האנרכיסטיות

כל מה שהאמנו בו קרס, כל מה שחשבנו שאנחנו יודעות התגלה כחסר ערך, כל מה שצברנו היה עושר השמור לבעליו לרעתו, מאמץ מיותר, בזבוז ראוותני. הנחנו שאנחנו זקוקות למשנה סדורה; היו מאיתנו שהסתפקו בדימוי או בסיפור טוב, אבל כך או אחרת, היינו זקוקות למשהו אחר לגמרי.

במשך שנים האזנו בתוכנו לכרסום עקשני של כאוס, ואף על פי כן סירבנו בכל מאודנו לחבור אליו. חששנו שהחוץ ייראה כמו הפְּנים — אותו מבוך שכנגדו הצבנו מראית עין של סדר אקראי ושרירותי שארגן את חיינו ושימש לנו תירוץ לעשות דברים בשמו דווקא מפני שלא ממש הלם את מה שהתחולל בקרבנו. חיִינו בשלווה מדומה. בנקל אפשר היה להתפרץ לדלת הפתוחה, אך גם אם היינו מבקשות לקום ולהיאבק על עצמנו גופנו היה קרוב לוודאי נותר מרותק למושבו בכבלים נסתרים. הפחד הגדול ביותר שלנו היה מטלטלה פתאומית שתגרוף את הסדר אל התוהו האורב לו. פחד: המניע המכריע לסבילות גמורה ולפעמים גם לפעולה עיוורת, כזו ההופכת נשים כמונו, מושאים כנועים של הקְרבה חברתית נמשכת, לאלה שעלולות לבצע אותה ולפעמים אפילו לנצח עליה.

מאז ומתמיד שיתפנו אפוא פעולה עם הסדר הקיים. ספחנו בצייתנות ללא הבחנה את מה שנמסר לנו והפכנו אותו לחוק בל־יופר, חוק שבהיעדרו דימינו שאיננו יכולות לעשות דבר. פיצלנו לשחור ולבן, גידרנו טריטוריות, שמרנו על מרחק שהיה לאזור הנוחות שלנו, בדיוק מפני שביסוד הדברים, ובעל כורחנו, ניהלנו מאבק איתנים מתמשך בין כוחות קוטביים של שמרנות וכאוס, בדיוק מפני שהכאוס היה עבורנו אינטימי כל כך, ראשוני כל כך, מוכר כל כך. בדיוק מפני שהיינו חיות בר, אנרכיסטיות מלידה.

אנחנו יודעות שיש קושי גדול לנוע בזמן הזה, להתאים את עצמנו אליו. נדמה שהפער בינינו לבינו הולך ומתרחב בלי סוף. ועם זאת, גם אנחנו משתנות. 'אנחנו' עשויות להיות הדבק שיחבר מחדש בינינו לבין הזמן.

אנחנו עומדות לשנות את כיוון הצמיחה שלנו, את כל החינוך שקיבלנו, להפוך מאלה שמופקדות על הסדר לאלה שמערערות אותו, לא מחליפות אותו בסדר אחר. אנחנו עומדות לשקוע עמוק־עמוק בתוך יסוד האי־סדר. זו המלאכה שלפנינו. מעשי המרי שלנו יהיו הצגות ראווה. בכל פעם נתכנן פעולה אחת, התפרצות קטועה, ממוקדת ותכליתית של הזעם שלנו, כמו מופע תיאטרלי מרהיב של זיקוקין די נור שלא עומד לשנות דבר בעולם אלא רק להפגין את עצם הופעתו המטאורית, האלימה, המיידית, המכילה את עצמה, המכלה את עצמה. המעשה יבוצע עד תומו ויחלוף, אבל ישאיר אנשים פעורי פה לתהות עליו, על מה בעצם אִפשר אותו, ובזה יהיה כוחו. זה יהיה ממד הזמן של הפעולה הנשית במרחב הפומבי, וזוהי מחשבת המהפכה שעתידה לצאת מהחדר הזה: מחשבה אסתטית, לא־רציונלית, לא תועלתנית. המדדים להצלחה וכישלון אינם מעשיים. את כל כוחות היצירה שלנו נשקיע בתכנון האירוע עצמו. זה הרגע שבו מאבק הופך מצודק לאסתטי, ולכן גם לאָ־מוסרי ואפילו ללא־מוסרי. אנחנו מביאות בחשבון שמי שתוליך את המעשה הזה עלולה גם להפוך לקורבן שלו.