האציל

1

אביגיל

"אָנְקִילֵה! אנקילה פוּלְקָרַה! שפחות יפות וטובות למכירה!" צועק סוחר העבדים עד שווריד מתעבה בגרונו, ומצלצל בפעמון. הצלצולים נבלעים בכאוס. פרשים דוהרים, המונים עוברים ושבים וסוחרים בדוכנים סמוכים צורחים. מעל ראשי השמש זועפת במרכז השמיים, צולה כל חי ודומם שלא מוצא צל תחת יריעות הבד המעופשות.

לרוע מזלי, קרע גדול בסכך מאפשר לה לצלות גם אותי, על אף הצעיף המונח על שערי וסביב צווארי. אגלי זיעה מתאספים על מצחי וצחנת הדגים הנוראית משוק הדגים הסמוך מעלה טעם חמוץ בפי. למרות חוסר הנוחות אני לא מעיזה לזוז, אפילו לא להתגרד.

"שפחות יפהפיות! בואו לראות!"

אציל בטוגה לבנה שקצותיה ארגמן חולף על פנינו והרוכל צועק חזק יותר. הוא עושה את זה בכל פעם שהוא רואה גבר מהמעמד העליון, שאליו הגבר הזה משתייך, על פי שולי הארגמן.

אני עוצרת את נשימתי ושומרת על ראש מושפל, בליבי קוראת קריאת 'שמע'. אומנם הסוחר מקפיד לפאר באוזנינו את האדונים הרומאים, על כמה נהדרים ואדיבים הם עם שפחותיהם, בתנאי שהן צייתניות וטובות, כמובן, אך אני לא מאמינה לשכנועיו החלולים. הוא רק רוצה שנציית בלי להתפרע כי אם יצטרך להעניש אותנו על התפרעות, יפגום בנו פיזית ואז הערך שלנו ירד.

זה כל מה שאנחנו עבורו, חפצים מדברים למכירה. אני לא טיפשה להאמין לגיבובי השטויות שהוא פולט, ראיתי במו עיניי את הזוועות שהרומאים ביצעו בירושלים. ימי התופת של החורבן נראים רחוקים, אף שחלפו רק כמה חודשים, אך הזיכרונות עדיין חיים בעיני רוחי, כאילו נקרעתי מאדמתי אתמול.

למרות ניסיונותיי לא לזוז, מפרקי כפות ידיי שורפים מהשפשוף המתמיד בקרש העץ, שבו נוסרו שני חורים כדי לאפשר לסוחר לאסור את ידיי כאחרונת הבהמות.

הגבר חולף על פנינו בלי להביט בנו כלל. הסוחר מקלל מתחת לאפו. "שפחות בזיל הזול! לא תמצאו בכזה מחיר!"

שני גברים הפוסעים על השביל מאיטים את צעדיהם ומסיטים לעברנו את מבטיהם. אני ממהרת להשפיל את מבטי ולקבור את פניי בצעיף, ליבי הולם ברקותיי. מגפיהם הולכים ומתקרבים ואני מתאפקת בכל כוחי לא להירתע או להיאבק בשרשרות ובקולר שכובלים אותי לכלוב.

"מכובדיי." הסוחר משלב את אצבעותיו אלה באלה בחיוך מדושן עונג. "בואו, תתקרבו, תתרשמו מהסחורה. אולי תעניין אתכם זהובת השיער הסורית היפהפייה כאן מימין." הוא מחווה בידו לעבר הנערה הקרובה ביותר אליי. היא נרעדת בשמלתה המרופטת והמטונפת, שהיא תמונת מראה לזו שאני לובשת על גופי. "כמה יפה היא. כמו ונוס, הא? ארבעה מטבעות זהב והיא שלכם." הוא נעמד מאחוריהם.

אחד מהם, הגדול יותר, מתקרב עוד צעד, והנערה נרתעת ופולטת אנקה חנוקה. מגפי העור החומים והגדולים שלו נעצרים קרוב כל־כך, שעצביי נמרטים.

הוא מניח יד על חגורת כלי הנשק שלו. חרב ארוכה בעלת ניצב מוזהב וכמה פגיונות פלדה משובצים באבני חן תלויים עליה ומשקפים את זוהר השמש. במשך רגע ארוך כנצח הגבר עומד כך, עד שפתאום הוא פוסע לעברי, כאילו מצליח לשמוע את תפילותיי ולהפוך אותן ללעג ולקלס. קול מגפיו מתפצח על החצץ ומבריח את הדם מפניי לכפות רגליי.

"אַנְקִילָה," הוא אומר לי, קולו רך וקפוא. אני לא מצליחה להגיב, משותקת לחלוטין.

"את חירשת?" גוער בי הסוחר, "תרימי את הראש כשהאדון מדבר איתך!"

ידו של הגבר נשלחת אל פניי. אני אוספת אוויר מלוא ריאותיי וזוקפת את ראשי רגע לפני שהוא מספיק לגעת בי. עיניים כחולות ננעצות בי כנטיפי קרח משוננים. הוא מרהיב כמו חלום עמוק ואפל. שערו כהה ותווי פניו המחוספסים משורטטים עד הפרט האחרון, נראים כאילו אומן חצב אותם באזמל.

עיניי נמשכות לפגם הבוטה והמחריד בצווארו. צלקות לבנות משסעות את עורו לאורך צווארו ונעלמות מתחת לצווארון הבגד שלו. החלום המרהיב והאפל מתנפץ לכדי חלום בלהות. חושיי זועקים. אני מועדת לאחור ביבבה, גופי מתקפל כולו והצעיף שעל ראשי נופל על עיניי. בצעד הבא גבי נתקל בסורגי הכלוב ונשימתי נהדפת החוצה.

"מה את עושה, שפחה טיפשה! תעמדי זקוף ותני לאדון המכובד לבחון אותך. מהר, לפני שאצליף בך!" הסוחר נובח. הזר מרים את ידו לעבר הסוחר בלי לנתק ממני את מבטו. הסוחר משתתק.

"בואי אליי," הוא פוקד בקול עמוק כערפילי לילה.

רגליי רועדות, אני לא מצליחה לגרום להן לנוע. במקום זאת אני ממשיכה לבהות בו כאחוזת כישוף. כישוף מגיהינום. שפתיו מפתות כמו חטאיו של השטן. אף שהוא נמנה בבירור על מעמד האצולה, מבנה גופו גדול ורחב, כמו של החיילים.

"קסיאן, אתה מפחיד אותה למוות. היא עוד תשתין על עצמה," הגבר השני אומר בחומרה ומתקרב אלינו. הוא נראה נעים יותר. שערו מתולתל בגווני חיטה, מבנה גופו מפלצתי פחות ואין שום צלקות על גופו או על פניו, ככל שבגדיו מאפשרים לי לראות. עיניו כחולות, אך פרט לצבען, הן אינן מזכירות כלל את עיניו של האכזר. הן חמימות ושלוות כמו מי הים התיכון בקיץ.

"זוז אחורה, פלוריאן. אל תתערב."

האכזר מניח את ידו על חזו של האחר. אני מסרבת לחשוב עליו כעל קסיאן. עיניו מבטיחות לי שלא משנה מה שמו, במהותו הוא אכזר ותו לא.

"לא, אתה מפחיד אותה. בואי לכאן, אנקילה." פלוריאן מתנגד לאחיזתו ונעמד מולי. "אל תפחדי, לא אפגע בך."

אני לא מאמינה לו, אך ברור לי שאם לא אציית יעשו לי מה שעשו לשפחה הקודמת, כשסירבה בתוקף להימכר. קשרו אותה לכיסא עץ, דחפו את רגליה למדורה ושרפו את כפות רגליה. צרחותיה עדיין מפלחות את ראשי וזכר הריח השרוף מעלה בי רצון להקיא.

אני מתעשתת ופוסעת במהירות לעבר סורגי הכלוב. אני זוקפת את ראשי, אך הצעיף המלופף סביב צווארי מסתיר את פניי, פרט לעיניי. האכזר קופא.

"יפהפייה חלומית, מה?" סוחר העבדים מחייך מאוזן לאוזן. לסתו של האכזר מתהדקת.

"איך קוראים לך?" פלוריאן שואל ברכות.

"שמה אביגיל. ילדה מתוקה וצייתנית שהגיעה אלינו מהמזרח," הסוחר משיב בשמי ומנשק את קצות אצבעותיו.

פלוריאן מפנה את ראשו בחדות לסוחר. "מה המחיר שלה?"

בבקשה, לא!

"שש מטבעות זהב."

"אקח אותה."

"ארבעים," מציע האכזר.

"סלח לי, אדוני?" הסוחר מכחכח בגרונו.

"ארבעים מטבעות זהב, זה מה שאני אשלם לך תמורתה. תמסור לי אותה."

שפתיי רועדות ושיניי נוקשות.

"ארבעים?! השתגעת, קאס?" פלוריאן מנער את כתפו של האכזר, אך זה מתעלם ממנו לחלוטין.

"קדימה, סוחר, תן לי אותה, אין לי זמן לבזבז."

מעטה מחניק יורד עליי כשהסוחר פותח את השער, משחרר את השרשרת שלי מהכלוב ומושך אותי החוצה באלימות כשידיי אסורות בקרש.

"אל תיגע בה," האכזר נוהם מבין שיניו ומצליח להקפיא את דמי.

"כמובן, אדון ואלור." הוא משחרר אותי מאחיזתו.

ואלור. השם מוכר לי, אך אני לא יכולה להיזכר מאיפה. האכזר משחרר מחגורתו שקיק מטבעות וזורק אותו לידיו של הסוחר. הסוחר מציץ לתוך השקיק ומתאפק שלא לפרוץ בצחוק.

"אתה מטורף, קאס. היית יכול לקנות עשר שפחות בכסף הזה," פלוריאן מזדעזע, "מה מיוחד בה כל־כך?"

"זה לא עניינך. אם הייתי מעוניין בדעה שלך, הייתי שואל." עיניו הקרות של האכזר מטיילות ללא הרף על הצעיף המסתיר את פניי.

"מצב הרוח שלך מסריח כמו הדגים," פלוריאן מסנן ומשלב את זרועותיו, עיניו עליי. אני מרגישה כמו חיית השעשועים שלהם.

"תרצה שאוריד את כיסוי הראש שלה עבורך, מר ואלור?" הסוחר מעלים את שקיק המטבעות לתוך כיס בבגדיו.

"לא."

"לא תרצה לראות את האישה שקנית?"

"אראה אותה." עיניו חופרות בור בנשמתי. "בפרטיות ביתי."

אני נואשת לברוח על נפשי, אבל הוא תופס בשרשרת המחוברת לקולר ומושך אותי לעברו. "שלי," הוא לוחש לעיניי וליבי מגיב בחייתיות. "את שלי מעכשיו ועד שליבך הדוהר יפסיק לפעום." חום ורטיבות נקווים בעיניי. "אני ברור, אביגיל?"

האופן שבו הוא הוגה את שמי מרטיט את מעיי. פלוריאן מתקרב אלינו. "די להפחיד אותה, קאס."

"אל תתערב, בן דוד."

"אני חייב להתערב! זוכר מה קרה בפעם האחרונה שלקחת שפחה? שאזכיר לך?"

"לך הביתה, פלור." האכזר מושך אותי בקולר הרחק מהכלוב. זעם והשפלה נוגסים בעצמותיי. אני לא בהמת משא.

"זה רעיון רע, קאס, ואתה יודע את זה!" פלוריאן מתריע מאחורינו.

האכזר לא עוצר כדי להתייחס כלל. ייאוש מכרסם בליבי ופתאום הגעגוע הביתה הופך בלתי נסבל. אני רוצה לחזור לירושלים בדרך קסם ולמצוא שם את משפחתי האהובה, כאילו לא נטבחו כמו חיות. כאילו כל מה שקרה היה רק סיוט שאני לא מצליחה להתעורר ממנו.

אבל זה לא היה סיוט. הרומאים פילחו את ליבו הפועם של אבא שלי כששכב פצוע קשה ולא יכול היה לעשות דבר חוץ מלמות. את אחותי טליה הם הכו בראש חזק כל־כך שידעתי שכל תקווה לכך ששרדה היא אשליה. חלום שלא יוכל להיות.

אחותי הקטנה, אדווה, פחדה כל־כך, שלא הפסיקה לבכות ולהשתולל כשלקחו אותנו. חיילי הלגיון לא רצו לשמוע אותה בוכה, אז אחד מהם תקע חרב בפיה בעודה צורחת. היא נפלה לאדמה כמו בובת סמרטוטים, עיניה פעורות ולא רואות דבר.

את הראל, אחי הקטן והכתר לראשנו כמשפחה, הם הפרידו מעליי בכוח הזרוע והבטיחו שלעולם לא אראה אותו שוב.

פשוט ככה, המשפחה שלי נמחקה. אני נאבקת בדמעות, שומרת אותן במעמקי עיניי. האכזר מושך בי מצווארי ולא מאט עד שאנחנו מגיעים לשוק הבדים. הוא מתקרב לסוס הקשור מאחורי הדוכן הגדול ביותר, בסמוך לבית אריגה עצום ומפואר.

"נרכב לאחוזה."

ידיו נשלחות למותניי. אני נרתעת בלי שליטה, מותירה אותו מופתע. "אם מקובל עליך, אדוני, אעלה בכוחות עצמי." עיניי נעוצות בנעליי.

"לא תצליחי לטפס על הסוס בידיים קשורות."

"אוכל לנסות."

הוא שותק לרגע ובוחן אותי. אני יכולה לחוש בעיניו מטיילות עליי, אף שאני לא רואה אותו עושה זאת.

"קדימה," הוא אומר.

אני שולחת רגל לאוכף ומנסה לטפס, אך לא מצליחה להיאחז בגופו של הסוס בידיים כבולות. אני מנסה להיאחז בסוס בזרועי, אך מחליקה. האכזר מתרחק. עיניי עוקבות אחריו. הוא לוקח סלסילה ריקה מאחד הרוכלים, ואז חוזר ומציב אותה הפוכה מולי.

אני מביטה בו בדממה, כאילו מצפה שהסלסילה תיפתח באמצע ותיקח אותי היישר אל השאול. כשזה לא קורה, אני ממלמלת תודה ומטפסת על הסוס. הוא מתיישב מאחוריי, גופו הגדול גורם לי להיצמד נואשות לצוואר הבהמה רק כדי לא לגעת בו בטעות.

עיניי נעצמות. אני מנסה להתעלם מחום גופו הבוער ככבשן. אני מנסה לנתק את הפחד המשתולל בליבי ולוחשת בלי קול 'שיר למעלות'.

עֶזְרִי מֵעִם ה' עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:

אַל יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ אַל יָנוּם שֹׁמְרֶךָ:

הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל:

אני נאחזת בתפילה, מסרבת להרפות מאמונתי. אין יום שבו אני לא מתפללת, אבל תפילותיי לא נענות. למרות זאת, אמונתי לא נשברת. אני יודעת שאלוהים שומע אותי, גם אם אני לא יודעת מה התוכניות שלו לגביי.

הסוס דוהר בדרך ראשית בבירת הכובשים שהחריבו את עולמי, ואני לא מצליחה להתעלם מהיופי הקורן מכל מבנה, מכל פסל ומכל עמוד. ההוד וההדר מעוררים בי תחושת ניכור קשה, הם עומדים בניגוד מוחלט לצנעת ביתי. מתחת ליופי, בתשתיות המבנים זורמים נהרות של דם שהרומאים שפכו במסעות הכיבוש שלהם, בדרכם לשלוט בעולם. הגעגוע הביתה מנסר, כואב מאי פעם.

זמן קצר אחר כך אנחנו מגיעים לאחוזה לבנה, מפוארת ועצומה בגודלה בגבעת פלטין, שעליה שמעתי אין־ספור סיפורים בחיי. אף פעם לא חשבתי שאחיה כדי לראות את המקום בעצמי, ואני ממצמצת כדי לוודא שהמראה אמיתי.

השכונה העשירה והמפורסמת ביותר באימפריה הרומית לא נעלמה גם לאחר המצמוצים. אנחנו חוצים את המדשאות ומגיעים לחלק האחורי של האחוזה. נער אורווה צעיר, אולי בן אחת־עשרה, ניגש ולוקח את המושכות. האכזר מזנק מהסוס בתנועה קלה, בהתחשב בגודל גופו, ומושיט לי את ידו. אני נרתעת, מבועתת, מביטה בה כאילו נחש קוברה יצא מתוכה ויכיש אותי.

"אני עד כדי כך מפחיד?" הוא שואל בשקט, שפתיו נמתחות.

"בכלל לא, אדוני."

הוא מלקק את שפתיו, כמעט כאילו הוא טועם את דבריי על לשונו. "את פוחדת, פרח קטן, אל תטרחי לשקר. זה לא דבר רע, לפחד ממני. סימן שהחושים שלך בריאים." אימתי מטפסת עוד כמה שלבים. "רדי."

בחוסר ברירה אני מעבירה את הרגל ומתנודדת. הקרקע נראית רחוקה מרחק אוקיינוס ממני.

"תקפצי, את יכולה?"

אני נדה בראשי. לא אוכל לרדת עם ידיים כבולות בלי להתהפך וליפול על הראש. ברור לי שהוא ייגע בי שוב כדי להוריד אותי וזה הורג אותי. זיכרונות של ידיים רעות המבקשות לפגוע בי צפים ועולים. בעיקר העונש שהטילו עליי בפעם האחרונה, אחרי שהקאתי על נעליו של אחד משוביי. אני מצטמררת, אך לפני שהצמרמורת חולפת, ידיו השריריות של האכזר עוקרות אותי מהסוס ומניחות אותי לעמידה על הארץ. בלי התראה הוא מושך בקולר ומטיח אותי על ערמת חציר.

"תראי לי את הפנים שלך. עכשיו."

ליבי דופק. "ל־למה?"

"אני חייב לראות אותך, אביגיל. תורידי את הצעיף מפנייך או שאקרע אותו."

השפלה צורבת בבשרי. "אעשה מה שתרצה, רק בבקשה, אל תחשוף אותי."

"אני מתאפק לא לתלוש ממך את הבד בכוח. הידיים שלי צורבות מהצורך. תעשי מה שאמרתי."

ידיו נקפצות. אני עוצרת את הנשימה ומתכווצת, מצפה לאגרוף. כשהוא לא מגיע, אני אוספת נשימה רעועה ונאבקת להתעשת. אין לי ברירה אלא לגלות לו את פניי. במרירות, אני מושכת את הכיסוי מעליי.

אצבע עדינה להפליא נחה תחת סנטרי וזוקפת את ראשי. עיניי מתנגשות בקרחונים כחולים, משוננים היטב. הם ננעצים ישירות בגולגולתי. העוצמה מזעזעת אותי. "מ־מה?" שפתיי בקושי הוגות את המילה. יש לי משהו על הפנים?

הוא נד בראשו, פותח את פיו ואז סוגר. הוא מחפש את המילים, סוקר אותי ללא הרף, עיניו מטיילות ולומדות כל תו ותו בפניי. הוא מתעכב על שפתיי ואז מביט בעיניי.

למה הוא נראה המום? אני לא בטוחה אם המראה שלי מוצא חן בעיניו או לא, וזה לא עוזר לעצביי המרוטים. אצבעותיו מלטפות את הקולר שעל צווארי, ואפילו שהוא לא נוגע בי, עורי רותח.

"את יפהפייה, אביגיל." אני נצמדת לקש הדוקרני ומתנשמת בכבדות. "היה לי ברור שאת יפהפייה רק ממראה עיני החתול הירוקות שלך, אבל לא שיערתי שתיראי ככה." הוא מניח זרוע מעל ראשי ורוכן אליי.

אני לא יכולה לנשום. "אין שום דבר מיוחד בעיניים שלי."

"אין שום דבר רגיל בעיניים שלך. הן כמו אבן חן נדירה, כזו שדי לראות רק פעם אחת כדי שתיצרב לנצח בזיכרון."

ליבי מחסיר פעימה. איך משפט יפה כל־כך יכול לבקוע מפיו של גבר אכזר כל־כך?

"בת כמה את?"

הוא קרוב מדי, אני לא יכולה להתרכז, אבל מאלצת את עצמי. "שבע־עשרה." קולי רועד.

"לעזאזל." הוא מסב את מבטו ונראה נסער. "את בתולה?" הוא משיב את עיניו ואוחז בעיניי. גל חום שזור באימה חולף בי.

"כן."

"ויהודייה?"

השאלה פוגעת בי כמו הצלפה. אני מנסה לפסוע לאחור כאילו ערמת החציר תחליט לזוז לאנשהו, אבל הוא מושך אותי אליו מהשרשרת, לא מתיר לי להתרחק.

"אל תנסי לשקר לי," הוא לוחש, נשימותיו נוחתות ברכות על עורי. אני בולעת את רוקי.

"תפגע בי אם אענה לך את האמת?" דמעות נקוות בעיניי. אני לא רוצה עוד כאב, ההצלפה שחטפתי אתמול כשהיססתי להסיר את הצעיף מעל פניי ולהיחשף בפני השומרים בכניסה לרומא עוד בוער בגבי.

"לא, לא אפגע בך."

"לא?" שביב של תקווה זורח בליבי.

"פשוט תעני לי, אביגיל. את יהודייה?"

נראה שהשאלה מעוררת בו איזה יצר או שד.

"לא."

הוא צוחק צחוק קר וקרביי מפרפרים. "כן, את כן." הוא רוכן לעברי. "אביגיל זה שם עברי." אין לי מושג איך הוא יודע, אבל היסטריה עומדת כצל מאחוריי ומאיימת לבלוע אותי.

"בבקשה, אל תמיר אותי!"

"להמיר אותך?" הוא מתפלא. "להמיר אותך זה כמו להמיר אבן חן נדירה לחצץ. לא נשארו הרבה מכן אחרי המרד הגדול."

אזכור המרד כמעט משחרר את שטף הדמעות שמעוורות את עיניי. אני ממצמצת אותן. "זה אומר שתניח לי לקיים את אמונתי?" קולי כמעט לא נשמע.

"כן." זה טוב מכדי להיות אמיתי! "בתנאי אחד." הוא תופס בעורפי, שפתיו קרבות אליי באיטיות. "תהיי הסְקוֹרְטוּם שלי."

"סקורטום?" גופי מתפתל באחיזתו. מעולם לא שמעתי את המילה הזאת.

צל של חיוך קר מעקל את קצות שפתיו. "אל תגידי לי שאת לא יודעת מה זה."

"אבל אני... אני באמת לא יודעת." אני זעה באי־נוחות.

"לא יכול להיות שאת עד כדי כך תמימה."

"מי אמר שאני תמימה?"

"הפרצוף שלך."

הפרצוף שלי?

"והעובדה שאת לא יודעת על מה אני מדבר."

"אז תסביר לי. זה כמו אנקילה? כי אני מוכנה לטפל במשק הבית שלך. אני מוכנה לעשות הכול כדי לשמר את היהדות שלי, רק תגיד לי מה אני צריכה לעשות. תגיד לי מה זה סקורטום."

הוא רוכן אליי עוד קצת, יפה כל־כך שזה כואב. "שפחת מין." שפתיו הוגות את המילים באיטיות.

"לא!" אני מנסה להרחיק אותו מעליי בכל כוחי, אבל הוא מושך בשרשרת והתנופה מעיפה אותי אל הרצפה. ידיי בקושי בולמות את הנפילה. "לא אהיה הזונה שלך! אתה חולה!"

הוא מתיישב על עקביו מולי ובוחן אותי בשלווה. "לא אשאיר לך ברירה, פרח מדבר." אצבעותיו מלטפות את לחיי. "כך או כך תהיי שלי, מרצון או בניגוד לרצונך."

"אז תצטרך לכפות עליי כי אני לעולם לא אסכים להיות הזונה שלך," אני מסננת מבעד לשיניי, דמעה בורחת מעיני ואחריה עוד אחת. ידו נחה כולה על לחיי, בוערת, מחוספסת.

"אין משמעות להסכמה שלך, קטנטונת. אני האדון שלך, החיים שלך שייכים לי. בואי לחדרי הלילה." הוא מתקרב ואפו מרחף במרחק נגיעה משפתיי.

"בבקשה," אני מתחננת.

"אין טעם להתחנן. איבדתי את היכולת לרחם לפני שנים. תגיעי לחדרי הלילה או שאגרור אותך מהקולר, ולא אהיה עדין, תהיי בטוחה." הוא מתרומם על רגליו ומקליק באצבעותיו למשרתת, וזו ממהרת לעברנו בשביל האבנים החוצה את גינות הנוי, כאילו חיכתה לציווי כל חייה. "אווה, קחי אותה לחדרה. תדאגי שתאכל היטב, שתתרחץ ושתלבש שמלה יפה. תכיני אותה ללילה."