האחים וינסטון 3: החיוך והגבר עם הזקן

פרק 1

"לא כל מי שמשוטט הוא אבוד."

ג'יי. אר. אר טולקין, 'אחוות הטבעת'

סיינה

אני הייתי אבודה.

הייתי אבודה עד כדי ייאוש, ותהיתי אם עברתי לממד אחר ולא ימצאו אותי לעולם. לא ראיתי אף מכונית או הולך רגל כבר יותר משעה.

אולי נותרתי האדם האחרון עלי אדמות. אולי כולם נחטפו על ידי חייזרים. הייתי כה אבודה שאפילו חייזרים לא יצליחו למצוא אותי.

שיהיה. בין שהגעתי למציאות חלופית שבה חייזרים חטפו בני אדם ובין שלא, הייתי על סף בכי. כשאני מתוסכלת מאוד, אני בוכה. אני שונאת את התכונה הזאת.

סטיתי לצד הכביש ההררי ברגע שהבחנתי בנקודת התצפית. נהיגה תוך כדי בכי דומה לאכילה או לסקס תוך כדי בכי: מוזרה, רטובה לא במובן הטוב ומסוכנת.

ניסיתי להתעלם מהעובדה שהתצפית הזאת נראתה מוכרת באופן חשוד. הייתי בטוחה שעצרתי בדיוק בנקודה זאת לפני שעה בניסיון כושל להיעזר במפה שכעת נחה מקומטת על מושב הנוסע. אותה מפה שבה אצטרך להיעזר שוב, וכנראה התוצאה תהיה זהה, שעתיים נוספות של נהיגה על הכביש ההררי הארור הזה.

נשימותיי שנועדו להרגיע נפלטו כהתנשפויות היסטריות כשהרמתי את המפה וניערתי אותה. החלטתי שהמפה נכתבה על ידי משרבטים מזוכיסטים עתיקי יומין ממצרים כי היא נראתה כאוסף של הירוגליפים בלתי קריאים.

קיללתי את המפה.

"אני נשבעת בפטמות של מות'רה1 שאני שונאת את המפה המזוינת הזאת!"

כעס חסר היגיון בעבע בתוכי וכל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא על כך שרציתי לרצוח את המפה ולהראות לה מי הבוס. אני הייתי הבוס, לא איזו מפה מרושעת מגיהינום. פתחתי את הדלת וחבטתי במכונית בעזרת המפה לפני שהשלכתי אותה לקרקע, דרכתי עליה, בעטתי בה ותקפתי אותה בכל צורה אפשרית. אפילו חשפתי בפניה אצבע משולשת וקיללתי בספרדית ובאנגלית. כבר שנה שלא חוויתי אימון סיבולת לב־ריאה כה אינטנסיבי.

חלף זמן עד שהבנתי שאני לא לבד. טנדר חלף על פניי בזמן שנהגתי באלימות כלפי המפה, אך התעלמתי ממנו. אם הדבר הזה היה קורה לפני עשרים דקות, הייתי מסמנת לטנדר שיעצור או נוסעת בעקבותיו, אבל כעת פניי היו אדומות וגופי מיוזע, והדבר האחרון שהייתי צריכה זה שיופיעו בכל רחבי האינטרנט תמונות שמציגות אותי במצב כזה שוב.

ועכשיו הטנדר חזר. חריקת הצמיגים על אבני החצץ הסיחה את דעתי מהתקף הזעם שחוויתי. "אוי, לעזאזל."

נשמתי נשימה גדולה ויציבה, נשענתי על המכונית ועצמתי את עיניי. הייתי צריכה להתאפס בהקדם, להתכונן לחשוף את הגומות שלי ולשחרר את הקסם שבי.

באותו הרגע כמעט הצטערתי על כך שלא הסכמתי שאחותי, שהייתה גם המנהלת שלי, תתלווה אליי, אבל רציתי להתרחק מכולם. רציתי שקט ושלווה. העולם נעשה רועש מדי, האולפנים תובעניים מדי, מצלמות הפפראצי חונקות מדי.

פרצו ארבע פעמים בחודש האחרון לביתי באל־איי. בשלוש מהפעמים היו אלה מעריצים נלהבים מדי, אבל באחד המקרים הפורצת הייתה כתבת. היא חקרה את הצוות שלי בניסיון למצוא לכלוך, אבל אני לא הסתרתי לכלוך, אפילו לא חול או אבק. חיי היו כמו ספר פתוח.

בקיצור, לא רציתי שאחותי תצטרף והשארתי את צוות האבטחה בנוקסוויל. רציתי להשתחרר מזהותי כסיינה דיאז וכעת הייתי אבודה. אולי אם הייתה ברשותי מפה תקינה או אם היה לי חוש התמצאות, הייתי מצליחה להשתחרר, אבל כעת...

הסטתי את המבט הצידה בניסיון לראות את האורח שלי מבעד לשמשת הטנדר, וליתר דיוק, רציתי להבין אם הוא צילם אותי. באותו הרגע הבחנתי באורות שעל הגג ובסמל שעל מכסה המנוע. זה היה טנדר של עובד ציבור, והאיש שכעת יצא ממנו והסיר את משקפי השמש מפניו היה עובד ציבור, אם לשפוט לפי המדים שלבש וחגורת הכלים שחגר.

תודה לך, יקום!

הסטתי את השיער מפניי וניגבתי את לחיי ואת מצחי בכף ידי. חשתי הקלה על כך שלא הייתי צריכה להרשים אף אחד. עובדי ציבור לא נטו לצלם כל דבר בטלפונים שלהם. במרבית המקרים היו מפטרים אותם אם היו עושים זאת. יכולתי לשכוח מהמסכה שבדרך כלל עטיתי, וגם מהמפה הארורה.

כשהתבוננתי בו, ראיתי שהוא היה בבירור מופתע. הוא זיהה אותי, ותדהמתו נמהלה בקורטוב של התעניינות. חשפתי בפניו חיוך קטן והמתנתי עד שתדהמתו תחלוף. לא חלף זמן רב וההפתעה שבהבעתו הוחלפה במידה של שעשוע. הוא הרים במקצת את גבתו כשעיניו טיילו על גופי וחייך.

"ערב טוב, גברתי," הוא אמר במבטא מתוק וכבד ובקול נמוך. האיש אפילו הטה קלות את כובעו. באותו הרגע הבחנתי בכך שהוא נראה חמוד.

גובהו היה בערך מטר ושמונים, עיניו המחייכות עוטרו בריסים עבים ולסתו החזקה כוסתה בזקן חום. אולי רוב הנשים לא היו מתארות אותו כחמוד. למעשה, אני בטוחה שרוב הנשים היו מכנות אותו חתיך הורס, אבל אחרי חמש שנים בהוליווד גם את הגברים החתיכים ביותר תייגתי כחמודים יחסית.

בתחילת הקריירה שלי יצאתי עם לא מעט בחורים חתיכים. בחורים נמוכים, גבוהים, שריריים, רזים, חושניים, אבל עם השנים גיליתי שככל שהבחור חתיך יותר, הוא מתנהג יותר כמו ילד שחושב שמגיע לו הכול.

ובכלל, לא יכולתי להרשות לעצמי לצאת לדייטים. הקריירה שלי מוקמה במקום הראשון. כפי שאחותי הזכירה לי לעיתים תכופות, אם אני רוצה להצליח, לא נותר לי זמן רב לבחורים, חתיכים או לא.

הנהנתי בתגובה לברכת השלום המנומסת של הבחור. "שלום לך, חבר2." עיוויתי את פניי מכיוון שהאמירה לא נשמעה מקסימה כלל אלא מביכה, אבל נזקקתי לכל עזרה שהוא יוכל להציע, ואם להסתמך על העובדה שהוא היה חתיך, לא פיתחתי ציפיות. התפללתי לכך שהוא לא השתייך לסוג הכי פחות אהוב עליי של בחורים חתיכים: חתיך ואידיוט. להגנתי, לפחות לא המשכתי ואמרתי 'מישהו הרעיל את באר המים'3.

שפתיו היו צמודות זו לזו, כאילו הוא ניסה לבלום צחוק. אף פעם לא ידעתי כיצד אנשים יגיבו אליי. לפעמים ביקשו ממני לצטט שורה מאחד הסרטים שבהם השתתפתי, ובדרך כלל לא התנגדתי, אבל כעת הייתי אבודה ורעבה והזדקקתי נואשות למקלחת, והוא היה חמוד מכדי שאצטט באוזניו אחד מהמשפטים המוכרים ביותר שלי, כמו 'אכין לך כריך אם תהפוך אותי לאישה' או 'בנות שמנות אוהבות זין שמן'.

במקום לבקש ממני חתימה או לספר לי כמה הוא אהב את התפקיד האחרון שלי שבו גילמתי את אחותו הקטנה והשלומיאלית של פרנקנשטיין, הוא כחכח בגרונו, הטה את כובע הבוקרים שלו לאחור ושאל, "גברתי, את זקוקה לעזרה?"

"כן." הושטתי יד באופן אוטומטי ותפסתי בזרועו. חתיך או לא, הוא היה גלגל הצלה בים של דרכים הרריות וחד־גוניות. עיניו התמקדו בידי שאחזה בשרוול חולצתו. "בבקשה, אני אבודה לגמרי. מערכת הניווט הפסיקה לעבוד לפני שלוש שעות. נסעתי על הכביש הזה עשרות פעמים, אין קליטה בטלפון וכמעט נגמר לי הדלק. תציל אותי ותהיה הגיבור שלי."

"לאן את נוסעת?" הוא שאל ברכות. הוא דיבר בנימה רגועה ומרגיעה, עטף את ידי בידו וליטף אותה. החום, הגודל, הנוקשות והמשקל היציב של ידו היו מרגיעים להפליא. אף בחור חתיך מעולם לא הצליח להרגיע אותי וזה היה נחמד מאוד, למען האמת.

וגם מוזר.

"אני מנסה להגיע לאגם בנדיט. אם תוכל להביא אותי לשם אתן לך כל מה שתרצה, אפילו מפה שכתובה בכתב חרטומים."

הוא הצר את עיניו. "אגם בנדיט?"

"נכון."

"יש לך שם בית?"

"לא, זה לא הבית שלי. הוא שייך לחבר, שמו האנק ולר. אני אשתמש בו לכמה שבועות."

"האנק? את מכירה את האנק?"

הנהנתי. "כן, אדוני השוטר. למדנו יחד בקולג'."

"אני לא שוטר, גברתי. אני שומר יערות."

בחנתי שוב את מדיו. צבעם היה ירוק, לא כחול. לא עניין אותי איזה תפקיד ציבורי הוא מילא, כל עוד הוא היה מוכן לחלץ אותי מהפרק של 'אזור הדמדומים' שאליו נקלעתי לפני שמוזיקת בנג'ו תתחיל להתנגן ויגיעו כלבי ציד בבגדי פלנל. "טוב. אז איך לקרוא לך? אדוני שומר היערות?"

הוא נשך את שפתו בניסיון לבלום צחוק ולפת את ידי. "את יכולה לקרוא לי ג'תרו, גברתי. את אומרת שנגמר לך הדלק?"

"שמך ג'תרו?"

"נכון."

שמו לא התאים לו. לא התאים לסטטוס הבחור החתיך. אם הוא היה בתעשיית הקולנוע, הוא היה נאלץ לבחור בשם אחר, משהו כמו קיין או דין. או קיין דין. אותיות שקל לזכור והברות קלות לביטוי שיקלו עליו לאיית את שמו אם יתבקש כי מניסיוני בחורים חתיכים כמוהו בדרך כלל לא ידעו לאיית, או לבטא כראוי שמות.

"כמה דלק נשאר לך?" הוא שאל.

"הנורה האדומה מהבהבת."

"בסדר." הוא חייך חיוך חם ומסוקרן. "אני יכול להסיע אותך לאגם, ואדאג לכך שהמכונית תיגרר לתחנת דלק קרובה, שם יתדלקו אותה."

"כמו ג'תרו טאל4?"

"סליחה?"

"השם שלך? קוראים לך ג'תרו על שם הלהקה 'ג'תרו טאל'?"

מבטו הידידותי טייל על פניי כשחייך. "ג'תרו, כמו יתרו, חותנו של משה בתנ"ך. יש לך תיקים, גברתי?" הוא שחרר את ידי, פסע לעבר דלת הרכב הפתוחה והוציא את המפתחות מחריץ ההצתה.

"תיקים?"

"כן. מטען?"

"כן, יש לי הרבה מטענים, אבל אל תדאג, אני בטיפול." צחקתי מהבדיחה שלי.

ג'תרו המתוק הזדקף והרים את גבותיו. "סליחה?"

הפסקתי לצחוק וכחכחתי בגרוני. אני תמיד מתלוצצת כשאני מרגישה שלא בנוח או מתמודדת עם רגשות כבדים. זה הרגל. יש כאלה שיכנו את ההתנהגות הזאת 'התנהגות כפייתית'.

כך הבנתי ששומר היערות ג'תרו הלחיץ אותי. זה היה מוזר מאוד כי הייתי בטוחה שאני מחוסנת מפני השפעתם של בחורים חתיכים אחרי החבר האחרון שלי.

מוזר כל־כך. האשמתי את אימוני הסיבולת לב־ריאה.

התלוצצות תלויה בתזמון. כבר בתחילת הקריירה שלי הבנתי שמוטב להתקדם הלאה ולא לחזור על בדיחה, אף שהתאבלתי על בדיחות שלא הובנו. הן היו המקבילה הקומית של זריקת זרעים על אבנים. אבנים מטופשות. "מצטערת. כן, התיקים. הם בתא המטען." הנפתי את האגודל מעבר לכתפי והזזתי את שערי אל מאחוריי אוזניי, מחליטה לדבר כמה שפחות.

עיניו השתהו על פניי, חמות וסקרניות. נעצנו מבטים זה בזה. ציפור צייצה, רוח רשרשה בין העצים והוא המשיך לנעוץ מבט חולמני ופלרטטני שגרם לי לתהות אם יש לי עסק עם מעריץ נלהב, או שאולי הוא מעולם לא פגש אישיות מפורסמת. בכל אופן, הייתי צריכה שהוא יתחיל להתקדם כי הייתי מוכרחה להתפנות. לא הייתי מוכנה להתפנות מאחורי עץ בשוליו של כביש, מכיוון שכבר עשיתי את זה לפני שעה, בפעם הראשונה שבה עצרתי בתצפית הזאת.

התכוונתי לספר בדיחה נוספת כשהוא מצמץ והרגע חלף. הוא הנהן פעם אחת ופתח את תא המטען. התקרבתי כדי להוציא את התיקים שלי, אך הוא הכניס את ידו אל תא המטען לפני שהספקתי לפתוח אותו עד הסוף ואמר בחיוך רחב, "תרשי לי."

"באמת, שומר היערות ג'תרו, אני יכולה לסחוב את התיקים שלי בעצמי."

"אלה שירותי הצלה שנותנים שירות מלא, גברתי." הוא הניח את המזוודה הכבדה והגדולה שלי על החצץ ותלה את תיק הנסיעות על כתפו. במקום לגלגל את המזוודה, הוא אחז בידית, הרים ונשא אותה אל תא המטען של הטנדר שלו.

"יש לה גלגלים, אדוני!" קראתי אחריו.

"לא רוצה להרוס אותם על החצץ הזה," הוא הסביר.

הופתעתי מהאבחנה המתחשבת ומהנכונות לעזור ופסעתי לעבר המושב האחורי כדי לקחת את תיק הגב שלי. באמת הרגשתי שאני משתתפת בפרק של 'אזור הדמדומים'. בחור חתיך ומוכשר? לא הגיוני.

אלא אם הוא גיי. כן, כנראה הוא גיי.

מניסיוני, מרבית הבחורים החתיכים שהיו ידידותיים ומוכשרים העדיפו גברים. אלה היו הבחורים החתיכים האהובים עליי. קיוויתי ששומר היערות ג'תרו היה גיי.

כשהזדקפתי, ראיתי אותו עומד ליד דלת הטנדר שהוא פתח עבורי וצופה בי. חיוכו הפלרטטני נותר במקומו ומבטו נע במעלה ובמורד גופי.

כן... לא. שומר היערות ג'תרו לא היה גיי.

פרפור קטן של דבר מה לא מוכר הורגש בחזה שלי. ייתכן שהרגשתי משיכה כלפיו?

סביר להניח שאלה היו רעב ופחד להירצח.

הצטערתי על כך שלא הייתה לי קליטה בטלפון. אף שהוא היה עובד ציבור, הייתי רגועה יותר אם הייתי יכולה לספר למישהו על כך שעמדתי להיכנס לטנדר של אדם זר, או לפחות לצייץ את הפרטים במאה וארבעים תווים לכל היותר. 'אם ימצאו את הגופה שלי, זה היה שומר יערות חמוד שקרוי על שמו של חותנו של משה'.

התקרבתי אל דלת הטנדר, הצצתי פנימה ושאלתי, "אז לחותנו של משה קראו ג'תרו?"

"נכון." הוא הטה את ראשו הצידה ולקח את תיק הגב מכתפי.

שוב הרגשתי פרפור בבטני. "למה לא ידעתי את זה?"

עיניו התחקו אחר שערי, שגלש עד מתחת לכתפיי. "כנראה פספסת את ההודעה שנשלחה בנושא."

נשמתי עמוק והתיישבתי בטנדר. "רק אל תגיד לי שלדוד של משה קראו דרנל או קליטוס."

"לא. לדודים שלו קראו יזהר, חברון ועוזיאל." הוא הניח את תיק הגב לרגליי וסגר את הדלת.

צפיתי בו כשהקיף את חזית הטנדר, ידיו נחות על חגורת הכלים שלו. אהבתי את חגורת הכלים, היא גרמה לו להיראות מוכשר עוד יותר. והוא ניחן בהליכה יפה, לא בהליכה של רוצח.

הוא פתח את הדלת בצד הנהג ואמר, "אבל אימו של משה הייתה גם דודתו של אביו. חגורה."

בהיתי בצדודיתו כשסגר את הדלת. "לאימו קראו חגורה?"

"לא." עיניו החומות נצצו בזמן שבחן אותי, כאילו חשב שאני חמודה. "תחגרי את החגורה, גברתי."

הרהרתי במשפט האחרון שהוא אמר כדי לא להרשות לעצמי להרגיש נבוכה לנוכח תשומת ליבו. "אז אימו של משה הייתה גם דודתו של אביו?"

"נכון." הוא הנהן, התניע את הטנדר והתבונן במראות. "לאימו של משה קראו יוכבד ולאחיין שלה, אביו של משה, קראו עמרם."

פי נפתח, נסגר ונפתח שוב. "זאת אומרת שאימא שלו הייתה גם הדודה הגדולה שלו?"

"וסבא שלו היה גם הדוד שלו. ואבא שלו היה בן דוד שלו."

שומר היערות פנה פניית פרסה ויצאנו לדרך, בכיוון הנגדי לכיוון שאליו נסעתי. חשבתי על העובדה הזאת ולאו דווקא על מילותיי כשמלמלתי, "טוב, אתה יודע מה אומרים."

"מה?"

"אם אתה לא מסוגל להשאיר אותו במכנסיים, תשאיר את זה במשפחה."

שומר היערות החמוד והמסכן נראה כאילו לא ידע אם לצחוק או לצרוח באימה. זעזעתי את עדינותו הגברית. הוא פלט תגובה חנוקה. "מעולם לא שמעתי את זה."

"באמת? דווקא חשבתי ש... טוב, אתה יודע. אתה בכל זאת גר כאן, בשממה של הרי האפלאצ'ים..." אוי, שיט. "אמרתי את זה בקול?" נהמתי ועצמתי את עיניי.

"כן. בהחלט." כעת הוא צחק צחוק עמוק וחזק. הוא נשמע נחמד.

"טוב, חשבתי, אתה יודע, חשבתי שאתם..." פניי שוב האדימו, והפעם לא בעקבות תקיפת המפה שהייתה כרוכה באימון אירובי. אך העובדה שהוא צחק עזרה להפיג את ההשפלה שחשתי. מעולם לא עניין אותי אם אנשים צחקו איתי או עליי. עניין אותי הצחוק עצמו.

"נו? תשלימי את מה שאמרת. חשבת שמה?" הוא דחק, הצחוק שלו עמוק ונפלא.

בכל זאת הייתי נבוכה מכיוון שהמילים חשפו את צרות האופקים שהייתה כרוכה בקו המחשבה שלי. "וואו. זה נשמע נורא."

"אל תהיי קשה עם עצמך. את רהוטה והכול נשמע ברור מאוד," הוא התגרה.

הוא אמר רהוטה?

במקום לומר 'זאת מילה לא פשוטה בשביל בחור חתיך' אמרתי, "אני מצטערת, אני לא יודעת למה אני מדברת כל־כך הרבה שטויות. סלח לי, בבקשה. נסעתי במעגלים במשך שעות ולא אכלתי מאז... אני לא יודעת ממתי. ובכלל, איך קוראים לי? איפה אני? אין לי מושג."

"לא אמרת לי את שמך, כך שאני לא יכול לעזור לך. את נמצאת בגרין ואלי, טנסי, על כביש מות' ראן."

רגע... מה?

הצצתי בג'תרו. "אתה לא יודע איך קוראים לי?"

"אני מניח שאת תמיד יכולה לבדוק בארנק שלך אם את נואשת. ברגע שתגלי גם אני אשמח לדעת, אם תרצי לשתף."

בהיתי בצדודית שלו בפה פעור. "אתה באמת לא יודע מי אני?"

חיוכו של שומר היערות נעלם. הוא עצר באור אדום והפעיל את האיתות אפילו שלא היו מכוניות נוספות בכביש. הוא בחן את פניי ושאל בזהירות, "אני אמור לדעת?"

מצמצתי, המומה לגמרי. הגלגלים שבמוחי החלו להסתובב באיטיות והמסך התרומם כדי לחשוף את האמת שמאחורי מצבי הנוכחי. החיוכים הפלרטטניים, המבטים המשתהים, ההצלה האבירית... שומר היערות ג'תרו חיבב אותי.

אותי.

הוא פלרטט איתי, לא עם סיינה דיאז, כוכבת הסרטים, הקומיקאית, המיליונרית, זוכת האוסקר, האהובה של אמריקה. לא יכולתי לזכור מתי בפעם האחרונה לא זיהו אותי. לפי האופן שבו התבונן בי, שיערתי שהוא חשש מכך שנפגשנו בעבר והוא שכח את שמי. אולי הוא אפילו חושב ששכבנו והוא שכח מזה.

עכשיו הבנתי איזה סוג של בחור חתיך הוא היה. הוא היה כובש לבבות סדרתי, הסוג המסוכן ביותר כי הם חכמים, מצחיקים, מוכשרים ובדרך כלל מקסימים. וקל להתאהב בהם. מי לא רוצה בחור חתיך, חכם, מצחיק ומוכשר?

הבעיה היא שהם לא נחמדים כל־כך. הם מסוכנים כי הם רוצים רק דבר אחד: נשים יפות. הרבה נשים. כל הזמן.

ואני שמחה בשביל שומר היערות ג'תרו. הוא ראוי לנשים יפות. לפני שנה בשמחה הייתי מצטרפת לרשימת הנשים שלו, אבל מכיוון שלא הייתי מעוניינת לצאת עם איש כרגע, לא רציתי בכובש לבבות סדרתי.

הוא נראה מודאג ועצבני. לא יכולתי להתאפק. שמטתי את ראשי לאחור וצחקתי.

 

פרפרית בדיונית מסדרת סרטי 'גודזילה'. אחד המשפטים הידועים של וודי, דמות הבוקר מ'צעצוע של סיפור'. עוד אחד מהמשפטים הידועים של וודי הבוקר מ'צעצוע של סיפור'. להקת רוק בריטית מפורסמת.