האמת השלישית

1

את גופת השר גילה השוטר אלן דאדליי מהמשטרה המטרופולינית של ניו יורק, ב-25 באוגוסט, בשעה 3:47 לפנות בוקר. דאדליי היה בסיור שגרתי לאורך קטע האוטוסטרדה שבין ניו יורק לניו ג'רזי. ברגע שעמד לסובב את הגה הניידת בפנייה החדה בואכה גשר גריידי הבחין לפתע בפירצה הרחבה בגדר הביטחון שלאורך הכביש. בנקודת החיבור עם אחת מתומכות הבטון של הגדר היה מעקה הברזל קטוע כאילו נכרת במשור; החלק שנקרע ממקומו נשאר תלוי, מעוקם ומעוות כולו מתומכת הבטון העוקבת, והותיר בין שתי התומכות מירווח פעור של שני מטרים ויותר. מכונית רחבה יכולה היתה לעבור ללא קושי בפתח שנוצר.

דאדליי נעץ מרפק בצלעות חברו לתפקיד, הסמל ברוס פלאניגֶן.

"הֵי, ברוס, מה דעתך על זה?"

האירי הכבד, שנימנם על המושב המרוּוח, התנער באיטיות כאותו כלב העולה מן הרחצה: "מה ההתרגשות?"

אחר כך גחן לפנים כשהוא משפשף את עיניו האדומות.

"שמע, זה נראה טרי לגמרי. בוא נתערב שנמצא את המכונית למטה?"

המכונית אכן רבצה במעמקי התהום, כשלושים מטר מתחת לשפת הכביש. בדרך נס לא פרצה בה דליקה שעה שהתגלגלה במדרון, והיא קרסה על גלגליה בתוך סבך השיחים.

הדבר הראשון שמשך את תשומת ליבו של דאדליי בהגיעו למטה היו לוחיות הזיהוי של המכונית.

"זה רכב של הסגל הדיפלומטי," אמר ללא התרגשות כשהוא בוחן את גוש המתכת המרוסק לאורו של פנס שירות רב עוצמה.

היתה זו לימוזינה מפוארת מודל לינקולן קונטיננטל, דגם 1971. גופתו של הנהג היתה לכודה בין המושב הקדמי להגה; פניו היו חבולות וזרוּעות פצעים זעירים מרסיסי זכוכית המגן שהתנפצה בעת התאונה. דם רב הכתים את מושבי העור ונקווה לרגלי המת במרכז השטיח האפרפר שריפד את המכונית. ההרוג היה לבוש בחליפה כחולה, חולצת משי ועניבה כהה שמרנית. לרגליו היה מונח תיק דק גיזרה עשוי עור שחור ורך, בעל מנעול מדגם לא שכיח. דאדליי התכופף ושלף מתחת למושב כובע מצחייה שחור, מאלה שחובשים נהגים שכירים. על בטנת הכובע היו מוחתמות מילים אחדות בשפה זרה.

"אני חושב שזו רוסית," אמר פלאניגן ומחה את הזיעה ממצחו.

"רוסית? אולי זה הנהג של השגרירות?"

דאדליי המשיך לחטט תחת המושבים האחוריים. כעבור רגעים אחדים הרים את ראשו וקרא בהפתעה:

"תראה, ברוס, מה אתה אומר על זה?"

בידו החזיק כובע נוסף. היתה זו מגבעת רכה עשויה לבד שחור, באיכות משובחת.

"הו הו," ליגלג האירי, "התעלומה מסתבכת. הגופה בעלת שני הראשים. והיכן הראש השני?"

"איזה חוש הומור מבריק," רטן דאדליי כשהוא חוזר ורוכן אל מעבר למושב האחורי.

"מייד נפענח את התעלומה שלך. זה לא כל כך מסובך."

פלאניגן הקיף את הלינקולן והחליק את ידו פנימה בעד החלון כשהוא מאיר על הגופה בפנסו. מהכיס הפנימי במקטורנו של המת שלף חפצים אחדים והחל בוחן אותם בזה אחר זה.

לפתע הזדקף ופלט קריאת הפתעה.

"מה מצאת?" רק תגלית מרעישה במיוחד עשויה היתה להוציא את האירי הפלגמטי משלוותו.

"זה דרכון דיפלומטי," גימגם פלאניגן מרוב התרגשות. "אלן, רוץ למעלה לניידת ותתקשר למטה. מייד. תגיד להם שמצאנו את גופתו של שר החוץ הסובייטי. תגיד שהוא נהרג בתאונת דרכים."

"שר החוץ הרוסי? אתה בטוח? זה, מה שמו... פּוֹנמארֶב?"

"הוא ולא אחר. רוץ, הזעק אותם."

הטיפוס במדרון התלול לא היה קל; דאדליי הגיע לכביש כשהוא חבול ומיוזע ולא פסק מלקלל עד שהפעיל את מכשיר הקשר.

תוך דקות ספורות הגיעו למקום שלוש ניידות משטרה, אך רק כעבור שעה, כשהחל השחר מכרסם בפאתי מזרח, גילו חוקרי המשטרה את שני הפצעים הקטנים בחזהו של השר: פּוֹנמארֶב נורה פעמיים, בכדורים בקוטר 7.48 מ"מ; אחד מהם פגע בליבו. הוא היה מת עד מאוד עוד לפני שמכוניתו פרצה את גדר הביטחון והתגלגלה לעמקי התהום.

סטנלי הוֹבּס, מזכיר-המדינה, טילפן אישית לשגריר הסובייטי באו"ם, דימיטרי גאידוּקוֹב, כדי למסור לו על האסון. השעה היתה 5:30 לפנות בוקר. צלצול הטלפון הקפיץ את גאידוקוב ממיטתו בדירתו הפרטית שבפארק אבֵניוּ. תחילה לא תפס השגריר במה מדובר. נדהם ומבולבל עמד ליד מיטתו כשהוא נושם בכבדות ובידו השמאלית מגשש לשווא אחר מתג החשמל. פעמים אחדות נאלץ סטנלי הובס לחזור על המשפט שניסח בזהירות כדי להבהיר לבן שיחו את משמעות הידיעה.

"נרצח? אתה בטוח? נרצח?" אצבעותיו הרועדות של גאידוקוב חרשו ברעמתו הלבנה.

"כן, אדוני השגריר. אין שום ספק בכך. אנשינו מטפלים בכך והם הגישו דין וחשבון. אנחנו מזועזעים עד עמקי נשמתנו. איננו מבינים עדיין כיצד זה קרה, אך תוכל להיות סמוך ובטוח שנשקיע את כל המאמצים האפשריים כדי לגלות..."

"נרצח! שר החוץ הסובייטי נרצח על אדמת ארצות-הברית! אתה מבין את משמעות הדבר?" תדהמתו של גאידוקוב פינתה מקומה לגל של זעם. "זהו רצח פוליטי שפל שעלול להביא לתוצאות נוראיות. אתם..."

קולו של הובס נשמע נבוך ואובד עצות: "אנא, אל תמהר להסיק מסקנות, מר גאידוקוב. האמן לי שאני מזועזע מהעניין לא פחות ממך. זהו אסון לברית-המועצות ולארצות-הברית גם יחד." כעבור שנייה של היסוס הוא הוסיף: "אני מדבר אליך מהבית הלבן. הנשיא... נשיא ארצות-הברית מבקש לדבר איתך."

הקול המוכר כל כך בקע מהשפופרת, אולם הפעם נעדרה ממנו נימת הביטחון העצמי שכה איפיינה אותו. הנשיא נשמע מודאג וחרד.

"אדוני השגריר, אני מבקש להביע באוזניך את תנחומי הכנים ביותר. זה עתה ניסחתי מברק ליושב ראש מועצת המיניסטרים קוזניצוב, אך רציתי לדבר איתך קודם. זהו אסון נורא לשתי המדינות. אנא, האמן לי שנעשה הכול כדי לגלות את האחראי. מזכיר-המדינה יוצא אליך מייד במטוס מיוחד."

"זה נורא. נורא. נורא." גאידוקוב חזר על המלה כאוטומט. מחשבות אימים התרוצצו במוחו.

"אני יודע איך אתה מרגיש," המשיך הנשיא. "אני עצמי נדהם ונסער. אני מבטיח לך, כנשיא ארצות-הברית, כמוקירך וכאדם השואף בכנות לטיפוח ולשיפור היחסים עם מדינתך, כי נעשה את כל המאמצים כדי למצוא את האשמים במעשה השפל והנפשע הזה. אני מבקש ממך כי אתה ועובדי השגרירות תושיטו עזרה לכוחות הביטחון שלנו בחקירתם."

הנשיא נדם לרגע ולאוזניו של גאידוקוב הגיעו צלילי שיחה מקוטעים.

"אבקש את סליחתך, אדוני השגריר. ברגע זה מודיעים לי כי לפי הוראתי כבר הוקם צוות חקירה מיוחד, מורכב מאנשי האף.בִּי.אַיי וכמה מטובי המומחים במשטרת ניו יורק. אני משוכנע כי נצליח ללכוד את הרוצחים ולהעמידם לדין. אני מוסר בידי מזכיר-המדינה איגרת תנחומים אישית לגברת פונמארב. מותו המצער של שר החוץ הסובייטי הוא מהלומה כבדה ליחסי מדינותינו. אני בטוח - זאת גם ציינתי בשדר ליושב הראש קוזניצוב - שבמאמץ משותף נצליח להתגבר על המשבר. תודה לך, אדוני השגריר, ולהתראות. האמן לי, אני מבין את חומרת האסון במלואה."

גאידוקוב, עודו המום, הניד בראשו ואמר חרש לתוך השפופרת האילמת: "לא, אדוני הנשיא, עם כל רצונך הטוב אינך מבין את חומרת האסון."

השגריר הסובייטי באו"ם לא טעה בהערכתו.

"מזימה אימפריאליסטית שפלה". הכותרת בפראבדה השתרעה על פני כל העמוד. המאמר, שלא היה חתום, הטיל את האשמה על "אילי ההון, חוגי הימין הפשיסטי, מחרחרי המלחמה" בארצות-הברית. הוא תקף בזעם את הממשל האמריקני על שלא העניק הגנה מספקת לשר החוץ הסובייטי:

"אנחנו מפנים אצבע מאשימה אל ארצות-הברית שנעצה סכין בגבנו ערב ועידת וינה לפירוק החימוש. על האשמים בכל הדרגים לתת את הדין על הקשר האפל שנרקם נגד נציג מוסמך ומנהיג דגול של המחנה שוחר השלום."

איזבסטיה בישר על ישיבת חירום של הפּוליטבּיוּרוֹ ועל כינוס הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית; הוא הזכיר חילופי שדרים בין מנהיגי ארצות-הברית וברית-המועצות, וקבע:

"הרצח השפל משתלב במסורת הדמים האפלה של כוחות הריאקציה העולמית, שאינם נסוגים בפני מאומה כדי לבלום את התקדמותם המתמדת של כוחות החופש והקידמה. ברית-המועצות תדע לנקוט את הצעדים המתאימים כדי שאויביה השפלים ישלמו את המחיר על פשעם."

הקיצוני מבין כולם היה הכוכב האדום, ביטאון הצבא הסובייטי. תחת הכותרת "על מזבח המולך" קבע סרגיי לַברֶנטייב, עורך העיתון:

"החבר ארקדי פונמארב הוא קורבן לקשר מתועב שרקמה נגדו ממשלת ארצות-הברית. סוכני האימפריאליזם ושליחי סוכנות הביון המרכזית הם שרצחו בדם קר את נציגה של ברית-המועצות במשפחת האומות, כדי להסיר מכשול איתן מדרכה הערמומית והשפלה של מולדת הדולר... שום הסברים צדקניים לא ישכנעו אותנו. על ממשלת ברית-המועצות לנתק מייד את קשריה הדיפלומטיים עם חבורת המרצחים החורשת מזימות ארסיות בוושינגטון. על ברית-המועצות להסיק מייד את המסקנות ולסרב בכל תוקף להשתתף במפגשים נוספים עם נציגי האימפריאליזם המשתולל. לא נשתתף בוועידת פירוק החימוש בווינה. אין לה עוד שום הצדקה!"

רדיו פקין ציטט מאמר ראשי שפורסם ביומון העם:

"רצח השר פונמארב הוא פרי של קשר מתועב שקשרו הריאקציונרים ממוסקבה עם אלו מוושינגטון. ממשלות ארצות-הברית וברית-המועצות עשו יד אחת ושלחו את סוכניהן החשאיים להתנקש בחייו של פונמארב, לוחם נועז ונמרץ למען צדק, שוויון וסוציאליזם. רציחתו של פונמארב פינתה את הדרך בפני עדת הכלבים הריאקציוניים, במוסקבה ובוושינגטון, להסתערות נפשעת על סין, מעוזם של העמלים ומשענתם האיתנה. אולם התקפתם של נמרי הנייר תישבר לרסיסים בפני כוחות הקידמה המלוכדים מאחורי הנהגתו ומשנתו של יושב הראש מאו."

גל של הפגנות סוערות נגד ארצות-הברית שטף את בירות העולם. במוסקבה צעדו מאות אלפי פועלים ששוחררו מהמפעלים במצעד דממה מול שגרירות ארצות-הברית; כוחות צבא ופרשי משטרה בלמו כל ניסיון לאלימות. לא כן היה בבירות אחרות. בקהיר, בדמשק וברבת-עמון העלו ההמונים באש, כמנהגם המסורתי, את מרכזי התרבות של ארצות-הברית; בבודפשט, בפראג ובסופיה רגמו מפגינים נרגזים באבנים את השגרירויות האמריקניות; בגינאה ובצ'ילה הוּכּו תיירים אמריקנים; בברזיל נכשל ניסיון לחטוף את שגריר ארצות-הברית; בסין כילה המון של "המשמרות האדומים" את זעמו בקונסול הבריטי, שנכלא במכוניתו ובמשך יותר מארבע שעות היה מטרה לעלבונות ואיומים של אלפי צעירים, שנופפו מולו באגרופים ובספרי ציטטות של מאו. גם בפריז, בבּוֹן ובסטוקהולם ערכו ארגונים שמאלניים קיצוניים, מרביתם מאואיסטיים, הפגנות זעם נגד ארצות-הברית.

"רצח פונמארב הוא בעל משמעות פוליטית מפליגה," כתב הטיימס הלונדוני במאמר מערכת:

"ארקדי פונמארב גילם את הקו הנוקשה וחסר הפשרות של החוגים הסטליניסטיים וצמרת הצבא הסובייטי. נראה שבזכות תמיכת הצבא היה לו מעמד מיוחד בממשלת ברית-המועצות, אשר לא העזה להגביל את סמכויותיו. במערב ראו בו את אחד המתנגדים העיקריים לעריכת ועידת פירוק החימוש בווינה, והוא נחשד בשאיפה להביא להתפייסות עם סין שתוליד קו נוקשה ותוקפני כלפי ארצות-הברית. מותו הפתאומי, שסימני שאלה רבים מרחפים מעליו, עלול לדחוף את הצבא הסובייטי להגביר את לחציו להקשחת עמדת ברית-המועצות ולביטול הוועידה לפירוק החימוש."

לה מונד הפריזאי הִרבה ברמזים ובחשדות:

"מותו המסתורי של השר היחיד בממשלת ברית-המועצות שהיה בכוחו לטרפד את ועידת וינה ולשים קץ להתקרבות האמריקנית-סובייטית מעורר מחשבה. אף שרצח פוליטי אינו שיטה מקובלת בעולם החופשי, אין להקל ראש בעובדה שמדיניותה של ארצות-הברית, ובמידה רבה גם זו של ההנהגה הקולקטיבית בקרמלין, יוצאות נשׂכרות מהיעלמו הפתאומי. ייתכן מאוד שהחקירה הכנה והנחרצת שהבטיח נשיא ארצות-הברית תוכיח שלרצח אין כל קשר עם מזימות פוליטיות; אך אם תוכיח את ההפך, ספק אם תודה בכך ארצות-הברית בפומבי. ההאשמה בקשר בין חוגים אמריקניים וסובייטיים מסוימים לסילוקו של פונמארב שהעלה יומון העם נראית דמיונית ממבט ראשון; אך לאחר ניתוח והרהור שני, יש להודות שאין היא נטולת היגיון."

העיתונות האמריקנית היתה מאוחדת בהזדעזעותה מהמקרה ובדרישתה לחקירה מהירה ומקפת. להוציא את סאותרן סטאר אנד הראלד באטלנטה, ג'ורג'יה, שקידם בברכה את "סילוקו של אויב קנאי של ארצות-הברית", הביעו מרבית העיתונים תקווה כי הרוצחים ייתפסו בהקדם ויחסי ארצות-הברית-ברית-המועצות לא ייפגמו:

"אף שאיש זה היה אויבה המוצהר של ארצות-הברית, ואולי דווקא משום כך, חייבים אנו לפענח את התעלומה עד תום," כתב הניו יורק טיימס. "עמי ארצות-הברית וברית-המועצות, החרדים מפני כוחה העולה של סין, שמו תקוותם במאמצים להתקרבות בין שתי המדינות, שהמכריע בהם יהיה קיומה של ועידת וינה. פתרון מהיר של מקרה הרצח יציל את סיכויי הוועידה."

הפרשן הנודע אריק סיטמור בישר בתוכנית טלוויזיה באֶן.בִּי.סי:

"מותו של פונמארב הגביר את סיכוייו של דימיטרי גאידוקוב להתמנות לשר חוץ בממשלת ברית-המועצות. מר גאידוקוב, המכהן כשגריר ארצו במועצת הביטחון, ידוע כאדם מתון וחסיד מושבע של ההתקרבות בין מוסקבה לוושינגטון."

דימיטרי גאידוקוב הסיר את משקפי הקרן מעל חוטמו, נאנח, ושיפשף את עיניו בכפות ידיו. זה עשרים וארבע שעות לא נח אף לרגע. השגרירות היתה כמרקחה. הפגנות אהדה, ביקורי תנחומים, שיחות טלפון מעיתונאים, מאנשי הממשל, מדיפלומטים זרים, ואף קריאות איום קלאסיות ("ממזר אדום, אחריו יבוא גם תורך"), כל אלה סחטו אותו כליל. מברקים אינסופיים וגם שיחות טלפון גלויות, דבר לא מקובל, הוחלפו ללא הרף עם מוסקבה. רק לפני רגע הונח על שולחנו מברק קצר ששני קווים אלכסוניים אדומים מעטרים אותו, וכותרתו: "סודי - למכותב בלבד". על המברק היה חתום "יאקוֹבלב". היה זה שם פיקטיבי, כינוי צופן של גריגורי אפרמֶנקוֹ, ראש הק.ג.ב, שירות הביטחון הסובייטי.

רק לעיתים רחוקות הזדמן לגאידוקוב להחליף מברקים עם אפרמנקו. הוא גם לא רצה בכך. את העניינים החשאיים היה מנהל באורח בלעדי אנַטולי סראפימוֹב, שכיהן בנציגות בתפקיד הרשמי של שליח האקדמיה הסובייטית למדעים ליד הוועדה המדעית של האו"ם. למעשה היה סראפימוב נציגו האישי של ראש שירותי הביון הסובייטיים באמריקה הצפונית. הוא היה גבוה, כחוש ושתקן, ונראה כאדם המתאים ביותר לתפקיד. סראפימוב ידע לא להתבלט ואימץ לעצמו הופעה אפורה ובינונית, אך עם זאת היה בעל כישורים ותארים מדעיים אמיתיים והכיסוי הרשמי שלו היה ללא דופי.

עכשיו ניצב סראפימוב ליד גאידוקוב והמתין בסבלנות עד שזה יסיים את קריאת המברק. גאידוקוב מחה את מצחו, הרכיב שוב את משקפיו, השעין את סנטרו על שני אגרופיו הקמוצים והתבונן במברק. מבלי להרים את עיניו אמר: "אני מודה, אנטולי איליץ', שהמברק הזה מפתיע אותי מאוד."

סראפימוב לא השיב.

"שיתוף פעולה מלא," המשיך גאידוקוב תוך כדי שהוא מעיף מבט חטוף בבן שיחו ומכה באצבעו העבה בכוח על גבי המברק. "הנה: 'יש ליצור שיתוף פעולה מלא עם שירותי הביטחון האמריקניים ולהושיט להם כל עזרה אפשרית.' הידידים שלך מפתיעים אותי. ראש הק.ג.ב פוקד עלי לפתוח בפני האמריקנים את כל סודות השגרירות הזאת. זה... זה ממש מדהים."

"אם תרשה לי, חבר גאידוקוב, אתה מתעלם מהמשך המשפט. הם אומרים: 'הוראה זו אינה תופסת לגבי עבודתה השוטפת של הנציגות, פעולותיה ומסמכיה, שאת השמירה הקפדנית עליהם יש לקיים ואף להגביר.' כלומר..."

"אני יודע, אני יודע." גאידוקוב הניף ידו בחוסר סבלנות. "גם אני למדתי לקרוא, אבל אם תרצה או לא, פירוש המברק הזה הוא שאני צריך לקבל סוכנים אמריקנים ולאפשר להם לחקור את עובדי השגרירות על פרטי הנהלים, ואף על הרגלים פרטיים ואינטימיים של השר המנוח ושל אנשים אחרים בשגרירות."

"פירוש הדבר הוא שבמוסקבה החליטו לקבל את פניית נשיא ארצות-הברית ולשתף פעולה."

גאידוקוב שתק רגע. "מוזר מאוד. מוזר מאוד. אני מוכרח לומר לך, כידיד, שאחרי התגובה הזועמת במוסקבה חשבתי כבר להתחיל לארוז מזוודות; במקום זה עלי לפתוח את השגרירות בפני סוכני מודיעין אמריקנים."

"המסקנות שלך היו, איך לומר, קצת נמהרות, חבר גאידוקוב. רק הכוכב האדום דרש שיחזירו אותך והאשים את הממשל האמריקני. פראבדה ואיזבסטיה היו בסופו של דבר די מאופקים."

"כן," אמר גאידוקוב מהורהר. "ועידת וינה כנראה באמת חשובה להם."

בתנועה חדה הוא הזדקף וקם ממקומו. "טוב, אז מה אתה רוצה ממני עכשיו? הם כבר הגיעו?"

"כן, הם בשגרירות. נציג של האף.בי.אַיי בשם ביל פאטיסון, קצין ממשטרת ניו יורק בשם רוג'רס, ואיזה איש קשר צעיר ממחלקת-המדינה."

"אתה באת במגע איתם?"

לראשונה חלף חיוך על פניו של סראפימוב.

"אני? חלילה. הם בקושי יודעים על קיומי. הקשר היחיד שלהם הוא עם קצין הביטחון, צ'ובאחין. הוא מטפל בהם באופן רשמי מטעם השגרירות."

"טוב, שייכנסו," רטן גאידוקוב ולחץ על כפתור הטלפון הפנימי.

סראפימוב עזב את חדר השגריר. בחדר המזכירות השתהה רגע, והאזין לקולו העמוק של גאידוקוב: "היכנסו, רבותי, קצין הביטחון צ'ובאחין ואני נעשה הכול כדי להקל את חקירתכם. ממשלת ברית-המועצות ונציגיה..."

סראפימוב חייך ועזב את הבניין.

הסערה היתה בעיצומה שעה שהטורונאדו הכחולה גלשה וחנתה ליד המדרכה, ברחוב 49. הגשם שניתך בעוצמה בלתי רגילה הצליף בשלושת הגברים שזינקו מהמכונית ורצו כפופים למצוא מסתור תחת הסככה ההדורה של מלון וולדורף אסטוריה. השעה היתה רק חמש אחר הצהריים אך העננים הכבדים שרבצו מעל ניו יורק הִשרו חשיכה בטרם עת.

ברגע שנכנסו השלושה אל אולם הקבלה המפואר, גחן בחור צעיר בחליפה אפורה ודיבר אל תוך אחד הטלפונים הפנימיים שאותו החזיק כל העת צמוד לאוזנו.

"הם כאן, אדוני."

"אמור להם לעלות מייד. המזכיר מחכה להם."

מזכיר-המדינה, סטנלי הובס, התהלך חסר מנוחה בחדרו המרוּוח שבקומה הארבע-עשרה. מדי בואו לניו יורק היה שוכר תמיד אותה מערכת חדרים, שכללה חדר שינה, שני חדרים עבור המזכירים והעוזרים שעבדו לצידו במשך היום וחדר עבודה בעל חלון פנורמי, שבו שני שולחנות וסוללה של כורסאות עור עמוקות. חבריו של הובס נהגו להתלוצץ, שאין תמריץ טוב יותר לתאוות העשייה של אותו בן ניו אינגלנד מגושם מהנוף הסואן של ניו יורק. אלא שהיום לא עזר הנוף וגם לא שיחות הטלפון הדחופות מעוזריו הבכירים בוושינגטון. הובס היה נתון במתח עצום. מדי רבע שעה התקשר אישית למוקד המיוחד שהוקם במטה משטרת ניו יורק, כדי לשמוע על ההתפתחויות האחרונות. המכונית ששיגר עוד בצהריים לשגרירות הסובייטית אספה את החוקרים ברגע שהגיחו מהבניין.

ביל פאטיסון נכנס ראשון לחדר. נמוך, עב צוואר, ראשו נטוי קצת לפנים. הלסת השמוטה והמבט העיקש הזכירו קצת פנים של בולדוג, אולם הופעתו המסורבלת היתה מטעה. ביל היה אחד מטובי החוקרים של האף.בי.איי, אם לא הטוב שבהם. בין ההישגים שנזקפו לזכותו בתיק השירות שלו צוינו כמה פרשות דרמטיות במאבק נגד ה"מאפיה", בשיתוף עם רוברט קנדי המנוח.

עכשיו זע באי-נוחות והעביר משקל מרגל לרגל.

"אני חושש שאין לנו הרבה מידע בשלב זה, אדוני."

הובס הזמין אותו לשבת בתנועת יד. הקצין רוג'רס, שנכנס בעקבות פאטיסון, תפס את מקומו על קצהו של כיסא מאחוריו. הפקידון הצעיר ממחלקת-המדינה נעלם לאורך הקירות והתמזג עם הנוף, כיאות לפקידים צעירים במחלקת-המדינה.

"בכל אופן, הייתי רוצה לשמוע סיכום ראשוני," אמר הובס. הוא הצית סיגריה והטיל את הגפרור לתוך מאפרת ברונזה גדושה בדלים ואפר. "בלתי רשמי, כמובן."

פאטיסון שלף מכיסו הפנימי שני פנקסים עבים והחל מעלעל בהם.

"טוב, את ההתחלה אתה יודע. מציאת המכונית, הגופה... בדיקת המעבדה הקובעת את זמן המוות לחצי השעה שקדמה לגילוי המכונית. המוות היה מיידי. שני כדורים ממרחק ירייה של שלושים עד חמישים מטר." הוא הרים את עיניו: "הדבר נקבע על פי עוצמת הפגיעה בגוף. הכלי היה רובה צלפים מדגם וינצ'סטר ספיישל, 7.48 מ"מ. כאן כדאי לציין שאפשר להרכיב עליו משקפת צלפים. המתנקש היה ממש וירטואוז. שני הכדורים נורו בזה אחרי זה, חדרו דרך זכוכית המגן ופגעו ב... בפונמארב. למעשה, הכדור השני היה מיותר. השר נפגע בליבו כבר בכדור הראשון."

פאטיסון שתק לרגע.

"הצלף הזה הוא בהחלט משהו בלתי רגיל, אדוני. בודדים הם הצלפים בצבא ארצות-הברית המסוגלים לביצוע מושלם כל כך. ועוד בלילה."

"יש לכם מושג כלשהו כיצד בוצעה ההתנקשות?"

"רק השערות, אדוני. לפי הממצאים עד עתה נראה שלפחות שני אנשים השתתפו בפעולה. הצלף ועוזרו, ששימש גם כנהג. הרכב שבו נסעו המתנקשים הקדים את מכוניתו של השר בכמה מאות מטרים. נראה שהם נעצרו על יד העיקול בגשר גריידי, הצלף ירד, עבר את גדר הביטחון וארב שם כשנשקו מכוּון אל הפנייה החדה, בנקודה שבה חייבת כל מכונית להאט מאוד. מצאנו סימני עקבות על הדשא בצידי הכביש. בזמן שהצלף תפס עמדה, החזיר שותפו את המכונית בהילוך אחורי כמה עשרות מטרים, ונראה שחנה שם. אנו מניחים שתפקידו היה לאותת לצלף ברגע שתעבור מכונית השר על פניו. בלילה לא יכול היה הצלף להבחין במכונית ובנהג."

"כיצד עשה זאת? אלחוט?"

פאטיסון חייך.

"איני חושב כך, אדוני. זה לא כל כך מסובך. הוא ודאי אותת בפנסי המכונית, לפי סימן מוסכם. כאשר התקרבה מכונית השר, כבר היה נשקו של הצלף מכוון לנקודה האופטימלית, וברגע שהלינקולן הופיעה בדיוק מולו, הוא ירה שתי יריות. המכונית המשיכה ישר, מבלי לסטות, חצתה את הסיבוב באלכסון, פרצה את הגדר והתגלגלה לתהום. דרך אגב, היא כמעט פגעה בצלף, שבקושי הספיק לזוז הצידה. זה התרחש מהר מאוד."

המזכיר נראה מוטרד. "רגע אחד. אתה אומר שהיא חצתה את הכביש ופרצה דרך הגדר. אני מבין מזה שהיא לא באה מכיוון ניו יורק."

"המכונית באה מכיוון ניו ג'רזי בדרכה חזרה לניו יורק."

הובס קפץ ממקומו.

"אולי אתה יכול להגיד לי מה לכל הרוחות עשה שר החוץ הסובייטי באמצע הלילה בניו ג'רזי, לבדו, במכוניתו של השגריר הסובייטי, ומה פתאום, לעזאזל, החליט לשוב משם לניו יורק בשעה שלוש לפנות בוקר?"

פאטיסון החליף מבטים עם רוג'רס. אל קולו התגנבה נימת מבוכה.

"זאת הבעיה שלנו, אדוני. אין לי בינתיים שום תשובה לזה."

"ובשגרירות?" על פניו של הובס הצטיירה הבעת תמיהה. "הם לא עזרו לכם?"

"עד כמה שאני יכול להעיד, הם עשו את המקסימום לעזור לנו. נתנו לנו לחקור את כל מי שרצינו. אמנם האיש הזה, צ'ובאחין, קצין הביטחון שלהם, היה איתנו כל הזמן, אך לא נראה לי שהאנשים חששו לדבר. הבעיה היא שהם אובדי עצות בדיוק כמונו."

"אולי תמסור את סדר היום ששיחזרת, ביל," התערב רוג'רס.

"זה מעניין אותך, אדוני?" פאטיסון עילעל בפנקסו.

"כן, כן, בהחלט. אני רוצה לדעת מה עשה השר מרגע שהגיע לכאן."

"ובכן, הוא הגיע לניו יורק יום לפני הרצח, כלומר שלשום. הוא בא מביקור של שבוע ימים בקוּבּה. ביקור רשמי. בהגיעו לניו יורק השתכן כדרכו בפלאזה. אחר הצהריים ישב בחדרו, ושם הצטרף אליו השגריר, גאידוקוב, והם דנו בבעיות שוטפות של כינוס עצרת האו"ם. בערב ערך ארוחה לשגרירי הונגריה, פולין ובולגריה. נראה שארוחה זו אורגנה ברגע האחרון, שכן כמה שגרירים אחרים של הגוש המזרחי, שגרירי צ'כוסלובקיה ורומניה, לא היו כלל בניו יורק. האורחים התפזרו בשעה 23:00 והשר חזר לחדרו. איש הביטחון המלווה אותו ושני מזכיריו לנו בחדרים סמוכים.

"ביום הרצח בילה השר את רוב שעות הבוקר בעבודה שוטפת בנציגות הסובייטית בשדרה ה-1. לקראת הצהריים ערך ביקור נימוסין אצל או תאנט. ארוחת צהריים סעד עם השגריר גאידוקוב, ואחר כך חזר לנציגות. הוא נשאר שם עד 16:30, חזר לפלאזה, אך הבטיח לגאידוקוב לשוב לנציגות בשעה 19:00 כדי להשתתף בקבלת הפנים לנשיא מצרים שבא לבקר בעצרת. בשעה..." - פאטיסון עילעל בפנקסו השני - "כן, בשעה 18:15 הוא צילצל לשגריר גאידוקוב וביטל את בואו. ביקש כי יתנצלו בשמו. לא אמר מדוע לא יגיע; אנשי השגרירות טוענים שלפי דעתם לא היתה לכך שום סיבה פוליטית. הוא ביקש מגאידוקוב למסור לנהגו, ארקדי סלובודין, שיתקשר עימו. השר מכיר היטב את סלובודין. במשך כשנתיים, לפני שבא לכאן ביולי אשתקד, היה סלובודין נהגו, ובכל פעם שהשר מבקר בניו יורק משמש לו סלובודין נהג אישי. השגריר גם היה מעמיד לרשות השר את מכונית השרד ובעצמו השתמש במכונית אחרת של השגרירות.

"בשעה 18:50, לאחר שקבלת הפנים כבר החלה, ניגש סלובודין לשגריר ושאל אותו אם יצטרך הערב את מכוניתו; הוא אמר שהשר זקוק לה, והשגריר כמובן איפשר לו את הדבר. סלובודין נתבקש לבוא עם המכונית בשעה 21:30 לפלאזה. זאת עשה. שר החוץ ירד לבדו, ללא מלווים. הוא אמר לסלובודין כי הוא משחרר אותו וכי הוא ינהג לבדו במכונית. סלובודין מסר לו את המפתחות ונסע לביתו ברכבת התחתית."

"זה לא הפתיע את סלובודין? האם שר החוץ מכיר בכלל, כלומר הכיר, את ניו יורק והסביבה?"

פאטיסון משך בכתפיו: "סלובודין טוען שכבר קרה בעבר שהשר ביקש את המכונית לנסיעות פרטיות וטיולים בסביבות ניו יורק. חוץ מזה, הרשה לי להזכירך שפונמארב היה שגריר בוושינגטון בשנים 1959-1962, ואז הסתובב הרבה בניו יורק."

"ולא היה לו מושג לאן נוסע השר?"

"שום מושג, לפי דברי סלובודין. הוא היה האחרון שראה את השר בחיים. פונמארב יצא ממלונו ב-21:30 במכונית השגריר; כעבור שש שעות נמצא מת. כאן אנחנו כבר באפלה גמורה. אין לנו שום מושג מה הוא עשה מאז יציאתו מהפלאזה עד לרגע שבו נרצח."

הובס התכוון לקום מכיסאו כשהקצין רוג'רס רכן קדימה.

"כן? רצית להוסיף משהו?" שאל מזכיר-המדינה.

"אינני יודע אם יש לזה קשר לרצח, אדוני," רוג'רס דיבר ביראת כבוד רבה. "אך גם ביל וגם אני התרשמנו מדבר אחד: למעשה, לא היתה שום סיבה לביקורו של שר החוץ בניו יורק."

"רגע אחד," מחה הובס. "אנחנו קיבלנו ידיעה שהוא יבוא לביקור פרטי, בדרכו למוסקבה."

"לא לזה התכוונתי. גם השגריר גאידוקוב קיבל ידיעה כזאת. אבל בשיחה איתנו הודה שהביקור היה ביקור מעַבר. הוא אומר שלא היו שום בעיות דחופות שדרשו את נוכחותו של פונמארב עכשיו בניו יורק; הוא יכול היה לטוס מקובה לברית-המועצות מבלי להתעכב בניו יורק. גאידוקוב אומר שאולי השר רצה לעמוד מקרוב על המצב בעצרת, לקראת ועידת וינה. מכל מקום, לא היתה סיבה ממשית והכרחית לביקורו כאן."

הובס הביט בו רגע ממושך.

"אולי..." אמר בפיזור נפש, "אולי יש בזה משהו ואולי זה היה ביקור שגרתי, ניצול הזדמנות או משהו אחר. אמור לי, האם גם אתה התרשמת שהרוסים דיברו איתך בכנות? כלומר, האם..."

הטלפון שעל שולחנו של השר צילצל. הובס הרים את השפופרת.

"זה בשבילך," אמר כעבור רגע לביל פאטיסון. "מחפשים אותך ממוקד התקשורת. קבל את השיחה כאן."

איש האף.בי.אַיי נטל את השפופרת. הוא האזין דקות אחדות, אחר כך הניח ידו על הפומית ופנה אל מזכיר-המדינה.

"משהו בלתי צפוי, אדוני. מהמוקד מודיעים לי שלפני דקות אחדות התקשר איתם סלובודין, ישירות. הוא מבקש להיפגש עם רוג'רס או איתי. הוא אומר שזה חשוב ומבקש שהפגישה תיערך ביחידות. האם אני יכול להסכים?"

הובס נרתע לאחור.

"ביחידות? כלומר ללא ידיעת צ'ובאחין? ללא ידיעת השגרירות?"

"כך הם אומרים, אדוני. הם אומרים שסלובודין נשמע נרגש מאוד. הם עדיין מחזיקים אותו בקו השני. הם גם איתרו את הקריאה. סלובודין מדבר מתא טלפון ציבורי ב'הווארד ג'ונסון' שבפינת ברודוויי ו-47."

"תסכים. אך לא לעכשיו," אמר הובס. "קבע איתו למחר בבוקר. אולי נוכל לברר עוד הערב מדוע הוא פוחד מצ'ובאחין."

"אוקיי," אמר פאטיסון לתוך השפופרת. "אמרו לו שאני מוכן לפגוש אותו מחר בבוקר, בשעה 08:00 בדיוק, ב... ברציף 13 בגרנד סנטרל. יש שם מזנון קטן, ונוכל לנהל שיחה."

אולם הפגישה עם סלובודין לא התקיימה מעולם. קצת לאחר חצות גילה אותו סוכן הבית שבו התגורר, 47 איסט ברחוב ה-13, מוטל בכניסה לבניין. הוא נורה בגבו פעמיים מרובה צלפים וינצ'סטר ספיישל, קליבר 7.48.