האיש שהשחית את העיירה

1

 

 

הדבר היה לפני שנים רבות. הדְליבֶּרג הייתה העיירה הישרה והמהוגנת ביותר בכל האזור. המוניטין שלה נותר ללא דופי במשך שלושה דורות, והיא הייתה גאה בו יותר מבכל יתר נכסיה. כל כך הייתה גאה בו, וכל כך שקדה להבטיח שלא יוכתם, עד שאנשיה החלו להנחיל את עקרונות החיים המהוגנים לתינוקות בעודם בעריסה, ועשו אותם לאבן הפינה של חינוכם בשנים שלאחר מכן. נוסף על כך, בשנים המעצבות את אישיותם של הנערים הורחקו מהם כל הפיתויים, וזאת כדי להבטיח שיושרם יתחזק, יתחשל ויהיה להם לטבע שני. העיירות השכנות התקנאו בעליונות מעוררת כבוד זו, והן נטו לבוז לגאוותה של הדליברג ולכנותה יוהרה; ולמרות הכול היו אנוסות להודות שהדליברג היא באמת ובתמים עיירה שאי־אפשר להשחיתה; ואילו דחקו בהן, היו מודות גם שעצם העובדה שאיש צעיר גדל בהדליברג היא המלצה שדי בה להשיג לו כל משרה ראויה שיחפוץ בה מחוץ לעיירת הולדתו.

אך לבסוף, בחלוף הזמן, איתרע מזלה של הדליברג והיא פגעה ברגשותיו של זר עובר אורח. היא אולי לא שמה לב לכך, ובוודאי לא היה לה אכפת, כי העיירה סיפקה לעצמה את כל הדרוש לה ולא התעניינה כהוא זה בזרים ובדעתם. אף על פי כן, במקרה זה מוטב היה לה לוּ חרגה ממנהגה, כי האיש הזה היה מלא מרירות ומזגו היה נקמני. לאורך שנה שלמה של נדודים הגה בהשפלה שנגרמה לו, ובכל רגע פנאי ביקש לו דרך לתבוע את עלבונו. דרכים רבות עלו בדעתו, וכולן מוצלחות, אך אף אחת מהן לא הייתה גורפת דיה; גם הפחותה שבהן הייתה פוגעת באנשים רבים, אך הוא רצה תכנית שתקיף את העיירה כולה, ולא תותיר ולו אדם אחד בלי פגע. בסופו של דבר זרחה עליו ההשראה, וכל מוחו נמלא הנאת רֶשע. הוא החל לגבש את תכניתו תכף ומיד, באמרו לעצמו: "זה מה שאעשה – אני אשחית את העיירה."

שישה חודשים לאחר מכן בא להדליברג; בסביבות עשר בלילה הגיע בכרכרה קטנה אל בית הקופאי הישיש של הבנק. הוא הוציא מן הכרכרה שק, הניף אותו על כתפו, התנודד תחת המשא בחצר הבית ונקש בדלת. נשמע קול אישה: "פתוח," והוא נכנס, הניח את השק מאחורי תנור ההסבה ואמר באדיבות לגברת הזקנה שישבה ליד המנורה ועיינה בגיליון של "למיסיונר":

"אנא, גברתי, אל תקומי. לא אטריח אותך. הנה – כאן הוא מוסתר טוב; בקושי רואים אותו. אפשר לדבר לרגע עם בעלך, גברתי?"

״לא, הוא נסע לבריקסטוֹן, ואולי יחזור רק בבוקר.״

"בסדר גמור, גברתי, זה לא משנה. רק רציתי להפקיד אצלו את השק כדי שיעביר אותו לבעליו החוקיים ברגע שיימצא. אני זר כאן; הוא לא מכיר אותי; עברתי כאן הלילה רק כדי להסדיר עניין שהטריד אותי זמן רב. מילאתי את שליחותי, ועכשיו אני שבע רצון וגאה למדי, ולעולם לא תראי אותי שוב. יש דף נייר מוצמד לשק, והוא מסביר הכול. לילה טוב, גברתי."

הגברת הזקנה חששה מן הזר הגדול והמסתורי, ושמחה לראות אותו מסתלק. אך סקרנותה ניעורה בה, והיא ניגשה הישר אל השק ושלפה את הדף. הוא החל במילים האלה:

לפרסום בפומבי, או לידי מי שיימצא בחקירה ודרישה – אם כך ואם כך. שק זה מכיל מאה וששים ליטראות וארבע אונקיות מטבעות זהב –

"אלוהים אדירים, לא נעלתי את הדלת!"

גברת ריצ'רדס זינקה לעברה בחיל ורעדה ונעלה אותה, הגיפה את התריסים, עמדה מוכת אימה ופחד ותהתה מה עוד תוכל לעשות כדי להבטיח את שלומה ואת שלום הכסף. לזמן מה הטתה אוזן כדי לקלוט קולות גנבים, ואז נכנעה לסקרנות, חזרה אל המנורה וסיימה לקרוא את הכתוב בדף:

אני זר במקום הזה, וכעת אני חוזר לארצי שלא על מנת לשוב. אני אסיר תודה לאמריקה על מה שקיבלתי מידה בימים הרבים שבהם חסיתי בצל דגלה; ולאחד מאזרחיה – תושב הדליברג – אני חב תודה מיוחדת, וזאת בשל חסד גדול שעשה עמי לפני שנה או שנתיים. למעשה, מדובר בשני חסדים. אסביר זאת. נמניתי עם המהמרים – אני נוקט כאן לשון עבר. הייתי מהמר שירד מנכסיו. הגעתי אל העיירה הזאת בשעת לילה, רעב וחסר כול. ביקשתי עזרה – בחושך; התביישתי להתחנן לעזרה לאור היום. והאדם שהתחננתי אליו היה האדם הנכון. הוא העניק לי עשרים דולר – מוטב לומר שהוא העניק לי חיים, כי כך היה הדבר בעיניי. גם מזל טוב הוא העניק לי, כי בזכות הסכום הזה התעשרתי ליד שולחן ההימורים. ולבסוף השמיע באוזניי הערה שנחקקה בזיכרוני ושינתה את חיי; ובזאת הצילה את מה שנותר מדמותי המוסרית – יותר לא אהמר עוד. איני יודע מי היה אותו האיש, אך רצוני הוא שיימצא, ורצוני הוא שיקבל את הכסף הזה כדי לתתו, לשמרו או להשליכו, כטוב בעיניו. זוהי דרכי להכיר לו טובה, ותו לא. לוּ יכולתי להישאר, הייתי מוצא אותו בעצמי; אך הוא יימצא בין כה וכה. זוהי עיירה ישרה, עיירה שאי־אפשר להשחיתה, ואני יודע שאני יכול לבטוח בה בלב שלם. את האיש הזה תוכלו לזהות על פי ההערה שהשמיע באוזניי; אני סמוך ובטוח שהוא זוכר אותה.

וזוהי תכניתי: אם תרצו לחקור ולדרוש בעניין בצנעה, עשו זאת. הביאו את תוכנו של מכתב זה לידיעת כל מי שעשוי להיות האיש הנכון. אם ישיב: 'אני האיש; ההערה שהשמעתי הייתה כך־וכך,' העמידו את טענתו למבחן כדלהלן: פתחו את השק, ובתוכו תמצאו מעטפה חתומה, ובה לשון ההערה. אם דברי המועמד עולים בקנה אחד עמה, מִסרו את הכסף לידיו ואל תוסיפו לחקור ולשאול, כי אין ספק שהוא האיש.

אך אם תרצו בחקירה פומבית, פרסמו מכתב זה בעיתון המקומי – עם ההוראות שלהלן: בעוד שלושים יום (ביום שישי), בשמונה בערב, יתייצב המועמד בבית העירייה ויעביר את ההערה שהשמיע, חתומה במעטפה, לידי הכומר מר בֶּרְגֶס (אם יואיל הלה לקבל עליו את התפקיד); ואז ישבור מר ברגס את החותם שעל השק קבל עם ועדה, יפתח אותו ויבדוק אם ההערה נכונה; אם היא נכונה, יש להעביר את הכסף, בלוויית תודותיי המאליפות, אל מיטיבי, שזהותו נגלתה באופן זה.

מרת ריצ'רדס התיישבה, רועדת קלות מרוב התרגשות, ועד מהרה שקעה בהרהורים – הרהורים שכאלה: "כמה מוזר הדבר!… ואיזה אוצר נפל בחלקו של אותו איש נדיב, ששלח את לחמו על פני המים!… אילו רק היה זה בעלי! – כי אנחנו עניים כל כך, זקנים ועניים כל כך!" ואז נאנחה – "אך אין זה אדוארד שלי; לא הוא האיש שייתן עשרים דולר לזר. חבל מאוד; אני מבינה עכשיו…" ובחלחלה הוסיפה – "אבל אלה כספי הימורים! שכר עברה; אסור לנו לקחת אותו; אסור לנו לגעת בו. איני רוצה להתקרב אליו; זה נראה לי מזוהם." היא עברה לכיסא מרוחק יותר. "הלוואי שאדוארד יבוא וייקח אותו לבנק; בכל רגע עלול להתפרץ לכאן גנב; כמה איום לשבת כאן לבד עם השק הזה."

באחת עשרה הגיע מר ריצ'רדס. אשתו אמרה: "אני כל כך שמחה שבאת!" והוא אמר: "אני כל כך עייף – עייף ומותש; כמה נורא להיות עני, לצאת לכל המסעות המעיקים האלה בגילי. להתרוצץ עוד ועוד ועוד בשביל משכורת – להיות עבד של אדם אחר, שיושב לו בבית בנעלי בית, עשיר ובלי דאגות."

"אני מרחמת עליך מאוד, אדוארד, הרי אתה יודע; אבל זכור שהפרנסה מצויה בביתנו, ורבב לא דבק בשמנו הטוב –"

"כן, מרי, וזה שקול כנגד הכול. אל תשימי לב אליי – רק התרגזתי לרגע, לא יותר. נשקי אותי – הנה, הכול נעלם, הפסקתי להתלונן. מה קיבלת? מה יש בשק?"

אז סיפרה לו אשתו את הסוד הגדול. לרגע הכה אותו הדבר בהלם, ואז אמר:

"מאה ושישים ליטראות? מרי, אלו ארבעים אלף דולר – חשבי על זה – הון עתק! אין בעיירה עשרה אנשים ששווים סכום כזה יחד. תני לי את הדף."

הוא עיין בו ואמר:

"איזו הרפתקה! ממש רומנטי; כמו הדברים המופלאים שקוראים עליהם בספרים, אבל אף פעם לא נתקלים בהם ממש." התלהבותו התעוררה; הוא נראה עליז, כמעט עולץ. הוא טפח לאשתו הזקנה על לחיה ואמר לה בהיתול: "אנחנו עשירים, מרי, עשירים; כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לקבור את הכסף ולשרוף את הניירות. אם המהמר יגיע אי פעם לברר מה קרה נסתכל בו אדישים ונאמר: 'איזה מין שטויות אתה מדבר? אף פעם לא שמענו לא עליך ולא על שק הזהב שלך;' והוא ייראה כמו טיפש, ואז –"

"ובינתיים, בזמן שאתה מתבדח, הכסף עדיין כאן, והשעון מתקתק וקורא לגנב."

"נכון מאוד. אז מה נעשה – נחקור את העניין בשקט? לא, לא ככה; כל הרומנטיקה תיעלם. טוב יותר לעשות את זה בפומבי. תחשבי כמה רעש זה יעשה! וכל העיירות השכנות יקנאו בנו; כי שום זר לא היה נותן אמון כזה בשום עיירה מלבד הדליברג, והם יודעים את זה. זה נהדר למוניטין שלנו. אני חייב לגשת לבית הדפוס תכף ומיד, שלא אאחר."

"אבל רגע – רגע – אל תשאיר אותי כאן לבד עם זה, אדוארד!"

אך הוא יצא. אבל רק לזמן מועט. לא הרחק מביתו פגש את העורך, בעל העיתון, מסר לו את המסמך ואמר: "יש כאן משהו טוב בשבילך, קוֹקְס – תכניס את זה לעיתון."

"יכול להיות שכבר מאוחר מדי, מר ריצ'רדס, אבל אני אנסה."

אחרי שחזר לביתו התיישב עם אשתו להפוך שוב ושוב בתעלומה הנהדרת; איש מהם לא היה מסוגל לישון. השאלה הראשונה הייתה מיהו בן העיירה שהעניק עשרים דולר לזר. זו הייתה שאלה פשוטה, כך נראה; שניהם ענו בבת אחת –

"בַּרקלי גוּדסוֹן."

"כן," אמר ריצ'רדס, "זה יכול להיות הוא, וזה מתאים לו, ולא לאף אחד אחר בעיירה."

"כולם יסכימו אתך, אדוארד – לפחות בארבע עיניים. כבר שישה חודשים עברו מאז שהמקום חזר לעצמו – חזר להיות ישר, צר, צדקני וקפוץ."

"במילים האלה הוא דיבר עליו תמיד, עד שנפטר – והוא לא פחד שכולם ישמעו."

"כן, ובגלל זה כולם שנאו אותו."

"ברור; אבל לו לא היה אכפת. הוא בטח היה האיש השנוא ביותר כאן, חוץ מהכומר ברגס."

"טוב, לברגס זה מגיע – כאן הוא כבר לא ינהיג שום קהילה. העיירה הזאת נבזית נורא, אבל אפילו היא יודעת איך צריך להתייחס אליו. אדוארד, אתה לא חושב שזה מוזר שהזר קבע שברגס יחלק את הכסף?"

"כן – כן, זה מוזר. זה – זה –"

"למה כל הזה וזה הזה? אתה היית בוחר בו?"

"מרי, אולי הזר מכיר אותו טוב יותר מאנשי העיירה שלנו."

"זה לא היה משחק לטובתו של ברגס!"

דומה היה שהבעל מתקשה להשיב תשובה; האישה נעצה בו מבט יציב והמתינה. לבסוף אמר ריצ'רדס בהיסוס, כמי שמשמיע הצהרה שהוא יודע שעתידים לפקפק בה:

"מרי, ברגס הוא לא איש רע."

אשתו בהחלט הופתעה למשמע דבריו.

"שטויות!" פסקה.

"הוא לא איש רע. אני יודע את זה. כל השנאה הזאת כלפיו מבוססת רק על הדבר האחד ההוא – זה שעשה כל כך הרבה רעש."

"מה אתה אומר, 'רק על הדבר האחד ההוא'! כאילו ש'הדבר ההוא' זה לא מספיק."

"זה די והותר. די והותר. אבל זה לא היה באשמתו."

"איך אתה מדבר! לא באשמתו! כולם יודעים שזה היה באשמתו."

"מרי, אני נשבע לך – הוא חף מפשע."

"אני לא מסוגלת להאמין לזה. איך אתה יודע?"

"אני אספר לך את האמת. אני מתבייש בזה, אבל אספר בכל זאת. אני הייתי היחיד שידע שהוא חף מפשע. יכולתי להציל אותו, אבל אז – אבל אז – את יודעת כמה כעסו בעיירה – לא היה לי אומץ לעשות את זה. הייתי מקומם עליי את כולם. הרגשתי שאני שפל, שפל ונבזה; אבל לא העזתי; לא היה לי די אומץ."

מרי נראתה מוטרדת, ושתקה לזמן מה. אז גמגמה:

"אני לא – אני לא חושבת שזה היה – שהיה לך כדאי – אסור – אה – דעת הקהל – חייבים להיזהר – אז –" הדרך הייתה דרך חתחתים, והיא כשלה ומעדה בה; אך כעבור רגע החלה שוב. "זה היה עצוב מאוד, אבל – הרי לא יכולנו להרשות לעצמנו, אדוארד – באמת שלא יכולנו. אה, בשום אופן לא הייתי מסכימה שתעשה את זה!"

"כל כך הרבה אנשים היו מסתכלים עלינו בעין עקומה, מרי; ואז – ואז –"

"מה שמטריד אותי עכשיו, אדוארד, זו השאלה איך הוא מסתכל עלינו."

"הוא? אין לו מושג שיכולתי להציל אותו."

"אה," פלטה האישה בנימת הקלה, "אני שמחה. כל עוד הוא לא יודע שיכולת להציל אותו, הוא – הוא – נו, ככה זה הרבה יותר טוב. בעצם הייתי צריכה לדעת שהוא לא יודע, כי תמיד הוא מנסה להתחבר אתנו, אפילו שאנחנו ממש לא משתפים עם זה פעולה. כבר כמה פעמים צחקו עליי בגלל זה. משפחת וילסון, ומשפחת וילקוֹקס, ומשפחת הַרְקְנֶס, הם נהנים לומר לי 'החבר שלכם, ברגס,' כי הם יודעים שזה מעצבן אותי. הלוואי שלא היה מפגין כלפינו חיבה כזאת; אני לא יודעת למה הוא ממשיך."

"אני יכול לומר לך למה. זה עוד וידוי שיש לי. כשהעניין היה טרי וחם מהתנור, ובעיירה תכננו להוקיע אותו על מוט, היו לי נקיפות מצפון כאלה שלא יכולתי לסבול עוד, וניגשתי אליו בשקט והזהרתי אותו. הוא עזב את העיירה, וחזר הנה רק אחרי שחלפה הסכנה."

"אדוארד! אילו גילו בעיירה –"

"די! עדיין מפחיד אותי לחשוב על זה. התחרטתי ברגע שסיפרתי לו; ואפילו לך פחדתי לספר, כי הפנים שלך היו עלולות להסגיר את הסוד. באותו לילה לא עצמתי עין מרוב דאגה. אבל אחרי כמה ימים ראיתי שאף אחד אינו חושד בי, ואז התחלתי לשמוח על מה שעשיתי. ואני עדיין שמח, מרי – שמח בכל לבי."

"גם אני שמחה עכשיו, כי היה נורא להתייחס אליו ככה. כן, אני שמחה; כי באמת היית חייב לו את זה. אבל אדוארד, תאר לעצמך שיום אחד זה יתגלה!"

"זה לא יקרה."

"למה?"

"כי כולם חושבים שגודסון סיפר לו."

"ברור שככה יחשבו!"

"בהחלט. ולו, כמובן, לא היה אכפת. הם שכנעו את סוֹלְסְבֶּרי הזקן והמסכן ללכת ולמסור לו את ההאשמה, והוא הלך אליו בחזה נפוח. גודסון הסתכל בו מלמעלה למטה, כאילו הוא מנסה להחליט לאיזה חלק ממנו הוא בז יותר, ואז אמר, 'אז אתה ועדת החקירה, מה?' סולסברי אמר שכן, זה בערך המצב. 'הממם. הם רוצים ממני פירוט, או שנראה לך שתשובה כללית תספיק?' 'אם הם ירצו פירוט, מר גודסון, אבוא שוב; בינתיים אסתפק בתשובה הכללית.' 'בסדר גמור, אז תגיד להם שילכו לעזאזל – לי זה נשמע כללי מספיק. ועצה ממני, סולסברי; כשתחזור הנה בשביל הפירוט, תביא אתך סל בשביל לסחוב בו הביתה את מה שיישאר ממך.'"

"כן, מתאים לגודסון; זה לגמרי הוא. רק חיסרון אחד היה לו: הוא חשב שהעצות שלו שוות יותר מאלה של כל אחד אחר."

"זה סגר את העניין, מרי, ואנחנו ניצלנו. לא דיברו על זה יותר."

"תודה לאל, בזה אין לי שום ספק."

אז שבו השניים לדון ברוב עניין בתעלומת שק הזהב. עד מהרה החלו להופיע הפוגות בשיחה – הפוגות שנבעו מחשיבה מאומצת. ההפוגות נעשו תכופות יותר ויותר. לבסוף שקע ריצ'רדס בהרהוריו כליל. הוא ישב בגו זקוף ובהה ברצפה, ואט אט החל ללוות את הרהוריו בתנועות ידיים זעירות ועצבניות המעידות, כך נדמה, על חוסר שביעות רצון. בינתיים שבה גם אשתו ושקעה בשתיקה מהורהרת, ותנועותיה החלו להצביע על אי־נחת. ריצ'רדס קם והחל צועד אנה ואנה בחדר, חופר בשערו באצבעותיו כסהרורי הסובל מסיוטים. לבסוף נדמה שקבע לעצמו מטרה, ובלי לומר מילה חבש את כובעו וחש לצאת מן הבית. אשתו ישבה בפנים מתוחים וקודרים, כאילו אינה שמה לב שנותרה לבדה. מדי פעם בפעם מלמלה: "ואל תביאנו לידי נִ… אבל – אבל – אנחנו עניים, עניים כל כך!… אל תביאנו לידי… אח, למי זה כבר יזיק? – ואף אחד לא יֵדע… תביאנו…" קול המלמול דעך. כעבור רגע הרימה את מבטה ומלמלה בשמחה מהולה בפחד –

"הוא לא פה! אבל אוי ואבוי, אולי הוא איחר… ואולי לא – אולי יש עוד זמן." היא קמה על עמדה והרהרה, סופקת את כפיה שוב ושוב. גופה נרעד מעט, ובגרון ניחר אמרה, "שאלוהים יסלח לי – נורא לחשוב על דברים כאלה – אבל… אלוהים, איזה מין דבר אנחנו – איזה מין דבר משונה שאנחנו!"

היא עמעמה את האור, חמקה בלאט קדימה וכרעה ליד השק, מיששה בידיה את שיפועי דפנותיו וליטפה אותן באהבה, ואור הזדהר בעיניה הזקנות והאומללות. לרגעים שקעה בערפול חושים, ומדי פעם בפעם שבה אליה צלילותה, והיא מלמלה: "לו רק היינו מחכים! – אה, לו רק היינו מחכים קצת ולא ממהרים כל כך!"

בינתיים שב קוקס מהמשרד לביתו וסיפר לאשתו הכול על הפרשייה המוזרה, והם שוחחו עליה בלהיטות וניחשו שגודסון המנוח הוא היחיד שהיה עשוי להעניק סכום אצילי כעשרים דולר לזר השרוי במצוקה. אז הייתה הפוגה בדברים והשניים נעשו דמומים ומהורהרים. ואט אט נעשו גם עצבניים ונוחים לרגוז. לבסוף אמרה האישה, כמו לעצמה:

"את הסוד הזה לא יודע אף אחד חוץ מהזוג ריצ'רדס… ומאתנו… אף אחד."

בעלה התנער מהרהוריו ושלח מבט עגמומי אל אשתו, שפניה החווירו להפליא; אז קם בהיסוס, הציץ להרף עין בכובעו, ואז הציץ באשתו – מעין שאלה אילמת. מרת קוקס בלעה את רוקה פעם או פעמיים, ידה על צווארה, ובמקום להשיב לו דבר הנידה בראשה. כעבור רגע נותרה לבדה, ממלמלת לעצמה.

ריצ'רדס וקוקס חשו זה לעבר זה ברחובות השוממים. הם נפגשו, מתנשפים, לרגלי מדרגות בית הדפוס, ולאור מנורת הלילה קראו זה את פניו של זה. קוקס לחש:

"אף אחד לא יודע על זה חוץ מאתנו?"

ובלחישה נענה:

"אף אחד בעולם – אני נשבע לך, אף אחד בעולם!"

"אם כבר לא מאוחר מדי –"

שני הגברים הביטו במעלה המדרגות; באותו רגע הופיע מולם נער, וקוקס שאל:

"ג'וני, זה אתה?"

"כן, אדוני."

"אל תשלח היום את הדואר של הבוקר – אל תשלח דואר בכלל; חכה עד שאומר לך."

"הוא כבר יצא, אדוני."

"כבר יצא?" אכזבה לאין קץ הדהדה בשאלה.

"כן, אדוני. שינו היום את לוח הזמנים של בריקסטון ושל כל העיירות, אדוני – הייתי צריך להביא את הניירות עשרים דקות קודם. הייתי חייב לרוץ; אם הייתי מאחר בשתי דקות –"

השניים סבו לאחור והתרחקו ממנו לאטם, בלי להמתין לסיום הדברים. במשך עשר דקות לא הוציא איש מהם הגה, ואז אמר קוקס בקול נרגז:

"בחיי שאין לי מושג איזה שד נכנס בך שהיית צריך למהר כל כך."

המענה היה שפל רוח:

"עכשיו אני מבין, אבל משום מה לא חשבתי בכלל, אתה מבין, עד שהיה מאוחר מדי. בפעם הבאה –"

"לעזאזל הפעם הבאה! גם בעוד אלף שנה היא לא תבוא."

אז נפרדו הרעים בלי לברך זה את זה בלילה טוב, ודשדשו איש לביתו כמי שהוכו אנושות. בבתיהם זינקו הנשים בלהיטות: "נו?" – ואז ראו במו עיניהן את התשובה ושקעו מטה נוגות, בלי להמתין למילים. בשני הבתים החלו ויכוחים נזעמים – והיה בזה משום חידוש; התנהלו בהם ויכוחים בעבר, אך לא נזעמים, לא משוללי אדיבות. היה נדמה שבאותו לילה הועתקו הוויכוחים זה מזה. מרת ריצ'רדס אמרה:

"אילו רק חיכית, אדוארד – אילו רק חשבת לרגע; אבל לא, היית מוכרח לרוץ לבית הדפוס ולהפיץ את זה בכל העולם."

"היה כתוב שם שזה לפרסום."

"מה זה משנה; היה כתוב שם גם שאתה יכול לעשות את זה בצנעה אם אתה רוצה. אני צודקת או לא?"

"כן, כן – נכון; אבל כשחשבתי איזה עניין זה יעורר, ועל המוניטין שהדליברג תזכה לו כשיתברר שזר בטח בה ככה –"

"כן, ברור, את כל זה אני יודעת; אבל אילו רק חשבת לרגע, היית מבין שממילא לא היית מסוגל למצוא את האיש הנכון, כי הוא כבר עמוק בקבר, ואין לו שום צאצא או קרוב משפחה; וכל עוד הכסף יגיע לידיים של מישהו שממש צריך אותו, ואף אחד לא ייפגע, ו – ו –"

קולה נשבר, והיא פרצה בבכי. בעלה ניסה לחשוב על דרך לנחם אותה, ולבסוף אמר:

"אבל בסופו של דבר, מרי, הכול מוכרח להיות לטובה – הכול; זה ידוע לנו. ואנחנו מוכרחים לזכור שזהו רצון האל –"

"רצון האל! איי, כשמישהו צריך להיחלץ ממשהו שהוא עשה מתוך טיפשות, פתאום הכול זה רצון האל. באותה מידה רצון האל היה שהכסף יגיע אלינו בדרך המיוחדת הזאת, ואתה בעצמך החלטת להתערב בתכניות של ההשגחה העליונה – ובאיזו זכות? זה היה חטא, זה מה שזה היה – יומרה של כופרים, שמתאימה למאמין צנוע ועניו בדיוק כמו ל–"

"אבל מרי, את יודעת איך חינכו אותנו כל החיים, כמו את כולם כאן, עד שבאופן טבעי ברגע שצריך לנהוג ביושר אנחנו לא חושבים אפילו לרגע אחד –"

"אני יודעת, אני יודעת – חינכו אותנו ליושר בלי סוף – עוד ועוד ועוד – והיושר הזה הגן עלינו עוד מהעריסה מפני כל פיתוי, ולכן זה יושר מלאכותי, ומול פיתוי אמיתי הוא חלש כמו קש, כמו שראינו הערב. אלוהים יודע שעד עכשיו לא היה לי צל של ספק ביושר שלי, האיתן כסלע – אבל עכשיו, מול פיתוי אדיר ומוחשי כל כך, אני – אדוארד, אני מאמינה באמת ובתמים שהיושר של העיירה הזאת רקוב כמו היושר שלי; רקוב כמו היושר שלך. זאת עיירה נבזית, נוקשה, עוינת, ושום מעלה אין בה חוץ מהיושר הזה, שהיא מתפארת בו כל כך; ושככה יהיה לי טוב, אני מאמינה שאם יבוא יום והיושר הזה יתנפץ מול פיתוי של ממש, כל המוניטין המפואר שלה יקרוס כמו מגדל קלפים. זהו, הורדתי את זה מעל הלב, ועכשיו אני מרגישה טוב יותר; אני מזויפת, וכל חיי הייתי מזויפת בלי שידעתי. שאף אחד לא יגיד שאני ישרה עוד – אני לא מוכנה לשמוע את זה."

"אני – מרי, אני מרגיש ממש כמוך; בהחלט. וזה מוזר, כל כך מוזר. לא הייתי מאמין – בחיים לא."

דממה ממושכת השתררה; שניהם היו שקועים במחשבות. לבסוף הרימה האישה את ראשה ואמרה:

"אני יודעת מה אתה חושב, אדוארד."

ריצ'רדס נראה נבוך כמי שנתפס בשעת מעשה.

"אני מתבייש לספר, מרי, אבל –"

"זה לא חשוב, אדוארד, גם אני חשבתי אותו דבר."

"אני מקווה. תגידי."

"חשבת אם יש סיכוי לנחש מה בדיוק הייתה ההערה שהשמיע גודסון באוזני הזר."

"נכון מאוד. ואני מתבייש בזה ומרגיש אשם. ואת?"

"אני כבר לא. בוא נניח כאן את המזרן; אנחנו חייבים לשמור פה עד שהכספות בבנק ייפתחו ונוכל להביא לשם את השק… אוי ואבוי, אוי ואבוי – אילו רק לא היינו טועים ככה!"

המזרן הונח, ומרי אמרה:

"ה'סומסום היפּתח' הזה – מה זה יכול להיות? הלוואי שהייתי יודעת מה הייתה ההערה הזאת. אבל בוא, ניכנס למיטה עכשיו."

"ונישן?"

"לא; נחשוב."

"כן; נחשוב."

בשלב זה סיימו גם בני הזוג קוקס לריב ולהתפייס, והם עלו על יצועם – וחשבו, וחשבו, והרבו מלל, והתרגזו, ותהו איזו הערה היה גודסון יכול להשמיע באוזני הנווד הזר; הערת הזהב; הערה השווה ארבעים אלף דולר במזומן.

באותו הבוקר נפתח משרד הטלגרף בעיירה מאוחר מהרגיל, וזאת מהסיבה שלהלן: מנהל העבודה במערכת העיתון של קוקס היה הנציג המקומי של סוכנות הידיעות "אסוֹשיאֶייטֶד פְּרֶס". אפשר לומר שהיה נציג של כבוד, מפני שלא הצליח לנסח שלושים מילים ראויות לפרסום יותר מארבע פעמים בשנה. אך הפעם לא כך היו פני הדברים. המברק ששטח בו את מה שעלה ברשתו זכה לתשובה מידית:

"שלח הכול – בפרטי פרטים – 1,200 מילה."

הזמנת ענק! מנהל העבודה עשה כאשר צווה; לא היה גאה ממנו בכל המדינה כולה. בשעת ארוחת הבוקר למחרת נישא שמה של הדליברג־שאי־אפשר־להשחיתה על כל לשון באמריקה, ממונטריאול עד המפרץ, מקרחוני אלסקה עד פרדסי התפוזים של פלורידה; ומיליונים על גבי מיליונים של אנשים דיברו על הזר ועל שק הכסף שלו, תהו אם יימצא האדם הנכון והשתוקקו לשמוע עוד חדשות על הפרשה – וכמה שיותר מהר.