האשה בלהבות

מזווית העין, ג'ולס קולטת את מבט הפחם הנוקב של האישה תחת אותן גבות כהות ייחודיות, משורגות וטעונות, בוחן אותה בריכוז, כאילו היתה ציור. הדופק שלה מאיץ כשהיא מסיבה את גופה מעט, כדי שהאישה תראה אותה טוב יותר. זהירות, היא מזכירה לעצמה. לכל תנועה יש משמעות.

ג'ולס התכוננה היטב לרגע הזה. היא למדה את העדפותיה של מרגו דה לורן, ומכירה את סגנונה וטעמה כאילו היו שלה. היא השקיעה במראה שלה הערב. במקום העיתונאית תולעת הספרים הגיחה מתוכה אישה אחרת — אלגנטית, סקסית, פתיינית. ג'ולס פיזרה את תלתליה הפרועים הערמוניים ועיצבה אותם בגלים משוחררים. היא החליפה את משקפי שריון־הצב הלמדניים בעדשות מגע, ולבשה את שמלת הכתף הארגמנית של אֶרוֶוה לֶזֶ'ה, שעוטפת את גופה — את הקימורים שהיא מסתירה כל חייה תחת סווטשרטים רפויים. השמלה נשלחה בלוויית הודעה: זה מה שאת לובשת. האיום המרומז נשמע היטב. אבל השולחת לא יודעת שג'ולס מקדימה אותה בצעד אחד.

הבגד הגיע בלוויית זוג נעליים — עקבי סטילטו בגובה עשרה סנטימטר של "אניקה באום" — לא מפתיע. הרי מה שחשוב באמת ביריד "ארט באזל, מיאמי" לא קשור לאמנות; מה שחשוב באמת זה הנעליים. נעליים מספרות את כל הסיפור — מי את, מה את יכולה להרשות לעצמך, האם את מתחזה או הדבר האמיתי. או שקנית כרטיס יומי בחמישים דולר (סתם אחת) או שקיבלת כרטיס אח"מ (מישהי שמכירה מישהו), או, במקרה של ג'ולס, בעלת כרטיס "מוזמן" הנחשק, בצבע ורוד מג'נטה, לאח"מים חשובים במיוחד (משתתפת). "הפרטים עושים את ההבדל," אמרו לה חודשים קודם לכן, בתחילת התחקיר. "מרגו דה לורן היא הגלריסטית הכי חשובה בעולם. אם לא תקפידי על הפרטים, אבודלך."

שפתי הנופך המבריקות של מרגו מתעקלות בפתיינות לכיוונה. אבל ג'ולס יודעת היטב שאין בהן תאווה, אלא שליטה. האישה מניחה את גביע השמפניה הריק למחצה על מגש של מלצר חולף וחוטפת שני גביעים מלאים. היא מרימה אחד מהם לעבר ג'ולס, מזכירה לה את מה שרוחש מתחת לפני השטח. אחרי הכול זאת המסיבה שלה, האירוע שכל המי ומי חומדים ב"באזל", והיא מצפה שג'ולס תמלא את התפקיד שהטילה עליה.

ערב הגאלה של גלריית דה לורן, בחסות משותפת של בנק UBS ותאגיד LVMH, הוא אירוע אקסקלוסיבי שההזמנות אליו נמסרו ביד; האמנים הקבועים והחדשים של הגלריה מוצגים בו לראווה. עם המוזמנים נמנים ידוענים ודוגמניות מהשורה הראשונה, סוחרי סמים ופוליטיקאים, משפיענים ונשות חברה, מבקרים ואספנים, כולם מאבּיקים זה את זה בחצר אחוזת ורסאצ'ה, או בשמה החדש וילה קאזה קזוארינה, וככל הנראה לא יעזבו לפני הזריחה. מרגו שואפת למכור את היצירות של אמניה, אבל יותר מזה היא רוצה לפאר את המותג שלה ולהאפיל על המתחרים.

בשמלת הטוקסידו ללא חולצה של טום פורד, בסגנון אנדרוגיני על גבול הפורנוגרפי, מרגו מתענגת על מעמדה כיפהפיית הנשף. כשג'ולס מביטה עליה היא נתקפת בחילה. התלוליות של שדי הברונזה שלה מוגבהות וגלויות לעין, והמחשוף העמוק לא זז — טבע דומם — מזויף ובלתי־מושג כמו האישה עצמה.

השערות על עורפה של ג'ולס סומרות כשמרגו מתחילה להתקדם לעברה. תשמרי על קור רוח, תפגיני ביטחון, היא מורה לעצמה. לא תהיה הזדמנות שנייה. הכול תלוי בזה. היא מעיפה מבט מהיר אל החצר, עיניה מרפרפות על פני החוגגים, ורואה את אדם מוקף עיתונאים שדנים בציוריו. הוא עוד לא הבחין בה; הוא אפילו לא יודע שהיא כאן. מוטב כך. אלוהים, הוא נראה טוב. יפה במובן המחוספס, תסרוקת פרועה של כוכב כדורגל, בלייזר אופנתי, שג'ולס יודעת שהוא שונא. אדם מרגיש בנוח במכנסי ג'ינס קרועים ובחולצה מאוסף הטישרטים שלו ממופעי רוק.

היא עוצמת את עיניה לרגע, מנסה לא לחשוב על מה שהיה. היא חייבת להתמקד ולהגן עליו — על כולם — מפני מרגו. הפחד חולף בגופה כמו אדווה והיא הודפת אותו. האם מישהו מוגן בכלל מפני הכלבה הזאת?

ג'ולס מאגרפת את כפות ידיה, יודעת שיהיה קשה מאוד ללכוד את מרגו ולחלץ ממנה את הסיפור. לא את זה שיתפרסם מחר בעיתונים, אלא הסיפור האמיתי. הסיפור שמאחורי הסיפור.

מרגו נראית אדישה לחנפנים שמנסים ללכוד את תשומת לבה בעודה משייטת בקרב ההמון המהודר, ומתקדמת בריכוז של פנתר לעברה של ג'ולס. האורחים החנפנים מתנתקים ממעגליהם החופפים כדוגמת דיאגרמת ון כדי לאפשר לה לעבור. ג'ולס עוצרת את נשימתה כשז'קט המשי של מרגו מבריש בקלילות את עורה החשוף. מקרוב אי־אפשר להתעלם מריחה השתלטני של האישה — וניל טהיטי עם נגיעות של ורד: קלייב כריסטיאן מס' 1 "אימפריאל מג'סטי" — אחד הבשמים היקרים ביותר בעולם. לפני כמה חודשים היא קראה כתבה ב"ווג" הבריטי, שמנתה את "פריטי החובה" על פי מרגו דה לורן.

"השמלה מתאימה לך כמו כפפה," לוחשת מרגו באוזנה של ג'ולס. "תרשמי הכול ותתכונני." היא חוסמת כל אפשרות לשאלות כשהיא משרבבת שפתיים ומצמידה אותן אל פיה המופתע של ג'ולס. היא מגייסת את כל כוח הרצון שלה כדי לא לירוק את טעם השמפניה והסיגריות. "ואל תסטי מהתלם," מזהירה אותה מרגו, מושיטה לה גביע שמפניה מבית רוּאינָר, וחולפת על פניה בחלקלקות בדרכה אל הצד השני של החצר.

כשג'ולס מרימה את הראש היא נתקלת במבטו ההמום של אדם. הוא הבחין בה, ראה את הנשיקה. הפה שלו פעור. מה נסגר, ג'ולס?

זה לא מה שאתה חושב, משיבות עיניה. היא מסיטה את המבט מיד, מנסה להיבלע בקהל. היא לא יכולה להתמודד איתו כרגע. הכול צריך להתנהל בלי הפרעות. לבה הולם כשהיא מסתובבת ורואה את מרגו עולה לדוכן הסמוך למזרקה המעוטרת במרכז החצר, עם ראשו של פוסידון משקיף מעל. הדי־ג'יי המפורסם משתיק את המוזיקה באמצע המיקס, וכל הסובבים קופאים במקומם.

מרגו מושלת בחדר, בשדה הקרב שלה. היא סופגת את ההערצה, מכחכחת בגרונה ומחכה עד שהדממה מתחילה להיות מביכה. היא נהנית מזה. מהמשחק, ממאבקי הכוח. כולם יודעים שמרגו דה לורן ניזונה מתשומת לב. ג'ולס סוקרת את החדר המלא מאות פרצופים מרותקים ומשתוקקת לצעוק, מטומטמים, היא משחקת בכם!

הכול מבוים לעילא, כמו תפאורה באולפן קולנוע. החצר המעוצבת בראוותנות והדֶק המקיף את הבריכה מלאים ציורים שמוקמו בקפידה בין פסלי קרח עצומים ומאות נרות מוזהבים. המלצרים, כולם בחורים צעירים ושריריים בג'ינס שחור צמוד וגופיות לבנות, מסותתים ומבריקים כמו רקדני צ'יפנדייל. אפילו מזג האוויר משתף פעולה. חם מהרגיל בלילה החורפי הזה, והרוח קלה כמו בהתאמה אישית. הכול מושלם מדי. ג'ולס נאנחת מעומק הלב. משהו חייב להשתבש.

"ערב טוב וברוכים הבאים," פותחת מרגו. "אני מרגו דה לורן, ואני מאושרת להיות איתכם כאן הערב." היא לא זקוקה למיקרופון. קולה העשיר מהדהד, המבטא הבריטי מהוקצע ומוקפד, משקף את מוצאה המיוחס. "זאת השנה השמונה־עשרה שגלריית דה לורן מציגה ב'ארט באזל'. התערוכה הזאת חשובה לי במיוחד, כי היא לא סתם תערוכה — היא קרובה ללבי." היא מצביעה על הציור הענקי שניצב מכוסה מאחוריה, וכל המבטים עוקבים אחריה. היא מחזיקה את הקהל בכיס הקטן שלה. "הציור הזה נעדר מהאוסף המשפחתי שלנו כבר שמונה עשורים. עד עכשיו..." שתיקה טעונה משתררת כשמרגו מקיפה בתנועת ידה את החצר ההומה ופונה אל העוזרת האישית שלה, הלבושה בשחור מכף רגל עד ראש. "תחשפי אותו."

הכיסוי מוסר במשיכה דרמטית וג'ולס מביטה בהשתאות בבד העצום. גל הלם מכה בה, כאילו נכנסה למסעדה וגילתה שמחכה לה מסיבת הפתעה. אולי היא מדמיינת, אבל מרגו מחייכת אליה מעל הדוכן, חיוך כספיתי שמשתנה עד מהרה לגיחוך. הדם גועש בעורקיה של ג'ולס; הזעם גואה בה. הציור הזה לא שייך לה.

"שקרנית!" צורחת ג'ולס במלוא גרון, אבל שום צליל לא נשמע. קולה חלול. זיעה נוטפת במורד גבה ונספגת בשמלת המעצבים. זה לא קורה.

אבל זה קורה.

בתחילה נשמעות מחיאות כפיים אקראיות, ואז הן מתפשטות ומהדהדות, מחרישות אוזניים כמו אחרי הבקעת שער הניצחון בגמר גביע העולם בכדורגל. פניה של ג'ולס בוערות אבל ידיה קרות, כאילו משהו השתבש במד הטמפרטורה הפנימי שלה, והיא מבינה שהיא זו ששיחקו בה.

מרגו מתמוגגת ממחיאות הכפיים. מבטה הנוקשה מוצא שוב את ג'ולס. חיוכה הקפוא משדר שמחת ניצחון, ולקינוח גם אכלת אותה.

ג'ולס רואה את אדם נדחק בהמון ומנסה להגיע אליה. אבל לפני שהיא מספיקה להגיב, היא מרגישה נקישה חזקה על כתפה. היא מסתובבת ורואה בחורה בעלת פנים מחודדות בשמלת מיני לבנה מעור, צמודה כל כך שדרוש שפכטל כדי לקלף אותה. ג'ולס מזהה את "השוערת" שעמדה בפתח האחוזה וסימנה את האורחים ברשימה — היה ברור שזאת לא העבודה הקבועה שלה.

"בואי אחרי," מצווה האישה במלמול. כלומר עכשיו. רגליה של ג'ולס בקושי נושאות אותה. מבטה מזנק אל הקצה השני של החדר, מחפש את אדם, אבל הוא נעלם. לאן? ראשה מסתחרר. תחשבי, תחשבי.

תחושת הבטן אומרת לה לברוח בשיא המהירות, אבל היא יודעת שמוטב שתציית, אחרת... האזהרה מרחפת כמו ענן שחור מעל ראשה. ג'ולס הולכת בעקבות האישה, יוצאת מהחצר דרך דלת צדדית נסתרת ויורדת במדרגות הצרות אל הלא־נודע. לפני שהיא מספיקה להבין מה מתרחש או לשנות את דעתה, מישהו חוטף את התיק שלה ודוחף אותה בכוח למושב האחורי של מכונית ממתינה.

היא מסתובבת לרגע, ורואה דרך החלון האחורי המוכהה את ה"שוערת" עומדת בצללים המזגזגים של עץ דקל מואר. פתאום, ללא התראה, ברדס מושחל מעל ראשה וידיה נקשרות. כשהמכונית יוצאת לדרך, האוויר נוטש את ריאותיה והיא חשה כאילו ראשה נפרד מגופה. היא יושבת דרוכה על מושב העור המיוזע. למה היא לא ברחה או צרחה כשעוד היתה לה הזדמנות? האם הציור הארור הזה ראוי שתקריב למענו את חייה ואת חיי האנשים שהיא אוהבת?