האיש שנולד פעמיים

1 הלידה מחדש

האם הרגשתם פעם את הסוף? הרגשתם פעם שהלב שלכם רוצה להפסיק לפעום?

סוף... מהי משמעותו? כלום? ריקנות אינסופית? מוות?

אין זה חשוב כלל מהו הסוף שאליו מתכוונים, הסוף המשמעותי ביותר מכולם הוא סוף החיים.

סוף החיים?

הנשימה, האהבה, הילדים, המשפחה, החברים, הרגשות, הבילויים, השמחות, התחביבים — יש עוד המון פעולות בחיים שצריך להספיק לעשות — לרצות, לבנות, לבלות, לקנות, לאהוב... אני כל כך צעיר, רק בן 30...

הלב

רק משאבה או איבר הרגש האולטימטיבי?

הלב שלנו פועם, מרגיש, חש, נרגש, מתאמץ להספיק, לחוש.

צוחק, בוכה, נפעם, מופתע, נסער, עצבני, כעוס, נחמד, סופג תאים לבנים ואדומים, אפילו קצת סוכר וקצת מלח, עוגה, קפה, לחם וסטייק משובח.

הלב אחראי ללחץ הדם — גבוה או נמוך. אם נוסיף לו קורטוב של כולסטרול בתיבול טריגליצרידים, אנו עלולים לגרום לו להפסיק לפעום.

אם יעמוד בכל הנטל ויצליח עדיין לספק לנו חיים, אזי בסך הכול נגרום לו לצלקת.

מה כואב יותר — צלקת, התקף הלב או הטראומה שאחרי כן?

אולי נשארת גם צלקת הכאב? הפרידה, האובדן והאכזבה.

*

4 למרץ 2001, יום ראשון

יום ההולדת השני שלי בפתח, עוד בטרם חלמתי שיהיה לי כזה.

לימים הוא היה יותר ויותר ליום ההולדת הראשון והחשוב ביותר בחיי.

אם כן, איך הכול התחיל?

יום חמישי, 21:00-22:00

התברר בדיעבד כי סימני השבוע הגורלי והמשמעותי ביותר בחיי החלו עוד מיום חמישי בערב, במשחק כדורגל די שיגרתי עם החברים בשכונה ביהוד.

כל דקה במשחק נראתה כנצח. כל נשימה שאותה שאפתי לריאות, הרגשתי מיד כמכת אגרוף לעומק בית החזה בעוצמה שאי אפשר לתארה.

ו... מה קורה לי? יכול להיות שהתקררות סתמית תגרום לי להרגשה כזאת, של מוות ממש? אכן!

המוח מתחיל לאותת לי שדבר מה אינו כשורה, אבל די נמאס לי לחשוב על הסימנים באופן שלילי ולהיכנס לפאניקה מיותרת. די! מספיק! אני מרגיש מצוין!

הרי אני עושה כרגע את הדבר שאני אוהב יותר מכול: אני משחק, רץ, בועט, מקלל, צועק, מתרגש...

אין עוד הרגשה כזאת בעולם!

שיחקתי כדורגל במצבים גרועים יותר: עם שבר ברגל חבושה, ביד שבורה בגבס, בגשם, בברד ובטמפרטורה של 40 מעלות.

דבר בחיים לא מנע ממני לשחק כדורגל.

לא ייתכן שווירוס שנגרם מהתקררות ימנע ממני לעשות את מה שאני אוהב יותר מכול.

אך הפעם המציאות שונה. אני מרגיש במערבולת חושים הכול מתרחש באטיות.

כנראה שמשהו רציני עומד להתרחש!

אני מסיים את הערב מוקדם מהצפוי, שלא כהרגלי, ובעיקר כבוי ו״מינורי״ במיוחד, נטול האנרגיה שכל כך מאפיינת אותי לאחר משחק כדורגל.

לא חשפתי בפני חבריי את העובדה שאינני חש בטוב, וסיימתי את הערב מוקדם מהרגיל.

אני מתחיל להרגיש שקשה לי לצאת מהרכב, קשה לי אף ללכת עד לפתח הדלת.

לא ייתכן שאתלונן על הרגשתי, בוודאי לא באוזני אשתי דאז, שהרי ״כהרגלה בקודש״ הקפידה לדרוש כי לא אלך לשחק בשל מצבי. כהרגלי, הגעתי למשחק, כשם שנהגתי כל חיי, ללא קשר למצבי הרפואי — זאת הרי אהבה ללא תנאים.

במקלחת הקושי עצום. הרמת הידיים — רק כדי לחפוף את הראש — הייתה כמעט בלתי אפשרית, הנשימה כבדה, המים שזורמים צולפים בגוף בכאב בלתי נסבל, המחנק שהרגשתי כשהמים ניתזו על פניי היה ממש כמו בעיצומה של טביעה. אין לי אוויר!

אני מתנגב ומתלבש באטיות, מגיע בשארית כוחותיי לסלון וצונח על הספה.

הגוף מתחיל להראות סימנים של מצוקה. חולשה עוטפת אותי. אני רועד וחש שאני נושא משקל של עשרות קילוגרמים נוספים על גופי.

אינני מסוגל לעשות דבר. אני רק רוצה להיכנס למיטה ולישון!

יום שישי, 9:00

אני מתעורר לקול בכיו של עומרי בני בן החצי שנה, אך את הלילה שחלף אינני זוכר כלל, ממש כמו הרדמה לפני ניתוח. ההרגשה מפחידה.

אני קם מהמיטה ומרגיש כבדות, וזאת ממשיכה גם בצעדיי לעבר המיטה של עומרי. אני מנסה להתכופף ולהרים אותו אליי, וברגע זה אני מרגיש דקירה חזקה בחזה. אני חש שאני נושא שק אבנים כבד ולא את עומרי התינוק הקטן שלי.

אני מניח אותו במהירות במיטה. הדופק שלי מתגבר בטירוף. החזה כואב, אך המוח מכחיש את האות ונלחם במחשבה השלילית שמשהו נורא עומד לקרות.

אני נמנע מחשיפה בפני אשתי שמשהו אינו כשורה, ומשתדל כל העת שלא לנוע או לזוז בצורה חריגה.

אני מכין לי קפה ויוצא לנשום אוויר בחצר על מנת להרגיע את מוחי.

11:00-13:00

האחיינים מתאספים בבית סבתא, כמדי יום שישי לאחר הלימודים, ומשחקים בחצר, ואני נמנע מכל פעילות ומרגיש די חלש, אך עדיין המצב סביר.

הילדים היו רגילים להצטרפותי למשחק הכדורגל עמם בדשא, אך הם מבינים כי הפעם לא אשתתף. השיא היה כשהכדור הגיע סמוך אליי, והילדים צעקו לעברי להחזירו. באופן אינסטינקטיבי קמתי כדי לבעוט אותו, אך הרגשתי באותו רגע שאני עומד להתמוטט, ומיד התיישבתי. הרגעתי את כולם ואמרתי להם, שהשפעת היא שמשפיעה עלי בצורה כזאת. כך עובר לו עוד יום...

אני נמנע מלנסוע לארוחת שישי אצל הוריי ברעננה רק כדי שלא אוסיף לעצמי מאמץ מיותר.

יום שבת

אני קם בבוקר בנחת, אך עדיין עם כאבים חזקים. החלטתי להישאר ללא תזוזה בבית. בני המשפחה של אשתי מתחילים להבין או לנחש...

״דן, אתה חיוור קצת. מה קורה?״

״לא. זה בגלל השפעת...״

״בא לך לעשות משהו?״

ואני מיד חושב לעצמי שאשאר בבית ללא מעש.

״לא. אני מעדיף לנוח בבית השבת.״

בתוכי שצף קצף. אני רץ מיד למראה. אני חיוור — לא? אני מנהל מלחמות עם עצמי. הכול בסדר, שטויות, אני רק מדמיין ומכניס לי שטויות לראש. אלך לרופא ביום ראשון. אני משתדל להעסיק את עצמי במה שאני אוהב לעשות ולראות יותר מכול: משחק כדורגל או שניים. מלבד זאת אינני מסוגל לעשות דבר.

כך עברה לה שבת ההישרדות שלי לפני יום הדין.

יום ראשון, 4 למרץ 2001, 8:00

השכמה! בשנייה הראשונה לפני שהרמתי את ראשי מהכרית הרגשתי די מוזר, תחושה של כבדות מסוימת, אך יום עבודה העמוס שמצפה לי אינו משאיר לי זמן לחשיבה מיותרת.

אני מגהץ בקפידה חולצת כפתורים לבנה לקראת יום הישיבות הרבעוני בחברה.

זהו יום כל כך חשוב. אני עומד לזכות היום במחמאות רבות על ביצועי המכירות של החודש שחלף. מבין כ–30 אנשי המכירות באגף אני מצטיין החודש, ובפעם הראשונה מאז התחלתי לעבוד בחברת פלאפון.

אני נכנס לרכב ומתחיל בנסיעה לאשדוד, קצת יותר מחצי שעה של נסיעה שנמשכת כמו נצח.

אני מקפיד לשדר לעצמי ״עסקים כרגיל״: מאזין למוזיקה טובה, שותה לי את הקפה בדרך ומשתדל לנשום ברוגע. זה עוזר רק למספר דקות, ואז... הדופק שלי מרקיע שחקים. אני מרגיש שתיכף נקרע כפתור מחולצתי. המחשבות רצות בטירוף: האם זהו היום האחרון בחיים שלי? הרי באשדוד אין בכלל בית חולים... מה אני עושה? מה לעזאזל קורה לי?

אני רב עם עצמי. האם ״לחתוך״ לבית החולים הקרוב, אולי לתל השומר אולי לוולפסון בחולון. אסור לי להיעדר מהישיבה. היום זה הסוף שלי. הלחץ עולה.

אני מגיע במהירות למרכז השירות באשדוד ומנסה להירגע. ייתכן שהעבודה תשכיח את ההרגשה הרעה. אני נכנס למרכז השירות ומיד מרגיש מבוכה.

כולם מסתכלים בי במבט שאותו לא אשכח כל חיי. החברים מהעבודה שרגילים לכך שאני נכנס ״בנוכחות״ ובאופן בולט, רואים במקום זאת בחור שקט וחיוור כסיד.

חברה לעבודה ניגשת אליי, והבעתה מודאגת משהו: ״דן אתה נראה רע! אתה לבן כסיד!״

לפתע באים מספר חברים נוספים, ואני כבר בפאניקה מוחלטת, אך משדר ״עסקים כרגיל״, מנסה לתרץ את המראה שלי, אך אינני מצליח להתחמק. חלקם מתעקשים על כך שעלי לגשת מיד למוקד בעיר, אך אני מסרב.

בסופו של דבר הלחץ ״עושה את שלו״. לאחר כל הבעות הרשמים מהחברים, אני מרגיש הרבה יותר גרוע. אינני מצליח להתרכז בדבר, כאילו אינני קיים שם כלל.

אני נפרד מהחברים ומחליט ״להתקפל״ הביתה. אחד הסיוטים הגדולים בחיי מתחיל.

אני הולך לכיוון הרכב. הפעולה שעד לפני מספר ימים נראתה לי פשוטה, נעשית לגיהינום. הנסיעה בת כחצי השעה ברכב נעשית לסיוט. אינני מסוגל לנשום או לזוז ברכב.

אני מגביר את עוצמת המוזיקה, מדבר לעצמי, שותה, אוכל שוקולד, פותח חלון כדי לנשום אוויר — הכול על מנת שהנסיעה תסתיים, אך היא רחוקה מכך.

אני מתבונן בעצמי במראה, מתחנן על חיי, מרגיש את המוות מגיע או–טו–טו, דופק לי על דלת הרכב ומבקש ממני ״טרמפ״.

שעת צהריים חמימה בכביש 4. אני מייחל לכך שמישהו יהיה בבית, רק למען הביטחון, שלא אמצא את עצמי לבד.

לאחר נסיעה שנמשכה כמו נצח, אני מגיע בכוחות אחרונים לחניה, ומיד נושם מעט לרווחה בראותי את הרכב של חמותי בחניה.

מצחיק. הרגשתי ״מיליון דולר״, ובעצם, מדוע? מפני שהצלחתי להגיע הביתה. אפשר לחשוב שבאמת זכיתי בלוטו או משהו דומה.

ההגעה לסביבה הטבעית, לבית, תמיד משרה ביטחון מסוים.

תוך כדי צעידה לעבר הבית חמותי פונה אליי ושואלת לשלומי, ועוד לפני שאני מספיק להשיב לה, היא מבחינה שמשהו אינו כשורה.

״דן, אתה נורא חיוור. מה קורה לך?״

אני מתחמק ממנה בנימוס ומיד נכנס הביתה.

אני שוטף את הפנים, שוקל אם לבקש ממנה לקחת אותי לבית החולים, ומיד שולל את העניין. מה היא תחשוב? שאני הוזה. גם כך לא רציתי להדאיג או להטריד איש.

אני מחליט לוותר על הרעיון.

יום ראשון, 14:00

שתיים בצהריים. אני מנסה לקבוע תור אצל רופא המשפחה, אך מזכירתו מודיעה לי כי אין תור פנוי.

הסברתי לה בתחנונים שזהו מצב חירום. למזלי, היא הצליחה לשבץ אותי בין התורים שנקבעו לארבע ועשרה אחר–הצהריים.

רציתי להגיע לרופא במועד סביר, כדי שאספיק לחזור לישיבה החשובה שנועדה להתחיל בחמש.

זאת היא הישיבה החשובה ביותר. אין תירוצים! אי הגעה תגרור ללא ספק תגובת פיטורים.

הלחץ ממשיך להשפיע עלי ו״גומר״ אותי אט אט. אני מסנן לעצמי: ״בא לי למות״. אין לי כוחות. בתוך כך אני צונח לספה בסלון, וכנראה, מאבד את ההכרה.

15:45

רבע לארבע. אני מתעורר בבהלה ונושם בכבדות רבה עוד יותר. אינני מבין בדיוק מה קרה לי במהלך השעה האחרונה.

אני נכנס למקלחת, מתרענן ו״טס״ לרופא. בדרך אני חושב לעצמי: ״הלוואי שזה ייקח כמה דקות.״

בדרך כלל בדיקה שגרתית אצלו אורכת ממש מספר רגעים. אני חייב להגיע לישיבה החשובה. אני מחנה את הרכב סמוך למרפאה בלי לשים לב שאני משאיר אותו פתוח בשל תחושת הדחיפות להיכנס כבר לרופא.

שלושה חולים בפינת ההמתנה. אני ניגש לפקידה במעט תקיפות וחוסר סבלנות: ״בבקשה, אני חייב להיכנס לרופא. אני לא מרגיש טוב. זה די דחוף.״

״כולם מחכים בסבלנות לתורם. אתה צריך להודות לי על שהצלחתי לשלב אותך ביום כזה עמוס. תמתין בסבלנות!״ היא משיבה לי במעט תקיפות.

עוד כמה דקות חולפות. אני מרגיש שהלב שלי תכף יוצא לבקש ממנה טובה אישית.

נו, מה יהיה אתי?

למזלי, אין עיכוב חריג, והתור מסתיים תוך 20 דקות בערך. סוף סוף נכנסתי לחדר.

16:20

״שלום ד״ר, מיום חמישי אני עם כאבים בחזה. אני בקושי רב מסוגל לנשום. אם זכור לך נתת לי מרשם לאנטיביוטיקה חזקה. אני מודה, לא התאפקתי, עשיתי טעות ולא שמעתי לעצתך. שיחקתי כדורגל...״

מבטו היה זועף במקצת למשמע דבריי, אך כנראה בשל התרשמותו שמצבי אינו כשורה, הוא אינו מוסיף מילה.

״טוב, בוא נבדוק אותך.״

אני מסיר את החולצה, והוא ניגש למיטה כדי לבדוק אותי באמצעות הסטטוסקופ.

דממה בחדר. הוא מבצע מספר האזנות, בודק את עיניי ואת הדופק באופן ידני.

הוא חוזר שוב על הבדיקה על מנת לפענח את משמע אוזניו. הרופא המנוסה נחשב למומחה לרפואת משפחה בעל שם באזור.

בבדיקות קודמות אצלו מעולם לא זיהיתי רגש או תגובה כלשהם.

פניו מחווירים מעט. הוא ממלמל לעצמו ונראה לי מעט יותר מתוח ונבוך מהרגיל.

התנהגותו גורמת לי למתח. אני חש שוב את הדופק שלי מואץ. הוא התעשת, ולאחר כמה שניות ובמעט תקיפות הוא אומר לי: ״אתה לא זז מהכיסא! שב. הירגע והשתדל לא לזוז!״

הוא יוצא לחדר ההמתנה במהירות. בדיעבד הבנתי כי הוא ביקש מהמזכירה להזמין במהירות ניידת לטיפול נמרץ. כמו כן, הוא ביקש מהחולים בחדר ההמתנה להתאזר בסבלנות עד לסיום הפינוי.

הוא חוזר מיד לחדר. אני יושב בכיסא עטוף בזיעה קרה ונמצא בהלם מוחלט. אני מתחיל להבין: זה אמִתי. זה קורה. כל מה שהרגשתי בשלושת הימים הקודמים היה אמִתי. לא דמיינתי דבר. לא רציתי להאמין שדבר כזה עלול לקרות לי.

מעולם לא ראיתי את הרופא שלי מגיב כך. במבט ללא מילים אני מתחנן, מבקש מידע, והוא מתחמק בנימוס, ובחלקי משפטים מנסה להסביר לי שהוא אינו ״מרוצה״ ממה ששמע בסטטוסקופ. תוך כך אני כבר שומע את הדי הסירנה הקרבה של האמבולנס.

עוד שנייה הלב שלי יתפוצץ! הסרט של חיי מתחיל לרוץ לי מול העיניים: בני עומרי, המשפחה, החברים. אינני יכול עוד! הייתה זאת הפעם ראשונה שבה חוויתי פחד קיומי, אמִתי! מה קורה לי? מה — זהו? כך מסתיימים החיים הקצרים שלי? אני רק בן 30!

אני שומע ריצה של מספר אנשים לכיוון החדר.

פתיחה חפוזה של הדלת בחדר ההמתנה, והפרמדיקים פורצים פנימה לחדר הרופא.

לפני שהספקתי לעכל את הנעשה סביבי, נתקעה מחט בגודלו של עט ביד ימין, ומחט נוספת ביד שמאל.

מרימים אותי מיד לאלונקת המיטה וקורעים לי את החולצה בחזקה מלפנים.

מצחיק לחשוב שעוד בבוקר דאגתי בקפידה יתרה לגיהוץ מדויק של חולצה לבנה זאת, על מנת שלא יישארו בה קמטים.

מגלחים לי את החזה ומחברים אותי למכשיר אק״ג.

הרופאה וצוות הפרמדיקים עושים מאמץ לחייך, למרות זאת פניהם מודאגות. הם מנסים להשאיר אותי בהכרה עד ההגעה לבית החולים.

נראה שהם משתדלים מאוד להרגיע אותי, אבל ההשפעה עלי הפוכה: המתח בסביבתי והתשאול המתמשך משפיעים עלי, והמתח גובר. אם עד עכשיו לא קיבלתי אירוע לב, הם עושים הכול כדי שאקבל כזה, אני אומר לעצמי.

במהירות מוציאים אותי לרכב. כל החולים והשכנים שהתגודדו בגלל הסקרנות בחוץ מתבוננים בתדהמה. הם בוודאי שואלים את עצמם, איך יכול להיות שרק לפני מספר רגעים נכנס לרופא בחור צעיר שנראה די בריא, באופן יחסי, ויוצא לאחר מספר דקות על אלונקה הישר לניידת טיפול נמרץ.

היה גם ״קינוח״... מכשיר החייאה חשמלי שהוצמד למיטתי, למקרה שבו לבי יבגוד בי.

הנסיעה לבית החולים מטורפת, כלקוחה מסרט קולנוע הוליוודי.

האמבולנס דוהר ברחובות סביון הפסטורלית על מנת לקצר את הדרך לבית החולים תל–השומר.

הרגשתי זאת מיד לפי קפיצות הרכב מדי כמה רגעים בשל ״באמפרים״ שנקבעו בכביש על מנת שרכבים יאטו את הנסיעה ביישוב.

הרופאה באמבולנס משתדלת לתשאל אותי כל הזמן ולהשאיר אותי ערני, ומדי פעם היא מוציאה פנס קטן ובודקת לי את העיניים.

היא פונה אליי ושואלת בתחילה בעיקר על עברי הרפואי, היסטוריה משפחתית ועוד.

היא ממשיכה: ״אתה צריך להודיע למישהו?״

ואני? איפה אני? בכלל אינני קיים. המחשבות על החיים שלי, על הקיום, מלוות את מחשבותיי. אינני מצליח להתרכז בשאלותיה.

נאספתי לאמבולנס בלי אף חפץ. הכול נשאר אצל הרופא: הטלפון הנייד, הארנק, המפתחות והרכב.

המחשבות רצות: למי להודיע? מה לומר? שאני בטיפול נמרץ בדרך ״להחזיר ציוד״? האם לא אראה עוד איש? את עומרי? את משפחתי? את חברי?

דמיינתי לעצמי שרק אם אמי תשמע על מה שקרה לי, היא עלולה לקבל התקף לב משלה...

האמבולנס מגיע לפתח חדר המיון בבית החולים. אני נלקח מיד מהמיון למחלקה.

ברוך בואך לבית החולים תל–השומר למחלקה לטיפול נמרץ.

ברוך הבא ליום ההולדת השני בחיי, שהיה לימים ליום ששינה את חיי לנצח.