האמונה החיה

 TheLivingFaith_to_ePub-7

לחיות אמונה

מאת הרב זאב קרוב

TheLivingFaith_to_ePub-8 שיחה ראשונה

לחיות אמונה

להיפגש עם ריבונו של עולם

פתיחה: אמונה - מפגש עם הקב"ה

ביקשתם ממני שניפגש ללמוד יחד למטרה "אחרת וחדשה", ולא ללימוד אמונה "רגיל". הלימוד האמוני המוכר לנו מתחיל בדרך כלל בספרי יסוד, או בסוגיות יסוד, בכללים הרחבים והמקיפים שבתוך עולם האמונה, או תורת האמונה. לעומת זאת, הבקשה שלכם היא ללמוד את תורת האמונה החיה, האמונה שמנחה ופועמת בתוך החיים שלנו יום יום, איש איש וחייו הפרטיים והמיוחדים לו. נדמה שאמונה כזו היא בחזקת נעלם. איפה הספרים שמטפלים בה? היכן ההדרכות לגידול ילדים באמונה? לאמונה שאיתה הולכים לעמוד בתור במכולת כל יום מחדש? האם במצבי החיים הרגילים והפשוטים אין צורך באמונה בה'?

לא פחות מכל לימוד שצריך להקדים לו תפילה, אני חושב שבאמת גם לפני הלימוד המיוחד שלנו צריך להתפלל. "והאר עינינו בתורתך, ודבק לבנו במצוותיך". התורה היא תורת חיים ולשם אנו מכוונים. נתפלל שבאמת תהיה סייעתא דשמיא והשראת שכינה בדברים שלנו.

תוך כדי הנסיעה לכאן דיברנו על "לחיות אמונה", ואמרתי לעצמי שאולי באמת "נתפוס טרמפ" על הימים המיוחדים שלפנינו - יום העצמאות ויום ירושלים. ננסה להתרומם על הגל שלהם להבנה עמוקה יותר של אמונה, ביחס לחיים. הנה שאלה למחשבה: אמירת הלל ביום העצמאות - האם היא קשורה לאמונה? ואם כן - איך?

כדי לענות על השאלה צריך להבין מהי אמונה, ולשם כך אזכיר את המונח "יסודות האמונה".

מהם "יסודות האמונה"? מהם "יסודות" בכלל? יסוד הוא "בניין אב" שמקפל בתוכו ומקיף את כל סוגי המציאות בחיים. המושג "יסוד" בא לומר: יש לי פה רעיון אחד מרכזי, שבעזרתו גם כשתפגוש מצבים שונים ומשונים - תדע איך להיפגש איתם נכון. כי באמת, "אמונה" היא מילה יפה מאוד, אבל איך היא מתבטאת במצב כזה? ומה משמעותה במצב אחר? אין ספור שאלות! אני צריך לדעת "לתפוס את השור בקרניו".

אם נשים לב, היסוד לא בא במקום הפרטים, והוא גם לא מנסה לדבר בשפה של סיטואציות ומקרים פרטיים. אלא שלאור העיקרון המובע ביסוד, נוכל להיות די בטוחים בכך שנצליח לעקוב אחריו גם בין המון הגוונים הפרטיים. היסוד הוא המגדלור שלנו.

בכל תחום בחיים - אמוני, הלכתי או מעשי - עלינו לנסות להגיע אל אותו בניין-אב שיאפשר לנו להיפגש עם הנושא שלנו במצבים שונים. אם כך, האמונה עצמה - מהו העיקרון היסודי המרכזי שלה, שהוא יסוד כל היסודות? מהו בניין האב שממנו אני יכול להשליך על הכול ו"לחיות אמונה" בכל מצב? וכמו שאמרתם, אכן, זו שאלת השאלות ביחס לאמונה - האם היא נוגעת לחיים שלנו, או אולי רק למחשבות?

"אמונה" היא מילה גדולה מאוד, אפשר להכניס בה הרבה, אבל הייתי אומר זאת בצורה פשוטה: אמונה היא המפגש שלי עם הקב"ה. אני תמיד עושה הבחנה: יש "לדבר על -", ויש "להיפגש עם -". אנחנו צריכים גם "לדבר על -", אבל דיבור הוא תמיד משהו "מת" באופן יחסי, הוא קצת מגושם, חומרי. "לדבר על -" זה מבחוץ. זהו ניסיון להחליף את המציאות במילים.

"להיפגש עם -" זו מציאות אחרת. אני יכול לדבר על כך שחשוב לחיות, ויש עוד דבר: אני חי. אני נושם. זוהי קומה אחרת של חיים. אמונה היא מפגש עם הקב"ה.

אבל כשאני אומר שאני רוצה ללמוד איך נפגשים, יש לי כאן בעיה לא פשוטה. הקב"ה הוא המציאות האלוקית, אין לו גוף ולא דמות הגוף. הוא "משהו מופשט", שלבני האדם קשה מאוד לעכל. עצם המציאות האינסופית הזאת קשה לעיכול, קל וחומר אם אני רוצה להיפגש איתו. אני בבעיה כפולה ומכופלת: איך אני באמת מסוגל להיפגש עם דבר שאני אפילו לא יודע לומר את שמו?

זה באמת לא פשוט. קל וחומר כשאנו שואפים כל כך, כמו שאמרתם מקודם, להיפגש איתו בכל מציאות החיים שלנו. אני לא רוצה לפגוש אותו רק ב"פינת הדת", איזו פינה בחיים שמוקדשת לו. אני רוצה "להסניף" את זה בכל מערכת החיים שלי! אז אני רוצה להתחיל את הבירור מהמקום בזמן שאנחנו נמצאים בו: יום העצמאות, ולפני כן - יום השואה.

לאן אנו שואפים באמירה "מפגש עם הקב"ה"? אני חושב שמבחן האמונה הגדול ביותר של הדורות האחרונים הוא יום השואה ויום העצמאות. אין מבחן אמונה גדול יותר מהיומיים האלה. זאת אומרת, אני מעריך שחגגתם גם את ליל הסדר ואת חג הפסח, נכון? עשיתם משהו כזה. סליחה שאני אומר את זה כך, זה לא כדי להקטין. אז בסדר, כתוב בתורה שבעה ימים - מה תאכל, מה לא תאכל, מה מותר, מה אסור, ואנו עושים זאת. אנחנו דתיים ועושים את זה. אבל זה לא מבחן גדול. לא צריך להקטין את זה עד כדי כך, אבל באמת איפה השאלה המרכזית? מהי שאלת האמונה המרכזית? שאלת האמונה המרכזית היא האם אני פוגש את הקב"ה בכל המציאות, ולא רק אם מילאתי כראוי את חובותיי כלפיו.

אגדיר זאת בשפה דתית יותר: האם באמת אני מכיר בכך שכל מה שקורה מסביבי, כל המציאות, זו שאני נושם אותה וזו שלא; זו שאני רואה אותה וזו שלא; זו שקורית, וזו שהייתה יכולה לקרות אבל איננה קורית - היא "מאת ה' היתה זאת"? "שהכול נהיה בדברו"? זו שאלת האמונה. הקב"ה הוא לא סעיף נוסף במציאות, הוא לא איזו נקודה מעשית, אירוע היסטורי כלשהו במציאות. זה לא אלוקים. זו עבודה זרה, זו לא אלוקות. אלוקות זה "אין עוד מלבדו". אלוקות זה שהכול רק הוא. השאלה היא, האם באמת אני חי כך את המציאות? האם אני באמת מבין כך את המציאות? זה המבחן שלי. ולכן אני חושב שמבחן האמונה הגדול והקשה ביותר נמצא ביום השואה וביום העצמאות.

האמונה כתגובה למציאות

מדרש תנחומא בסוף התורה, ממש בשורות האחרונות, מביא הגדרה מדהימה, בלתי צפויה, בהבחנה שבין צדיק לרשע. מיהו צדיק ומיהו רשע? אומר המדרש: "רָשָׁע בְּחַיָּיו חָשׁוּב כְּמֵת, מִפְּנֵי שֶׁרוֹאֶה חַמָּה זוֹרַחַת וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ יוֹצֵר אוֹר, שׁוֹקַעַת וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ מַעֲרִיב עֲרָבִים, אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ עָלֶיהָ. אֲבָל הַצַּדִּיקִים, מְבָרְכִין עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וְשֶׁרוֹאִין וְשֶׁשׁוֹמְעִין. וְלֹא בְּחַיֵּיהֶם בִּלְבָד, אֶלָּא אֲפִלּוּ בְּמִיתָתָן מְבָרְכִין וּמוֹדִין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא". חפשו ב"שולחן ערוך", הרי אתם בישיבה ויודעים מה זו הלכה: חפשו איפה כתוב שאדם שרואה חמה זורחת או חמה שוקעת חייב לברך ברכה כלשהי. אין דבר כזה.

מה חז"ל מתכוונים לומר לנו ב"חמה זורחת וחמה שוקעת"? זה לא סתם שהם לקחו חמה זורחת וחמה שוקעת. כי חמה זורחת וחמה שוקעת זה אור וחושך. זה טוב ורע. זה לא סתם מקרי. האם אדם, בכל מציאות בחייו, לטוב ולמוטב - מכיר בכך? האם זה מדליק לו את הנורה: "אה! הנה ריבונו של עולם מדבר איתי, ריבונו של עולם פועל בי, ריבונו של עולם עושה"? זה המבחן הגדול של האמונה, שלמעשה אתם ביקשתם אותו, כפי שפתחנו את פגישתנו. אתה לא יכול לעבור הלאה, לדלג, להעלים עין ממעשה שקורה במציאות. קל וחומר כשאתה מדבר על משהו בומבסטי, משהו מהפכני. השואה - מוות של מיליוני יהודים - איננה "עוד איזה אירוע". אתה לא יכול לבוא ולומר - "קרה". אם אתה אומר כך - אתה כופר. אתה אומר: אין אלוהים. אתה אומר לו: אלוהים, אתה לא משחק בליגה שלנו. מסתדרים בלעדיך, אתה לא שייך לסיפור שלנו. כן, כמו הבדיחה הזאת על אחד שחיפש וחיפש מקום חניה, והתפלל: "ריבונו של עולם, אם תעזור לי אני מבטיח לך..." ובאותו רגע הוא קולט שמישהו יוצא - "אה, ריבונו של עולם, עזוב, זה בסדר, כבר הסתדרתי"...

אותו הדבר גם בהקמת המדינה. אחרי אלפיים שנה עם ישראל חוזר לארצו. אם אתה מסוגל להתעלם, קרי - אינך מאמין. אתה לא מחובר לריבונו של עולם. פעמים רבות אני אומר זאת לרבנים חרדים: תאמרו הלל ביום העצמאות או לא תאמרו, זה לא מעניין אותי. עשו מה שאתם רוצים - אבל הַחליטו דבר אחד, שאתם מגיבים לקב"ה. איך? יש לכם את הדרכים שלכם, זה לא מטריד אותי. אותי מטריד שאתם מסוגלים לעבור את האירוע הבומבסטי הזה ולא לצאת מגדרכם, ולא לומר: ואוו! הקב"ה פועל פה, ולא רק שהוא פועל פה, הוא מדבר איתי! הוא לא מדבר עם מישהו מחוץ לכדור הארץ. הוא פועל בשבילי, אחרת מה הוא עושה פה? מה אני עושה פה?

אני חושב שזו דרגת האמונה הגדולה ביותר. בלשון פשוטה הייתי אומר: מאמין זה מי שמגיב. אמונה היא תגובה. כשאני לא יכול לדלג הלאה ולהתעלם, אני מכיר בכך שכל מה שקורה וכל מה שפועל וכל מה שנפעל - אלו הם רמזים שרמזו לי, ואני מוכן להירמז. זה הקב"ה שמדבר איתי, ולא עם אף אחד אחר. טוב, בטח גם עם אחרים, אבל זה לא משחרר אותי מלהתייחס, לא פוטר אותי מלהכיר שהאופן שבו הרמז פגש אותי הוא ייחודי לי ומיועד דווקא אליי. איך הוא מגיע אליי? דרך המציאות. המציאות הכללית, המציאות הפרטית, זה לא משנה כרגע. אבל זה לא משהו שאני יכול לדלג עליו, כי אי אפשר לדלג על הקב"ה. הוא פועל את הכול, והוא זה שמניע את הכול, בגללו יש הכול, דבר לא נעשה במקרה, ודבר לא נעשה לריק.

זהו היסוד של הבנת האמונה. זהו האמון, הקשר, הדבק שבינינו לבין הקב"ה. בהכרה שהקב"ה "מנְשים" אותנו, שהוא מחיה אותנו, הוא נותן לנו חיים, הוא פועל בכל דבר ודבר, באין מקרה. כל התופעה של הגאולה, שיבת עם ישראל לארצו - זה הוא שפעל. נקודה. זה לא קשור לאף אחד מאיתנו שעשה "שכיבות סמיכה" כדי שהגאולה תבוא. זו טעות עצומה.

סימני אמונה, ואמונה חיה

הרב צבי יהודה זצ"ל דיבר רבות על ההבדל בהשבת אבידה בין "טביעות עין" לבין "סימנים". יש שתי אפשרויות לקבל אבידה. אפשרות אחת היא סימנים. אבל סימנים זה "בערבון מוגבל": אני בא ואומר: הסוודר הזה שלי! אתה יודע מניין לי שהוא שלי? כי בצד הימני, בפינה השמאלית למטה, יש חור עגול. מסתכלים, ומה? יש חור עגול. האם זה בוודאות שלי? לא! יכול להיות שגם למישהו אחר יהיה אותו הדבר. זה סימנים. סימן הוא מפגש חיצוני עם הדבר, זה לא מפגש פנימי, אמיתי, מהותי, עם הדבר.

טביעות עין היא משהו אחר. תלמיד חכם מקבל את האבידה בטביעות עין. הוא לא חייב לתת סימנים, אולי הוא גם לא יכול. אבל שלא כמו "איש הסימנים" - הוא יכול לומר: זה בדיוק זה, זה שלי. מאיפה אתה יודע שזה שלך? כי זה מפגש שלם של מציאות חיים. החפץ הזה הוא חלק בלתי נפרד ממציאות החיים שלי.

דווקא לעולם הנשמתי, הרוחני, יש אפשרות למפגש שלם עם החיים והמציאות. כאן צץ אחד הדברים האבסורדיים בנושא: רוב בני האדם הם "אנשי סימנים", ועם זאת, רובם כל כך ודאיים. אך הרי ודאות באה ממקור של אלוקות, הרי מנין לך שזה ודאי? איך אתה יודע שזו אמת? מאיפה אתה בכלל לוקח את המושג "אמת"? הלא אתה כשלעצמך רק סובייקטיבי - נראה לך, אתה חושב, אתה "נותן בהם סימנים" - איך הצלחת להפוך ערימת סימנים לוודאות?! אבל רוב בני האדם ודאיים מאוד. "מה, אני? אני אומר אמת! בוודאי! מאה אחוז!". למה? מה פשר האבסורד הזה? כי יש איזה כוח פנימי, כוח אמוני, אלוקי, שנותן לך תחושה שיש אמת, שחייבת להיות, ואתה כוסף אליה. אז אתה מדמיין שההשערות, הסימנים וההוכחות שלך מספיקים, שהם האמת. אתה יכול ליפול בזה, אתה יכול לטעות בזה. יש לנו הרבה מבחנים שאנחנו נבחנים בזה.

גם השאלה: "האם אנחנו באתחלתא דגאולה או לא באתחלתא דגאולה?" היא טעות, היא נובעת מחוסר הבנה. כי אם אני מחפש חיזוקים וראיות לזה או לזה, אני חי בעולם של סימנים, סימני שאלה. אבל אנחנו לא בעולם של סימנים, אפילו לא סימני קריאה. אנחנו בעולם של עובדות, של חיים. זוהי אמונה. המפגש שלנו עם הגאולה הוא מפגש של ודאות. לא מפני שהיו בארץ שישים ריבוא "ככתוב במקורות", קמה המדינה. זה "וורט" נחמד כדי לחזק, אבל את הגאולה אנחנו פוגשים בוודאות כי אנחנו נושמים את החיים, את מציאות החיים הזאת. אחרי אלפיים שנה עם ישראל חזר לארצו, יש לו מדינה, הוא מנצח במלחמות. התורה מתפתחת פה בצורה שלא הייתה כמותה אלפי שנים. אז אנחנו "נפגשים עם -", לא "מדברים על -". זו אמונה.

אמונה היא מצב כזה שאני מגיע ל"מפגש עם -". לפעמים אני שואל את עצמי, איך אני מגיע לזה? לפעמים אני מרגיש שלא הגעתי לשם עדיין. נכון, אלו שאלות שצריך לברר ולבדוק - איך אני באמת מגיע? איך אני מטהר את העולם הפנימי שלי, עד שאני נפגש בצורה נכונה באמת עם הדברים? על זה נדבר - על העקרונות של המפגש הזה, על השערים שמכוונים אותי להיכנס אליו נכון.

תלמיד: הרב, התבלבלתי. לכאורה עכשיו בדבריך תיארת סימנים: "התורה מתפתחת", "כל עם ישראל חזר"... אלו רק עוד סימנים, לא?

הרב: נכון, ולא נכון. כל זה יכול להתקבל כסוג של סימנים, נכון. אבל גם לא נכון, כי זה לא "רק סימנים". בכל מציאות החיים שלנו יש שתי קומות. היסוד המרכזי הראשון שנדבר עליו בהרחבה קשור לזה. כל מפגש שלנו, עם כל דבר, יכול לבוא בשתי קומות - "אחת דיבר אלוקים, שתיים זו שמעתי" (תהלים סב, יב). הוא יכול לבוא כמשהו טכני מאוד, חיצוני יותר, והוא יכול לבוא ממקום אמיתי, פנימי. למען האמת, המפגש יכול גם לבלבל אותנו מאוד.

לדוגמה: כשאני בא להחליט עם מי אני בונה בית, עלול להיווצר מתח לא פשוט. האם באמת כשאני עומד להחליט ולומר "זאת - איתה אני עומד לבנות בית!" זה ודאי לי? האם זה קול מבפנים שקורא אליי? או, כמו שאמרנו, "עשיתי סימנים"? זה מתח לא פשוט... ואדם צריך לבנות את עצמו בצורה כזאת שהוא באמת יֵדע לקרוא פנימה יותר, ולהתלהב או להתרשם פחות מהמציאות החיצונית. אנחנו נדבר על זה הרבה, כי זה היסוד המרכזי בעיניי למפגש עם החיים, ולמפגש עם ריבונו של עולם.

תלמיד: אם כך, למה הגמרא אומרת שהזכות לטביעות עין במציאה נתונה רק לתלמידי חכמים? "מפגש עם -" הוא דבר בסיסי, הוא שייך לכולם, והרי לצערנו לא כולנו ברמה של תלמידי חכמים.

הרב: ההגבלה של תלמידי חכמים לגבי טביעות עין וסימנים, היא בדיוק בגלל הקושי הזה! זאת אומרת, לכולם, עקרונית, ישנו הכוח הזה. הפסוק אומר: "לאדם מערכי לב" (משלי טז, א). לכל אחד יש מערכי לב. הגאון מווילנא מסביר כך: כשאדם רוצה לדעת משהו בוודאות, כיצד הוא ידע? - אם יש נביא, והנביא פעיל וזמין, פנוי לשאלות, הוא הולך לנביא ואומר לו: רבנו הנביא, האם זה מה שנכון לעשות? ומקבל תשובה סופית, באחריות. מה קורה כשאין לנו נביא, או כשהנביא לא עונה? אומר הגר"א: "לאדם מערכי לב, ומה' מענה לשון". יש שני מצבים: מצב אחד - "מה' מענה לשון", יש לך נביא, והוא נותן לך את ה"אוקיי". אבל כשזה לא קיים, יש מצב שני - "לאדם מערכי לב", ולכל אדם ישנה רוח הקודש הפנימית שלו. אולם יש בזה סכנה. זה לא פשוט, אולי אני מתבלבל. איך אני יודע שאכן זה בא מהמקום הנכון? לכן, היות שאנחנו יודעים שלאדם יש נטיות שונות, יש לו יצרים וחולשות - אנחנו לא יכולים להפקיר את זה, ולתת לכל אחד "צ'ק פתוח": תרגיש, תחוש, תקשיב לעצמך... וכן הלאה. יתרה מזאת, אנחנו יודעים בעליל שדווקא המציאות הזאת, של "ההקשבה הפנימית" כביכול, עומדת בעוכרנו כשאנחנו מתבלבלים. רק תלמיד חכם בנושא אבידה קיבל נאמנות שלא ייתן לעצמו להתבלבל.

יש פסקה מפורסמת של הרב קוק ב"אורות התורה" (יא, ב) על כך ש"האדם הישר צריך להאמין בחייו". צריך לדעת שהקב"ה נטע בנו יושר. יש לו אינטרס שנהיה ישרים. אמנם יש יצרים, יש טעויות, אך אז "התורה צריכה שתהיה נר לרגליו, שלא תתע נפשו בתוהו לא דרך". הקב"ה נתן לנו עזרים תומכים, שלא ניפול בפח יתר על המידה, כי בדרך יש סכנות. ולכן תלמיד חכם, שהוא איש אמת, יש לו נאמנות שהוא אינו מזייף בהקשר הזה. אבל המעמד התמידי הוא "האדם הישר"! אדם צריך לבנות את עצמו כך שבאמת מתוכו, מתוך חייו, מתוך המפגש עם חייו, מתוך המפגש עם ריבונו של עולם, הוא "שורק" את היושר, "שורק" את האמת, "שורק" את הנקודה הנכונה.

מבחן האמונה

תלמיד: ישנו פער גדול בין הרצוי לבין המצוי. הרי לרוב זה תלוי בנו, בעיניים שלנו, אם לראות פנימה או לא, וזה די "דפקט" אצלנו... אנחנו לא יכולים לעשות את זה. לדוגמה, החרדים מצפים לגאולה, אבל לא רואים אותה גם כשהיא מתרחשת מול עיניהם. הם מצפים שהטוב האלוקי יופיע בדרך אחרת. הלוואי שיכולנו להיות ישרים, אבל זה לא עובד.

הרב: נכון, זה המבחן הגדול שנדבר עליו: איך אני בונה את עצמי בצורה כזו שאני נאמן לקב"ה, ולא הקב"ה נאמן לי, חלילה. אני עובד אצלו, ולא הוא עובד אצלי. זה באמת מבחן גדול מאוד, מבחן של יושר, של ענווה, של אמת. בהחלט.

אבל הרשה לי, במחילה, לומר לך שהלכת למקום קל יחסית, למצב שבו ציפיתי שהגאולה תבוא בצורה מסוימת, והיא לא באה. נו, שוין, כבר אלפיים שנה היא לא כל כך באה. אבל למה שלא תשאל אותי על אדם שמצפה להיות בריא ופתאום יש לו מחלה? זה האל"ף-בי"ת של חייו! איך אני נפגש עם הקב"ה במצב כזה? זה מבחן גדול מאוד להבנת האמונה ולהבנת הקשר בינינו לבין הקב"ה. ובאמת יש לנו כאן יסוד גדול מאוד, יסוד של ענווה. זוכרים שדיברנו על כך שאני מגיב, לא מדלג, לא רק משאיר לקב"ה "פינה" בחיים? שאני מקבל שהוא עושה הכול, ושהכול בשבילי, האור וגם החושך? לזה אני קורא עכשיו "ענווה". לא אתה הוא מי שאמור להכריע מה נכון ומה לא נכון. לא אתה הוא זה שקובע מה אמת ומה אינו אמת. אלא אתה מתחבר אליו, אתה פועל עם אל. אתה לא "פועל את אל", חלילה, אתה פועל איתו. זה הבדל עצום, נכון?

הדוגמה שנתת לגבי הגאולה, היא נפלאה. אם אני נמצא בעמדה שאני "בעל הבית", ברמה כזו או אחרת, אני אומר לריבונו של עולם בשקט: התבלבלת, סליחה, ככה לא מביאים גאולה לעולם, לא יכול להיות. אבל אם אני בעל אמונה, קרי - ריבונו של עולם הוא האמת, הוא הכול-יכול, הוא היושר - הרי שאני מיישר קו אליו, ולא הוא צריך ליישר קו אליי. אז גם אם חילוניים מביאים את הגאולה, וגם אם להט"בים מביאים את הגאולה, זה לא "סיפור גדול" בשביל ריבונו של עולם. הוא מוביל! עכשיו, אולי יש שאלה נוספת: מה אני צריך לפעול פה? מה תפקידי? זו כבר שאלה מצוינת, אבל גם התשובה לשאלה הזאת איננה מתחילה בי, ולא בהבנה שלי.

אני בכוונה נותן דוגמאות מדברים מבולבלים ומבלבלים כיום, בכל התפיסה האמונית. צריך לדעת, שכל התפיסה האמונית היא תמיד מבלבלת מאוד. בשטחיות הכול נפלא, חלק. אבל כשמגלים רצינות אמונית, דווקא אז זה נעשה מבלבל... כך כתוב במדרש שיר השירים (ב, ח): "קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא, זֶה מֹשֶׁה. בְּשָׁעָה שֶׁבָּא וְאָמַר לְיִשְׂרָאֵל, בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה אַתֶּם נִגְאָלִין, אָמְרוּ לוֹ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, הֵיאַךְ אָנוּ נִגְאָלִין, וְכָל מִצְרַיִם מְטֻנֶּפֶת מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלָּנוּ?! אָמַר לָהֶם, הוֹאִיל וְהוּא חָפֵץ בִּגְאֻלַּתְכֶם, אֵינוֹ מַבִּיט בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלָּכֶם, אֶלָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים. וְאֵין הָרִים אֶלָּא עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים".

לכאורה זה הפוך ממה שאנחנו רגילים לחשוב, אבל ריבונו של עולם אומר: חבר'ה, יש לי תפיסת עולם, יש לי אג'נדה, יש לי נרטיב משלי, ואני אוביל את זה, נקודה. אני מוביל את העסק. זו אמונה - "שהכול נהיה בדברו", לא בדברינו. הוא בעל הבית. זה יסוד ההכרה של האמונה, ומכאן האופטימיות שלה. אנחנו לא פסימיים, אנחנו אופטימיים, כי אנחנו מבינים שיש בעל בית. ומה נעשה אם המציאות הנוכחית נראית בעייתית יותר, לא חשבנו שכך יהיה, רצינו אחרת? - זו בדיוק שאלת האמונה: איך אתה נפגש עם ריבונו של עולם, ולא בורח מה"דייט" כשראית איך הוא נראה... אם אתה מכיר במציאות של ריבונו של עולם, בכל צורה שתיפגש איתו, זה יהיה מפגש טוב. גם במציאות הקשה ביותר זה מפגש טוב. זה מפגש של שמחה: "עבדו את ה' בשמחה". זה לא סתם. אם אתה מאמין בריבונו של עולם, אינך יכול שלא לשמוח. הקב"ה הוא טוב, הוא מחפש להיטיב. לך זה נראה אחרת? בסדר, אני מבין, אתה מרגיש שכואב לך בעצבים, בסדר, נכון. זה מבחן.

על הכאב והעצב

תלמיד: עובדה היא שיש מקום בהלכה לעצב.

הרב: נכון, אך עם גבולות ברורים מאוד ועם "כותרת-על": "חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה בְּדַעַת שְׁלֵמָה וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה. כִּי הָרָעָה לְעוֹבְדֵי הַשֵּׁם הִיא שִׂמְחָתָם וְטוֹבָתָם, כֵּיוָן שֶׁמְּקַבֵּל מֵאַהֲבָה מַה שֶּׁגָּזַר עָלָיו הַשֵּׁם. נִמְצָא שֶׁבְּקַבָּלַת רָעָה זוֹ הוּא עוֹבֵד אֶת הַשֵּׁם, שֶׁהִיא שִׂמְחָה לוֹ" (שולחן ערוך, או"ח רכב, ג). חד משמעי. לא מתבלבלים. העסק ברור. קריאת כיוון ברורה. ובאמת זה מבחן גדול של אמונה. כי בשעה שהולך לי טוב והכול בסדר, ברור שיהיה לי קל להודות לו, ולומר: בורא עולם הוא טוב ומטיב, והכול רצונו. אך בשעה של משבר, כבר לא ברור לי כל כך שהוא טוב ומיטיב.

חלק מהכרת האמונה הוא שהקב"ה טוב לכול "ורחמיו על כל מעשיו" (תהלים קמה, ט), "עולם חסד יבנה" (תהלים פט, ג), ושכל עניינו בעולם הוא הטבה. זה יסוד היסודות שלנו, ולכן אני לא מתבלבל גם אם קשה לי. גם אם זה נראה לא טוב - אני מבין מי מוביל, ולאן. זה יסוד האמונה, וזה גם המבחן הגדול של האמונה. כשהכול הולך טוב - זה מבחן שטחי. מבחן האמונה אומר שאכן, הקב"ה "עושה שלום ובורא רע" (ישעיהו מה, ז). הרע הוא חלק מהרצון של הקב"ה לשלמות בעולם. הוא חלק מההטבה. צריך להעמיק עוד, אבל זה השורש. למשל, אם אתה מגיע לצבא וכולם מחייכים אליך, זה יפה מאוד. אבל כשהמפקדים כבויים וקשים - האם אתה עדיין מבין שיש לך מצווה גדולה, ומגמה גדולה, ושליחות גדולה בצבא? וככה זה יהיה לאורך כל החיים! כשנולד ילד בריא, קל מאוד לבוא ולברך "הגומל" ו"שהחיינו", נכון? זה פשוט מאוד. אבל כשפתאום יש בעיות עם הילד, אתה מיד שואל את ריבונו של עולם: ככה אתה מביא ילדים לעולם? ועוד לי? אני בוודאי צדיק... זו שאלה אנושית, אינסטינקטיבית - אך בדיוק פה המקום להכרה שזה לא מקרי, ושזה בא ממקור הטוב. זה כל הסיפור שלנו, כל הבשורה של יציאת מצרים לעולם אומרת: רבותיי, עם המראה הכי כושל בעולם, של עובדי עבודה זרה, "ואת ערום ועריה", וחטא העגל - אתם העם שלי, ואתם ההופעה האלוקית שלי בעולם, וזה בכלל לא מותנה בהתנהגות שלכם. תתרגלו...

יש מין נחמה כזאת שאומרים - ויש בזה צדק בוודאי - תראה, בסוף הכול יתהפך לטובה. אני בכלל עוד לא שם, הרבה לפני כן. כי הטוב האלוקי לא מותנה אצלנו בכך שבסוף יהיה רק טוב. אנחנו לא מעמידים את הקב"ה במבחן. ברור לנו שעכשיו טוב. כואב לי? נכון, יש גם אבלות, אבל כשכואב לי זה לא אומר שלא טוב. כואב לי, וזה אומר שיש בכאב הזה מהלך של ברכה, של הטבה. זה יסוד האמונה.

תלמיד: אם כן, כשכואב לנו - האם זה חיסרון באמונה?

הרב: שאלה טובה. יש בחז"ל דיונים רבים על השאלה איך לקבל ייסורים באהבה. אבל אני אומר שבבסיס, הכאב עצמו גם הוא יצור כפיו של הקב"ה. זאת אומרת, כאב לא בא משום מקום. הקב"ה יצר את האדם בצורה כזו, שמצד אחד יש בו הרבה הנאה והרבה שמחה, ומצד שני השמחה יכולה להיעלם, והוא צריך לעמול עליה כשהיא מתמעטת. הנאה היא יסוד בחיים שלנו: "וברא בו בריות נאות ואילנות טובים ליהנות בהם בני אדם" (ברכת האילנות). ברור שהקב"ה יצר את גוף האדם ונפשו בצורה כזו שיש בהם הנאה. הקב"ה רוצה שתיהנה. הנאה היא חלק מהמפגש שלנו עם ריבונו של עולם. "ברכות הנהנין" - לא סתם לקחו מילה חומרית, גשמית, והכניסו אותה לכל מקום בתורה, כי באמת זה חלק מההופעה האלוקית במציאות. אז למה זה לא כך כל הזמן? למה לא כל הזמן אני מרגיש את זה? שאלה. פה יש לאדם הרבה מה לעבוד. שמחה היא פרי של אמונה. אני מזכיר תמיד שגם כשנאמר "משנכנס אב ממעטים בשמחה" (משנה, תענית ד, ו) - יש פה חיוב לשמוח, גם בחודש אב. ממעטים, נכון, מלמדים אותנו פרופורציות. אבל אם אתה לא שמח, אתה חסר. מה חסר לך? אמונה. האם יכול להיות שהקב"ה פועל משהו ואין בו טוב ושמחה? לא יכול להיות.

תלמיד: אז למה למעט בשמחה בכלל?

הרב: למה למעט? כי המציאות בחיים בנויה לא רק משיאים, אלא מעליות וירידות. חלק מעולם האמונה הוא התגובה לאוקטבות השונות. זה בדיוק העניין, זה בדיוק מה שאמרתי - שואה ויום העצמאות. התגובה מראה שאתה לא איזה טכנוקרט, איזה רובוט שנוסע על מסלול ולא מסתכל ימינה ושמאלה. זו הבחירה החופשית שלנו. הבחירה החופשית שלנו זה שאנחנו שותפים, אנחנו ערניים למה שקורה, אנחנו מגיבים למה שקורה. אז אני לא יכול להיות בדיוק באותו מצב הרוח בכל מקום ובכל זמן. אני לא מדבר על מדרגות גבוהות שבגבוהות. אני מדבר בסך הכול על חיים כאלה שאנחנו ערניים למעשי הקב"ה ואנחנו יודעים שהקב"ה חרה אפו בנו. יש לו מה לומר לנו דרך ה'נו, נו, נו!', דרך המקל, ויש לו מה לומר לנו דרך השמחה והברכה.

איך להאזין לאוקטבות הללו - זה באמת תלוי בך. אני, עם כל הגידולים שיש לי, מי שלפעמים שם לב, רואה דבר מדהים: אחרי הכול, יש לי מחלה לא פשוטה. ומצד שני, יש לי המון ברכה בתוך זה. עכשיו - אני יכול להתעלם: ביום העצמאות נסעתי שבע שעות לתת שיעורים בכמה מקומות. על זה אתה שמח? יש לך מחלה! אבל כן, יש לי מחלה, ועם המחלה הייתי מסוגל לנסוע שבע שעות לתת שיעורים. אני שמח. הרופא שלי תמיד אומר לי: תקשיב, עשרים דקות דיברת לעניין? קרה לך נס! אתה לא מבין מה יש לך במוח! עשרים דקות הצלחת לעמוד ולדבר לעניין, ולא התבלבלת? קרה לך נס. אני שמח. אז אתה יכול לומר: ריבונו של עולם, תודה רבה, אבל לא תודה, לא רוצה מחלה ולא נס. אבל לא, זה חלק מהופעת האמונה, המפגש השלם עם ההופעה שלו ועם הכוחות שהוא נותן לך. זו לא אשליה, זו אמת לאמיתה. אני קם בבוקר, אני מניח את הרגל על הרצפה, ואני עומד. ואוו! אתה מצליח להיעמד? כן. וואו! אני מתמלא בשמחה. עכשיו - אני יכול לומר לעצמי בציניות: גם לפני שהיית חולה קמת בבוקר... נכון, נכון. אבל ציניות זה הפוך ממפגש, זו בריחה. אני יכול גם לבוא ולשאול בלי ציניות, עם כל הברכה שיש במחלה - למה הוא עשה את זה? בסדר, שאלה טובה, נדון איתו, אבל את השפע והברכה והטוב שהוא נותן, הוא באמת נותן לך. הוא נותן לך את זה בכפל עוצמות, שלא היית מצפה לראות בחיים רגילים, בלי מחלות.

אז כן, זה חלק מחסד ה', מהופעת ה', מהמפגש שלי עם ריבונו של עולם. זה מפגש עוצמתי יותר מהיומיום שהייתי רגיל אליו, כי אני מבין את הסיבוך והקושי של המציאות עכשיו, שגם אותה הוא זה שהביא עליי. אבל למה הוא הביא?! שלחתי לו פקס עם השאלה הזאת... יענה? יופי. וגם אם לא - זה לא משנה את המציאות. זה לא משנה את העובדה שזה באמת מה שהקב"ה מביא לנו.

ככל שאהיה מסוגל ליישר את המחשבה ואת הלב, אל מפגש עם גילוי ה' שבחיים, כך אמצא שהמפגש הזה מעיר את החיים, ומעלה אותם למקום אחר לחלוטין.

הפנמה מתוך מורכבות

תלמיד: הרב, ככל שאתה מדבר יותר על התעוררות החיים ועל כפל העוצמות שחשים בזמן המבחן - זה מעצים אצלי את השאלה שהתחלנו איתה, על האמונה בחיי היומיום. עוצמת התפילות של המועדים לא נמשכת לסתם ימי חול, למשל. איך ניתן להתגבר על השחיקה בעבודת ה'?

הרב: יפה, בדיוק לשם כך התכנסנו, כמו שאומרים, כי אנחנו רוצים להיות אמיתיים וישרים עם הדברים. תראה, שואלים אותי, גם אני שואל את עצמי לפעמים: למה פתאום אחרי שחלית, אתה מגיע למסקנות הכי פשוטות בעולם? ה"מודה אני" שלי היום זה לא אותו "מודה אני" שלפני ארבע שנים, לפני שגילו את המחלה שלי. למה הייתי צריך לעבור את זה? כדי לומר "מודה אני"?! שלכאורה, באמת זה כל כך טריוויאלי שאתה נושם, שאתה רואה, שאתה עומד בשיווי משקל? למה היית צריך להגיע לאן שהגעת, כדי שכשאתה אומר "מודה אני" אינך צריך אפילו לחשוב על המילים, זה פשוט פורץ מתוכך? זו שאלה.

כתשובה, אני אומר שני דברים. ראשית, בהבנה הפשוטה האנושית שלנו אנחנו מבינים שבקשיים האלה, במבחנים האלה, יש משהו שבונה עמוק פנימה. הפסוק אומר (מיכה ז, ח): "כי נפלתי קמתי, כי אשב בחושך ה' אור לי". אומר המדרש (שוחר טוב, תהלים ה, א): "אלמלא נפלתי - לא קמתי, לולי שישבתי בחושך - לא היה ה' אור לי". המהר"ל אומר בתחילת "נצח ישראל" (פרק א) שידיעת ההפכים אחת היא. זו אמירה פילוסופית ידועה. בכך הוא מסביר למה בספר שאמור לעסוק בגאולה הוא מדבר על הגלות. ידיעת ההפכים אחת היא, פירוש הדבר הוא שמהחושך אתה מבין טוב יותר את האור, כשאתה חולה אתה מבין טוב יותר את הבריאות. מתי אדם באמת מתפלל "רפאנו" בצורה שלמה? כשהוא קרוב למחלה, קרוב לחולי. אם כן, קודם כול זה הטבע של המציאות.

אבל יש משהו פשוט יותר, לפני "ידיעת ההפכים": הקושי באמת גורם לאדם התחברות, הבנה, הפנמה, ולא מרשה לו לצפצף כזרזיר ולומר מילים מן השפה ולחוץ. ההתמודדות מכריחה את האדם להיכנס פנימה ולחדור לעומק החיים. זה הרבה יותר קל ככה. סיפרתי אתמול בשיעור, שכאשר הודיעו לנו שהבן שלנו נפצע, הגיעו חיילים במונית לקחת אותנו לבית החולים. בנסיעה נתנו החיילים לכל אחד מאתנו בקבוק מים לשתות. אשתי סיפרה שהיא קיבלה את הבקבוק. ומה אדם באופן טבעי עושה כשהוא מקבל בקבוק מים? מברך "שהכול נהיה בדברו". והיא אמרה שהיא לא הייתה מסוגלת לברך. "שהכול נהיה"? זה מה שעשית לי? היא אומרת שהיו כמה שניות או דקות שהיא הייתה נתונה במאבק פנימי כזה: מה אני מברכת "שהכול נהיה בדברו" עכשיו? הוא עשה ככה לבן שלי! ואז, היא מספרת, היא אמרה לעצמה: את מברכת "שהכול" רק כשטוב לך? זאת האמונה שלך? ואז עם כל הקושי היא בירכה "שהכול נהיה בדברו". הבירור הפנימי והעמוק קורה במצבים מסובכים ביותר.

לבוא ולומר לריבונו של עולם: כל הכבוד לך, תודה רבה, אחרי אלפיים שנה החזרת את עם ישראל לארצו - מברוק! אני אפילו עושה "על האש" בשבילך - זה פשוט וקל. אבל אנחנו כבר יודעים שהעסק הוא מסובך כל כך, מורכב כל כך, רבגוני כל כך. הוא לא "חד וחלק", שפתאום "הוא אמר ויהי" וכל עם ישראל חוזר בתשובה. זה לא עובד ככה. זאת אומרת, שהיכולת להפנים, להעמיק, לדעת בתודעה פנימית את הדברים, זקוקה למורכבות ולהתמודדות איתה.

אם כן, טבע המציאות שמשלב מצבים קיצוניים יחד עם שגרה, מתאים מאוד לטבע שלנו. הטבע הפנימי זקוק ל"פירות" המובחרים שמולידים המצבים המסובכים, כדי למלא בכוחות שלהם גם את הימים האפורים. והימים הרגילים והסתמיים, לכאורה, נצרכים מאוד, הם עיקר המרחב של הפגישה המתמדת עם הקב"ה; כמו שהאמנות נחלקת להברקה של הרעיון האמנותי, וליכולת לפרוט אותה לפרטי הפרטים שהיופי ניבט מכולם יחד.

הפנים והחוץ

אנחנו נדבר על כך לא מעט, כי המורכבות של החיים מביאה אותנו ליסוד המרכזי שעליו נעמוד, השער הראשי ללב העניין של "לחיות אמונה" - היחס בין פנים לחוץ. לדעתי, מרכז העצבים של החיים שלנו ושל האמונה, הוא היחס בין פנים לחוץ. איך אני נפגש, איך אני שומע, איך אני לומד, איך אני בוחן כל דבר בחיים? כל דבר הוא כפול, יש פנים ויש חוץ, יש נגלה ויש נסתר. ואני אומר עכשיו משפט חריף מאוד: האמת נמצאת תמיד מתחת לפני השטח. תמיד מה שרואים כלפי חוץ איננו נכון. לדוגמה, אני מקיים הרבה סדנאות להורים בנושאי חינוך. אני אומר להם: דעו, תמיד מה שהילד שלכם אומר לכם איננו האמת. אמירה לא נחמדה, נכון? אבל אני גם מסביר להם למה. יש שתי סיבות: ראשית, ילדים לא יודעים לבטא בדיוק את מה שהם מרגישים וחושבים. שנית, לא תמיד נעים להם לומר את הדברים. לכן אתם צריכים לצאת מנקודת הנחה שכאשר ילד אומר משהו - מיד אתם צריכים להפעיל אצלכם מנגנון שחופר פנימה: מה באמת הוא רצה לומר? למה באמת הוא מתכוון? במובן מסוים, ככה אנחנו צריכים לגשת אל החיים.

מציאות החיים היא לעולם כפולה: "שתים זו שמעתי" (תהלים סב, יב). יש בה נגלה ונסתר, פנים וחוץ. ותמיד מה שאתה רואה כלפי חוץ איננו הסיפור כולו, בלשון המעטה. אם אני לא אלמד איך לחפור פנימה, אני בבעיה, כי גם האלוקות נסתרת - היא רוחנית, נשמתית. הגמרא אומרת (ברכות י ע"א): "מה הקב"ה יושב בחדרי חדרים, אף הנשמה יושבת בחדרי חדרים". זה נסתר, זה פנימי. כי כל דבר חיצוני הוא גשמי, הוא טכני, הוא חולף, הוא זמני. ואם אני לא מלמד את עצמי, ומאמן את עצמי, ומחנך את עצמי לקרוא פנימה, אני בבעיה. זה נכון בכל תחום בחיים, ובלימוד תורה זה קל וחומר בן בנו של קל וחומר. הזוהר (בהעלותך קנב, א) כותב, במילים שלי: "כמה טיפשים אלה שלומדים את הלבוש של התורה, את הצד החיצוני של התורה, ולא איכפת להם מה נמצא מתחת ללבוש". הוא נותן משל לאדם: לאדם יש לבוש, גוף ונשמה. כך גם לתורה יש לבוש, יש גוף, ויש לה נשמה. ומי שלא נפגש עם הנשמה הוא טיפש. "טיפשות" פירושה להיפגש עם דברים באופן חיצוני. כך אומר הזוהר. ואילו אנחנו מחפשים מפגש פנימי. מפגש פנימי עם האלוקות יודע "לדלג" על הצדדים החיצוניים, על ה"פוזות" החיצוניות. לפעמים, כדי לעשות את השינוי הזה אנו נזקקים למציאות מסובכת, מציאות שהיא הפוכה מהציפיות שלנו: אתה רוצה טוב ומקבל רע. אתה רוצה בריאות אבל מקבל מחלה. המהפכים והמעברים האלה, השינויים ממה שציפינו לו, הם שמאפשרים לנו, ואפילו מכריחים אותנו, להפסיק להיות טיפשים ולהיפגש עם העומק של הדברים. להיפגש עם האמת הפנימית ולא עם ה"פוזה" החיצונית. ובמילים אחרות: להיפגש עם ריבונו של עולם.