הבית

פסגת העולם — אבן השתייה ומקום המקדש

נמצא מקום

עד ראשית המחקר האקדמי של ההר לפני כ־170 שנה לא עלה כל ספק היכן ניצב המקדש בהר הבית. דור אחר דור נשמרה כעובדה פשוטה המסורת הגורסת שכיפת הסלע שוכנת על גבי מקום ההיכל ואילו הסלע שבמרכזה — הצאחרה — הוא אבן השתייה שבקודש הקודשים. זו הייתה מסורת כה מובנת מאליה עד שהיא חלחלה גם אל האסלאם, שאימץ אף הוא ללא עוררין את התובנה הזו. הצטרפה לכך גם העובדה שהסלע שמתחת לכיפה הוא הפסגה הנוכחית של הר הבית, תוואי שטח שהולם את תיאור היכל המקדש במסכת מידות ובמקורות אחרים כמקום שאליו רק עולים ועולים מכל הכיוונים.1

גם כיום, אחרי שנים רבות כל כך של עיסוק מחקרי בהר והשערות רבות שהועלו לגבי מיקומו, רוב רובם של החוקרים מיישר קו עם המסורת היהודית (והאסלאמית) ומסכים שכיפת הסלע ניצבת על גבי מקום המקדש היהודי. מחקר ארכיאולוגי מסודר לא נערך בהר מעולם אבל מעט הרמזים שנותרו על פני השטח בהר ובסביבתו — ושיובאו בפרק זה ובהמשך הספר — מאשרים את ההבנה שזהו אכן אתרו של ההיכל, ויתרה מכך: מקום קודש הקודשים שבו.

הטענה שלפיה אין לנו מושג היכן ניצב המקדש בהר הבית הפכה בשנים האחרונות לטענה פוליטית הנשמעת מפי מתנגדי העלייה להר בתוך בית המדרש או אף מקרב חברי כנסת ערבים, אולם היא כלל איננה נכונה. נביא כאן רק דוגמא אחת מני רבות, את דברי הרדב"ז (רבי דוד בן זמרא; 1573-1479), שהתגורר בירושלים במאה ה־16: "הדבר ברור שתחת הכיפה שם אבן השתיה בלי ספק, הנקרא אצלם אל סכרא".2

נכון, היו גם דעות אחרות למיקום ההיכל היהודי. בפרק זה נרחיב על תגליותיו של ארמטה פיירוטי, המהנדס העירוני של ירושלים באמצע המאה ה־19, שסבר שכיפת הסלע היא מקום המזבח ולא קודש הקודשים וכמותו סבר לימים גם הרב גורן. אלא שכבר במאה ה־19 קבע החוקר קלוד קונדר — ומאוחר יותר במאה ה־20, הארכיאולוג לין ריטמאייר — כי זיהוי כיפת הסלע כמקום המזבח מניח בעצם שהטופוגרפיה של ההר השתנתה כליל מאז הימים שבהם ניצב כאן מקדש, ומה שכיום הוא פסגת ההר היה בעבר המדרון המזרחי שלו. זו הנחה בלתי סבירה לחלוטין מכיוון שהיא דורשת עבודות עפר בקנה מידה נרחב מאוד, בשיעור שמקביל לכ־15,000 משאיות שהניעו עפר וסלעים מכאן לכאן במועד בלתי ידוע לאורך אלפיים שנים. כל זאת מבלי סיבה נראית לעין ומבלי כל עדות על נקיטת צעד משמעותי כל כך בידי מאן דהו.

היו גם מי שניסו "להזיז" את המקדש כולו צפונה או דרומה מכיפת הסלע. פרופ' אשר קאופמן טען שקודש הקודשים ניצב בכיפת הרוחות שמעט מצפון לכיפת הסלע,3 ואילו האדריכל טוביה שגיב ממקם את קודש הקודשים מתחת לפני הקרקע בדרום ההר.4 הצד השווה לכל המשנים הוא שידם על התחתונה. לא די ששינו מהמסורת המקובלת אלא שעשו זאת בעוד שהטופוגרפיה, העדויות ההיסטוריות ומעט הארכיאולוגיה שאותרה בהר ובסביבתו מעידים על צדקת המסורת דווקא. בפרק זה ובספר בכלל יובאו כלל העדויות והראיות הנסיבתיות התומכות בכך שזהו המקום ואין שני לו.

כעת נפנה מבט מקרוב אל מקום הבית החרב.

ארמטה פיירוטי: מסע אל המנהרה שבלב ההר

ארמטה פיירוטי (1888/1880-1820) היה קצין הנדסה בצבא ממלכת סרדיניה, אך בשנת 1854 הגיע לירושלים לאחר שנבחר לשמש כיועץ לעבודות השיפוצים על הר הבית (איור 1). סוראיה פשה, מושל ירושלים העות'מאני, מינה אותו אז לתפקיד מהנדס העיר. במסגרת התפקידים הללו טיפל, בין היתר, במערכת המים העירונית וכך נפתחו בפניו מסתרי ההר, כאלו שמאז ועד היום לא שזפה אותם עין אנושית. אפילו קונרד שיק וצ'רלס וורן, החוקרים בני המאה ה־19 שעליהם מבוסס עיקר המידע שבידינו על הר הבית, לא הסתובבו וחפרו בהר באופן חופשי כמותו.

אנו נתמקד בשיטוטיו התת־קרקעיים של המהנדס הירושלמי במסתרי מקום המקדש, ולקטע בספרו 'ירושלים הנחקרת'5 שבו מתאר פיירוטי את "בורות המים מצפון למסגד א־צאחרה" (א"ס: כיפת הסלע). ובכן, הוא מתאר שנכנס מצפון לכיפה למנהרה תת קרקעית שהוליכה אל מתחת לכיפת הסלע. "בעומק 29.5 רגל", שהם כתשעה מטרים, מצא פיירוטי:

את הרצפה מכוסה בבוץ רטוב לעומק של כ־1.5 רגל [א"ס: 45 סנטימטרים]. במבט ראשון ראיתי פתח בצד הדרומי. לאחר פינוי כמה אבנים, אדמה ובוץ שחסמו אותו, עברתי בו לתוך בור אחר באותו כיוון, בעומק 32 רגל [א"ס: כעשרה מטרים]. אלה עתיקים מאוד, והם נחפרו במלואם בסלע. אין לי ספק שהם שייכים לתקופה של ארוונה היבוסי.6

והמסע אל מתחת לכיפה מתחיל:

מדרום וממזרח לבור העמוק יותר [א"ס: מצויים] פתחים לשני מעברים; הראשון מוביל צינור — שלושה רגל רוחבו ושלושה וחצי רגל גובהו, יורד ממערב; אבל אחרי הליכה של כמה רגליים לאורך המסדרון אנו מוצאים תעלה נוספת בגודל זהה לזו — שהגיעה מדרום, ומובילה כלפי מעלה אל בור כפול, כפי שתמיד ציפיתי.7

בור הרוחות

בנקודת הזמן הזו פיירוטי ניצב ממש מתחת לפסגת ההר — סלע ה"צאחרה" שמעליו ניצבת כיום כיפת הסלע (איורים 3-2). לפני שנמשיך במסע הדרמטי בלב האדמה, כדאי להכיר את הסלע הזה מעט יותר. מידות הצאחרה הן כ־14 על 17 מטרים. כאמור, לפי המסורת היהודית וגם זו המוסלמית, הסלע הזה הוא אבן השתייה — שבלשון ימינו היינו מכנים "אבן היסוד" או "אבן התשתית" — אשר ניצבה בימי קדם בקודש הקודשים. אולם מידות הסלע המדובר רחבות בהרבה מגודלו של קודש הקודשים שהיה על פי המסורת ריבוע ששטחו 20X20 אמה, כלומר כעשרה מטרים על עשרה מטרים. בנוסף, פסגת הסלע מגיעה כיום לרום של כמטר ועשרה סנטימטרים מעל לרצפת מבנה הכיפה, בעוד שהתיאור במשנה גורס שאבן השתייה הייתה בימי הבית ברום עובי שלוש אצבעות בלבד מהקרקע.8 לאור זאת מניחים החוקרים ופוסקי ההלכה העוסקים בעניין שרצפת קודש הקודשים דאז הייתה גבוהה יותר מאשר רצפת מבנה הכיפה כיום. כלומר: הסלע הטבעי חשוף בימינו הרבה יותר מאשר היה בימי הבית, דבר המסביר גם את העובדה שהוא גדול הרבה יותר מהמצופה לאור המקורות.

בצאחרה חצובה מערה אליה יורדות 14 מדרגות, וברצפתה לוח שיש גדול המכסה על בור המכונה "בור הרוחות". המוסלמים עצמם נמנעים מלפתוח את בור הרוחות מכיוון שלפי המסורת האסלאמית, לוח השיש סוגר למעשה על פתחו של השאול ועל נשמות המתים הקבורות תחתיו — מכאן השם "בור הרוחות" — וכן על מקורות כל המים בעולם. נראה שהמסורת הזו שואבת את כוחה מהמסורת היהודית לגבי אבן השתייה, אשר לפי מדרש חז"ל ממנה "הושתת העולם",9 ורואה באבן מעין פקק הסוגר על התהום שנכבשה תחתיו לבל תשוב להציף את העולם כבימי המבול.

נחזור לפיירוטי, אותו עזבנו כשהיה בעומק האדמה מתחת לכיפת הסלע. אפילו לו לא הרשה הפחה לפתוח את לוח השיש החותם את הבור. במקום זאת, עקף פיירוטי את הלוח ואת האיסור גם יחד וכפי שתואר לעיל, נכנס לבור הרוחות דרך מחילה צדדית. כפי שצפה מראש, בור הרוחות שמתחת ללוח השיש איננו אלא חלל גדול. כשהיה בתוכו, פיירוטי אף יכול היה להבחין הרחק מעליו בלוח השיש שברצפת המערה, אותו הלוח שלא הורשה לפתוח. "כל עומקו של הבור הכפול", מסכם פיירוטי את עניין בור הרוחות והמערה שתחת כיפת הסלע, "הוא 28.5 רגל מתחת לראש הסלע [א"ס: כ־8.5 מטרים], ו־23.5 רגל מתחת לרצפת המסגד [א"ס: כשבעה מטרים]. הקורא יכול לדמיין את השמחה שלי על התוצאה של העבודה שלי. כל כך הרבה זמן חיפשתי, וברצון ובחרדה רבים כל כך".10 (איור 4)

לתגליתו של פיירוטי ולהצלחתו להיכנס אל בור הרוחות יש משמעויות דרמטיות, שהרי המערה שמתחת לכיפת הסלע עמוסה בהיסטוריה יהודית חשובה. לפי שיטה מרכזית במקורות חז"ל — שכמותה הכריע גם הרמב"ם — ארון הברית נגנז בשלהי ימי הבית הראשון ב"מטמוניות עמוקות ועקלקלות"11 מתחת לקודש הקודשים. יחד עם זאת, יש לציין שבמערה קיימים חללים רבים שטרם נחקרו. בעבר היא הייתה גדולה כפליים ויותר מזו הנראית לעין היום. מידותיה צומצמו עם בניית הכיפה בשנת 691 והקמת קיר חוצץ בצידה הדרום־מזרחי של המערה, הכיוון שבו מצויים יסודות אחד מארבעת קירות התמך המרכזיים התומכים בכיפה.

למרות שמסורת ישראל וגם זו המוסלמית מתייחסות לצאחרה כאבן השתייה ששכנה בקודש הקודשים, פיירוטי הניח שמדובר במקום המזבח. תיאורו שלו עצמו מתאים מאוד דווקא לתיאור החללים שלפי המקורות היהודיים שכנו מתחת לקודש הקודשים. למעשה, פיירוטי מאשש את קיומו של חלל תת־קרקעי משמעותי בבור הרוחות שנחשב עד לימיו כאגדה.

הארכיאולוג אסף אברהם סבור שתיאוריו של פיירוטי אמינים. לטענתו, בהחלט הגיוני שקיימות מחילות מתחת לכיפת הסלע, מחילות כאלו יכלו לשמש להטמנת חפצים יקרי ערך ואולי אף כנתיבי מילוט. באם אכן אותן מחילות קיימות, צריך יהיה לחקור אותן בכדי לתארך אותן ולא מן הנמנע שהן עשויות להיקשר עם מערכות חציבה מימי בית המקדש הראשון כפי שכבר הוצע לגבי חלק ממאגרי המים החצובים בהר הבית. לדברי אברהם, לתיאור של פיירוטי צריך להתייחס ברצינות הראויה, אך בהמשך הפרק נראה שהיו שחלקו על כך.

פתיחת בור הרוחות בשנים האחרונות

באביב 2015 החליף הוואקף את השטיחים בכיפת הסלע ובמערה שתחת אבן השתייה בעקבות תרומה של שטיחים חדשים מממלכת ירדן, וכך נחשפה באורח נדיר רצפת המבנה הניצב על מקום המקדש. באיור 5 נראה לוח שיש ברצפת המערה המכסה אולי על פתחו של בור הרוחות. כ־160 שנים קודם לכן, הצייר הבווארי קרל האג תיעד במכחולו את המקום שנדמה שלא השתנה מאז כמעט (איור 6). הארכיאולוג צחי דבירה, ממנהלי מיזם סינון העפר שהוצא מהר הבית, מעריך שאבני הריצוף הללו, מסוג אופוס סקטילה, הן בנות התקופה הביזנטית, כלומר גילן מוערך ביותר מ־1,500 שנה. ייתכן שהרצפות הללו הועברו והותקנו מחדש במערה בתקופה מאוחרת יותר.

באביב 1911, בן האצולה האנגלי קפטן מונטגיו בראונלו פארקר (1962-1878) וכמה מאנשי צוותו הצליחו לשחד את אחד מאנשי הוואקף וכך קיבלו את האפשרות לחפור ללא הפרעה במקומות שונים בהר הבית ובין השאר גם בבור הרוחות במשך כמה לילות. משהתגלה הדבר רעשה הארץ כולה ושמועות מסמרות שיער התפרסמו בעיתונות התקופה אודות מה שהתגלה בבור הרוחות לפארקר ולאנשיו. השייח' מקבל השוחד נכלא בביירות, וגם מושל העיר שהעניק לפארקר את רישיון החפירה, עזמי ביי, הועמד למשפט. בית־הנבחרים התורכי שייחד לפרשה ישיבה מיוחדת מינה ועדת חקירה מטעמו לבדיקת העניין. פארקר טען אז שהבור אכן נפתח בידי צוותו באותה חפירה לילית, אך לדבריו זהו בור שעומקו איננו עולה על 25 ס"מ.

על כל פנים, ככל הידוע מאז נחתם בור הרוחות ולא נפתח עוד. חריגה מסוימת מהכלל הזה התרחשה אולי אחרי פיגוע רצח השוטרים בהר הבית בקיץ 2017. בדו"ח שהפיק הוואקף לאחר תום המהומה, דווח על הנקודות בהר שבהן חיפשו רשויות הביטחון הישראליות נשק בימים שלאחר הפיגוע, ובין השאר דיווחו על חיפוש מסוים שנערך ברצפת המערה שמתחת לכיפת הסלע. האם כוחות הביטחון פתחו את בור הרוחות לאחר שלא נפתח במשך שנים רבות כל כך? סודות המקום ממתינים ליום שבו ישוב מאן דהו לפתוח את תיבת הפנדורה הזו.

לין ריטמאייר וקלוד קונדר: אבן השתייה כמקום ההיכל

חוקר חשוב נוסף שעוסק בזיהוי מקום המקדש בהר הבית הוא לין ריטמאייר, אשר נולד ברוטרדם שבהולנד בשנת 1945, עוד בטרם סיום מלחמת העולם השנייה. אחרי מלחמה אחרת, מלחמת ששת הימים, הגיע ארצה במטרה להתנדב בקיבוץ יד מרדכי. כאן הוא החל לקרוא בתנ"ך וסבב בעקבותיו ברחבי הארץ. בשנת 1973 החל לעבוד כמודד בחפירות הכותל המערבי והדרומי. אדריכל אירי לימד אותו את רזי המקצוע, אבל אחרי ארבעה חודשים האירי עזב, ומנהל החפירות פרופ' בנימין מזר מינה את ריטמאייר כמחליפו. כך יצא שריטמאייר חתום על שרטוט התוכניות האדריכליות של ההר בתקופות השונות שהונפקו במסגרת החפירה ההיא — מהבית הראשון ועד ימי האומאים.12

בפעילותו בהר הבית רשם ריטמאייר את תגליתו המרכזית: איתור מתחם הר הבית הקדום, זה המתואר במשנה שהיה ריבוע בשטח של 500 על 500 אמה, בתוך תחומי הר הבית של ימינו הרחב הרבה יותר. הוא פרסם כמה וכמה ספרים בענייני ההר שהמרכזי בהם הוא "The Quest", ובעברית: החיפוש, המחקר.13 ריטמאייר זיהה שהמדרגה התחתונה בגרם המדרגות העולה לרחבת כיפת הסלע מצפון־מערב איננה אלא חומה עתיקה. התברר שזו מקבילה לכותל הקדום ביותר של ההר, הכותל המזרחי. המרחק בין המדרגה המדוברת לבין כותל ההר המזרחי הוא 262.5 מטרים, וכשמחלקים זאת ל־500 מקבלים אמה בת 52.5 סנטימטרים — כשיעור האמה המצרית המלכותית הגדולה שהייתה בשימוש עוד בימי הבית הראשון. משמעות הדבר היא שבין אותה מדרגה תחתונה ובין כותל ההר המזרחי ניתן לשרטט קו של 500 אמה, המתאים לשטח הר הבית המתואר במשנה (איור 7). בעזרת הזיהוי הזה הצליח ריטמאייר לשרטט את הריבוע הקדום של הר הבית.

לצד אותה מדרגה, המסמנת את מקום הכותל המערבי המקורי של ההר, ריצפו הערבים בשנת 1974 ריצוף חדש שהסתיר את צדן הבולט של האבנים בחומה העתיקה. לריטמאייר ברור שהמוסלמים עשו זאת בכוונה תחילה, במטרה להסוות את העתיקות בעלות הזיקה היהודית. כיום, המדרגה המדוברת היא בגובה שווה לרצפת הנדבך התחתון של ההר, אולם כשריטמאייר הגיע להר ב־1973 — בטרם התנכלו המוסלמים לארכיטקטורה הקדומה — עוד אפשר היה לראות את הסיתות הגס של צדי אבני החומה. זהו סיתות שלדברי החוקר מתאים לסגנון הבנייה במאה השביעית לפנה"ס, ימי המלך חזקיהו. ריטמאייר מעיר שסיתות דומה אפשר למצוא גם בכותל המזרחי של ההר, משני צדי שער הרחמים. אכן, להבנתו שער הרחמים הוא שער שושן הקדום, השער המזרחי של ההר המוזכר במקורות.14 החוקר מציין גם מגדל בחפירות העופל שכל הממצאים בו הם מתקופת הברזל 2 — ימי הבית הראשון — ושהינו בנוי מאבנים המסותתות בדיוק באותו סיתות גס.

לדברי ריטמאייר, הביטוי 'הר הבית' מוזכר במקרא רק החל מסוף ימי הבית הראשון — בישעיהו, בירמיהו ובמיכה.15 הוא מפרש את המושג הזה, הר הבית — כהר שנוצר לצורך הבית, כלומר כמשטח מוגבה שפולס ויושר לצורך המקדש. אכן, הבנאי הגדול ביותר שאפשר לשייך אליו את היצירה הזו היה חזקיהו, שבנה כאן אפילו יותר משלמה. כל זה מעניק תאריך לארכיטקטורה הזו, לסגנון בנייה שבו החלק המרכזי באבן הבניין בולט החוצה. את הסגנון הזה, שאופייני כאמור למאה השביעית לפנה"ס, ניתן למצוא גם בשומרון ובאתרים אחרים.

נשוב אל מיקום קודש הקודשים בכיפת הסלע, זיהוי שריטמאייר — כמו גם רבים אחרים — משוכנע בו. כמאה שנים קודם לריטמאייר, חוקר נוסף בשם קלוד קונדר הגיע למסקנה דומה באשר למיקום המקדש בהר. קונדר (1910-1848) היה חייל בריטי שבין השנים 1875-1872 שימש כמנהל משלחת הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל. במסגרת המשלחת עסק בין השאר במדידת פני סלע האם בהר הבית, וכך הגיע למסקנה המחקרית שמסורת ישראל הטוענת שהיכל המקדש עמד במקום שבו ניצבת כיפת הסלע — תואמת את הטופוגרפיה הקיימת. בספרו כתב קונדר:

אם נשווה את המידות הידועות היטב של חצרות המקדש שניתנו במסכת מידות לפני הקרקע ונניח שהצאחרה היא מקום קודש הקודשים, אזי התוצאה משביעת רצון, וליתר דיוק מצוינת. המפלסים השונים כפי שאנו מכירים אותם מכתבי הרמב"ם מתאימים לפני הסלע שסביב הצאחרה עד לרמת דיוק של רגל [...] במקום זה ורק במקום זה הם מתאימים אחד עם השני. בכל מקום אחר נצטרך להניח שהיו שינויים עצומים בפני הסלע שאינם מוזכרים בידי אף כותב או שהמקדש נבנה על במה מלאכותית שאינה מתאימה למקורות אשר נאמר בהם שהמקדש נבנה על גובה ההר, ואף לא נמצא ממנה שום שריד בהר הבית.16

ביתר בהירות, כל ניסיון לטעון שהמקדש ניצב בנקודה אחרת בהר הבית — שלא בכיפת הסלע — מתנפץ אל קרקע המציאות פשוטו כמשמעו, כלומר גם אל הטופוגרפיה הנוכחית של המקום הקדוש בעולם. מי שטען למשל שהצאחרה היא מקום המזבח ולא מקום קודש הקודשים — כפי שביקש הרב גורן לטעון בעקבות ארמטה פיירוטי — מניח באופן בלתי סביר לחלוטין שפני השטח בהר השתנו בעידן כלשהו ללא כל עדות היסטורית על כך. אם הצאחרה היא מקום המזבח הרי שמיקום קודש הקודשים צריך לזוז לאזור שהיום הוא מדרון — בעוד המסורת הברורה היא שבעבר עמד ההיכל במקום הגבוה ביותר בהר. כדי להפוך את הפסגה למדרון היו צריכות להיערך במועד כלשהו עבודות חסרות הגיון שבמסגרתן נהפכה הטופוגרפיה של ההר על פניה. מאמץ זה היה דורש עבודה ממושכת ומפרכת, ובמושגים של ימינו — שינוע של אלפי או עשרות אלפי משאיות עפר. לכן, ההנחה הסבירה והישרה היא שפסגת ההר בימינו הייתה גם פסגתו בימי קדם. כלומר, שכיפת הסלע, היא ולא אחרת, משמרת את מקום קודש הקודשים.17

אך מתברר שבכך לא תם סיפורה של הצאחרה. בשנת 1959 הוחלף רוב הריצוף בכיפת הסלע, והאב בלרמינו בגאטי (1990-1905) — חוקר נוצרי פרנציסקני שהיה בעל קשרים קרובים לבית המלוכה הירדני — הורשה אז לתעד את העבודות. ריטמאייר קיבל את הצילומים הללו וכך יכול היה למדוד במדויק את החלקים השונים בפנים הכיפה. הוא גילה שבמרכז כיפת הסלע, שלפי שיטתו הייתה גם מרכז קודש הקודשים, קיימת חציבה מלבנית בסלע (איור 8). הוא מדד אותה והתברר לו שאורך המלבן הוא 1.28 מטרים, שהם שתי אמות וחצי. זהו כמעט בדיוק אורכו של ארון הברית על פי הכתוב בתורה.18 בספר מלכים מסופר ששלמה הכין מקום לארון הקודש,19 אך למה צריך להכין מקום? כי על ראש ההר צריך ליישר שטח כדי שהארון יעמוד באופן יציב. להבנת ריטמאייר, זה בדיוק המקום שהוא הכין.

משמעות הדבר היא שהסלע, כפי שהוא נראה לעינינו כיום, נותר ללא פגם במשך 3,000 שנה. אמנם הצלבנים חצבו בסלע ונטלו ממנו מזכרות, אך החלק העליון של הסלע — זה שעליו היה קודש הקודשים — נותר לדעת ריטמאייר כמעט ללא פגם, ממש כמו בימי קדם.

מעבר למציאה המרגשת של מקום הנחת הארון, תיאוריו של האב בגאטי הביאו את ריטמאייר לעימות חזיתי עם ממצאיו של פיירוטי שנידונו לעיל. לטענת ריטמאייר, בור הרוחות שבמערה אשר מתחת לאבן השתייה אינו קיים כלל. הלוא האב בגאטי תיעד את השיפוצים שנערכו במערה וכשהסירו את כל הריצוף גילו, לדבריו, שמלבד מילוי חול בעובי של כשלושים סנטימטרים אין מתחת למערה שום בור אלא סלע שלם ורציף. מנגד, ארמטה פיירוטי הרי טען שנכנס בעצמו לבור ואפילו שרטט אותו. פיירוטי כאמור טען שמדובר בחלל עצום, מלא אדמה וסלעים, וסיפר שנכנס לתוכו באמצעות תעלה המוליכה אליו מבור מים אחר מצפון לכיפת הסלע. ובכן, בור הרוחות קיים או שרק משל היה? למרבה התדהמה גם בשנת 2021 התשובה לגבי האתר המסתורי הזה, שניצב בלב ירושלים החופשית והריבונית, היא: איננו יודעים.