האחת בשבילו

1 "תמיד צריך לדעת איך להתחיל ואיך לסיים" 26 במרץ 2020 רחוב האמונה 32 ניו הייבן השעה 10:00 בבוקר, רק אני בבית, דממה. לאחר התלבטות ארוכה החלטתי לכתוב, האירועים רצים במוחי ואין לי איך להתחיל. כל כך הרבה אירועים קרו, איפה הכול מתחיל? במאה הזאת או בקודמת? לא החלטתי אם זה סיפור טרגי או רומנטי, אם יש בו מתח או טיפת אימה, עדיין אין לי תשובה ברורה. האם לתת לעצמי מקום מרכזי בסיפור הזה או להישאר מאחורי הקלעים? כי גם לי יש חלק בו, אפילו חלק מרכזי. יכול להיות שהייתי מאחורי הקלעים זמן רב מדי, בלעדיי נובל לא היה מגלה את כל האמת, אולי לא היה מגלה אותה לעולם. החלטתי שאין כוח בעולם שיכול לגרום לי להתעלם מהסיפור הזה, הוא חייב להיות כתוב, הוא חייב להתפרסם. גם אם נובל לא יסלח לי, את הסיפור הזה מישהו חייב לשמוע, מישהו חייב לקרוא. אי אפשר להיות אדיש לסיפור כזה ואין עין שתוכל להישאר יבשה. אין לי דרך אחרת להסביר את זה מלבד לספר את הסיפור הזה בעצמי, אכתוב אותו במילותיי אך את הכול סיפר לי נובל, מההתחלה ועד הסוף, אז זה הסיפור שלו. 20 בינואר 2005 אוניברסיטת ייל האולם היה גדוש אך דממה שררה. קהל הנוכחים בהה בשעון הקיר והיה מרוכז בשניות הזזות, השעון הראה את השעה: חמש דקות לפני השעה ארבע. שיעור הכלכלה של המרצה וילנסקי עמד להסתיים. מהשורה הראשונה הביטה בו דנית במבט חודר בניסיון שווא למשוך את תשומת ליבו, הסתכלה מהופנטת על כל צליל ותו שיצאו מפיו, והתמוגגה מהמילים הנוגעות והמלטפות שאמר. למרות אדישותו של המרצה כלפיה, היא התבוננה בו יותר ויותר. הפנים המקומטות, הראש שהיה כמעט ללא שיער, השיער שבִּצבץ מחולצתו, לא גרמו לְאיש לחשוב כמו שדנית חשבה. אך ייאמר לזכותו של הפרופסור שכריזמה ורצון למקצוע היו לו בשפע. בחולצה משנות השמונים ובמכנסי ברמודה בצבע חאקי שחרר הפרופסור את הכיתה. הצלצול נשמע, "אתם משוחררים," אמר הפרופסור אך שנייה לאחר מכן הסתכל במבט חודר על התלמיד בשורה השלישית ואמר, "מר פולס תישאר בבקשה." נובל פולס, בן עשרים ושש, תלמיד מבריק וחכם, אך היעדרותו מהשיעורים באוניברסיטה העמידה את מרציו בדילמה לא פשוטה: מצד אחד ציוניו היו מעולים ומצד שני הוא הפגין חוסר רצינות למקצוע. מר פולס נעמד ובידו ספר חדש, שנראה היה שלא פתחו אותו מעולם. הפנים הצעירות, השיער השופע ומלא הברק ורעמת הזקן שעל סנטרו סנוורו את בנות הקמפוס, אישיותו הייתה בעייתית במעט, הוא לא התייחס לאיש. פרופסור וילנסקי הסתכל לתוך עיניו של הסטודנט הצעיר שנראה משועמם מהמקצוע ואמר לו "מר פולס, אם אינך לוקח ברצינות את לימודך עדיף שתעשה הסבה." נובל הסתכל בעיניו של הפרופסור ואמר "למה? אינך רוצה שהממוצע בכיתה שלך יישאר גבוה?" הפרופסור הזיז את משקפיו מהמקום, הוא לא ציפה לתגובה כה חצופה. אך במקום להטיח בנובל את חוסר שביעות רצונו, הוא החליט לפתוח ספר ולומר לתלמיד את המשפט "רק מעטים מקבלים כישרון ויודעים להשתמש בו, האחרים לוקחים את הכישרון וזורקים אותו לפח." נובל הסתכל על הפרופסור ואמר "אני יודע שיש לי כישרון, יש דברים שאתה לא מבין." הוא סיים את דבריו והכניס את ספרו לתיק. הפרופסור הסתקרן מדבריו של נובל אך לא אמר דבר ושחרר את התלמיד. עם כרי דשא גדולים, בנייני אבן מרהיבים, עם מרחבי "זוּלות" ומקומות בילוי בתוך הקמפוס, האווירה בייל הייתה חלומית עבור כל מי שרצה להגשים את עצמו. ברגע שיצא נובל החוצה הוא הוציא סיגריה מהקופסה שהייתה בתיקו, הדליק אותה והתרחק במהירות מהבניין המרכזי. הוא חצה את המדשאה הגדולה שממנה יצאו שבילים מתפתלים ואין ספור שלטים עם חיצים עליהם שהובילו לכיוון הכיתות, הספריות והמעונות. קרני השמש על שערו הבהיר של נובל חיממו את ראשו. כבר שבוע ימים שמזג האוויר בניו הייבן נעים, מקום שרגיל לראות ימים גשומים ואפורים בתקופה זו של העונה. נובל הספיק לשאוף שתי שכטות מהסיגריה ואז נשמעה צעקה. "בלונדי, תיזהר!" נובל הסתובב עם הסיגריה בפיו וראה כדור פוטבול עף לכיוונו. נובל הפיל את הסיגריה מידו כדי לתפוס את הכדור, אך הכדור עבר בין ידיו ופגע באפו הבולט מדי. נובל תפס את אפו וזעק אל עבר הבחור שזרק את הכדור "אידיוט!", הבחור הרים את ידו כדי להתנצל אך את נובל זה לא עניין, הוא ספג מכה קשה באפו. הוא יישר את המשקפיים שהיו על עיניו, כתם אדום על הרצפה משך את תשומת ליבו. הוא נגע באפו הפגוע, ואז הביט בידיו וראה שהן מכוסות בדם. "שיט, זה מה שהיה חסר לי," אמר בכעס והוציא מתיקו מטפחת לבנה שהפכה אדומה בתוך כמה שניות. נובל הסתכל סביבו וחיפש בזווית העין פח שבו יוכל לזרוק את המטפחת המוכתמת בדמו. הצבע המוזר שבו צבעו את הפחים באוניברסיטה תפס מאוד את העין, הם היו צבועים בצבעים שגם עיוור היה יכול לראות. מנהל הקמפוס נהג לספר לכל אחד שנכנס לקמפוס כי מִחזוּר ושמירה על הסביבה הם בראש סדר העדיפויות שלו, מי שנכנס לקמפוס ראה יותר שלטים של "שמור על סביבה ירוקה!" מאשר שלטי הכוונה לאגפים השונים באוניברסיטה. בזווית העין הבחין נובל בצבע השחור-זברה שבצבץ מאחורי השיח העגול במרכז המדשאה, בעודו הולך לכיוון הפח הרגיש נגיעה משונה בכתפו השמאלית. "מה אתה עושה בחמישי" שאלה היילי וולסטריפ השכנה שגרה בבניין הסמוך לנובל וחשבה לרגע שהיא החברה הכי טובה שלו. נובל הסתובב וראה אישה כבת עשרים ואחת בערך, לבושה בחצאית קצרה מדי, כך שאפשר מייד ומבלי להתאמץ לראות את תחתוני הדובונים שלה, שערה היה חלק בצבע בלונדי מחומצן, היא נעלה נעלי עקב שלא התאימו לה ומרחה שפתון אדום מדי שהיה מושך אפילו שוורים עיוורים בשניות. דבר אחד טוב אפשר היה לומר על האישה הזאת והוא העיניים הכחולות שהיו לה, שנראו כמו מים צלולים באוקיינוס. "איך אני יכול לומר את זה בעדינות? אין לי זמן בחמישי, לא כי אני עושה משהו. כי אין לי זמן אלייך בחמישי או בכלל." אמר והמשיך ללכת לכיוון הפח, היילי התלוותה אליו והסתכלה על כל פעולה שעשה כמו קוסם שכל שנייה ידהים את הקהל בקסם שעשה. נובל לקח שכטה אחרונה מהסיגריה וזרק אותה לפח יחד עם המטפחת המוכתמת בדמו. הוא המשיך ללכת בלי לשים לב שהיילי הולכת בעקבותיו, מנצלת כל רגע אפשרי להיות איתו. הכיכר המרכזית באוניברסיטה המתה אדם כמו כוורת מוקפת חנויות בגדים וספרים, מסעדות ובתי קפה קטנים, שעל שולחנותיהם התיישבו סטודנטים ודיברו על דברים ברומו של עולם. כל מה שנובל ראה לנגד עיניו היה חבורת ילדים שלא התבגרו והעבירו את הזמן היקר שלהם בשיחות על סקס, סמים ואלכוהול. אותם סטודנטים לא הפריעו לנובל בקו המחשבה היחיד שלו, לסיים את הלימודים ולהתחיל לעבוד במשרד עורכי הדין "שות' וטאת'". עד עכשיו לא היה יכול להתחיל לעבוד כי לא השלים את התואר בכלכלה ובמשפטים. הבעלים של משרדי עורכי הדין "שות' וטאת'" הייתה קודם כל אימו של נובל, אמנדה פולס. היא רצתה שבנה ירכוש השכלה גבוהה לפני שייכנס לעבודה במשרד שלה. שותפה במשרד היה רידג', הוא היה השותף ה"טחון" של המשרד, הוא לא הבין דבר בעריכת דין אך כל מה שאמר היה קדוש בשביל כל אותם אנשים שלמדו שלוש שנים של תואר, יש אפילו שמועות על השירותים במשרדו, שם הוא מנגב את התחת עם שטרות של מאה דולר. נובל הדליק סיגריה נוספת והחל לחצות את מעבר החצייה להולכי הרגל בדרכו לתחנת הרכבת. מכונית מרצדס בנץ מהדגם החדיש ביותר בלמה בחוזקה, הוא הפיל מפיו את הסיגריה שרק הדליק ונעמד פעור פה מול המכונית שכמעט הפכה אותו לחלק מהכביש. דלת המכונית נפתחה, נעל עקב גבוהה נראתה ואחריה רגל לבנה ודקה, שמלה קצרה, אדומה ואופנתית ובעקבותיהם אישה שעל פניה משקפי שמש שנראו גדולים יותר מהפנים שלו ושלה ביחד. האישה הורידה את משקפי השמש מעיניה, הזיזה הצידה את שערה הבלונדי מלא הברק והתהלכה לכיוונו של נובל בגופה הדקיק והקל. עיניה היו כחולות בוהקות, שפתיה במידה מושלמת, אפה מנומש וסימטרי ואוזניה, שהיו בגודל מושלם, הפנטו את נובל, והוא שכח שכמעט דיברו עליו בלשון עבר. "נעים מאוד, ריה." צלילי הקול שלה היו כשל מלאך. נובל הסתכל עליה וכל מה ששמע היה מנגינה של מלאכים ששרים בשורה אחת ארוכה ואין סופית. "אהההה..." היא נופפה בידה מול פרצופו וחשבה שאולי נתקלה באדם מוגבל. "אתה איתי? או שאתה בעולם שכולו טוב?" "איתך, איתך. נובל, זה השם." חוצפנית חשב לעצמו, אבל יופייה קסם לו. "נעים מאוד נובל, אתה בסדר? לא פגעתי בך, נכון?" "לא, אני בסדר." ריה חייכה חיוך מאולץ, הרכיבה חזרה את משקפי השמש שלה ובהליכת הדוגמנית, עם השיער הבלונדי השופע והמראה הסימטרי המושלם שלה נכנסה למכוניתה. נובל המשיך לחצות את הכביש וריה לחצה על דוושת הגז ונסעה משם. הוא הריץ בראשו מיליון סיטואציות מה יכול היה לעשות אחרת עם אותה בחורה, ואז הכה בעצמו על כך שסטה מהמטרה הגדולה שלו, במה אני שונה משאר הסטודנטים שיושבים בכיכר המרכזית? מכונית חיפושית ישנה מהמאה הקודמת עצרה לידו, חלון המכונית נפתח וראש של אישה בצבץ מהחלון. שותפתו לדירה נטשה בוקה חייכה אליו. "נובל, רוצֶה אני מביאה אותו הביתה?" שאגת המנוע המקרטע של המכונית הדפוקה שלה צרמה ברקע הסביבה השקטה שבה נסעו כבר כלי רכב טובים ואיכותיים יותר. "אני מעדיף לחזור ברכבת," אמר, "אני גם לא סומך על הנהיגה שלך, את חושבת שאת יכולה לנהוג איך שבא לך כאילו יש לך אקסטרה לבבות." "נובל פחדן, נובל פוחד שנטשה תעשה לו סיבוב בעיר." "תעזבי אותי. כמעט איבדתי את חיי עכשיו, אני לא צריך סכנה אמיתית." "אל תצחיק נטשה, פה זה כלום לעומת רוסיה. עכשיו נובל נכנס מייד כי נטשה עוצרת תנועה." הצופרים נשמעו ברקע, נובל נאנח ונכנס למכונית. בקושי הספיק להתיישב, והחיפושית טסה במלוא מובן המילה ושעטה לכיוון צפון. "הבית בצד השני!" צעק נובל ונאחז בדלת. "נטשה צריכה לעשות משהו לפני בית." "מה מרכז העיר?! אנחנו גרים בצד השני של העיר, זה סטייה רצינית." בלי לומר מילים מיותרות, הבחורה העבירה להילוך שלישי ורביעי, ואז האיצה כל כך, שנובל נדבק למושב כמו מסטיק שנדבק לנעל. היא המשיכה לנהוג במהירות טיסה ואז נעצרה בבלימה חזקה, והחנתה את הרכב בחניית הנכים. לפני שעלה לרכב נובל היה צריך להיזכר שנטשה "לא רואה חוקים בעיניים", וזה בהחלט מהלך קלאסי שלה. נטשה הסתובבה אל נובל והושיטה לו שקיות קטנות בצבע שחור בוהק. "מה זה?" "נובל לא שואל שאלות קשות, נובל מחכה ואז נטשה לוקחת אותו לבית," היא אמרה וסידרה את שערה מול המראה הפנימית, מניחה לקווצת השיער לכסות את עינהּ הימנית. היא הוצאה שפתון מהתיק ומרחה אותו בזריזות על שפתיה, השלימה את המראה שרצתה כשסידרה את מעיל העור האדום הצמוד להפליא מעל טי־שירט בעלת מחשוף. "את לא מגזימה?" הוא התגרה בה. "נובל לא יודע לאן נטשה הולכת, אז נובל לא מתערב." "אני באמת לא יודע לאן את הולכת." "אז לנובל אין זכות להגיד לנטשה מה לעשות." נובל סתם את פיו ונטשה המשיכה להתארגן. בלי להתנצל, לקחה את השקיות מידיו של נובל, יצאה מהמכונית והלכה עד שלא נראתה באופק. נובל הסתכל סביבו. המקום נראה נטוש וללא רוח חיים. מקום במרכז העיר אמור להיות מלא באנשים, חשב, איך המקום הזה ריק? לא נראה שדרכה פה נפש חיה בזמן האחרון. לאחר שחשב על דרכים שונות שבהן עלול היה למות במקום שכוח האל הזה, נטשה חזרה בלי השקיות שאיתן יצאה, אך עם מעטפה שנראה היה שיש בתוכה משהו בעל ערך רב לנטשה. "מה יש במעטפה?" שאל נובל, מסוקרן. "כסף." אמרה נטשה באדישות. "גם את? אני לא מאמין! אני סוחר סמים עכשיו?" נאנח. מאז ומעולם נובל היה פזיז בהסקת מסקנות, תכולת השקיות השחורות נראתה לו מעט חשודה. "סמים?? נובל חושב נטשה סוחרת סמים?" נטשה הופתעה מתגובתו של נובל. "נטשה עושה עבודת בית, מכינה צמידים יפים שבנות קונות." "עשית עסקה במקום שכוח אל בשביל צמידים? למה את לא עושה את זה בבית קפה כמו בן אדם נורמלי?" "זה בית ספר, יש שם בית ספר של ילדות קטנות ששמחות לראות נטשה כל פעם שהיא באה." נובל סתם את פיו וחגר את החגורה בחזרה. "אפשר לנסוע?" "נובל אידיוט, נובל צריך מתנצל אחרת לא מדבר עם נטשה יותר." "אני מתנצל נטשה, לא התכוונתי להעליב אותך." לאחר כארבעים דקות של נסיעה חנתה המכונית ליד בניין רב קומות, ברחוב ברוקלין מספר 92. נובל פתח את דלת המכונית ויצא ממנה בלי להסתכל בעיניה של נטשה. גופה של נטשה היה התגלמות הפנטזיה של כל גבר: מידות מושלמות, חזה שופע ורגליים דקיקות. ללא ספק נובל לא היה מקבל אחת כזאת כדיירת אם לא הייתה מתגאה במלוא מובן המילה בנטייתה המינית, אהבת נשים! מלבד זאת, היא הייתה אינטליגנטית, מצחיקה ונמרצת אך כשהיה "יוצא הקוף שלה", כמו שנהגה לומר, הוא היה מכוער מאוד ולכן נובל נמנע מעימותים חזיתיים עם נטשה. הוא עלה במדרגות בשקט עד שהגיע לדירה מספר 8, הוציא את המפתח מכיסו ופתח את הדלת. חמש שניות אחר כך נטשה נכנסה אחריו והלכה ישר במסדרון לכיוון חדרה, היא פתחה את הדלת וסגרה אותה אחריה ברעש טריקה. נובל קם והלך לשידת העץ בצבע לבן, שעליה הייתה ממוקמת הטלוויזיה ופתח את המגירה האמצעית. מהמגירה הוא שלף תמונה של שני אנשים, גבר ואישה בחלוקים לבנים שהחזיקו מדליה וחייכו למצלמה. נובל ליטף את האישה שבתמונה והחזיר את התמונה חזרה למגירה. פתאום נשמע רעש של פתיחת דלת ונטשה הופיעה בחולצה קצרה ובתחתונים צמודים. "אתה רוצה אוכל?" שאלה. "אני כבר אעשה לעצמי משהו אחר כך, יש לי דברים על הראש." "אני עושה זה, ביצה חלקה, חבותה." "תודה." "בשמחה, נטשה רוצָה מודֶה נובל כל יום שאני גרה איתו." "רציתי להגיד לך קודם, אני מתנצל על מה שאמרתי, לא התכוונתי לומר את זה, זה נפלט לי. אני מנסה להתחבר אלייך ולפעמים יוצא לי עקום." "יודע נובל שנטשה באה מרוסיה, יודע נובל שנטשה לא נפגעת." נובל בטוח ש"הקוף שלו לא יצא" כמו שנטשה אומרת, הוא פשוט הסיק מסקנות לא נכונות, אך למה לו להסתבך עם נטשה אם הוא יכול להסכים איתה ולסיים את הדיון? בערבים בדרך כלל נטשה הייתה לובשת איזה בגד סקסי שהבליט את הנשיות שלה והולכת לבר הלסבי במורד הרחוב. לרוב היא הייתה חוזרת בידיים ריקות אך בפעמים שהיא לא, נובל היה עובר לילה רועש עד כדי כך שהיה הולך לישון אצל גברת לווינסון הזקנה מהקומה למעלה. בשבועות האחרונים נטשה לא ירדה לבר, אחרי ההיא מהפעם האחרונה. אז, אפילו גברת לווינסון לא הצליחה לישון בגלל הרעש. נטשה לא דיברה ולנובל לא היה האומץ לשאול אותה לשלומה, הוא תמיד אמר בליבו שיהיה רגע שבו הלילה שלו יהיה חשוך ושקט כמו שהוא רגיל. מחוגי השעון שעל הקיר הראו את השעה 23:35 בלילה ונובל כבר הרגיש את העייפות. הוא שטף את פניו והלך לכיוון המיטה, הוא הסתכל על המיטה והמיטה הסתכלה עליו, ואז צנח כמו ציפור שאיבדה את כנפיה על המיטה, התכרבל בתוך השמיכה, לחץ על מתג האור שנמצא בקצה הימני של המיטה ועצם את עיניו. לפתע נשמעת דפיקה חזקה על הדלת. נובל קם מתנוחת השינה שלו והלך לכיוון הדלת, הוא פתח את הדלת וראה אישה עם בגדים מוכתמים, תחבושת על ראשה ופנס סגול בוהק על עינה השמאלית. "אני צריכה עזרה, תעזור לי!"