פרולוג
היה זה יומו העשרים ושמונה של ווינטרמנות', בשנת 814 למניין הנוצרים, החורף הקשה ביותר שמישהו יכול היה לזכור.
הרוטרוד, מיילדת הכפר אינגלהיים, פילסה את דרכה בשלג לעבר בית הגרובנהאוס של הקנון. משב רוח חלף בין העצים ותקע אצבעות קפואות בגופה כשהוא חודר דרך החורים והטלאים בבגדי הצמר הדקים שלה. השביל ביער היה מכוסה בשכבה עבה של שלג סחוף; עם כל צעד, היא שקעה כמעט עד לברכיה. שלג הצטבר על גבותיה וריסיה; היה עליה לנגב שוב ושוב את פניה כדי לראות. כפות ידיה ורגליה כאבו בשל הקור, למרות השכבות של מטליות הבד בהן עטפה אותן.
כתם שחור הופיע על השביל לפניה. היה זה עורב מת. אפילו אוכלי נבלות קשוחים אלה מתו החורף, גוועו למוות כיוון שמקוריהם לא היו מסוגלים לקרוע את בשרם של הפגרים הקפואים. הרוטרוד נרעדה והאיצה את צעדיה.
גודרון, אשתו של הקנון, כרעה ללדת חודש מוקדם מן הצפוי. זמן נאה לבואו של התינוק, חשבה הרוטרוד במרירות. חמישה תינוקות נולדו בחודש האחרון בלבד, ואף אחד מהם לא נותר בין החיים יותר משבוע.
מתך שלג שנישא ברוח עיוור את הרוטרוד, ולמשך רגע לא ראתה עוד את השביל המסומן בקושי. היא חשה פרץ אימה. כמה מבני הכפר מתו כך, כשהם תועים במעגלים במרחק זעום מבתיהם. היא הכריחה את עצמה לעמוד בלא ניע, בעוד השלג הסתחרר סביבה, ואפף אותה בנוף לבן וחסר תווים מזהים. כאשר הרוח נחלשה, היא הבחינה בקושי בקווי השביל. היא החלה שוב להתקדם. היא כבר לא חשה כאב בכפות ידיה ורגליה; הן הפכו משותקות לחלוטין. היא ידעה מה עלול להיות פירוש הדבר, אבל לא יכלה להרשות לעצמה להרהר בכך; היה חשוב להישאר רגועה.
עלי לחשוב על דבר-מה מלבד הקור.
היא העלתה בדמיונה את הבית שבו גדלה, קאזה בעלת חלקה משגשגת בת כשישה הקטרים. המבנה היה חמים ונוח, בעל קירות מקורות עץ מוצקות, אך בהרבה מבתיהם של שכניהם, שהיו בנויים מלוחות עץ דקים ופשוטים, מצופים בוץ. מדורה גדולה להטה באח המרכזי, ועשנה היתמר לפתח בגג. אביה של הרוטרוד לבש מקטורן יקר מעורות לוטרה מעל בליאוד הפשתן המעודן שלו, ולאמה היו סרטי משי לקישוט שֹערה הארוך והשחור. להרוטרוד עצמה היו שתי טוניקות בעלות שרוולים גדולים, ואדרת חמה מצמר משובח ביותר. היא זכרה כמה רך וחלק היה מגעו של החומר היקר בעורה.
הכל הסתיים מהר כל-כך. שני קייצים של בצורת וכפור קטלני הרסו את היבול. אנשים גוועו ברעב בכל מקום; בתורינגיה היו שמועות על אכילת אדם. אביה של הרוטרוד הגן עליהם מפני הרעב למשך זמן-מה באמצעות מכירה נבונה של נכסי המשפחה. הרוטרוד בכתה כאשר לקח ממנה את אדרת הצמר. נדמה היה לה אז כי שום דבר גרוע יותר לא יכול להתרחש. היא היתה בת שמונה; היא עדיין לא הבינה את הזוועה והאכזריות שבעולם.
היא דחקה את עצמה דרך משב שלג גדול נוסף, ונאבקה בסחרחורת הולכת וגוברת. עברו ימים מספר מאז שאכלה דבר-מה. נו, טוב. אם הכל יתנהל כשורה, הלילה אסעד כדבעי. אולי, אם הקנון יהיה מרוצה, יהיה אפילו מעט בשר חזיר לקחת הביתה. הרעיון יצק בה כוח מחודש.
הרוטרוד הגיחה לקרחת היער. היא יכלה לראות את צורתו המעורפלת של הגרובנהאוס לפניה. השלג היה עמוק יותר כאן, מחוץ למעטה העצים, אך היא המשיכה לפלס את דרכה, להתקדם בעזרת ירכיה וזרועותיה החזקות, כיוון שעכשיו היתה בטוחה בכך שמקום המפלט קרוב.
כשהגיעה לדלת, היא דפקה פעם אחת, ונכנסה מיד; היה קר מכדי שתדאג למחוות נימוס. בפנים, היא עמדה ומצמצה בעלטה. חלונו היחיד של הגרובנהאוס נחסם למשך החורף; מקורות האור היחידים היו האש באח וכמה נרות מעשנים שהיו פזורים בחדר. לאחר רגע, עיניה החלו להסתגל, והיא ראתה שני ילדים יושבים קרוב זה לזה ליד אש האח.
"התינוק כבר הגיע?" שאלה הרוטרוד.
"עדיין לא," השיב הילד המבוגר מבין השניים.
הרוטרוד מלמלה תפילת הודיה קצרה לסנט קוסמס, הקדוש המגן על המיילדות. שכרה נשלל ממנה בדרך זו לא פעם ולא פעמיים, והיא סולקה מבלי שתקבל אפילו דינר אחד תמורת הטורח שבבואה.
ליד אש האח, היא קילפה את המטליות הקפואות מכפות ידיה ורגליה, וזעקה באימה כאשר ראתה כי צבען לבן-כחלחל חולני. האם הקדושה, אל תניחי לכפור לקחתן. לכפר לא יהיה כל צורך במיילדת נכה. אליאס הסנדלר איבד כך את פרנסתו. לאחר שנלכד בסופה בדרכו הביתה ממיינץ, קצות אצבעותיו השחירו ונפלו בתוך שבוע. עכשיו היה כחוש ומרופט, ונאלץ לרבוץ ליד דלתות הכנסיה ולקבץ נדבות למחייתו מנדיבות לבם של אחרים.
הרוטרוד נדה בראשה בקדרות, וצבטה ושפשפה את אצבעות ידיה ורגליה המשותקות בעוד שני הילדים צופים בה בדממה. מראה שניהם עודד אותה. הלידה תהיה קלה, אמרה לעצמה, בניסיון להרחיק את מחשבותיה מאליאס המסכן. הילד הגדול ודאי כבן שישה חורפים עכשיו, והוא ילד חסון ובעל ארשת נבונה ועירנית. הצעיר יותר, אחיו עגול-הלחיים בן השלוש, התנדנד קדימה ואחורה, ומצץ את אגודלו בעגמומיות. שניהם היו כהי-גוונים, כמו אביהם; אף אחד מהם לא ירש את שערה יוצא הדופן של אמם הסקסונית, שהיה לבן-זהוב.
הרוטרוד זכרה כיצד גברי הכפר נעצו מבטים בשערה של גודרון כאשר הקנון החזיר אותה איתו מאחד ממסעותיו המיסיונריים לסקסוניה. העובדה שהקנון לקח לו אשה עוררה מהומה גדולה למדי בתחילה. היו שאמרו שהדבר נוגד את החוק, שהקיסר הוציא צו האוסר על אנשי הכנסיה לקחת להם נשים. אבל אחרים אמרו שאין הדבר אפשרי, כיוון שברור לכל כי גבר בלא רעיה חשוף למינים שונים של פיתויים ועוולות. רְאו את נזירי סטבלו, אמרו, המביישים את הכנסיה בניאופים ובהילולות שיכרות. ואין כל ספק כי הקנון הוא אדם פיכח וחרוץ.
החדר היה חם. באח הגדולה היו עמוסים ענפים עבים של תירזה ואלון; עשן נישא במפחים גדולים לחור בתקרת העשב. קרשי העץ מהם היו בנויים הקירות היו כבדים ועבים, וברווחים ביניהם נדחסו קש וחומר כדי למנוע את חדירת הקור. החלון היחיד נחסם בלוחות אלון איתנים, והיווה הגנה נוספת כנגד הנורדוסטרוני, רוחות החורף הקפואות מצפון-מזרח. הבית היה גדול מספיק כדי שניתן יהיה לחלקו לשלושה אזורים נפרדים. אחד מהם היה חדר השינה של הקנון ואשתו, אחר היה מיועד לחיות שחסו בבית בחורף הקשה – הרוטרוד שמעה את קולות התנועה והחיכוך הרכים של פרסותיהן משמאלה – וחלק זה, השלישי, החדר המרכזי, היה המקום בו המשפחה עבדה ואכלה, והילדים ישנו. פרט לבישוף, שביתו היה בנוי אבן, לאיש באינגלהיים לא היה בית טוב מזה.
אבריה של הרוטרוד החלו לעקצץ ולפעום בתחושה החוזרת אליהם. היא בחנה את אצבעותיה; הן היו קשות ויבשות, אך הגוון הכחלחל נעלם, ובמקומו הופיע זוהר מחודש של גוון אדום-ורדרד בריא. היא נאנחה בהקלה, והבטיחה לעצמה להגיש מנחת תודה לסנט קוסמס. הרוטרוד נשארה ליד האש למשך מספר דקות נוספות, ונהנתה מחומה; ואז הנהנה לעבר הילדים וליטפה אותם בעידוד, ומיהרה מעבר למחיצה למקום בו המתינה האשה הכורעת ללדת.
גודרון שכבה על מיטת כבול מרופדת בקש טרי. הקנון, גבר שחור-שיער בעל גבות עבותות ומכווצות, שגרמו לו להיראות תמיד חמור-סבר, ישב הרחק ממנה. הוא הנהן לעבר הרוטרוד, ואז החזיר את תשומת-לבו לספר הגדול בעל כריכת העץ שהיה בחיקו. הרוטרוד ראתה את הספר בביקוריה הקודמים בבית, אבל מראהו עדיין נסך בה יראת כבוד. היה זה עותק של התנ"ך הקדוש, והוא היה הספר היחיד שראתה מעודה. כמו אנשי הכפר האחרים, הרוטרוד לא ידעה קרוא וכתוב. אך היא ידעה שהספר הוא אוצר, שווה בסולידי מזהב יותר משהכפר כולו הרוויח בשנה. הקנון הביא אותו איתו ממולדתו, אנגליה, שבה הספרים לא היו נדירים כמו בארץ הפרנקים.
הרוטרוד ראתה מיד שמצבה של גודרון גרוע. נשימותיה היו קלושות, הדופק מהיר במידה מסוכנת, כל גופה תפוח ונפוח. המיילדת זיהתה את הסימנים. לא היה זמן מיותר. היא פתחה את תרמילה והוציאה מידה של לשלשת יונים שאספה בקפדנות בסתיו. היא חזרה לאח, זרקה את הגללים לאש, והביטה בסיפוק כאשר העשן הכהה החל לעלות ולטהר את האוויר מרוחות רעות.
היא תצטרך להקל על הכאב כדי שגודרון תוכל להירגע וללדת את התינוק. לשם כך, היא תשתמש בצמח השיכרון. היא לקחה צרור של הפרחים הקטנים, צהובים ובעלי עורקים סגולים, הניחה אותם במכתש עשוי חומר, וטחנה אותם במיומנות לאבקה, שהריח החריף שהשתחרר ממנה גרם לה לקמט את אפה. היא הערתה את האבקה לכוס יין אדום חזק והביאה אותה לגודרון כדי שתשתה ממנה.
"מה מבקשת את לתת לה?" שאל הקנון לפתע.
הרוטרוד נבהלה; היא כמעט שכחה שהוא שם. "היא נחלשה בשל צירי הלידה. זה יקל על הכאב ויעזור לילד להגיח לאוויר העולם."
הקנון כיווץ את מצחו. הוא לקח את השיכרון מידיה של הרוטרוד, הקיף בפסיעות רחבות את המחיצה, וזרק אותו לאש, שם ביעבע לרגע קט ונעלם בקול לחישה. "אשה, את מחללת שם שמים."
הרוטרוד היתה מזועזעת. נדרשו לה שבועות של חיפושים שקדניים כדי לאסוף את הכמות הקטנה של התרופה יקרת המציאות. היא פנתה לעבר הקנון, והיתה מוכנה לתת ביטוי לזעמה, אך נעצרה כשראתה את המבט בעיניו, שהיה קשה כחלמיש.
"כתוּב" – הוא חבט בידו על הספר בהדגשה – "'בעצב תלדי בנים.' תרופה שכזו היא חילול הקודש!"
הרוטרוד התמרמרה. לא היה שום דבר בלתי-נוצרי בתרופה שלה. האם לא דיקלמה תשע פעמים את תפילת "אבינו שבשמים" בכל פעם שעקרה את אחד הצמחים מהאדמה? הקנון לא התלונן כלל וכלל כאשר נתנה לו מצמח השיכרון כדי להקל על כאבי השיניים התכופים שלו. אבל היא לא תתווכח איתו. הוא אדם רב השפעה. מילה אחת ממנו על מנהגי "חילול קודש", ואובדנה של הרוטרוד יבוא עליה.
גודרון נאנקה בייסורי ציר נוסף. בסדר גמור, חשבה הרוטרוד. אם הקנון לא ירשה להשתמש בשיכרון, היא תצטרך לנסות גישה אחרת. היא הלכה לתרמילה והוציאה חתיכת בד ארוכה, שנחתכה לפי אורכו המדויק של הצלוב. היא נעה במהירות וביעילות וכרכה את הבד במהודק על בטנה של גודרון. גודרון נאנקה כאשר הרוטרוד הזיזה אותה. התנועות הכאיבו לה, אבל לא היה מנוס. הרוטרוד הוציאה מתרמילה חבילה קטנה, שהיתה עטופה בקפדנות בפיסת אריג משיי להגנה. בתוכה היה אחד מאוצרותיה – עצם הקרסול של ארנב שנהרג בחג המולד. היא השיגה אותה בתחנונים מאחד מאנשי פמליית הציד של הקיסר בחורף הקודם. בזהירות רבה, הרוטרוד גילחה ממנה שלוש פרוסות דקות והניחה אותן בפיה של גודרון.
"לעסי אותן לאט," הורתה לגודרון, שהנהנה בחולשה. הרוטרוד התיישבה והמתינה. מזווית עינה, היא בחנה את הקנון, שכיווץ את מצחו בריכוז מעל ספרו עד שגבותיו כמעט נפגשו מעל גשר אפו.
גודרון נאנקה שוב והתעוותה בכאב, אבל הקנון לא הרים את מבטו. הוא טיפוס קר, הרהרה הרוטרוד. אבל חייבת להיות אש כלשהי בחלציו, אחרת לא היה לוקח לו אותה לאשה.
כמה זמן עבר מאז הביא הקנון את האשה הסקסונית הביתה, זה היה לפני עשרה חורפים – או אולי אחד-עשר? גודרון לא היתה צעירה, לפי קני מידה פרנקיים, אולי בת עשרים ושש או עשרים ושבע, אבל היא היתה יפה מאוד, בעלת שיער לבן-זהוב ארוך ועיניים כחולות של האליינגנאה, הזרים. היא איבדה את כל משפחתה בטבח בוורדן. אלפי סקסונים מתו ביום ההוא, כשסירבו לקבל את האמת של אדוננו ישו הצלוב. ברברים מטורפים, חשבה הרוטרוד. לי זה לא היה קורה. היא היתה נשבעת בכל מה שהיו מבקשים ממנה, היתה עושה זאת ברגע זה ממש, למעשה, אם הברברים היו מתנפלים שוב על ארץ הפרנקים, היתה נשבעת בשם כל האלים המוזרים והנוראים שהיו רוצים. מי יודע מה מתרחש בלב אדם? אשה נבונה שומרת את אמונתה לעצמה.
האש הבהבה והעלתה ניצוצות; היא קָטנה. הרוטרוד חצתה את החדר לעבר ערימת העצים בפינה, בחרה שני בולי תירזה בגודל מתאים, והניחה אותם על האח. היא הביטה בהם כאשר נחתו בקול לחשוש אל תוך האש, והלהבות עלו וליחכו אותם. ואז חזרה לבדוק את גודרון.
עברה חצי שעה שלמה מאז שגודרון קיבלה את שבבי עצם הארנב, אך לא נראה כל שינוי במצבה. אפילו התרופה החזקה הזו לא הצליחה להשפיע. הצירים נותרו בלתי קבועים וחסרי השפעה, וגודרון הלכה ונחלשה.
הרוטרוד נאנחה בלאות. היה ברור שתיאלץ לנקוט אמצעים חזקים יותר.
הקנון הִקשה על הרוטרוד כאשר אמרה לו שתזדקק לעזרתו בלידה.
"שלחי לקרוא לנשות הכפר," אמר בתקיפות.
"אה, אדוני, זה בלתי אפשרי. את מי אפשר לשלוח?" הרוטרוד הרימה את כפותיה במחווה מלאת הבעה. "אני איני יכולה ללכת, כיוון שאשתך זקוקה לי כאן. בנך הבכור אינו יכול ללכת, הוא אמנם נראה כנער נבון, אך הוא עלול לאבד את דרכו במזג אוויר שכזה. אני עצמי כמעט שאבדתי."
הקנון נעץ בה מבט זועם מתחת לגבותיו הכהות. "אם כן," אמר, "אני אלך." כאשר קם ממקום מושבו, הרוטרוד נדה בראשה בחוסר סבלנות.
"לא יהיה בכך טעם. עד שתחזור, יהיה מאוחר מדי. אני זקוקה לעזרתך שלך, ובמהירות, אם ברצונך שאשתך ותינוקך יחיו."
"עזרתי שלי? האם אחז בך טירוף, מיילדת? אלה" – הוא החווה בתיעוב לעבר המיטה – "ענייני נשים, טמאים. לא יהיה לי חלק בהם."
"אם כן, אשתך תמות."
"הדבר בידיו של האל, לא בידי."
הרוטרוד משכה בכתפיה. "לגבַּי אין חשיבות לדבר. אבל לך לא יהיה קל הדבר, לגדל שני ילדים בלי אמא."
הקנון הביט בהרוטרוד. "מדוע שאאמין לך? היא ילדה כבר בעבר, בלא כל בעיות. אני חיזקתי אותה בתפילותי. אינך יכולה לדעת שהיא תמות."
זה היה יותר מדי. קנון או לא, הרוטרוד לא היתה מוכנה לסבול את זלזולו בכישוריה כמיילדת. "אתה אינך יודע דבר," אמרה בחדות. "אפילו לא הבטת בה. לך לראותה עכשיו; ואז אמור לי אם אינה גוססת."
הקנון הלך למיטה והשפיל את מבטו לעבר אשתו. שערה הלח היה דבוק לעורה, שהפך לבן-צהבהב, עיניה המוקפות עיגולים כהים היו נבובות ושקועות בראשה; אילולא יכול היה לראות את נשימותיה הארוכות והלא-יציבות, ניתן היה לחשוב שהיא כבר מתה.
"נו?" דחקה בו הרוטרוד.
הקנון הסתובב לעברה במהירות. "דמו של האל, אשה! מדוע לא הבאת איתך את הנשים?"
"כפי שאמרת בעצמך, אדוני, אשתך כבר ילדה בעבר, בלא כל סימן לבעיה. לא היתה כל סיבה לצפות לבעיות הפעם. פרט לכך, מי היתה באה, במזג אוויר שכזה?"
הקנון צעד בקדרות לעבר האח ופסע הלוך וחזור בעצבנות. לבסוף נעצר. "מה את רוצה שאעשה?"
הרוטרוד חייכה חיוך רחב. "אוה, מעט מאוד, אדוני, מעט מאוד." היא הובילה אותו בחזרה אל המיטה. "קודם כל, עזור להקים אותה."
הם עמדו משני צידיה של גודרון, תפסו אותה מתחת לזרועותיה והרימו. גופה היה כבד, אך בכוחות משותפים הצליחו להעמיד אותה על רגליה, שם התנודדה לעבר בעלה. הקנון היה חזק יותר משהרוטרוד חשבה. טוב שכך, כיוון שהיא תזדקק לכל כוחו לצורך השלב הבא.
"עלינו להכריח את התינוק לרדת למצב המתאים. כאשר אומר לך, הרם אותה גבוה ככל האפשר. וטלטל בכוח."
הקנון הנהן, פיו היה מכווץ בחומרה. גודרון היתה תלויה בין שניהם כמתה בכל כובד משקלה, ראשה נפל קדימה על חזהּ.
"להרים!" צעקה הרוטרוד. הם הניפו את גודרון באחיזה בזרועותיה והחלו לטלטל אותה מעלה ומטה. גודרון צעקה ונאבקה כדי להשתחרר. הכאב והפחד נסכו בה כוח מפתיע; שניהם גם יחד התקשו לרסנה. אילו רק היה מתיר לי לתת לה את השיכרון, חשבה הרוטרוד. היא כבר היתה עכשיו כמעט מחוסרת הכרה.
הם הורידו אותה במהירות, אך היא המשיכה להיאבק ולצעוק. הרוטרוד נתנה שוב הוראה, והם שוב הניפו, טלטלו, ואז הורידו את גודרון למיטה, שם שכבה בחצי-עלפון, ומלמלה בלשון אמה הברברית. טוב מאוד, חשבה הרוטרוד. אם אפעל במהירות, הכל יסתיים לפני שיחזרו אליה חושיה.
הרוטרוד הכניסה את ידה לתעלת הלידה, וחיפשה את פתח הרחם. הוא היה נוקשה ונפוח בשל שעות הצירים שלא הועילו. היא נעזרה בציפורן אצבעה הימנית, אותה גידלה לאורך, למטרה זו בדיוק, וקרעה את הריקמה הממאנת. גודרון נאנחה, ואז הפכה רפויה לחלוטין. דם חם ניגר על ידה של הרוטרוד, במורד זרועותיה, ועל המיטה. לבסוף הרגישה שהפתח מתרחב. בקריאת צהלה, הרוטרוד הכניסה את ידה ואחזה בראש התינוק, כשהיא מפעילה לחץ עדין כלפי מטה.
"החזק בכתפיה ומשוך בכיוון ההפוך ממני," הורתה לקנון, שפניו הפכו חיוורים למדי. הוא ציית בכל זאת; הרוטרוד הרגישה כיצד הלחץ גובר כאשר הקנון הוסיף את כוחו לכוחה שלה. לאחר דקות ספורות, התינוק החל לנוע במורד תעלת הלידה. היא המשיכה למשוך בקצב קבוע, ונזהרה שלא לפגוע בעצמות ראשו וצווארו הרכות של התינוק. לבסוף הופיע קודקודו של התינוק, מכוסה בגודש של שיער עדין ורטוב. הרוטרוד הובילה את הראש בעדינות החוצה, ואז סובבה את התינוק כדי לאפשר לכתף הימנית, ואז השמאלית, להגיח. משיכה תקיפה אחרונה, והגוף הקטן והרטוב החליק לתוך זרועותיה הממתינות של הרוטרוד.
"בת," הכריזה הרוטרוד. "ועוד חזקה, לפי מראה," הוסיפה, כשהבחינה בשמחה בבכיה שופע האון של התינוקת ובצבעה הוורוד הבריא.
היא הסתובבה ופגשה במבטו המסתייג של הקנון.
"בת," אמר. "אם כן, הכל היה לשווא."
"אל תאמר כך, אדוני." הרוטרוד נמלאה לפתע פחד פן אכזבתו של הקנון עשויה להפחית ממזונה. "התינוקת בריאה וחזקה. אם ירצה אלוהים היא תגדל ותביא כבוד לשמך."
הקנון נד בראשו. "היא עונש מאלוהים. עונש על חטאי – ועל חטאיה." הוא החווה לעבר גודרון, ששכבה בלא ניע. "היא תחיה?"
"כן." הרוטרוד קיוותה שהיא נשמעת משכנעת. היא לא יכלה להרשות לעצמה להניח לקנון לחשוב שהוא עשוי להתאכזב בשנית. היא עדיין קיוותה לטעום בשר הלילה. והיה, אחרי הכל, סיכוי סביר שגודרון אכן תשרוד. אמת, הלידה היתה אלימה. לאחר התנסות קשה שכזו, נשים רבות לוקות בחום ובחולי מכלה. אבל גודרון חזקה; הרוטרוד תטפל בפצע במשחת לענה מעורבת בשומן שועל. "כן, בעזרת אלוהים, היא תחיה," חזרה בתוקף. היא לא חשה הכרח לציין שיש לשער שלעולם לא תלד עוד ילדים.
"גם זה משהו," אמר הקנון. הוא התקרב למיטה, עמד והביט בגודרון. הוא נגע בעדינות בשיער הלבן-זהוב, שהיה כהה עכשיו מזיעה. למשך רגע, הרוטרוד חשבה שהוא עומד לנשק את גודרון. ואז השתנתה ארשת פניו; הוא נראה חמור סבר, כמעט כועס.
"Per mulierem culpa successit", אמר. "מקור החטא באשה." הוא עזב את קווצת השיער ונסוג.
הרוטרוד נדה בראשה. משהו מספר הקודש, אין ספק. הקנון היה טיפוס מוזר, נכון, אבל זה לא עניינה, תודה לאל. היא מיהרה לסיים לנקות את הדם ואת נוזלי הלידה מגודרון כדי שתוכל להתחיל לחזור הביתה כל עוד נותר אור יום.
גודרון פקחה את עיניה וראתה את הקנון עומד מעליה. תחילתו של חיוך קפא על שפתיה כאשר ראתה את ההבעה בעיניו.
"בעלי?" אמרה בספקנות.
"בת," אמר הקנון בקור, ולא טרח להסתיר את רוגזו.
גודרון הנהנה בהבנה, ואז הסבה את פניה אל הקיר. הקנון פנה ללכת, ועצר רק לרגע קט כדי להביט בתינוקת שכבר היתה טמונה בביטחון במצע הקש שלה.
"יוהנה. שמה ייקרא יוהנה," הכריז, ועזב בחטף את החדר.
ספיר –
האפיפיורית יוהנה
הספר התפרסם בשנת 1996, מספר את סיפורה של יוהנה ורצונה ללמוד, אך באותה תקופה נשים לא הורשו ללמוד ולכן היא מתחפשת לגבר. במהלך הזמן היא עולה בדרגות הנצרות עד אשר מקבלת את תפקיד האפיפיור, כעת הסוד גדול מאוד.
מומלץ מאוד! רומן היסטורי מבוסס על עבודת מחקר שנעשתה.
מאשה (verified owner) –
האפיפיורית יוהנה
ספר כתוב נהדר ומעניין מאוד. הדמות של יוהנה סוחפת ומשכנעת, ותיאורי התקופה ההיסטורית אמינה מאוד ומחרידה למדי