האחרונה 2: הראשונה

אני לא אמיצה. לא נועזת. לא מנהיגה.

אני לא יוצאת דופן בשום צורה, למען האמת.

אלא אם כן אתם מחשיבים את העובדה שייתכן בהחלט שאני האחרונה מבני מיני, הדֵיירְנִים.

קֵציונית.

אבל אני יכולה לומר לכם איך נראה אומץ.

אומץ הוא להילחם בכוחות עצמך בלבד בהמוני נחשים ארסיים ולהדוף אותם כדי להציל גורת דיירנים ואת בן לווייתה הקטן, הווֹבּיק.

אני הייתי הגורה הזאת. והמצילה שלי היתה קָארָסַאנְדֶה דוֹנָאטִי, המנהיגה האנושית שלי וחברה יקרה.

הייתי רוצה להיות נועזת כמו קארָה, בטוחה בעצמי כמוה, הגונה כמוה. אבל מנהיגים כמוה נולדים, לא נוצָרים.

אבי, מנהיג אמיץ ומבריק כשלעצמו, אהב אמירות ופתגמים חכמים. הוא נהג להגיד לי ולשבעת האחים והאחיות שלי, "הַרגישו פחד. בחרו באומץ. כך נעשים למנהיגים, גורים."

טוב, לפחות על הקטע של הפחד השתלטתי. אני מכירה היטב את התסמינים הרבים של האימה: הפרווה הנרעדת, הדם הקופא, הלב התזזיתי, הטפרים הנשלפים.

חברי למסע — קארה, טוֹבְּל, רֶנְצוֹ וגַמְבְּלֶר — אומרים לי שאני אמיצה יותר מכפי שאני יודעת. ואני מניחה שמדי פעם באמת הפתעתי את עצמי במהלך החודשים האחרונים.

אבל רגעי התעוזה הקטנים שלי לא מעידים על אומץ אמיתי. הם מעידים על יכולת משחק טובה. אם תשאלו אותי, להעמיד פנים שלא מרגישים פחד זה לא אותו הדבר כמו חוסר פחד אמיתי. ולא משנה מה אומרים החברים שלי.

החברים החזקים, הנאמנים, העשויים לבלי חת. אני כל כך אוהבת את כולם! אני לא יכולה אפילו למנות את מספר הפעמים שבהן הם עודדו את רוחי במהלך המסע שלנו למציאת דיירנים נוספים.

ידענו שהסיכויים קלושים. רק לפני כמה חודשים חיסלו חיילים את כל הלהקה שלי — חיילים בפיקודו של המוּרדָאנוֹ, השליט הרודן של נֵדארָה, ארץ מולדתי. והלהקה שלי ממש לא היתה הראשונה. מספרנו הלך והצטמצם לאִטו בכל רחבי נֵדארה.

אני היחידה ששרדתי באותו יום אכזרי. אני, החבֵרה במעמד הכי נמוך בלהקה. הננסית. הכי פחות יעילה. הכי פחות מועילה.

הכי פחות אמיצה.

אמנם אני נאחזת בתקווה, אבל אני חוששת שאולי לעולם לא אראה דיירן נוסף. זאת אימה שמהממת אותי לרגע בעוצמתה ברגעים מסוימים ולאחר מכן מתקהה לכאב עמום, כאב שפועם כמו עצם שבורה שלא החלימה כראוי. פחד שהתרגלתי אליו, פחד שמלווה אותי יומם ולילה: בן לווייתי המכוער שאין מנוס ממנו.

ובכל זאת דווקא הפחדים החדשים, הפחדים הבלתי צפויים, הם אלה שגובים ממני את המחיר הגבוה ביותר.

לפעמים הם מופיעים בחשכת הלילה, דוממים וצמאי דם.

ולפעמים, כמו אתמול, הם חגים בשמים, מרהיבים, חינניים וקטלניים.