האנטישמיות החדשה

בשנים האחרונות, ובעיקר החל מתחילת המאה ה-21, ניכרת אנטישמיות חדשה - אם תרצו, "אנטישמיות מודרנית".

אנטישמיות זו ניכרת בעיקרה ביבשת אירופה, אך לא רק. היא קיימת אף בארצות הברית, בקנדה, בניו זילנד ובמדינות רבות אחרות אשר קלטו - ועדיין קולטות - אל תוך גבולותיהן מהגרים מוסלמים - אדוקים יותר או פחות באמונת האיסלאם - המגיעים אליהן מכל רחבי העולם ובעיקר מארצות המזרח התיכון (סוריה, עיראק וכו') ומיבשת אפריקה, וזאת כדי למצוא "מקום בטוח", "מקום מפלט" - אם תרצו, מקלט מארצות המוצא שלהם - בארצות החדשות, המקבלות-כל והמקבלות - בדרך כלל - כל אדם באשר הוא, אל תוכן.

"אנטישמיות מודרנית" זו - בת המאה ה-21 בעיקרה, כאמור - הינה האנטישמיות הפרו-פלסטינאית. לדידי - האנטישמיות המפחידה, המסוכנת, ומעל הכל - המעוותת ביותר מכל זני האנטישמיות - גרועים ומושרשים ברע ככל שאלו היו במרוצת ההיסטוריה רבת הפורענויות כנגד היהודים - מאז ועד היום.

יש לציין עובדה חשובה זו: ישנו גבול דק מאין כמוהו בין אנטישמיות לבין היות מאן דהוא "פרו-פלסטינאי".

במילים אחרות: ישנו הבדל בין "פרו-פלסטינאיות", משמע: בין ביטוי דעות, אקטיביזם ואף לחימה למען הקמת מדינה פלסטינאית בשטחי עזה ובשטחי יהודה ושומרון (ולחלק מהפרו-פלסטינאים אף בשטחים מסוימים במזרח ירושלים) בישראל, לבין אנטישמיות, אך הבדל זה רק הולך ומיטשטש בזמן הלחימה האקטיביסטית למען מטרת הקמת מדינה פלסטינאית.

כמו כן, ישנו הבדל מהותי בין לחימה למען אזרחים פלסטינאים אשר ידיהם כבולות - נכון לשנת 2019, שנת כתיבת מסה זו - בידי החמאס, ארגון המוגדר כארגון טרור, השולט ביד רמה ובזרוע חזקה ונוקשה מאין כמוה במי שאמורים להיות אזרחיו הפלסטינאיים, לבין יציאה בוטה כנגד ישראל בפרט ובכלל זה ישראלים ו"כל דבר ישראלי", ואף כנגד יהודים ככלל ויהדות באשר היא - על שלל פרטיה ומרכיביה - הן ברמת המקרו, הן ברמת המיקרו.

*

ובכן, מדוע אני מגדיר את האנטישמיות הפרו-פלסטינאית כאנטישמיות המפחידה, המסוכנת והמעוותת ביותר מכל זני האנטישמיות שקדמו לה? והרי על פניו לפחות, מדובר על לחימה למען מטרה הגיונית למדי, למען מתן הכרה בפלסטינאים בכך שתינתן לאלו מדינה.

ובכן, מן הסיבה הפשוטה הכוללת בתוכה עיוות, שנאה וחוסר הבנה מוחלט וחד-משמעי של מהלכי ההיסטוריה.

עזה נכבשה על ידי ישראל במלחמת ששת הימים ובמלחמה - כמו במלחמה - המנצח "נותר עם השלל" - יהא זה טוב או רע ככל שיהיה (ומן הסתם, גם הפירוש "טוב" ו"רע" בהקשר זה ניתנים לוויכוח). ישראל נותרה עם השטח שכבשה - עם עזה - ויחד עם השטח, גם עם תושביו.

והאם אדם זה או אחר יכול להיזכר - או ליתר דיוק, לדמיין - אימתי בהיסטוריה מדינה אשר כבשה אדמה, ויתרה על האדמה אשר היא כבשה - בדם חייליה, יש להדגיש, ובהתנגדות מלחמתית מן הצד השני - סתם כך, בגלל שהופעל עליה לחץ ציבורי כזה או אחר - הכולל בתוכו לחץ בינלאומי?

הרי אין הדבר הגיוני כלל וכלל. במלחמה - כמו במלחמה - המנצח הוא המנצח והמנצח הוא אחד. אין שני מנצחים במלחמה אחת (על אף שלתפישתי האישית - ובמאמר מוסגר - בכל מלחמה יש אך ורק מפסידים ואין מנצחים כלל וכלל. כל מלחמה היא מקור להפסד - אנושי, עקרוני, וכו').

הישראלים ניצחו במלחמת ששת הימים, כבשו את עזה והיא שייכת כולה מאז מלחמה זו למדינת ישראל וזאת על פי תפישתי, בהקשר של לחימה על אדמה - כזו או אחרת, בכל מקום על פני כדור הארץ.

להילחם למען "שחרור עזה" הרי זה כמו להילחם למען "שחרור אמריקה" - כולה - למען החזרתה לאינדיאנים, מהם נגזלה יבשת אמריקה. והאם מישהו יכול לדמיין מצב אשר בו כל אמריקה "חוזרת אחורה בזמן" ומוחזרת-מוענקת בחזרה לתושביה המקוריים, האינדיאנים?

זוהי כמובן דוגמה הומוריסטית משהו, וזאת בעיקר כדי להמחיש את גודל האבסורד.

ובכן, לשם סיכום הקדמה זו: תומכי העם הפלסטינאי באשר הם צריכים להיות זהירים ביותר בין תמיכתם בפלסטינאים לבין התנגדותם לישראל בפרט וליהודים בכלל, ומרביתם של תומכי הפלסטינאים הם לדידי אנטישמיים גמורים - אם יודו בכך, אם לאו.