הבן האחרון (רפל נדאל)

"המלחמה הגדולה"

הראשון שנהרג היה ג'וּזפּה אוֹרוֹנצוֹ פלמיזאנו (1), מעריץ מושבע של הצבא, אשר יותר מכל אחד אחר השקיע מזמנו בהכנות למקרה שייקרא להגן על המולדת. הוא נפל ב-24 במאי 1915, יום אחרי שאיטליה הכריזה מלחמה על אוסטריה, לאחר שזו הצטרפה לשורות מדינות ההסכמה במלחמת העולם הראשונה. ג'וזפה אורונצו האומלל החזיק בדעה שהמאבק בחזית הוא הזדמנות פז ללמד אנשים להישמע להוראות, לחשל את אופיים ולסייע לתעל כיאות את עודף האנרגיה של הנוער. שדה הקרב, כך אמר, הוא המקום היחיד שבו הכוח החייתי מופעל באופן טבעי ומסודר. כאמנות אצילית, טען.

ג'וזפה אורונצו היה בחור נאמן העומד בדיבורו. הצרה היתה שאת חילוקי הדעות נהג תמיד ליישב בשפת המכות, בחילופי מהלומות. אך למרות נטייתו הטבעית לאלימות הוא לא היה רע לב. הוא היה הראשון מבני משפחת פלמיזאנו שאץ להתגייס ונמנה עם קבוצת מתנדבים, כבוד אמיתי עבור בן כפר דרומי כמוהו. כעבור זמן לא רב היה בין הראשונים שיצאו לחזית ברמת קְרָאס, בצפון-מזרח איטליה, הראשון שניצב מול אויב פנים אל פנים. הראשון מחבריו לפלוגה שהוצב בפלוגה הקדמית, מוכן ומזומן להלום באוסטרים, שבשעות המלחמה הראשונות לא חדלו לסגת. והראשון שחטף כדור בדיוק בעצם החזה. הפגיעה נשמעה כחיכוך של שתי פיסות מתכת זו בזו ויצרה תחושת שריפה עזה בחזה. תחילה היה נדמה לו שהכדור רק שפשף את כפתורי מעילו הצבאי והוא ניסה להתקדם, אך רגליו לא נשמעו לו, הוא התנודד ולפתע קרס תחתיו כמוכה ברק. כאשר פתחו האוסטרים במתקפת נגד, חלף במקום רב-טוראי בעל שפם מסולסל ונעץ את הכידון בלבו, אך ג'וזפה אורונצו המסכן כבר לא הרגיש דבר. זה זמן שהחיים נטשו אותו. הראשון לבית פלמיזאנו זכה לכבוד המפוקפק להיות בין ראשוני האיטלקים ששילמו בחייהם, בדיוק ביום הראשון למלחמה בחזית האוסטרית. בקיץ ההוא היה אמור לחגוג את יום הולדתו העשרים ושניים.

השני שנפל היה דוֹנאטוֹ פוּ פרנצ'סקו פאולו פלמיזאנו (2). הכי פחדן במשפחה. הוא היה נותן כל דבר בעולם כדי להימנע מגיוס, אבל אפילו לא הספיק לטעום את הזוועות בשוחות כי גם הוא נהרג בחזית קראס, בשעה שהגן על עיר הגבול גוֹריציָה, מהתפוצצות פגז בסוף הקיץ הראשון למלחמה. ימים מעטים לאחר מכן נהרג סילבסטרו (3). חוררו אותו מכונות הירייה החדישות של הצבא האוסטרי, שעשו שמות בכוחות שהסתערו ללא הצלחה על גבעת סנטה לוצ'יה, בגבולהּ הצפון-מזרחי של איטליה באוקטובר 1915. בנקודות תצפית מרוחקות מקו האש ישבו להם הקצינים האיטלקים בנוחות, לגמו תה מספלי חרסינה שהוגשו בידי עוזרים עוטי כסיות, ומשם פיקדו על גלי הכוחות הנוהרים לתקוף את ההר. עד שראש המטה הכללי של צבא איטליה, הגנרל לואיג'י קאדוֹרְנה, הורה על סיום המתקפה, אף שמעולם לא הבין את אי-התועלת שבשפיכות דמים. כך בא אל קצו הקרב השלישי על נהר האִיזוֹנְצוֹ, הזורם בין הרים יפהפיים לא הרחק מגבול הקיסרות האוסטרו-הונגרית, שעליה לא שמעו בבלורוטונדו עד אותו יום דבר וחצי דבר.



לתאומים ציפה מוות נורא יותר מאשר לכל השאר. כילדים, ג'מבטיסטה די מרטינו (4) וניקולה די מרטינו (5) לא סבלו שהלבישו אותם בבגדים זהים. כשהיו נשות הכפר עוצרות אותם ברחוב כדי לחבק אותם או כדי להתפעל בקול רם מיופיים, היה הדבר משרה עליהם דכדוך: "איזה חמודים, תראי כמה שהם דומים, כמו שתי טיפות מים." יום אחד, משמאסו בהשתפכויות המוגזמות הללו, החליטו להיפרד ולא הניחו שילבישו אותם שוב בבגדים זהים. הם חדלו ללכת יחד לבית הספר. מעולם לא יצאו מהבית באותה שעה. בהפסקות לא שיחקו יחד. אם ביום חג יצאה המשפחה לטייל ברחוב קָאבוּר במרכז בלורוטונדוֹ, מיד המציאו תירוץ כדי להתרחק זה מזה, כל אחד במדרכה אחרת. משבגרו, עשו כל שלאל ידם כדי לסגל לעצמם מראה ייחודי: ג'מבטיסטה גידל שפם ואילו ניקולה העדיף זקן תיש קטן. האחד סירק שביל מימין ואחיו בחר בשביל בצד השני. בענייני הלב, ג'מבטיסטה אהב אותן שופעות שמחת חיים, מוחצנות וצחקניות. ניקולה, לעומתו, העדיף אותן שקטות ויושבות בית.

לבסוף, משהצליחו לשכוח שהם תאומים ונשות הכפר הניחו להם לנפשם, הגיע צו הגיוס. לשניהם באותו יום ממש, 1 בפברואר 1915, מידיו של אותו דוור. הם נשלחו לאותו בסיס, שערם גולח עד שורשיו והם הולבשו במדים אחידים, ושוב נראו זהים לחלוטין עד שלא היה אפשר להבחין ביניהם. החל באותו יום עברו יחד את הטירונות וחלקו מיטת קומתיים, זה מעל זה. שישה חודשים לאחר מכן פונו יחד צפונה, נשלחו לאותה פלוגה ויחד קיבלו את ההודעה על היציאה לחזית ואת הפקודה להתכונן מיד לכניסה לקרב.

בדיוק מלאו להם תשע-עשרה והם שוב נראו כשתי טיפות מים, אך העניין כבר לא הפריע להם והם לא עשו דבר כדי למנוע זאת. אדרבה, הם הפכו בלתי-נפרדים: ישנו זה לצד זה, התפלשו יחד בשוחה הבוצית והתקדמו כתף אל כתף לעבר עמדות האוסטרים. איש בפלוגה לא הצליח להבדיל בין שני האחים. סרן די לוקה חילק להם פקודות כמו היו אחד, "פלמיזאנו, עלה מאחורי היער ותשתיק סוף-סוף את מכונת הירייה המזוינת הזאת שצולפת בנו!"

ג'מבטיסטה וניקולה לא שאלו למי הופנתה הפקודה אלא גררו את עצמם אל מחוץ לשוחה והתקדמו בזחילה כאיש אחד עד הסלעים. אחר כך עברו בריצה את המרחק עד יער האשוחים, וכעבור מחצית השעה עף מקלע האויב באוויר, וכל חבריהם פרצו בצהלות "יחי פלמיזאנו!" מובן מאליו שכל אחד מהם חש שהתשואות מיועדות לו.

בנובמבר הפגיזו האוסטרים בגז כלור את החזית שבה הצטיינו התאומים ונמצאו ראויים למדליה על אומץ לבם. משהתנדף הענן הקטלני התגלתה ערימה מבהילה של גוויות בשני המחנות, שכן באמצע המתקפה שינתה הרוח את כיוונה ולאחר שקטלה באיטלקים עשתה שמות גם בשורות התוקפים האוסטרים. לשני הצבאות ציפתה עבודה רבה באיסוף גופותיהם של קורבנות הטירוף הזה. אנשיו של סרן דִי לוקה מצאו את התאומים חבוקים, זה מעל זה, כשאיבריהם כרוכים זה בזה עד שלא עלה בידם להפריד ביניהם. פניהם הכחילו מהרעל וקצף סמיך שתת מפיהם שנפער נוכח הזוועה המתחוללת. מעיליהם עדיין הדיפו ריח גז.

"תעזבו הכול ותקברו סוף-סוף את הגופה של פלמיזאנו," פקד הקצין נחרצות. "אני לא אעמוד בזוועה הזאת אפילו דקה אחת נוספת!"

החיילים חשו מבולבלים והפנו אל הקצין מבט שואל, כי לא הבינו למי משניהם הכוונה.

"איזה פלמיזאנו, המפקד? אנחנו לא מצליחים להפריד ביניהם."

"אתם לא רואים שאין צורך, בשם אלוהים? תקברו אותם ממש כאן, כמו שמצאנו אותם. כאיש אחד."

והם קברו את ג'מבטיסטה די מרטינו פלמיזאנו ואת ניקולה די מרטינו פלמיזאנו, דבוקים זה לזה כפי שהיו בקרחת יער האשוחים, יחד לעולמים.

משנודע בכפר על מותם של התאומים שמתו חבוקים זה בזרועות זה, סערו הרוחות ונערכה מיסה המונית לעילוי נשמתם בכנסיית העיבור ללא חטא. הכול זכרו אותם כילדים, כאשר עדיין הולבשו תמיד באותם בגדים, ובירכו על כך שנראה כי בטרם מותם החליטו שני האחים להיות שוב תאומים.

לאחר האסון לא הסירו נשות משפחת פלמיזאנו את צעיף האבל במשך כל תקופת המלחמה. ימים לאחר מכן, בערב חג המולד של 1915, הגיעה מלוב הידיעה על מותו של ג'וזפה פו ויטו (6) ביעד אקזוטי למדי, שהיה מרוחק מחזיתות המלחמה השונות ונראה על פניו מסוכן פחות. כבר כילד היה חלש ובקטנותו נדבק בכל מחלה אפשרית. בטריפולי לקה בדלקת שהעלתה את חום גופו לארבעים ושתיים מעלות, וכעבור חמישה-עשר יום שבהם קדח בהזיות הלך לעולמו.

דומה שהגורל מהתל בכפריים מיוסרי המלחמה: ההודעה עם תוצאות בדיקת הקדחת שקטפה את ג'וזפה פו ויטו הגיעה אליהם ביום שבו צנחו הטמפרטורות בכפר לשלוש מעלות מתחת לאפס. כשיצאו נשות פלמיזאנו לבכות ברחוב, קורעות את דממת ליל חג המולד, הן נאלצו לעמוד בטמפרטורות הנמוכות ביותר שנמדדו במקום במאה השנים האחרונות.

מרטינו פלמיזאנו (7) מת בחודש מרס שלאחר מכן מפגיעת כדור שחדר לאחת מעצמותיו, בקרב החמישי על נהר האיזונצו, שבשלבים אלה של המלחמה כבר ידעו כל תושבי הכפר היכן הוא על המפה. רובם ראו בדמיונם נהר יפהפה, אך קטן מאוד, בפינה נידחת ומרוחקת כל כך מבלורוטונדו עד שהיו מי שהטילו ספק שהוא חלק מאיטליה.

בסתיו 1916 נפלו זה אחר זה בהפרש של ימים אחדים סטפנו (8), ג'וזפה פו פְּיֵיט (9) ודונאטו פו ויטו (10). הראשון נהרג מרסיסי רימון, השני מסיבוכי נמק ברגל, והשלישי מהתקף לב בעיצומו של הקרב. לכל השלושה היו חברות והם עמדו להתחתן עמן לאחר שוך הקרבות שאיימו על חייהן של משפחות רבות בחצי מיבשת אירופה. משהגיעה לאוזניהן הידיעה על האסון המשולש, הגיבו שלוש בנות הזוג כאילו כבר היו נשואות ועתה נותרו אלמנות, ומאותו יום ואילך נשאו יחד את גורלן המר, מתייפחות ברחובות בלורוטונדו. איש לא ידע לומר בוודאות אם מותם של שלושת בני הדודים במורדות הר אֶרְמֵדָה, המכשול האחרון לפני העיר טרייסט, אירע בקרב השביעי, השמיני או התשיעי על האיזונצו. הקרבות התרחשו בקצב מסחרר וקו החזית השתנה מדי שבוע. אבל חפיפתם של שלושת מקרי המוות, שהתרחשו בתוך ימים ספורים כל כך, העצימה את ההילה האופפת את הגורל שהכה במשפחת האיכרים האומללה. למן אותו רגע לא הטילו בכפר כל ספק בכך שקללה איומה רובצת על משפחת פלמיזאנו.

אם חסרה הוכחה לכך, זו הגיעה חודשיים לאחר מכן, בחג המולד של 1916. זו השנה השנייה ברציפות נקשה הטרגדיה על דלתה של המשפחה בדיוק ביום המיוחד ביותר בשנה: ביציאה ממיסת חצות של חג המולד הגיעה לכפר הידיעה על מותו של ג'וזפה ג'ובאני (11). בשלהי ספטמבר ניצל המבוגר בבני פלמיזאנו באורח נס מפיצוץ מנהרה שנחפרה על ידי האוסטרים תחת עמדות האיטלקים במוֹנטֶה צִ'ימוֹנֶה, אך שלושה חודשים אחר כך נהרג בתגרה סמוך למעבר סטלביו. ג'וזפה יועד להרי האלפים, כחלק מכוחות לוחמת ההרים, היות שהתמחה בחפירת מכרות, מיומנות חיונית מאין כמוה במלחמה המוזרה שפרצה בחזית האלפים: במקום לתקוף על פני השטח, עסקו האיטלקים והאוסטרים בחפירת מנהרות ובהנחת מטעני נפץ תחת עמדות היריב. מתחת לפני האדמה במעבה ההרים היה ג'וזפה המוכשר מכולם, אך מעולם לא חש בנוח כשהיה עליו לפטרל מחוץ למנהרות, במעברים מושלגים שהתנשאו לעתים לגובה של יותר מאלפיים מטר.

במשך החורף והאביב של שנת 1917 לא הגיע ממנו שום מברק, ודומה היה שהיעדר הידיעות מאשש את החשש מפני הגרוע מכול. למעשה, תנאי מזג האוויר הקשים ששררו בכל רחבי יבשת אירופה כפו על הצדדים הפוגה. משהשתפר מזג האוויר שבה הקללה להכות. וכשהגיע חג הפֶּנטָקוֹסט נודע על נפילתו של קטאלדו (12) באלבניה, בדיוק כשזו הפכה לאזור חסות איטלקי ובאופן רשמי פסקו בה פעולות האיבה.

ובסתיו הגיעה המפלה בקָפּוֹרֵטוֹ: החזית באיזונצו התמוטטה כליל, הצבא האיטלקי נסוג מכל עמדותיו בקו שבין הים האדריאטי לעמק סוגאנה, לא הרחק מהעיר טְרֶנְטוֹ, ובקרב הכוחות האוסטריים נרשמו יותר משלוש מאות אלף נפגעים: הרוגים, פצועים ושבויים. ב-25 באוקטובר 1917, מרחק קילומטרים ספורים זה מזה, נפלו ויטו (13), ג'וליו (14) ואנג'לו ג'ורג'יו (15), שלושתם מפגזי תותח שנורו לעברם כאשר להם כבר אזלה התחמושת, ומפקדיהם, שנמלטו על נפשם כמה שעות קודם לכן, שכחו להורות להם לסגת. שלושתם גויסו זה עתה, כי רק באביב שעבר מלאו להם שמונה-עשרה. משהגיעה הידיעה על אודות האסון המשולש, היו תושבי בלורוטונדו משוכנעים לחלוטין שאף לא אחד מבני משפחת פלמיזאנו ישרוד את המלחמה האכזרית ושאיש מהם לא יימלט מהקללה הרובצת על המשפחה.

מאז ומעולם ראו תושבי הכפר בדומניקו (16) טיפוס נוח לבריות, נעים הליכות ושמח בחלקו. האכזריים שבהם התייחסו אליו כשוטה חסר אופי ולעתים קרובות נהגו למתוח אותו, אבל הוא לא התלונן כי לא ראה בכך כל כוונת זדון. אלה שלא הכירוהו הופתעו מחיוכו השלֵו ששיווה לו ארשת של תמימות, אבל היה רק רמז לאושרו חסר התחכום. כילד הִרבה לחטוף מכות בביתו, כי היה חולמני והוקסם מכל דבר שראה. בשל קשיי הריכוז שמהם סבל, גם המורים בבית הספר הצליפו בו לעתים קרובות, עד שקבעו שהוא לא-יוצלח וחדלו לנסות להשיבו למוטב בסטירות.

משבגר התברר שאיננו עד כדי כך טיפש כפי שסברו תחילה, והוא היה לעובד בלתי-נלאה, בעל כישורים מעולים, בייחוד בעבודות השדה, בין עצי הזית: הוא היה חזק כאלון, נכון תמיד להשקיע שעות רבות, וככל שעבד קשה יותר כך נראה מאושר יותר. גם בצבא רחשו לו כבוד. הוא היה מתנדב למבצעים המסוכנים ביותר, מעולם לא ערער על פקודות וגם לא ידע פחד מהו. למעשה, מעולם לא חשב על המוות: הרהורים פילוסופיים פשוט לא עברו לו בראש. וכך בשעת קרב רצו הכול בקרבתו. בערבים, במגורי החיילים, היה נזכר בסבו, איך היה לוקח אותו למטעי הזיתים ומתייחס אליו כאילו היה הכי נורמלי בעולם, והתגעגע אליו.

"נראה לי שיהיה שמח הלילה!" ירה לעברו קַמְבּרוֹנה, שכנו למיטת הקומתיים, כברכת שלום, בהיכנסו לחדר לאחר תורנות שמירה. "קראו לקצין למפקדה. נראה ש'ציידי האלְפּים' מכינים לנו עוד ניסיון התקפה לפני שמזג האוויר ישתנה," פסק קמברונה בעודו משתרע על המיטה.

דומניקו כבר איבד מזמן את מניין הפעמים שניצחו והפסידו בקרבות בקו העמדות המזוין במישור אסיאגו, שבין וִיצ'נצה לטרנטו. כשראה קמברונה את המבט שנעץ בו ממיטתו ואת פניו המבוהלות, לא היה יכול אפילו לתאר לעצמו את הטבח שעומד להתרחש. לעומת זאת, בעודו שומר בעמדה הבחין חברו בתנועה חשודה וכבר היתה לו תחושה שהתקפת גדודי האלפיניסטים האוסטרים בבוקר 4 בדצמבר 1917 תהיה שונה מכל האחרות.

"תן לי לראות רגע את החברה שלך," ביקש ממנו בקול רועד, חושש מפני ההיתקלות הקרבה ובאה.

"אתה תקלקל לי אותה," השיב לו דומניקו בצחוק עצבני. רגע לפני שעלה לרכבת בבארי, בדרכו לבסיס, קנה גלויה של בחורה עירומה. אחרי שנתיים של מלחמה כבר הכיר בעל פה כל פינה וקפל בגופהּ שאותו חָלַק עם חצי מחבריו לפלוגה. הבחורה ניצבה מלוא קומתה בעירום מלא, אחוריה שעונים על שרפרף פרחוני, לצד מיטה עם כיסוי קטיפה שהזמין להשתרע עליו. היה לה גוף של מלאך, וזרועה השמאלית היתה משוכה לאחור באלגנטיות, כדי לזקוף את השדיים שנשארו זקורים בחן רב.

"תמיד מוכנה למסדר!" אמרו הבחורים בעודם סוקרים בקנאה את שדיה של הנערה.

מחלפות שֹער המשי השחור שלה גלשו בגלים על עורפה, ותלתל גדול הסתלסל מעל לאוזנה. פניה נחו ברכות על כף ידה הימנית המוטלת על כתפה, ומבטה המתוק היה מרוכז בנקודה כלשהי מעבר לעדשת המצלמה. איש בפלוגה לא ראה מימיו בחורה כה יפה והיא זכתה לכינוי "החברה של פלמיזאנו".

כשהחלה פלישתם המסיבית של הכוחות האלפיניים האוסטריים, ניתכו הפקודות ופקודות הביטול בקצב מואץ וסתרו זו את זו. עד מהרה התברר שההגנה על העמדה תסתיים באסון, והאיטלקים פתחו במנוסה רבתי שהביאה לניצחון מוחץ של התוקפים ולתמותה יוצאת דופן בקֶרֶב הבורחים. דומניקו הגן על העמדה במשך שעות ארוכות בחברתם של קמברונה וקמפנה. שלושת השותפים לחדר הפכו בלתי-נפרדים ולחמו תמיד בקו האש הראשון. רק משראו שבעוד רגע יהיו מוקפים מכל עבר, נסוגו וגילו לתדהמתם שמפקדיהם נטשו את עמדות הפיקוד כבר לפני זמן רב.

בעמק איתרו את מה שנשאר מהגדוד, שחייליו נמלטו על נפשם שעות קודם לכן. קמפנה וקמברונה הצטרפו למה שנותר מהפלוגה, אך דומניקו התעלם והמשיך בדרכו. שנתיים של קרבות מרים בקו האש הראשון הספיקו לו והוא החליט לשוב הביתה.

אי-הסדר בכבישים חגג ואיש לא טרח לבקש ממנו מסמכים. איש גם לא ביקש ממנו להציג כרטיסי נסיעה או תעודה מזהה באף לא אחת מהנסיעות ברכבת. אך כעבור שמונה ימים, בהגיעו לבלורוטונדו, המתינה לו המשטרה הצבאית ועצרה אותו על עריקות.

בבוקר המחרת, כשלקחו אותו לבסיס בבארי, ראה בפעם הראשונה את סבו ניצב מעברה השני של השדרה.

"נוֹנוֹ, נונו!" קרא לעברו, לא מסוגל להבין מדוע הסב אינו ניגש אליו ומדוע השוטרים אינם מתירים לו לגשת אליו. הוא נראָה כאחוז טירוף ולא חדל לצעוק. פלמיזאנו הזקן לא היה מסוגל לשאת זאת ונמלט מהמקום כל עוד רוחו בו, מיואש מכך שלא הרשו לו לחבק את נכדו ולהסביר לו את המתרחש. כשראה דומניקו את סבו מסתלק הוא השמיע צווחה שקרעה את האוויר הצלול של בוקר החורף הקפוא.

"נונו!"

החייל השומר עליו הלם בבטנו בקת הרובה וגרם לו אובדן חושים כשהנחית מהלומה נוספת בפניו. רק אז השתרר שקט והצליחו להעלותו לרכב.

למחרת ראה שוב את סבו באולם בית המשפט הצבאי בבארי שבו נשפט. הוא לא הבין מדוע הסב אינו מדבר איתו, אך הניח שאם הוא נמצא שם משמע שהוא עדיין אוהב אותו והעלה על שפתיו את החיוך שלו, שלא מש מפניו גם כאשר הודיע לו השופט הצבאי שהוא נידון למוות.

"אל תבכה, נונו. עוד מעט תיגמר המלחמה," קרא לעברו כשהעלו אותו לרכבת שהיתה אמורה להחזירו צפונה, כדי למסור אותו לידי מפקדיו בפלוגה. סבו הביט בו מצדו האחר של הרציף. לדומניקו היה נדמה שקומתו שחה.

הנסיעה בחזרה אל המישור היתה מהירה הרבה יותר מהדרך היורדת לבלורוטונדו. יומיים לאחר היציאה מבארי הגיע לוויצ'נצה, ולמחרת כבר העלו אותו לאסיאגו ומשם למעבר דל רוֹסוֹ, שם הוצבו מי שנותרו מהפלוגות שחוסלו באסון 4 בדצמבר. קצין שגויס זה עתה ארגן מיד כיתת יורים מהמעטים ששרדו בפלוגתו של דומניקו, ביניהם קמפנה וקמברונה.

משפקד הקצין "אש!" שלח אליהם פלמיזאנו, שטרם הבין את המתרחש, את חיוכו הילדותי והתמים ומנע מחברי כיתת היורים לבצע את המשימה. הם ירו באוויר.

"אש!" קרא שוב המפקד בזעם.

הם שוב החטיאו במכוון את המטרה.

הקצין איים על חברי כיתת היורים באקדח, אך החיילים התעמתו עמו. "בשם אלוהים, המפקד!" מחה קמפנה. "דומניקו הציל את החיים של כולנו המון פעמים. רק לפני פחות מחודש הוא סחב לבד שתי מכונות ירייה שהיו מושבתות בוַואלְבֵּלָה..."

“תירו כבר, לכל הרוחות! תירו כבר! אני רק ממלא פקודות. אם אתם לא יורים מיד, אני מעלה את כולכם למשפט!"

הם החלו לבכות ולירות בעת ובעונה אחת, וכשדומניקו התמוטט, עדיין הצליחו לשמוע את מילות הפרידה שלו, “אני עייף, נונו, קח אותי הביתה."

מכורבל על הארץ, הוא היטלטל בפרכוס אחרון חזק, שהעביר צמרמורת בכל מי שהביט בו. לאחר מכן פשט את רגליו וחדל לפרפר. חבריו התגודדו סביבו, משפילים את מבטם, מבקשים לחלוק לו כבוד אחרון. קמברונה היה הראשון שהפר את הדממה.

“חתיכת בן זונה!" קרא לעבר הקצין וסקר אותו מלוא קומתו. הוא נראה כאחוז טירוף והחל לירות בזעם בגופו חסר החיים של דומניקו. תוך כדי הירי הרהר בכל אותן פקודות לא הגיוניות שהובילו אותם מתבוסה לתבוסה במישורים ההרריים ושכעת אילצו אותם לירות למוות בטוב שבחבריהם, שלא היה מודע לדברים ונהרג בלי להבין דבר מכל אשר אירע.

משהגיעה הידיעה על נסיבות מותו של דומניקו פלמיזאנו לכפר, תלה עצמו הסב על אחד מעצי הזית. הידיעה זעזעה את בלורוטונדו וכמעט הביאה להתקוממות התושבים.

ג'וזפה פו פרנצ'סקו פאולו (17) היה משוכנע שכבר לא יכול לקרות לו כלום והעביר את הלילה כשהוא פורשֹ את משנתו באוזני חברו למשמרת. הוא וחברו חלקו קן נשרים וממנו היה עליהם לשמור על המעבר האלפיני. ירח ינואר המלא האיר את הלילה הבהיר, והשלג של השבועות האחרונים הפיץ את האור על פני הפסגות כולן. המחזה היה עשוי להיראות נפלא אלמלא הקור המקפיא, שרוחות מצפון העצימו עד אין סוף. מעולם לא תיאר לעצמו שקור יכול לגרום כאב כה רב.

“אם יש צדק אלוהי, כבר לא יכול לקרות לי כלום," החל להסביר, משוכנע מאוד. “בתחילת המלחמה היינו עשרים ואחד בני פלמיזאנו ועכשיו נשארנו רק תשעה! אנחנו מוגנים על ידי האסון שאירע לשנים-עשר האחרים."

את דבר הוצאתו להורג של דומניקו הסתירו מפניו של ג'וזפה פו פרנצ'סקו פאולו וגם לא אמרו לו דבר על שלושת בני הדודים שנפלו בקָפּוֹרֵטוֹ, וכך הוא טרם ידע שרק חמישה מהם שרדו. למיטב ידיעתו, ההרוג האחרון במשפחה עדיין היה קטאלדו. חברו לתצפית לא השיב. כבר כאשר עלו לעמדה היה נראה לג'וזפה פו פרנצ'סקו פאולו שהוא שקט מאוד ולכן פתח במונולוג שנמשך כל הלילה כולו, שכן לא העלה על דעתו דרך טובה יותר להילחם בקור ובעייפות.

משהפציע השחר אמר לו, “אנחנו יכולים להיות רגועים. הם כבר לא יחזרו היום."

חברו למשמרת לא הגיב. הוא התקרב אליו ותפס בכתפו, וכשטלטל אותו כדי להעירו, השתחרר הגוף מאחיזתו ונשמט כבול עץ על קרקעית התעלה. רק אז הבחין בפצע יבש של כדור שחדר לצווארו של חברו למשמרת. הוא היה יכול להיות רק מהמתקפה שהדפו ערב קודם לכן. הוא גילה לתדהמתו שכל הלילה דיבר אל גווייה.

הוא אפילו לא ידע את שמו. הוא עצם את עיני החבר, הצטלב והביט בו בכובד ראש כפי שעשו הקצינים בטקסי הלוויה. אחר כך נטל את נשקו, תלה את תרמילו על גבו והחל לרדת מן ההר, שכן בשעה זו כבר היו אמורים להחליף אותו. בהגיעו למחנה לא מצא שם איש. חבריו מיהרו להימלט ולא הודיעו לו. הוא המשיך לצעוד לבדו, מחפש נקודות ציון בין הפסגות שהיו זרות לו לחלוטין. בבלורוטונדו היה לכל גבעה, לכל ערוץ ולכל טרסה שם מוכר, אבל כאן חש אבוד. מאז נשלח לחזית האלפים, היה רץ מהַר אחד למשנהו, אך מעולם לא הכיר את שמות ההרים. לפתע שמע קריאה מאחוריו:

“Halt!a"א2

חוליית סיור אוסטרית לקחה אותו בשבי.

כעבור שבוע הגיע ג'וזפה פו פרנצ'סקו פאולו למחנה מעצר, מזרחית לכפר האוסטרי הקטן מאוּטהאוזֶן, וגילה לחרדתו שהשבויים האיטלקים גוססים שם באלפים בזעקות איומות. השומרים קצבו את האוכל ונתנו לאסירים רק את מה ששלחו להם ממדינותיהם באמצעות הצלב האדום. הפיקוד האיטלקי העליון ראה במי שנפלו בשבי נמושות או בוגדים ואסר לשלוח להם דברי מזון.

במחנה הוא פגש את בן דודו מִיקֵלֶה (18), שגסס מהשפעת הספרדית. הוא היה אחד ממאה אלף איטלקים שנפלו בשבי לאחר המפלה בקפורטו. ג'וזפה פו פרנצ'סקו פאולו הגיע בדיוק בזמן והספיק לחבק אותו ולעצום את עיניו. שמונה ימים לאחר מכן מת הוא עצמו ברעב בלי להבין מדוע נטשו אותו חבריו.

אנג'לאנטוניו (19), שהיו לו רק אחיות, היה המדוכא מכולם, ונוסף על כך נשלח לשרת בנקודה המרוחקת ביותר מהבית, בחבל שמפן בצרפת. בחזית מארְנֶה נתקף געגועים כה עזים הביתה עד שהחל לאבד את צלילות דעתו. החיילים האיטלקים מהגיס השני בפיקודו של הגנרל אלבריצ'י התקשו להבין מה לעזאזל הם עושים שם, בחזית המלחמה בשטח צרפת. איש לא טרח להסביר להם שלאחר המפלה המהדהדת בקפורטו שיווע המטה הכללי האיטלקי לעזרה מבעלות הברית: חמש אוגדות צרפתיות ובריטיות נחלצו לעזרתה של איטליה, וכדי להפגין הדדיות במסגרת הברית ביניהן, גמלה להן איטליה בארבעים אלף חיילים איטלקים בקירוב שנשלחו לחבל שמפן ולשֶמן דֶה דָאם.3

כך אירע שאנג'לאנטוניו מצא את עצמו מחופר בתנאים בלתי-נסבלים בתעלה ביער וְריני לא הרחק מן העיר רֵנְס, מוקף כרמי גפנים מרהיבי עין, ומשימתו להגן עד טיפת דמו האחרונה על גבעה 240, שהופגזה ללא הפוגה על ידי תותחי הוביצר גרמניים. מתוך התעלה שבה בוסס במזג האוויר הקשה ראה אנג'לאנטוניו את טורי האזרחים הנוטשים את בירת חבל שמפן, נמלטים על נפשם עם התמוטטות המרתפים שבהם הסתתרו מתחילת המלחמה מפחד ההפצצות הגרמניות. כמו כן ראה את חבריו לתעלה נופלים בזה אחר זה, נפגעים מפצצות או נחנקים מגז שהמסכה שניפק הצבא האיטלקי - שהיתה לא יותר מבד גאזה ספוג בתמיסת נתרן פחמתי - לא הצליחה לחסום.

עד מהרה נעשתה התנהגותו מוזרה ובסביבות חודש יוני 1918 איבד סופית את שפיות דעתו. לילה אחד, בהיותו בשמירה בשעה שכולם השתדלו לתפוס כמה שעות שינה, מנצלים את ההפוגה הארטילרית משני הצדדים, חשב בטעות שהחולדות המתרוצצות בין גדרות התיל היו חיילי פלוגת אויב התוקפת אותם ואץ להעיר את הפלוגה בצווחות. מבולבלים מקריאת ההתרעה פתחו האיטלקים והצרפתים שחלקו אותה שוחה בירי נגד קווי האויב, וכעבור שעה קלה השיבו הגרמנים אש, בלי להבין מה מתרחש. לאחר שעה של חילופי יריות, שהיו יותר היסטריות מיעילות, הורה סרן מוֹנפַלקוֹנֶה על נצירת אש.

“תחזרו לישון. אני לא רואה שום תנועה, לא נראה שמכינים לנו התקפה."

למחרת התבלבל אנג'לאנטוניו בין ינשוף לבין האותות הסודיים המחווים על התקפת פתע נוספת והעיר שוב את הפלוגה. לאחר חצי שעה של ירי משולל רסן, שלא פגע באיש אך מרט את עצביהם של חיילי שני הצדדים, לקח הקצין האיטלקי יוזמה והורה שוב לנצור את האש. השקט שב לשרור ביער וריני, אך רוב החיילים כבר לא הצליחו להירדם באותו לילה.

בלילה השלישי, בטרם התכרבל תחת השמיכה ביקש סרן מונפלקונה, סטודנט לפילוסופיה מהעיר לוּקָה, שאף הוא לא הבין איך התגלגל לחבל שמפן, לקרוא לאנג'לאנטוניו.

“שמע, פלמיזאנו, אם נדמה לך שתוקפים אותנו תדווח לי. אבל אם אתה לא רוצה שאורה לירות בך כאן ועכשיו אל תעיר שוב את כל הפלוגה."

הקצין טרם הספיק לעצום את עיניו וכבר שמע צווחה, “למען איטליה!"

הוא זינק באחת וראה את אנג'לאנטוניו מסתער לבדו לעבר עמדות היריב. מכיוון שנאסר עליו להעיר את האחרים, כשחשב שתוקפים אותם החליט לפתוח בהתקפת נגד לבדו. השומרים הגרמנים הכריזו על כוננות, ומשראו החיילים אדם יחיד הקרב אליהם ביריות, כיוונו אליו את הנשק, ריכזו את כל זעמם נגד המטורלל הזה שלא מניח להם לישון ותפרו אותו ביריות. אנג'לאנטוניו התנודד כרוקד איזה מחול מקאברי, וכשחדלו הגרמנים לירות צנח באחת כמו היה גופו עשוי עופרת. דממה דרוכה השתררה בשתי המחפורות. אלה גם אלה שאלו את עצמם איזו תפנית עלולה להתחולל בעקבות האירוע המוזר הזה.

“תודה!" קרא סרן מונפלקונה בהתקף כנות, מכוון את קולו כלפי המחפורת הגרמנית. עד מהרה קלט שלא היה אמור לומר זאת, אבל כבר היה מאוחר מדי לחזור בו והוא הורה לחייליו לשוב למשכבם.

“מחר ננסה להחזיר את גופתו של האומלל הזה. עכשיו בואו נתפוס כמה שעות שינה."

פלוגתו של איגנציו (20) - הצעיר ביותר במשפחת פלמיזאנו שטרם מלאו לו אפילו שמונה-עשרה - עשתה את ליל 29 ביוני 1918 בקרחת יער למרגלות מעבר דל רוסו, בדיוק מעל חלקת השדה שבה, שישה חודשים קודם לכן, נורה למוות דומניקו המסכן. עם שחר, לא מודע לקרבת עצמותיו של בן דודו, מילא תפקיד מכריע בכיבוש הפסגה הסמלית ביותר בטְרֶה מוֹנְטִי. איגנציו נפל כגיבור, מפליטת כדור, בהגיעו לפסגה ובדיוק ברגע שבו התכוננו האוסטרים לסגת מהעמדה.

2 [גרמנית]: "עצור!"

3 Chemin des Dames - [צרפתית]: “דרך הגברות". רכס הרים קטן באורך שמונים קילומטר שבו היו מערות מסתור לחיילים הגרמנים מפני הארטילריה הצרפתית.