חלק 1
אספן הסיפורים
1914-1921
"'פעם היה האי קַסטֶלַמארֶה רדוף קללה: בכי בלתי פוסק עלה מן המערות שליד הים. ומכיוון שתושבי האי השתמשו בסלעי המערות לבניית בתיהם, הצטלצל הבכי גם מקירות הבתים והדהד לאורך הרחובות. אפילו השער המקומר שבכניסה לעיר יילל בלילות, כמו כלה שנעזבה לאנחות.
הקללה המטרידה העכירה את חייהם של בני האי, והם הרבו לריב ולהתקוטט. מחלוקות נִבעו בין אבות לבניהם, אמהות הפנו עורף לבנותיהן, ושכנים לא דיברו זה עם זה. איש לא ידע שלווה.
כך חלפו שנים רבות, עד שלילה אחד, באמצע הסתיו, התחוללה רעידת אדמה עזה. בני האי הקיצו משנתם בגלל רטט עמוק שעבר בלב האי. טלטלה נוראית. רעידת האדמה זעזעה אבני מרצפת ברחובות וכלי בית בארונות. בניינים רטטו כמו גבינת ריקוטה. עד אור הבוקר נחרבו בתי העיר עד היסוד.
אבני ההריסות קוננו ובכו, ובני האי התאספו כדי לטכס עצה.
בת איכרים צעירה, אגתה שמה, העידה שהאם הקדושה נגלתה לעיניה והסבירה לה את קללת הבכי ואת פתרונה. "עצב חלחל לתוך אבני האי," אמרה אגתה. "עלינו לקחת את אבני החורבות ולבנות מהן עיר חדשה, וביום שנשלים את המלאכה הגדולה הזאת, תבוא קללת הבכי אל סופה."
וכך בנו בני האי את העיר מן היסוד, אבן אחר אבן.'
מתוך מעשייה ישנה שרווחת באי, לפי הגרסה שסיפרה לי לראשונה פּינָה וֶלָה, ואשר תועדה בפסטיבל אגתה הקדושה ב־1914."
1
שריטה בתריס העירה אותו. זאת אומרת שישן, כנראה. "סיניור אִיל דוֹטוֹרֶה!" קרא מישהו. "התינוק מגיע!"
מרוב בלבול חשב הדוקטור שמתכוונים לתינוק של אשתו, והוא קם וניגש לחלון, עטוף בסבך מצעים, עד שנזכר שהיא ישנה לצדו. הפנים בחלון – פניו של ריצוֹ האיכר – צפו מולו כמו ירח בחשכה.
"התינוק של מי?" שאל.
"של סיניור אִיל קוֹנטֶה. אלא מי?"
כדי שאשתו לא תתעורר מהדיבורים ניגש אל דלת הכניסה. אור הירח בחצר הציף הכול בצלילות משונה. אפילו ריצו האיכר נראה שונה. הוא לבש וסט חגיגי, שעניבה בצבצה מתחתיו. בגדיו נראו נוקשים, כאילו נלכד בתוכם. "זאת טעות," אמר הרופא. "אני לא מטפל באשתו של הרוזן."
"אבל סיניור איל קוֹנטֶה בעצמו אמר לי להביא אותך."
"אני לא טיפלתי בה בזמן ההיריון. המיילדת טיפלה בה והרופא מהיבשת. דְ'אִיסַנטוּ התכוון כנראה שתביא את המיילדת, לא אותי."
"לא, לא, המיילדת כבר שם. הרוזן רוצה שגם אתה תבוא. וזה דחוף מאוד, ככה הוא מסר," אמר ריצו, מלא חשיבות מגודל ההודעה שבפיו. "אז אתה בא? עכשיו?"
"גם אשתי צריכה ללדת בשעות הקרובות. אני מעדיף לא להתרחק מהבית, אם רק אפשר."
אבל ריצו לא הסכים לזנוח את משימתו. "התינוק של הקונטסה מגיע ממש עכשיו, ברגע זה," אמר. "אני לא חושב שאפשר לעצור את העניין, דוֹטוֹרֶה."
"והמיילדת לא יכולה להסתדר בעצמה?"
"לא, דוטורה. זה... לידה מסובכת. הם צריכים אותך, כי התינוק לא יֵצא בלי המכשיר הזה שלך, כמו שלוקחים קוביות סוכר." שפתיו של ריצו התעוותו קלות כשנאלץ לדבר באופן ישיר כל כך על עניינים כאלה. הוא לא נכח באף אחת מתשע הלידות של אשתו, והעדיף לחשוב שילדיו צצו מהאדמה, כמו אדם וחווה. "אז אתה בא?" שאל שוב.
הרופא קילל בלבו, כי ידע שאין לו ברירה. "אני רק אקח מעיל. וגם כובע," אמר. "ניפגש בדרך בעוד חמש דקות. באת בעגלת החמור שלך? או שאנחנו צריכים ללכת ברגל?"
"לא, לא, דוטורה, הבאתי את העגלה."
"אז תכין אותה."
הוא התלבש בחושך. שעון היד שלו הראה רבע לשתיים. הוא אסף את מכשיריו – מלקחיים, מספריים, מזרקים (שאותם הכין לקראת הלידה של אשתו) וגם תמיסת מורפיום ומגנזיום גופרתי למקרה חירום. אחרי שסיים את ההכנות, ניגש בזהירות אל אשתו. "באיזו תכיפות את מרגישה את הצירים, אהובה?" שאל. "אשתו של הרוזן נכנסה ללידה מוקדמת, וקוראים לי לעזור לה, לצערי."
אשתו הזדעפה בגלל ההפרעה. "עוד יש הרבה זמן... תן לי לישון..."
בעזרת האל, הוא יצליח ליילד את התינוק של הקונטסה ולחזור בזמן ללידה של אשתו. לפני שנסע לדרכו, רץ אל מעבר לפְּיַאצָה והעיר את גֶ'סוּאִינָה הזקנה, שהיתה המיילדת של האי עד שהתחילה לאבד את מאור עיניה. "סיניורה ג'סואינה, מִי דיספְּיַאצֶ'ה," אמר בהתנצלות. "אולי תוכלי להשגיח על אשתי? קראו לי לטפל במישהו אחר, ואשתי כבר מרגישה את צירי הלידה."
"בשם אגתה הקדושה, אל מי קראו לך עכשיו?" שאלה ג'סואינה. "מי כבר גוסס שאתה צריך לעזוב אותה במצב כזה?"
"אשתו של הרוזן נכנסה ללידה מוקדמת, ויש סיבוכים – ביקשו שאביא את המלקחיים."
"אשתו של הרוזן? וקראו לך לטפל בה?"
"כן, סיניורה."
"לפי מה ששמעתי, יש לך סיבות טובות לא לרצות ליילד את התינוק של סיניורה לה קונטסה," אמרה הזקנה וקפצה את פיה בשתיקה הרת משמעות.
"מה כבר שמעת, סיניורה ג'סואינה?" הרופא לא הצליח לכבוש את כעסו.
"שמועות," אמרה ג'סואינה.
"טוב, בכל מקרה, תבואי להשגיח על אשתי?"
ג'סואינה התעשתה. "כן, בשם אגתה הקדושה, ברור שכן." כעבור דקות ארוכות היתה מוכנה לדרך ויצאה מדלת ביתה. "איפה אתה, דוטורה? תן לי יד, אחרת אני אפול על האבנים המרגיזות האלה."
עיניה היו סומות כמעט לגמרי. היא אחזה בכנף מעילו כשחצו את הכיכר, עלתה בעקבותיו במדרגות הכניסה, ולבסוף התמקמה על כיסא בפינת חדר השינה שלהם. הרופא קיווה שאשתו לא תיבהל אם תתעורר פתאום ותראה את הישישה בחדרה.
השעה שתיים כבר חלפה. הוא נשק לאשתו על מצחה ועזב אותה.
הוא לא הפסיק לקלל בלבו כשיצא אל ריצו ועגלת החמור שלו. לעזאזל הרוזן ואשתו. במהלך ההיריון היא לא הסכימה שיטפל בה והעדיפה את שירותי המיילדת של האי. אז למה הם קוראים לו לבוא עכשיו, בשתיים בלילה? הסיבוך הוא בטח רק חבל טבור שנכרך, או כאב עז במיוחד, ולא יהיה שום צורך במלקחיים. ואילו אשתו תישאר בלי טיפול של ממש, בזמן שהוא מתרוצץ באי וסר לפקודתם.
ריצו חיכה לו, אוחז את כובעו בידיו כמו בטקס המיסה, והם עלו על עגלת החמור, שקרשי העץ הירוקים והצהובים שלה חזו בוודאי בכל הנסים שהתחוללו באי, בכל הקרבות שניטשו בו ובכל הספינות שהתנפצו אל חופיו. חיפזון לא היה ייעודו של כלי הרכב הזה. בדממה השזורה בדכי הים הכחול נסעו השניים ברחובות השקועים בשינה. הירח מירק את כפות הדקלים והאיר את גב החמור המאובק. "בכל האי צריכים להיוולד שני תינוקות," רטן הרופא, "ושניהם מגיחים בבת אחת. מי בכלל רוצה להיות רופא משפחה?"
"אבל זאת ברכה כפולה, לא ככה, דוטורה?" אמר ריצו, שלא השתוקק לשמוע על תלאותיהם של רופאי משפחה. "שני תינוקות שנולדים באותו לילה – אף פעם לא קרה דבר כזה באי."
"סתם טרחה כפולה."
בשעה שתיים ועשרים דקות הגיעה העגלה לשער הווילה של הרוזן. הרופא לקח את תיקו ונחפז לאורך השביל בריצה קלה, כדי לסיים את העניין מהר ככל האפשר.
הרוזן עמד כזקיף בפתח חדר השינה של אשתו, באגף החדש של הבית. אור החשמל בהק על פניו ושיווה לו מראה מיוזע, כמו של זוחל חלקלק. "התעכבת," אמר. "שלחתי לקרוא לך לפני שעה כמעט."
"אני לא פיקחתי על ההיריון הזה," אמר הרופא בזעף, בלי שום כחל וסרק. "אשתי בשלבי לידה ראשונים. כבר כמה ימים שהיא סובלת כאבים. אין סיבה שאעזוב אותה עכשיו. וחשבתי שהקונטסה מעדיפה שהמיילדת תטפל בה."
"נכון, ככה היא העדיפה. אבל אני שלחתי לקרוא לך. כרמלה כאן, בחדר. כדאי שתראה בעצמך."
והרוזן זז הצדה כדי לאפשר לרופא לחלוף בדוחק על פני גופו הגדול ולהיכנס לחדרה של הרוזנת. באור החשמל, שהותקן לא מזמן, נראה הכול חיוור. המיילדת דרבנה את היולדת במקצב קדמוני: לנשום, ללחוץ, לנשום, ללחוץ. אבל כרמלה לא נשמה ולא לחצה, ועכשיו ראה שלא מדובר רק בחבל טבור שהסתבך או בכאב עז במיוחד. כשהמטופלת לא חשה דחף ללחוץ, זה לא מבשר טובות. לעתים נדירות נתקף פחד במהלך עבודתו, אבל עכשיו חש שהפחד פושט בשכמותיו כמו זרם קר.
"סוף־סוף הגעת!" הטיחה בו המיילדת בבוז.
משרתת זערורית רעדה למרגלות המיטה – איך קוראים לה? פְּיֶיראַנגֶ'לָה? – הוא טיפל בה פעם כשסבלה מבוהן קלובה. "תביאי לי גיגית לשטוף ידיים," אמר. "כמה זמן המטופלת במצב כזה?"
"אלוהים ישמור – שעות, סיניור איל דוֹטוֹרֶה!" בכתה פייראנג'לה וניגשה להביא לו סבון ומים חמים.
"הצירים התחילו לפני שעות," תיקנה אותה המיילדת, "ואחר כך היא נהייתה מטושטשת, כאילו היא לא רואה ולא שומעת כלום."
"מתי התחילו הצירים?" שאל הרופא.
"קראו לי מוקדם. בשבע בבוקר."
שבע בבוקר. כלומר, המאבק הזה נמשך כבר תשע־עשרה שעות. "וההיריון עצמו היה פשוט?"
"בכלל לא." המיילדת תחבה לידיו צרור מסמכים – כאילו יש טעם שיקרא עכשיו את ההערות שרשמה. "הקונטסה לא קמה מהמיטה בחודש האחרון, וסבלה מידיים נפוחות וכאבי ראש חזקים. חשבתי שאתה יודע," מלמלה.
"ידיים נפוחות!" קרא הרופא. "כאבי ראש! למה לא קראו לי?"
"הקונטסה סירבה," אמרה המיילדת.
"אבל את – את יכולת לקרוא לי."
"הרופא מהיבשת בדק אותה בשבוע שעבר, סיניור איל קונטה הזמין אותו. הוא אמר שזה כלום. מה יכולתי לעשות?"
"היא היתה צריכה ללדת בבית החולים בסירַקוּזָה, לא כאן!" הטיח הרופא במיילדת ובפייראנג'לה המבועתת. "אין לי כלים לבצע ניתוח קיסרי! אין לי אפילו מספיק מורפיום!"
"היא לא הסכימה בשום אופן שאתה תבוא," אמרה המיילדת. "אני חשבתי שמדובר ברעלת היריון, דוטורה, אבל אף אחד לא מקשיב לי בדברים כאלה."
אוזלת היד הזאת הרגיזה אותו. "היית צריכה להתעקש שיאשפזו אותה," אמר. "היית צריכה לעמוד על כך!"
פייראנג'לה פצחה בקינה השגורה: "ישוע הגואל ומרים אם האלוהים, אגתה הקדושה, המגנה עלינו מפורענויות, וכל הקדושים הדגולים..."
הידע והכרת ההליך הנדרש הם שייצבו את ידיו לבסוף, כמו שקרה תמיד, במוקדם או במאוחר. "שאף אחד לא יפריע לי," אמר. "תכינו מים רותחים וסדינים נקיים. הכול חייב להיות נקי."
הביאו לו מים רותחים. החליפו את הסדינים מתחת לגופה הרפוי של כרמלה. הדוקטור חיטא מזרק, מילא אותו בתמיסת מגנזיום גופרתי והזריק אותה לזרועה של המטופלת. העבודה הובילה אותו ממשימה למשימה, כאילו הוא נוטל חלק בטקס – בתפילת אָנגֶלוּס של צהרי היום או בתפילת המחרוזת. הוא הכין מורפיום, מספריים ומלקחיים. "תוציאי לי חוט ומחט מהתיק," אמר למיילדת. "וגם ספוגיות ויוד. הכול נמצא שם."
כרמלה, שהכרתה הצטללה לרגע, דיברה אליו. "רציתי רק את המיילדת," אמרה. "לא אותך."
בלי לפנות אליה ישירות, אמר הרופא, "אין מה לעשות עכשיו. אנחנו צריכים ליילד את התינוק במלוא המהירות."
הוא הכין את המורפיום והזריק גם אותו לזרועה הדקה. כרמלה שקעה תחת נטל החומרים המטשטשים, ואילו הוא לקח לידיו את המספריים, תכנן את החתך וביצע אותו כרגע באוויר בלבד: חתך אחד ישר, באורך שני סנטימטרים וחצי. הסדינים – איפה הסדינים? "תביאו את הסדינים הנקיים," ציווה. "מיד."
פייראנג'לה התרוצצה סביב בבהלה.
"הכול חייב להיות נקי!" זעם הרופא, שרכש את מיומנותו בשוחות הבוץ הקפואות בקרב טרֶנטינוֹ. "נקי לגמרי! אם הצירים לא יהרגו אותה, אֶלַח הדם יהרוג אותה."
כרמלה, שדעתה הצטללה שוב לרגע, הביטה בו במבט מלא פחד, כמו זה שראה בעיני עשרות חיילים כשהתעוררו לרגע במהלך ההרדמה. הוא הניח את גב כף ידו על כתפה. משהו השתנה בה כשנגע בה, כפי שידע שיקרה. היא הרימה את ראשה והטיחה בו כמקללת: "אתה אשם בכל זה."
"תני לה עוד מורפיום," אמר למיילדת.
"אתה אשם בכל זה," אמרה כרמלה שוב. "הילד הזה שלך. כולם חושדים בזה חוץ ממך. למה אתה לא מסתכל עלי, אַמֶדֵאוֹ?"
הוא הזריק לה את המנה הנוספת בלי להביט בפניה, ובכל זאת חש שהחדר נמלא מתח מעוצמת ההאשמה. ברגע שהכרתה של כרמלה שבה והתערפלה, התייצב בין רגליה, כרע על ברכיו, ביצע את החתך שתכנן, תחב יד ואחז בתינוק, וסובב אותו רבע סיבוב. ואז, בתנועה זהירה, שלף אותו אל אוויר העולם.
בן זכר. שהחל לנשום מיד.
הוא חתך את חבל הטבור והפקיד את התינוק בידי המיילדת. "הסכנה לא תחלוף עד שהשליה תצא," אמר. אך כעבור רגע נפלט הגוש כולו בפרץ חלקלק אחד, והכול הסתיים בערבוביה של דם ובכי.
בדקות הבאות החלה כרמלה להתאושש במהירות, כפי שידע שיקרה. היא התרוממה על הסדינים הלחים ודרשה שיתנו לה את התינוק.
הוא נתקף בחילה מרוב הקלה ומרוב קושי להסתיר את ההקלה הזאת. לרגע ניגש לחלון והביט לאורך השדרה שנמתחה מן הבית אל הכביש. הפנסים היו כדורי אור ירקרקים בין העצים, ומעבר להם נשקף נוף עגמומי – רק צלע גבעה שוממה וים שחור אינסופי. הכול השתנה מאז הפעם האחרונה שהשקיף מהחלון הזה. החדר השתנה. כרמלה השתנתה. ספק אם היה מזהה אותה.
אחרי שנרגע קצת, שב אל שני מטופליו. הוא בדק את הדופק של כרמלה ואת זה של התינוק. הוא תפר את החתך והספיג את המקום ביוד. הוא דאג שישרפו את השליה, את הסדינים המגואלים בדם, את הספוגיות והתחבושות. רק לאחר מכן הרשה לעצמו להביט כראוי בכרמלה, שהיתה שקועה בהתבוננות בתינוק ולא היתה מודעת לנוכחותו עכשיו.
מוזר לחשוב שהגוף הזה, שהיטלטל במשברי הלידה, שרק עכשיו הזריק לו, חתך אותו ופשפש בו בגסות, היה שלם וצעיר בפעם הקודמת שפגש אותה. אתה אשם בכל זה, אמרה לו קודם. הילד הזה שלך. הוא הרשה לעצמו להעיף מבט חטוף ביילוד: תינוק מלא חיים, בעל ציצת שיער שחורה. בעצם, בשלב הזה אפשר לשייך אותו לכל אחד. בזמן שהתבונן, נראה לו כאילו התינוק לובש את תווי פניו של הרוזן, את סנטרו הכפול ואת עיניו הבולטות.
אבל היא האשימה אותו. וזה מה שקובע.
לאות גדולה ירדה עליו עכשיו, לאחר שסיים את מלאכתו. הרוזן עמד בפתח, והנשים המטפלות בכרמלה מיהרו לנגב ולכסות אותה. מתוקף תפקידו כרופא היה עליו להכריז על הלידה. וכך עשה, בחגיגיות שלא תאמה את רגשותיו – גילם את התפקיד והשתמש בביטויים המתבקשים: "ילד בריא... חזק... רעלת היריון... סיכויים טובים להחלמה מלאה."
הרוזן הביט בתינוק, הביט באשתו, ואז הנהן אל הרופא.
הוא רשאי ללכת לדרכו, הבין. הוא כבר לא רצוי כאן.
לאחר שניקה את כליו וארז אותם, עשה את דרכו במסדרונות הווילה האפלוליים ויצא אל האור. השמש כבר עלתה בהתבהרות ים־תיכונית שקטה. השעה שש חלפה זה עתה.
דמות קרבה בריצה בין גזעי הדקלים. ריצו האיכר. "סיניור איל דוטורה," צעק הזקן בשמחה, "יש לך בן!"
בערפל עייפותו לא הבין בתחילה.
"בן!" שב ריצו וקרא בקול גדול, עד שהיונים התעופפו מן הדקלים. "אשתך ילדה בן זכר!"
קאצו! – לעזאזל! – הוא שכח לגמרי. הוא מיהר לקראת ריצו. "לידה קצרה מאוד," אמר ריצו, ששכח את צניעותו עכשיו. "רק שעה אחת. ג'סואינה אמרה שהיא יכלה ליילד את התינוק גם בעיניים עצומות!" הקשיש חשב רגע. "וטוב שכך. חה! השבח לאל ולאגתה הקדושה, השבח לכל הקדושים..."
הרופא סירב לעלות על עגלת החמור המתייגעת, וחלף בריצה ברחובות המתעוררים. הציקדות החלו לזמר. אור חדר לסמטאות והציף את הכיכרות. אלמנות בשחורים טאטאו את חצרותיהן באוושה חפוזה, קצרת רוח. תוך כדי ריצה הרגיש הרופא שהאור הולך ומתקבץ בתוכו ומחוצה לו, כאילו העולם כולו טעון בבוהק הקורן הזה.
בחדר השינה עמד ריח דם ומאמץ. ג'סואינה נמנמה בישיבה על הכיסא, למרגלות המיטה. גם התינוק ישן, מעורסל בחיק אמו. "מצטער, אַמוֹרֶה", אמר. מצטער, אהובה.
"היה יותר קל משציפיתי," אמרה אשתו במעשיות האופיינית לה. "כל החרדה הזאת, ובסוף הכול נגמר תוך שעה! ג'סואינה ואני הסתדרנו יפה מאוד בלעדיך."
הוא ניקה את שאריות הלידה. התינוק היה יצור קטן, שהתמתח ויילל, זר כמו גור חתולים. הרופא לקח לידיו את הגוף הזעיר והקל, בדק את הרגליים והזרועות, לחץ על העקב ועל הכריות בכפות הרגליים, הפריד בין האצבעות, וברטט גאווה האזין במסכת להלמות הלב הציפורית. האושר העצום שפשט בו נסך בו רוך, פיוטיות אפילו. להיות מאהב ולהיות אב – אין כל השוואה בין השניים. רק עכשיו הבין זאת! למה חיכה כל כך הרבה זמן עד שהוליד ילד? עכשיו הבין שכל החלקים האחרים של חייו היו חסרי חשיבות; הם היו רק צבירת תאוצה לקראת הרגע הזה.
אבל עכשיו הסתבך בבעיית התינוק האחר. עד אחר הצהריים כבר תתפשט השמועה בכל פינות האי, בגלל כרמלה, המכשפה הזאת. נס! תאומים שנולדו לשתי אמהות שונות! הגיחו לעולם כמו בתיאום מראש! הוא ידע בדיוק מה יאמרו הרכלנים.
אשתו שכבה במיטה, תשושה כמו רץ למרחקים ארוכים. הוא בדק אותה ביסודיות, כיסה אותה בנשיקות – יותר מכפי שהיה עושה אילולא תחושת האשמה. הוא ידע שסערת תלאות קרבה ובאה: המיילדת ופייראנג'לה שמעו את הדברים שהטיחה בו כרמלה, והן יפיצו את השמועה. שמועה שעלולה להפנות נגדו את אשתו ואת שכניו, ואולי אף להביא לסילוקו מן מהאי.
אבל כרגע הניח רק לאור לשכון בקרבו.
yaelhar –
הבית בקצה הלילה
הסיפור – המקיף בערך מאה שנים – מתחיל בתחילת המאה העשרים באמדיאו אספוסיטו, תינוק שהונח עם היוולדו על מפתן בית מחסה לתינוקות, קיבל את שמו ושם משפחתו מהכומר, גדל (וגדל וגדל…) והפך רופא, שהגיע לאי זעיר בדרום איטליה – איפשהו ליד סיציליה – למשרת רופא האי ומתאר את חייו ואת חיי צאצאיו באי שאהב, בתוך קהילה של אנשים פשוטים שחיה על אדמת האי הטרשית, חיים מיגיע כפיים בצמצום רב שמאורעות המאה העשרים חולפים על פניהם – מלחמה ועוד מלחמה, פוליטיקה משתנה, וילדים נולדים, זקנים משמרים מסורות, שמועות מתפשטות. החיים, נו.
לא ספרות דגולה, לא משהו שייכנס לרשימת מאה הספרים הטובים בעולם, מתאר מקום לא חשוב, שכוח אל ונידח, כפריים פשוטים ולא חשובים, אולי לכן הוא גרם לי הנאה כה רבה.
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=104444
לימור –
הבית בקצה הלילה
סיפור רחב יריעה אשר מתחיל במאה העשרים, ומשם מתרחב, הסיפור עצמו מקסים ושווה לב. נהנתי מאוד לקרוא וממליצה.
נעם (בעלים מאומתים) –
הבית בקצה הלילה
נהנתי מאוד!