האיש שנולד בתשע ארצות

I: משפחה גרסה יוונית

הייתי בן שלוש וחצי כשפרצה מלחמה והעולם נחרב. תושבי האי שבו נולדתי, קפריסין, יצאו מדעתם, הקימו מיליציות חמושות והחלו לטבוח אלה באלה, הטורקים הרגו יוונים והיוונים הרגו טורקים. צבא טורקיה וצבא יוון פלשו לקפריסין ונלחמו ביניהם.

אנחנו גרנו בשכונה יוונית בחלקה הצפוני של בירת קפריסין, ניקוסיה, החלק שהטורקים כבשו, ואמי ידעה שהם מתקרבים ושכל התושבים היוונים בורחים. כמה ימים קודם-לכן אבי נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. אמי לא ידעה אם התגייס למיליציה היוונית ולמלחמה או נהרג, או נפל בשבי, או סתם ברח. אמי, הלנה, ואני נשארנו לבד. לגמרי לבד.

האמת ההיסטורית היא שהסכסוך האלים בין היוונים והטורקים החל שנים קודם-לכן ושגם היחסים בין הוריי התערערו הרבה לפני כן. ואילו בזיכרון שלי נטועה תמונה מושלמת של החיים לפני המלחמה, חיים שלווים ונעימים בבית האבן הקטן והיפה שאבי ירש מאבי-סבי, עם עצי פרי ושיחים פורחים בחצרו ומעיין זעיר בקיר הטראסה שמאחוריו, הבית שלא ראיתי מאז ושזכור לי כעת כארמון קסום.

הבוקר שבו ברחנו התחיל כמו בוקר רגיל. שיחקתי באוסף מכוניות-הצעצוע והרכבת שאבא קנה לי, ואמי התרוצצה בבית, העבירה תיקים ובגדים לכאן ולשם והכינה כריכים. לפי התנהגותה התחלתי בהדרגה לחשוש שמשהו אינו כשורה. היא הייתה רצינית ולחוצה וכמעט לא דיברה איתי, ורק אמרה לי שוב ושוב בקול חמור לא לצאת החוצה. שאלתי אותה:

"איפה אבא"?

והיא לא ידעה מה לענות לי, גם לא תשובה מרגיעה כמו "אבא הלך, הוא יחזור אחר כך", והבנתי שהיא מודאגת מאוד, ופרצתי בבכי מבוהל.

מחלונות הבית נראו מטוסים חגים באוויר ונשמעו רעמים. בחצרות ובבתים של השכנים הייתה תכונה, אנשים התרוצצו לכאן ולכאן, כמו אמי, נושאים איתם תיקים וצרורות. מכוניות, עגלות וסוסים יצאו עמוסות מחצרות הבתים ונעלמו. אמי התקשרה לסבי וסבתי מצד אבי שגרו בלימסול.

"אנחנו לא יודעים איפה הוא", מיררה סבתי בבכי, "הוא כבר ארבעה ימים לא התקשר, לא, הוא לא היה כאן, לא, הוא לא לקח את המכונית. שישו ישמור עליו ועלייך, את רוצה לבוא אלינו לכאן"?

אמי התקשרה לדודתי כריסטינה שחיה באנגליה וביקשה שנבוא אליה. מרחוק נשמעו קולות ירי ושעטות טנקים. אמי פעלה מהר ובקור רוח, תפשה אותי בידה האחת ואת התיק הענק שארזה בידה השנייה, דחפה ליד אחת שלי את בקבוק השתייה שלי וליד השנייה את הדובי, ורצה לתפוש טרמפ בכביש הראשי הסמוך. תוך כמה דקות היינו על משאית של המשמר הלאומי היווני, שאספה את הפליטים האחרונים ולקחה אותם לחלקה הדרומי של העיר, החלק שנשאר בידי היוונים.

אני מדמיין את הבוקר ההוא לפי סיפוריה המפורטים של אמי, שהתערבבו עם הזכרונות העמומים שלי והתחברו יחד לתמונה חיה אחת, סרט מפחיד שמתנגן בראשי שוב ושוב במשך כל חיי.

אחד הזכרונות שלי התגלגל לחלום מביך שחלמתי פעמים רבות במשך שנים. בחלום, אני עולה לאוטובוס בלי מכנסיים ואנשים מביטים עליי במבטים מופתעים ומתאמצים שלא לצחוק, ואני מתבייש להסתכל בעיניהם. הרבה שנים אחר כך אמי סיפרה לי שהיא כל כך מיהרה לברוח ששכחה לקחת לי מכנסיים לדרך, ושעליתי למשאית בתחתונים וחולצה. היא ארזה לי זוג מכנסיים אחד, אבל הוא נמצא במעמקי התיק והיא חששה לפתוח אותו בתוך המשאית הצבאית המקרטעת, שבה הצטופפנו עם עוד המוני משפחות במערבולת דחוסה של ריחות זיעה, צרחות, בכי וצעקות, וגם אחר כך, כשהתרוצצנו בתחנה המרכזית הגדושה של לימסול, והלבישה אותי רק כשעלינו על האוטובוס ללרנקה. התחנה המרכזית, סיפרה לי אמי אחר כך, הייתה הרגע המפחיד ביותר, כי כבר לא היה לה כוח להחזיק אותי על ידיה והיא אחזה בידי כשהלכנו לכאן ולשם בין המוני האנשים המבוהלים, ולא הפסיקה לצעוק:

"אל תעזוב לי את היד, אל תעזוב לי את היד, אל תעזוב לי את היד!"

הטורקים הפציצו את שדה התעופה בניקוסיה כמה ימים קודם-לכן, בבוקר שבו פרצה המלחמה, והוא נסגר לתנועת מטוסים אזרחיים, ואמי, שהייתה נחושה לברוח מקפריסין, לקחה אותנו אל הנמל הימי. את הנסיעה באוטובוס הצפוף והדחוס ללרנקה אני זוכר בבירור בזיכרון חי משלי. ישבתי על ברכיה של אמא, שנדחסה עם עוד שלוש נשים נוספות בספסל שמאחורי הדלת האחורית, ולאחת מהן היה פעוט משלה על ברכיה, שמנמן עם חולצת פסים, שנמנם רוב הדרך. לפעמים הנשים שתקו ולפעמים שרו בקול שקט, ואני בהיתי בחלון. בשמים חגו מטוסים בסיבובים מרהיבים וירו אש והיתמר עשן והשדות הצהובים בערו, ולעולם היה ריח של תנור בוער ושיפודי סופלקי צלויים.

אני זוכר פרטים, אבל האם אני זוכר מה עבר עליי? האם פחדתי? נדמה לי שכן, מאוד, אם כי לא מהדברים שמהם הייתי אמור לפחד. לא הבנתי מה היא מלחמה, לא הבנתי שאנחנו וכל האנשים מסביבנו בורחים מאנשים רעים שרוצים להרוג אותנו, למרות שהמבוגרים דיברו באותם ימים ביניהם על הזוועות שהתרחשו מסביב מבלי לנסות לגונן על הילדים. אפילו לא ידעתי מה הוא מוות, אז כיצד יכולתי לדעת מה זה "להרוג"? ובכל זאת הרגשתי שאמי מפחדת, והבנתי שאבי נעלם ושאנחנו לא יודעים היכן הוא, ושזה מפחיד את אמי, ולכן זה הפחיד גם אותי.

אמי סיפרה לי אחר כך, ששאלתי אותה אם אנחנו נוסעים לחפש את אבא, והיא אמרה לי שלא, ושהיא לא ידעה כיצד להסביר לי למה אנחנו נוסעים. היא לא סיפרה לי שאנחנו בורחים על נפשנו, ובמקום זה פשוט אמרה שאנחנו נוסעים לדודה כריסטינה באנגליה, שאותה מעולם לא פגשתי עד אז, ולא הסבירה מדוע.

אני זוכר בבירור גם את העלייה לאונייה, את המראה המרהיב והמאיים של הים בחלון התא הקטן והצפוף, זוכר שתפשתי לי את המיטה הכי קרובה לחלון ואמרתי:

"אמא, כיף באנגליה".

ואמי חייכה פתאום ואמרה לי, "טאג'ו, ילד אהוב שלי, אנחנו רק בדרך לאנגליה, רק עכשיו יצאנו לדרך", ופרצה בבכי וחיבקה אותי.

שנים רבות אחר כך אמרה לי שהרגע הזה, שבו הבינה שאני לא קלטתי כמעט כלום מהאימה והזוועה שהתרחשה מסביבנו, היה עבורה רגע של הקלה עצומה. את המשך המסע, באונייה למרסיי ומשם ברכבות עד ללונדון, אני בקושי זוכר ומכיר רק מסיפוריה של אמא.

כמה חודשים אחר כך, באנגליה, כבר ידעתי היטב את כל מה שקרה. אמי סיפרה לי פעמים רבות בגאווה שבגיל ארבע למדתי לקרוא מפות, חקרתי את מפת אירופה והים התיכון שבאטלס וסימנתי עליה את אנגליה, טורקיה, יוון וקפריסין, כדי לעשות סדר בטירוף הזה שהשתלט על חיי ועקר אותי בפראות מהתום של ילדותי. האם באמת קלטתי שאלפי אנשים לקחו נשק לידיהם והתחילו להרוג את שכניהם? האמת היא שאני עד עכשיו לא באמת מסוגל לקלוט את הדבר הנורא הזה. האם באמת הבנתי שאבי נטש אותנו ולא יחזור, ושאמי פשוט אינה יודעת היכן הוא נמצא? אני חושב שהבנתי את זה רק כשחזרנו למולדת ונוכחתי בעצמי שהוא לא נמצא שם איתנו.

המלחמה נגמרה מהר וקפריסין חולקה בין הטורקים, שכבשו את חלקה הצפוני והפכו אותו למדינת-בובה של טורקיה, לבין היוונים, שכבשו את חלקה הדרומי, שלא סופח ליוון כפי שהיוונים רצו, אלא נשאר מדינה עצמאית. בין הצדדים נמתחו גדרות תיל חשמליות והושגה הפסקת אש יציבה.

אנחנו נשארנו באנגליה שנתיים. אמי לא גילתה היכן נמצא אבי, סבי, סבתי, דודתי מצד אבי וחבריו המשיכו להגיד לה שהם אינם יודעים, אף כי אחר כך נודע לנו שהם דווקא ידעו היטב את האמת והסתירו אותה מאמי.

בזמן שהיינו באנגליה אמי שמעה שהממשלה של חלקה היווני של קפריסין מכרה בשקט ובזיל-הזול בתים נטושים של טורקים שברחו צפונה למשפחות יווניות עניות, בעיקר לפליטים שברחו מבתיהם בצד שכבשו הטורקים, ושגם אנחנו היינו זכאים לבית בניקוסיה. היא טסה לקפריסין והתרוצצה שם בין הפקידים, ולתדהמתה גילתה שאבי הקדים אותה, הגיע מהיכן-שלא-היה לאותם משרדים ממשלתיים, חתם על המסמכים וקיבל לידיו את הבית שיועד לנו.

אמי ביררה וגילתה, בעבודה בלשית ממש, שאבי התגייס לתקופה קצרה לצבא קפריסין, נלחם, נפצע מעט והשתחרר, ואחר כך נסע לחופשה לאיטליה ושם פגש אישה בשם טמרה, הכניס אותה להריון והחליט להתחתן איתה, מבלי לספר לה על האישה והילד שהשאיר מאחוריו. אחר כך חזר לקפריסין, ובעזרת הניירת הקפריסאית שבה היה רשום כאיש נשוי ואב לילד, קיבל לידיו בית טורקי הרוס-למחצה והשכיר אותו לזוג סטודנטים. אמי דיווחה לרשויות שאבי הסתלק לאיטליה וחי שם עם אישה אחרת, הגישה בקשה לגירושין ודרשה את הבית לעצמה, ובית המשפט קבע שאמי זכאית לקבל את הבית – בתנאי שנחזור לקפריסין. זאת הייתה אחת הסיבות שאמי החליטה לחזור למולדת, והטובה ביותר מביניהן.

פגשתי את אבי מאז רק פעמים מעטות, בכמה מביקוריו במולדת שבהם טרח להזמין אותי להיפגש עמו, ופעם אחת כשהייתי בן 11 ונסעתי לבקר אותו באיטליה לשבועיים. הייתה לו את החוצפה להזמין אותי לבקר אותו, ולי הייתה את הטיפשות לבוא.

משפחתה של אמי הייתה בעבר, לפני המלחמה, משפחה מבוססת מהמעמד הגבוה שהחזיקה עסק למסחר בבדים. המלחמה הרסה את העסק, הטורקים לקחו את הבית הגדול של סבי וסבתי, והמשפחה המורחבת, דודים ודודות ובני-דודים ובני-דודות, הצטופפה יחד בבית גדול ונטוש אחד. בשנים הראשונות גרנו שם גם אנחנו, עד שאמי הצליחה להעביר את הבית שאבי ניסה לקחת ממנה לבעלותה ולשפץ אותו. סבי האדוק ועדין הנפש, גיאורגיוס, מת בגיל 58 מהתקף לב, ואולי משברון לב.

חיינו בעוני. אמי המשכילה עבדה שעות רבות כמורה לאמנות, כמוכרת בחנות ספרים וכמנקה, בשכר זעום, ואני נאלצתי לעבוד בחופשות ואחר-הצהריים מאז שהייתי בן 12 כדי לעזור בפרנסת המשפחה. הייתי נער-שליח בארכיון משרד האוצר של קפריסין, פועל במחסן של חברה לייבוא תרופות, מוכר בחנות חיות, שליח-פרחים, דוור ואפילו שמרטף.

ניקוסיה של שנות ה-70 וה-80 הייתה מחנה פליטים אחד גדול ומערבולת ענקית של מריבות ושנאות. משפחות התקוטטו אלה עם אלה על חלקן בבתיהם הנטושים של הטורקים; אמי רבה עם אבי, שזרק אותה לאנחות ורימה אותה, עם סבתי המרירה והנרגנת בלה ועם אחיה הלאומן, קלאוס, שהתגייס למיליציה היוונית EOKA במלחמה הארורה שבגללה התרחש כל הבלגן, ואחר כך קנה ושיפץ בית באחד מכפרי-הרפאים הטורקיים הנטושים בהרי הטרודוס, ובזבז על ההרפתקה הזאת חלק נכבד מכספה המידלדל של המשפחה; הילדים בכיתה ובשכונה ובחצר הפנימית של הבית פרקו את העצבים אלה על אלה במריבות אלימות ובמכות.

אני חטפתי יותר מאחרים, כי בעולם-של-ימי-הביניים שבו גדלתי לכל הילדים חוץ ממני היה אבא, שאחד מתפקידיו היה למצוא ילדים שהחטיפו לילד שלו יותר מדי מכות ולהחטיף להם, וילדים ידעו שזה מה שיקרה אם הם יעברו את הגבול, ולכן העדיפו להתעלל בילד שאין לו אבא. למרות שבסופו של דבר דודי קלאוס, שעדיין גר באותו זמן בניקוסיה, מילא את התפקיד הזה והתערב לטובתי.

באמצע הכיתה השישית הסתבכתי עם ילד בשם דאיקי שגר בשכונה שלי ולמד בכיתה שלי. רבנו על משהו של מה-בכך, אני כבר לא זוכר על מה, והוא היה חזק ממני ואלים מאוד, ובמשך כמה ימים החטיף לי מכות בכל הפסקה, והילדים התגודדו מסביבנו ועודדו אותו בצהלות צחוק ומחיאות כפיים ושירים קצובים. התחלתי לברוח ממנו, ברגע שנשמע הצלצול ברחתי החוצה וביליתי את ההפסקות במנוסה בחצר, ומדי יום, בסיום הלימודים, יצאתי מבית הספר בריצה ורצתי הביתה, והוא רדף אחריי את כל הדרך. בשיעורי הספורט, כשרצתי מתנשף אחרי כולם, הילדים אמרו, צריך להעמיד את דאיקי מאחורי טאג'ו, ואז הוא ירוץ כמו שצריך, וצחקו בקול גדול. הסיוט נמשך ונמשך עד שדודי קלאוס החליט לשים לעניין סוף.

יום אחד דודי קלאוס הגיע לבית הספר בזמן שסיימנו ללמוד. כשיצאתי למרוץ הבריחה היומי ודאיקי דלק אחריי, דודי ארב לברנש הקטן, רץ אחריו אל מחוץ לבית הספר, תפש אותו ואחז בו בזרועותיו הגדולות. הילד צרח ובעט ונשך, וקלאוס צחק צחוק גדול.

"מה קרה", שאל הדוד, "רצית לתפוש את האחיין שלי ולהרביץ לו ואני מפריע לך?"

הילד בכה ויילל, ואני תפשתי מרחק למקרה שיצליח לברוח, הבטתי עליהם וראיתי שהדוד קלאוס ניגש לפנס רחוב ותלה עליו את דאיקי מכפות ידיו כמו חליפה על קולב.

ברחתי, ושמעתי קול של רגליים רודפות אחריי, אבל אלה לא היו הרגליים הקטנות של דאיקי, אלא הרגליים הגדולות של קלאוס. הוא השיג אותי וטפח על שכמי ואמר:

"זהו זה, ילד, אתה לא צריך לברוח יותר".

כשהפרחח הגיע הביתה, רועד מקור ומפחד, הוא סיפר לאביו מה שקלאוס עולל לו. אבל לרוע מזלו, אבא שלו החליט לברר את העניין. הוא הגיע לביתי ותפש שיחה עם אמי. אמי פרצה בבכי וסיפרה לו הכול, את כל הסיפור שלא הכיר, איך הבן הבריון שלו הרביץ לי ואיך ברחתי ממנו בפחד יום אחרי יום. ואביו של דאיקי חזר הביתה וכיסח אותו במכות, והבריון הקטן הגיע למחרת לבית הספר עם שיניים שבורות. מאז הוא לא התקרב אליי יותר ולא החלפנו בינינו אפילו מילה אחת.

במשך הזמן השנאה שלי אל הדאיקי הזה התחלפה ברחמים. לא רק בגלל שאביו הבריון הרביץ לו, ולא רק בגלל שבניגוד אליי, היה תלמיד גרוע ונשר מוקדם מבית הספר התיכון, אלא גם בגלל שבכיתה השביעית הוא היה חולה מאוד וכנראה שעבר ניתוח. אני יודע את זה מכיוון שדאיקי נעדר מבית הספר זמן רב, וחבריו והמורה בכיתה לא הסכימו לומר מה קרה לו, ושכאשר חזר הופיע תפר מוזר על ביטנו. ילד אחד, חכם ומרושע במיוחד, אמר, "בטח היה לו ניתוח קיסרי", וילדים אחרים צחקו באכזריות, למרות שרובם בכלל לא ידעו מה זה הניתוח הזה, ומאז הודבק לו הכינוי "הקיסר דאיקי" והוא לא הצליח להיפטר ממנו חרף כל המכות שהחטיף לכולם. הרחמים שלי עליו התחלפו שוב בשנאה עזה שנים רבות אחר כך, בבגרותי, כשפגשתי אותו במקרה וגיליתי למה הוא הפך להיות כשגדל.

בשנת 2001, כשהתגוררתי באתונה, הגעתי לניקוסיה יחד עם אהבת חיי, איפיגניה (ג'ניה), שהייתה אז ארוסתי, לביקור הראשון שלה בקפריסין ואצל אמי. אמי עדיין גרה בשכונה שבה גדלתי ואני נסעתי לשם באוטובוס. ופתאום ראיתי שם את הברנש, את אותו דאיקי מבית הספר. דאיקי ואני זיהינו זה את זה מיד ובירכנו זה את זה לשלום בלבביות כאילו היינו חברים, אם כי לא הכרתי בינו לבין ג'ניה. רצה המקרה וכמה ימים אחר כך פגשתי את דאיקי שוב, שוב באוטובוס. הפעם הייתי בגפי, בדרך לסידורים במרכז העיר, כי ג'ניה נשארה בבית אמי. דאיקי סיפר לי בלא מעט גאווה שהפך לעצמאי ופתח חברה קבלנית קטנה לניקיון ו"עבודות נוספות". העמדתי פנים שאני מתפעל, ולא ידעתי אם לשמוח בשבילו שהתקדם מעט בחייו, או לרחם עליו שנשאר באותו ביב שופכין שבו גדלנו, שנים רבות אחרי שאני כבר פרשתי כנפיים ועפתי משם, כמו הברווזון המכוער שהפך לברבור.

המבוכה הרגעית שלי התחלפה במשטמה עזה כשדאיקי סיפר לי בהתלהבות, כמה וכמה פעמים, שהוא מחפש עובדות צעירות לניקיון "ועבודות נוספות, יותר טובות", והנמיך את קולו בהדגשה ובחיוך ממזרי כשדיבר על ה"עבודות הנוספות הללו",

"אולי תבדוק, אולי אתה מכיר בחורות, ידידות יפות שזה יכול להתאים להן"?

וכאילו כדי להבהיר למה התכוון, התיק שהחזיק על ברכיו נפתח מעט, ומתוכו הציצה שקית ענקית מלאה בקונדומים, ומי יודע, אולי הוא גרם לתיק להיפתח בכוונה כדי שאבין למה התכוון.

מה שגרם לי לשנוא אותו לא הייתה רק המחשבה שהיצור הזה עוסק במעשה הנתעב של מסחר בנשים, אלא גם שתהיתי אם הוא הציע לי לסרסר בייבגניה אהובתי בגלל שהבחין שהיא מהגרת ממזרח אירופה. ברור לי שאם היה יודע שהיא הייתה ארוסתי, ולא איזו "הרפתקה כזאת עם בחורה מחוץ לארץ", הוא לא היה מעלה על דעתו להציע לי הצעה כזאת. זה לא שיפר את מה שהרגשתי כלפיו. התחשק לי להחטיף לו מכה אדירה שתנפץ את ראשו על שמשת החלון, אבל כמובן שלא עשיתי דבר, ולא אמרתי דבר, וגם לא נפרדתי ממנו כשהגעתי לתחנה. אבל אני מקדים כעת את המאוחר, וכדאי שאחזור לספר את סיפור חיי לפי הסדר.

אחרי העימות עם דאיקי הילדים התחילו להיזהר ממני יותר והחטיפו לי פחות, גם אחרי שדודי קלאוס עזב את ניקוסיה. זה לא גרם לילדים להפוך לחברים שלי, והמשכתי להיות בודד גם זמן רב אחר כך. הייתי העתק יווני קטן של פינק מ-The Wall: בתוך ראשי ובספרים שזללתי בספרייה ובסיפורים שכתבתי במחברותיי התחבא יקום עשיר ומורכב של מחשבות ודמיונות, המצאות וחלומות; כלפי חוץ, בניתי לי חומה, הגדר-של-ניקוסיה ממש, והייתי שקט ומסוגר.