האמת שלנו

 1

ב-1938, כשמלאו לי שתים־עשרה שנה, חגגה עיירת הולדתי מקדוניה שבווירג'יניה המערבית שלושה יובלות להיווסדה - צירוף שתקופה ארוכה מאוד חשבתי שהוא קשור איכשהו לנחל. בבית הספר צייַנו את המאורע כמו שציינו כל מאורע אחר: בתמונות חיות, תמונה לכל אירוע חשוב בתולדות העיירה. לא היו בתולדותיה אירועים רבים במיוחד, לא מספיק אפילו לשמונה השכבות שלמדו בבית הספר, אבל המורים ניפחו את מה שהיה כמיטב יכולתם. אלמלא מלחמת האזרחים האמריקנית, אין לי מושג מה הם היו עושים. במלחמת האזרחים, כשווירג'יניה התנתקה ממדינות האיחוד, התרגזה וירג'יניה המערבית והתנתקה ממנה בחזרה, ורק ארבעה מחוזות קטנים - וביניהם המחוז שלנו - חרצו לשון לווירג'יניה המערבית והכריזו שהם כן שייכים לקונפדרציה. חתיכת חוצפה, שנודעו לה השלכות ארוכות טווח על סלילת כבישים ואספקת שולחנות לבתי הספר.

מקדוניה תקועה בעיקול שבין נהר הפוטומק לנהר שֶנַנדוֹאָה והייתה בעבר צומת דרכים לרכבות ולגנרלים כאחד. כשהגנרל לי תלה את חרבו אחרי קרב אפּוֹמַטוֹקס כבר החליפה העיירה ידיים ארבעים ושבע פעמים, שש מתוכן ביממה אחת. המורים שלנו אהבו במיוחד להעלות תמונה שבה דוחפים תושבי העיירה את דגלי הקונפדרציה עמוק לארובה עם פשיטתם של חיילי מדינות האיחוד על העיירה, ושבים ושולפים אותם כשהחיילים הולכים לדרכם. תלמידי כיתות ד' עד ו' זכו להעלות תמונות מהמלחמה; ואילו תלמידי כיתות ז' ו־ח' נאלצו להסתפק בתמונות הפחות מוצלחות, כי שום דבר לא קרה במקדוניה אחרי 1865 - רק בית הכלא התפוצץ, והמפעל של "החברה האמריקנית לגרביים עמידים לנצח" פתח את שעריו. אמנם מחצית מתושבי העיירה עבדה במפעל והמחצית האחרת חלמה לעבוד בו, אבל קשה היה לייצר ממנו תמונה חיה מוצלחת. לפעמים היו המורים מתייאשים ומחליטים להרוג שתי ציפורים במכה אחת: הם היו אומרים לתלמידי כיתות ז' לצעוד על הבמה ולנופף בגרביים, ולתלמידי כיתות ח' לעמוד מאחוריהם ולשיר את ההמנון. אבל ב-1938 עלתה שכבת ח' על עורק זהב, כי גברת רוזוולט חלפה בעיירה. היא עצרה בכיכר, שתתה מהמזרקה של מעיין הגופרית שלנו, עיוותה את פניה ונסעה הלאה. יותר מזה לא היה צריך לתמונה חיה, אם כי גברת רוזוולט של שכבת ח' לא עיוותה את פניה אלא אמרה, "התמזל מזלם של תושבי מקדוניה שיש להם מעיין של מים מינרליים היפים לבריאות." אחותי בירד ואני צחקנו כל כך ששלחו אותנו למסדרון.

כשהמסך ירד על התמונות שלנו והאיצו בנו לחזור לכיתות, חשבתי שבזאת תמו חגיגות היובל של מקדוניה. וכי לא הצגנו כרגע מאה וחמישים שנות היסטוריה בעשרים ושלוש דקות בדיוק? ועוד איך הצגנו. אבל בתוך פחות משבוע התקיימה תהלוכת יום הזיכרון, שהייתה - כך הבנתי בדיעבד - יריית הפתיחה האמיתית של החגיגות. ועוד יותר בדיעבד הבנתי שאז הכול התחיל: כל מה שהיה עתיד להתנתק מיסודותיו בקיץ ההוא התחיל לרטוט בבוקר התהלוכה. אז שמעתי לראשונה על לֵילה בֶּק. אז התחלתי לשאול את עצמי שאלות בקשר לאבא שלי. ואז שמתי לב שמשקרים לי והחלטתי לנטוש את הילדוּת. מאז ניסיתי לחשוב כמובן איך היו נראים החיים שלי - ושל אבא ושל הדודה ג'וֹטי - אילו החלטתי להישאר בבית בבוקר ההוא. אבל זה מה שנקרא "חידת ההיסטוריה", ואם לא נזהרים אפשר להשתגע ממנה.

ג'וטי ואני הצטופפנו על המדרכה עם כל העיירה לראות את התהלוכה. בדרך כלל זה לא היה אירוע מסעיר, התהלוכה הזאת של יום הזיכרון, רק אוסף אקראי של יוצאי צבא קודרים ובראשם התזמורת הצועדת של התיכון. אבל השנה, לרגל חגיגות היובל, הבטיחו לנו תהלוכה יוצאת מן הכלל - ממש מופע ראווה. וזה מה שקיבלנו: הנשים של "בנות הקונפדרציה" פרצו קדימה ראשונות, ומיד אחריהן הגיחה הדבוקה של "איחוד נשות צבא מדינות הצפון". אחריהן יצאה התזמורת של "רוטרי" ופצחה במנגינה פטריוטית - משימה לא קלה לתזמורת עם ארבע חצוצרות שהייתה לה השפעה איומה על גדוד סוסי הפוני. יוצאי הצבא צעדו אחריהם, וצמד נערות בלבוש מינימלי העיפו שרביטים אל על ממש כמו בסרטים - אם כי רק אחת מהן ידעה לתפוס. הייתה אפילו במה ניידת: "נסיכת התפוח ופרחיה" הרעיפו עלינו חיוכים ממרומי משאית. אחרי כל אלה יצא ראש העיר במכוניתו הגדולה הירוקה ונופף ממנה לקהל; ואחריו מר פרקר דיוויס, שהצטייד בחרב ובזוג אברקיים בניסיון להתחזות לגנרל מַגנֶס המילטון - האיש שייסד את מקדוניה - ובכך הזכיר לי שאלה שכבר מזמן רציתי לשאול. נעצתי את מרפקי בדודה ג'וטי. "למה הוא קרא לעיירה מקדוניה?"

היא השפילה אלי את עיניה הכהות. "הגנרל העריץ את המעלות של המקדונים."

"הא?" את זה עוד לא שמעתי. "איזה מעלות יש למקדונים?"

"אל תגידי הא. עוצמה ומסירות." נסיכת התפוח חלפה על פנינו בנענועי אגן קלים - זאת הייתה אֶלסי אווריל בשמלה לבנה. אישה שעמדה ממש מאחורי הטתה את גופה קדימה כדי להיטיב לראות, ומשב כבד של בושם "ג'נגל גרדניה" הגיע לאפי.

נצמדתי יותר לג'וטי. "גם לו היו?" שאלתי.

מבטה של ג'וטי עקב אחרי אלסי. "היו מה?" היא מלמלה.

"ג'וטי!" הערתי אותה. "לגנרל המילטון היו את המעלות של המקדונים?"

"לגנרל?" היא הרימה גבה. "הגנרל קצץ פעם לאיזה חייל אומלל את אצבעות הרגליים כדי שלא יערוק. אז תגידי לי את וילה - זאת עוצמה, מסירות או סתם טירוף?"

הסתכלתי על מר פרקר דיוויס ודמיינתי אותו מניף חרב מגואלת בדם שעליה משופדת בוהן קטנה. זאת עוצמה, הייתי כמעט בטוחה. "לי יש?" שאלתי בתקווה.

ג'וטי חייכה. "עוצמה ומסירות? זה מה שאת רוצה?"

"אלה מעלות, לא?" שאלתי.

"מעלות מעולות! אבל אי אפשר לקנות איתן במכולת." עשיתי לה פרצוף והיא צחקה. התהלוכה חלפה על פנינו, עשתה סיבוב פרסה והתחילה לפלס לעצמה דרך בכיוון ההפוך של רחוב פרינס.

חשבתי שאולי למסירות יש לי סיכוי.

עכשיו הגיעה לסיבוב הפרסה "לשכת המסחר של מקדוניה" והתחילה לצעוד בכיוון ההפוך - שמונה גברים במגבעות חומות וז'קטים זהים. הם נראו כמו סדרת בּוּבּים תואמים, רק בגרסה נבוכה. ג'וטי צחקקה ונופפה בדגלון. "כל הכבוד!" היא הריעה. "כל הכבוד לגיבורים של לשכת המסחר!"

הם העמידו פנים שלא שמעו אותה - כולם חוץ מאחד. "ג'וטי?" הוא אמר והסתובב אליה. ג'וטי פלטה אנקה קטנה ושני כתמים ורודים פרחו על לחייה. היא התחילה להרים את ידה, הורידה אותה ואז שינתה את דעתה והרימה אותה שוב לנפנוף קטן. זה הספיק לו. עכשיו הוא התחיל לחייך כמו מטורף, ולמרות שהתהלוכה חידשה את מצעדה הוא קרא אליה, "קיוויתי לפגוש אותך היום, ג'וטי, חשבתי שאולי..."

הגבר שצעד מאחוריו נתקל בו והוא נאלץ להמשיך ללכת, אבל תוך כדי הליכה הוא הסתובב שוב ושוב ונופף לה.

"מי זה היה?" שאלתי. היא לא הגיבה אז נעצתי בה אצבע. "ג'וטי, מי זה היה?"

"סוֹל," היא ענתה. "סול מקָאבּין." היא פתחה את התיק וחיטטה בו. "הייתה לי פה ממחטה הבוקר."

ובכך היה נגמר הסיפור אלמלא שמעתי צחוק חרישי מאחורי. זאת הייתה המבושמת. "פיוּ, איזה מזל שפליקס לא כאן," היא אמרה בשקט לעצמה.

מה? הסתובבתי במהירות לראות מי זאת ומאיפה היא מכירה את אבא שלי.

היא לא נראתה כמו אישה שמתאים לו להכיר. היא לבשה שמלה של בחורות צעירות, אבל לא הייתה צעירה, והפנים שלה היו לבנות מפודרה. היא ראתה שאני מסתכלת עליה וטלטלה את גבותיה המצוירות. הסתובבתי במהירות בחזרה אל ג'וטי.

"ג'וטי," אמרתי ונעצתי בה שוב את האצבע. "מי זה סול מקאבין?"

"זאת גברת קיסינג מעבר לכביש?" ג'וטי צמצמה את עיניה והסתכלה אל המדרכה שממול. "האישה הזאת עם השמלה המנוקדת."

הסתכלתי וחשבתי בלבי שאם זאת גברת קיסינג אז אני התינוק החטוף של לינדברג. "את מתעוורת, ג'וטי," אמרתי בלעג. אבל קולי נבלע בצלילי התזמורת של רוטרי שממש אז תקעה את אות הסיום של "גלורי, גלורי הללויה". התהלוכה נגמרה.

לא הצטערתי. החלק האהוב עלי היה מה שקרה תמיד אחרי התהלוכה. אחזתי בידה של ג'וטי והתחלנו ללכת בעקבות הצועדים.

זאת הייתה כמעט תהלוכה שנייה, כי כל תושבי מקדוניה שוטטו ברחוב פרינס והתרכזו בבילוי האמיתי של היום: הם קראו לחברים, עצרו לפטפוטים, והתגודדו בחבורות קטנות שחיוו את דעתן על סוסי הפוני, השרביטים, הבמה הניידת והמכונית של ראש העיר. אהבתי מאוד ללכת ברחוב עם הדודה ג'וטי. כשהלכתי לבדי הייתי ילדה, והמבוגרים התעלמו ממני כצפוי. פה ושם הם עיכבו אותי, כמובן, והעלו הצעות ייעול כמו תקשרי את השרוכים שלא תיפלי ותשברי את השיניים, אבל בדרך כלל הייתי תולעת בבוץ. אבק אדם, כמו שכתוב בספרים. כשהלכתי עם ג'וטי, לעומת זאת, זה היה סיפור אחר לגמרי. המבוגרים בירכו אותי בנימוס וזה היה נחמד ונעים. אבל הדבר הכי טוב, הדבר הכי־הכי טוב בשוטטות שלובת זרוע עם ג'וטי בעיירה היה לשמוע את הסיפורים שלה על עברם הסודי של כל גבר, אישה, כלב וערוגת פרחים שעברנו לידם. היא סיננה אלי את הסיפורים מזווית הפה כדי שרק אני אשמע. אלה היו רגעים של הנאה צרופה. למה? כי כשג'וטי גילתה לי את הסודות האלה היא לא רק עשתה אותי למבוגרת־זמנית, היא גם עשתה אותי לאשת סודה.

שוטטנו ברחוב עד שנתקלנו במר טֵייר ראסל שישב בכיסא גלגלים. הוא לא היה ממש זקן, מר ראסל, אבל הייתה לו איזו בעיה והיו צריכים להוביל אותו בכיסא ברחבי העיירה עם שמיכה על הברכיים. הוא ראה אותנו מרחוק וצווח, "ג'וטי רומיין, בואי הנה מיד ותני לי לשטוף את העיניים!" ואז טלטל את אצבעותיו ואותת למשרת הכושי שלו לדחוף את כיסא הגלגלים יותר מהר. זה נראה לא בסדר. המשרת האומלל היה הרבה יותר זקן והרבה יותר חלש ממר ראסל. "טייר!" אמרה ג'וטי. "מה אתה עושה פה? אף פעם לא ראיתי אותך בתהלוכה!"

"אני רואה בזה חובה אזרחית," אמר מר ראסל. "איזה מין אדם היה מעלה בדעתו להפסיד את תהלוכת היובל השלישי של מקדוניה?"

ג'וטי חייכה חיוך רחב. "בדיוק את השאלה הזאת שאלתי את עצמי כל הבוקר, טייר. מה דעתך על נסיכת התפוח ופרחיה?"

הוא לא ענה. למעשה, הוא כמעט קטע את דבריה, כל כך מהר הוא התחיל לדבר. "חשבתי שפליקס יצעד עם החיילים המשוחררים. אבל הוא לא צעד איתם. לא ראיתי אותו."

"פליקס בנסיעת עבודה," אמרה ג'וטי.

"הוא לא היה כל השבוע," תרמתי את חלקי לשיחה.

"בנסיעת עבודה," אמר מר ראסל וקפץ את שפתיו. "פליקס עובד כמו חמור, לא?" פתאום הוא הסתובב והסתכל עלי במבט זועם. "כשהוא יחזור תגידי לו שאסור לשכוח חברים ותיקים. תגידי את זה לאבא שלך, טוב?" הוא אמר בכעס.

צעדתי צעד אחד לאחור. "טוב."

כף ידה הקטנה של ג'וטי עטפה את כף ידי. "ברור!" היא אמרה בעליזות. "נגיד את זה לפליקס ברגע שהוא יחזור!"

מר ראסל טלטל שוב את אצבעותיו. "קח אותי הביתה," הוא נבח על המשרת הכושי הזקן. "אתה רוצה לטגן אותי כמו חביתה?"

כשהוא התרחק מאיתנו התהדקו אצבעותיה של ג'וטי סביב כף ידי. "בואי נלך להסתכל על חלונות ראווה," היא הציעה. "בואי נדמיין שלכל אחת מאיתנו יש עשרה דולר, ואנחנו חייבות לבזבז אותם היום או שנפסיד את כל הכסף."

עשינו את זה - וכשהלכנו והתווכחנו אם מותר לי ללוות ממנה שני דולר דמיוניים לשמלת משי ורודה, נתקלנו פתאום במרג'ורי לנז. היא גרה ברחוב שלנו והייתה פטפטנית בלתי נלאית. עוד לפני שראינו אותה היא התחילה לדבר. "מה העניינים, ג'וטי?" היא צעקה מתוך "נעלי ווֹגל". "בואי תראי את הסנדלים האלה." היא יצאה מהחנות עם סנדל צהוב גדול. "נהנית מהתהלוכה? לדעתי אלסי הייתה מקסימה, צריך להזרים קצת דם חדש לתזמורת של רוטרי, את לא חושבת? איפה מיי ומינרווה? אוי, היי, מותק," היא אמרה כשהבחינה בי פתאום. "את מתוקה כמו סוכרייה ממש."

הייתי גדולה מדי ל"מתוקה כמו סוכרייה," אבל הנהנתי בנימוס.

היא טלטלה את הסנדל קדימה ואחורה, ומר ווגל חיכה בעצבנות בפתח החנות כדי לתפוס אותה אם היא תתחיל ללכת איתו. מרג'ורי המשיכה ללהג. "שמעתי שמצאת לך דייר חדש, ג'וטי. יפה מאוד, עם כל החדרים הריקים שלך." העפתי בג'וטי מבט חטוף. לא שמעתי על שום דייר חדש. "מי זה, ג'וטי? אני מקווה שזה מישהו עם קצת יותר פלפל מטרֶמֶנדס וילסון, אני לא מבינה איך סבלת אותו בכלל, הוא נחמד?" היא השתתקה והסתכלה על ג'וטי בציפייה. גם מר ווגל ציפה לתשובה. וגם אני.

ג'וטי הסתכלה רגע על מרג'ורי לנז, ואז התקרבה אליה קצת. "הדייר החדש שלי הוא נציג של הממשל האמריקני," היא אמרה כמעט בלחישה והסתכלה בחשדנות על מר ווגל. "יותר מזה אני לא יכולה להגיד."

"אוי." מרג'ורי לפתה בכוח את הסנדל. "זה סודי?"

ג'וטי הנהנה בעצב, כאילו צר לה שהיא לא יכולה לפרט יותר, ופנתה אל מר ווגל. "איזה סנדל מקסים, מר ווגל. יש אותו גם בכחול?" הוא הניד בראשו לשלילה. "חבל. מרג'ורי, וילה ואני חייבות לזוז. אנחנו צריכות לסדר את החדר של הדייר החדש. הממשל האמריקני לא אוהב בלגן." היא הסתכלה עלי. "הם אוהבים שהכול מצוחצח כמו בית מרקחת. נכון, וילה?"

הנהנתי מתוך נאמנות צרופה, ורק אחרי שהיינו במרחק שלוש חנויות מ"נעלי ווגל" שאלתי אותה, "באמת מגיע דייר חדש?"

"לגמרי," אמרה ג'וטי.

"והוא באמת עובד של הממשל?"

היא חייכה. "לא, כי זה לא 'הוא'."

"זאת אישה?"

"כן, זאת אישה."

"והיא באמת עובדת של הממשל?"

ג'וטי הרימה גבה. "את נשמעת כאילו את לא מאמינה לאף מילה שאני מוציאה מהפה."

"אני כן מאמינה," אמרתי באטיות. "אבל איך זה שלא ידעתי על זה?"

היא הושיטה את ידה והסיטה את השיער מפני. "חשבתי שאת יודעת. לא ראית אותי מפנה את הארון? ישבת איתי בחדר, על המיטה."

ניסיתי להיזכר ולא הצלחתי. בטח קראתי.

בדרך כלל קראתי.

פתאום קלטתי שאני מפספסת המון התרחשויות. מרג'ורי לנז הטיפשה יודעת על החיים שלי יותר ממני. אפילו נשים מאופרות ומסריחות ברחוב יודעות כנראה על אבא שלי דברים שאני לא יודעת. הרגשתי ממש מושפלת, עכשיו כשחשבתי על זה. מה אני, תינוקת שנגזר עליה לחיות בחשכה ובבורות? לא, אני אדם, אדם שלם, ויש לי זכות לדעת מה קורה!

"היית צריכה לספר לי," התלוננתי בפני ג'וטי.

היא ליטפה את לחיי. "מותק, אם את רוצה לדעת דברים כדאי שתתחילי לשים לב. כדאי שתפקחי את העיניים והאוזניים."

כמעט אמרתי, אבל את מגלה לי את כל הסודות! וחזרתי בי. אולי זה לא נכון. אולי רק היה נדמה לי. שקעתי במחשבות. נזכרתי בגבר שראינו בתהלוכה - מר מקאבין, האיש שג'וטי הסמיקה בגללו. היא לא סיפרה לי עליו כלום. היא אפילו לא ענתה כששאלתי אותה עליו, כי גברת קיסינג הסיחה את דעתה. אבל - הסתכלתי על ג'וטי בהפתעה - אולי היא לא באמת התבלבלה, אולי היא עשתה את זה בכוונה כדי להסיח את דעתי!

נו, באמת!

הבוקר הזה הביא איתו שלל שאלות ללא תשובה. תעלומות, אפילו. איזה מזל שפליקס לא כאן. מה זה היה צריך להביע? ומר ראסל - למה הוא כל כך התרגז כשאמרנו שאבא נסע? ומי זאת בדיוק הדיירת החדשה שעובדת בשביל הממשל? התעלומות הלכו והתרבו, והשאלה הגדולה מכולן הייתה למה ג'וטי לא סיפרה לי שום דבר.

עבדו עלי.

חשבתי שאני היועצת של ג'וטי, שהיא סומכת עלי, שהיא חושפת בפני את מחשבותיה הכמוסות ביותר. אבל טעיתי. סידרו אותי. השאירו אותי באפלה. בלבלו והרדימו אותי. לא עוד! החלטתי להשתנות. בו במקום נשבעתי לשים לב, לברר, לגלות את האמיתות שהמבוגרים מנסים להסתיר מפני. אני אדע הכול, הבטחתי לעצמי. אני אחקור הכול. החל מרגע זה.

חשקתי שיניים בהחלטיות, ואז הרגשתי שמישהו מושך לי בשרוול. זאת הייתה בירד. התלתלים נדבקו לראשה מזיעה. "תכף טרודי קיין הזאת רוקדת שוב ואני רוצה לראות אותה. ומיי אומרת שאם היא תראה את טרודי קיין עוד פעם אחת היא תחטוף שבץ, אז את חייבת לבוא איתי." בירד רצתה לראות את גברת טרודי קיין וללמוד ממנה איך רוקדים סטפס. היא כבר הצליחה לעשות כמה צעדים על גיגית כביסה. היא משכה בידי בכוח. "בואי כבר."

נעצתי בג'וטי מבט ששאל אם אני חייבת. היא הנהנה.

"לא ברור לי איך אני אמורה לפקוח את העיניים והאוזניים אם בכל רגע נתון אני צריכה לרדוף אחרי בירד," אמרתי במרירות.

ג'וטי הסתכלה בחלונות הראווה של כלבו "קְרוֹן", אבל היא הסתובבה אלי וחייכה. "את צריכה את המעלות של המקדונים," היא אמרה. "תמצאי בתוכך קצת עוצמה ומסירות, ועוד תגלי דברים שאפילו לא רצית לדעת." ואז היא חזרה ופנתה אל החלונות.

בירד משכה אותי שוב, אבל נשארתי קפואה במקומי. ג'וטי צודקת. המעלות של המקדונים, זה בדיוק מה שאני צריכה.