביו בשעה שנאבק במשקל גופי הדומם.

דורנן חבט בעורפו של בנו הבכור והצביע עליי, מוכה, מכוסה דם, עם עין נפוחה ועצומה ועין שנייה פקוחה דיה לראות לאן הם לוקחים אותי.

"אנחנו לא יכולים להרוג אותה," אמר דורנן. "היא יודעת איפה הכסף."

"איזה כסף?" שאל מקסי.

דורנן נאנח. "אתם לא מקשיבים? המיליון שאבא שלה לקח לעצמו מכספי המועדון בזמן שהייתי עסוק איתכם ועם האימהות המזדיינות שלכם בשנים האחרונות."

צ'אד שרק והשליך אותי אל המושב האחורי של הוואן כאילו הייתי שק תפוחי אדמה רקובים. "זה לא מעט כסף."

ייבבתי כשראשי פגע ברצפה הקשה.

"בהחלט, בן," הסכים דורנן. "אבל העניין הוא לא הסכום אלא העיקרון, אתה מבין?"

צ'אד הנהן. "אסור לגנוב מהמועדון שלך."

"נכון מאוד. עכשיו תביא את הכלבה הזאת לבית החולים בשביל שנוכל לברר מה הם עשו עם הכסף שלי."

"ואז?"

רעדתי והסתכלתי עליהם ממקומי על רצפת הוואן המטונפת.

דורנן נאנח. "ואז נחסל אותה."

נשבעתי לעצמי שלא אפול בבורות שאבא שלי נפל בהם. אבל כאן ועכשיו, כשאני שוכבת ללא ניע מתחת לדורנן שממלא אותי בכעס ובשכול שלו על בנו שמת מידיי שלי, כשההלוויה עומדת להתקיים בעוד כמה שעות, אין לי ברֵרה אלא לשאול את עצמי אם אני מתקדמת בדיוק באותו מסלול שהביא לחורבננו לפני שנים.