הבן הטוב

1

היה היה פעם, במקום לא רחוק מכאן, קרו דברים. דברים רבים. אבל קודם כול, סדר שיהיה פה. יש סיפור לספר, והסיפור הזה מתחיל כמו כל סיפורי האגדה האחרים.

אמרתי לאבא שלי, "אבא, ספר לי את האגדה." אבא שלי אמר, "כבר סיפרתי אותה מאה פעמים. אולי סיפור אחר?" ורן אמר, "לא, לא. הסיפור על הנסיך והנסיכה." ואמא שלי אמרה, "ממילא הוא לא מכיר אף אגדה אחרת." אני חושב שנשמע קול צחוק בחדר. אפשר שהגיע לאוזני השכנים. אפשר שנותר בגזרה הצרה, האינטימית, הסמויה מהעין, של חדר השינה של ההורים שלי. זה היה יום שבת בבוקר. שנת 1978.

היה היתה פעם נסיכה יפה. הכי יפה בעולם. היא לא היתה סתם הנסיכה הכי יפה בעולם. היא היתה הנסיכה הכי יפה בעולם האגדות. שמה היה אִילִיָינָה קוֹסִינְזְיָינָה, אבל אנחנו קראנו לה אילנה. היו לה שיער זהוב ועיניים כחולות, לאילנה, ומכל רחבי רומניה באו מחזרים ונסיכים וביקשו את ידה. אבל אילנה נועדה למישהו מיוחד. לא לכל אחד.

בלקרימה התגורר פרד פְרוֹמוֹס. פרד פרומוס היה נסיך. ושמו היה פרומוס מכיוון שפרומוס ברומנית פירושו יפה. ופרד פרומוס היה יפה. הנסיך הכי יפה בעולם. ולפרד פרומוס היה כל מה שנסיך צריך: ארמון גדול, ממלכה רחבה וסוס. ולא סתם סוס, אלא הסוס הכי מהיר בעולם. דְרָקוּ שמו. וכשפרד פרומוס דהר על דרקו, הוא היה מהיר מהרוח. ולא סתם מהיר מהרוח, אלא מהיר מהרוח המהירה והשורקת ביותר. אבל לפרד פרומוס היה חסר דבר אחד: נסיכה.

ואילנה היתה חולה. חולה. איש לא ידע מה היתה מחלתה, אבל כולם ידעו שאם לא תימצא תרופה, אילנה תמות. אביה, המלך, כינס את כל הרופאים המלכותיים ואת כל היועצים וביקש מהם למצוא תרופה למחלה המסתורית. ונתנו לה תרופות והשקו אותו בשיקויים וניסו לעשות קסמים וכשפים ולחשים — ושום דבר לא עזר. אילנה לא נרפאה. ואז אמר הרופא המלכותי למלך, "אם אילנה תדהר על גבו של הסוס המהיר ביותר בעולם ותצליח להשיג את הרוח, תצא ממנה המחלה." אמר אביה, "הודיעו בכל רחבי הממלכה ומחוצה לה כי מי שסוסו מהיר יותר מהרוח יתייצב נא בארמון המלך. אם הוא דובר אמת, אילנה תרכב על סוסו. ואם סוסו מהיר מהרוח ואילנה תבריא, אתן את ידה לבעל הסוס ואת חצי הממלכה."

אני שכבתי על בטנו של אבא שלי כשסיפר את הסיפור, מרפקַי שעונים על חזהו ועיני תלויות בו בסקרנות גדולה, נרגשות, נוצצות. יכול להיות. יכול להיות. הכול יכול להיות. אחי היה מונח על חזהּ של אמא שלי. ראשו על שדיה אשר נשמו מתחת לכתונת הלילה הפרחונית הדקה שלה. מבעד לתריסים הציצה שמש צהובה וערנית. בחוץ התחיל הרחוב להתעורר, מכוניות התחילו חולפות מתחת לחלון, נעצרו ברמזור, ומתוך מכשירי הרדיו שלהן עלו קולות של אנשים מדברים וקולות של אנשים אחרים צוחקים ברקע. מערכונים. כל העולם צחק. ואנחנו בפנים, עושים דברים אחרים.

אמא שלי אמרה, "אחרי הסיפור מצחצחים שיניים." ורן שאל, "אבא, מה עושים היום?" ואבא אמר, "נלך לפארק הלאומי." ואני אמרתי, "ואני אביא את הכדורגל ותאמן אותי בבעיטות לשער." ואמא אמרה, "אתה ורן תשחקו. אבא יצטרף אליכם." ואבא שלי אמר, "אני אאמן אותך בבעיטות לשער." ורן אמר, "אולי ניקח את החכה ונדוג דגים?" ואבא שלי אמר, "זו חכת משחק. אי־אפשר לדוג בה דגים." ואני אמרתי, "אולי נתפוס הפעם. אולי נתפוס הפעם דג." ואמא שלי אמרה, "אין דגים באגם בפארק. זה אגם מלאכותי. הוא רק נראה כמו אגם. אבל הוא בעצם לא. הוא אגם בשין־קוף־ריש." ורן אמר, "לא נכון! יש דגים! אני ראיתי. ראיתי בעיניים שלי. זה אגם אמיתי. אלה מים אמיתיים. דגים אמיתיים שוחים שם. איפה שיש מים, דגים יכולים לשחות." ואני אמרתי, "גם אני ראיתי! בעיניים שלי! אלה מים אמיתיים ודגים אמיתיים." ואמא שלי אמרה, "לא בכל מקום שיש בו מים, דגים יכולים לשחות ולחיות." ורן אמר, "זה לא נכון. את סתם אומרת." ואמא שלי אמרה, "בים המלח אין דגים. המים כל כך מלוחים שם, כל כך חריפים. אף דג לא יכול לחיות שם." ורן צחק, "אם מכניסים דג לים המלח הוא טובע." ואבא שלי אמר, "לא, הוא צף." ואני שאלתי, "גם אנשים מתים בים המלח?" ואמא שלי אמרה, "לא, אנשים לא יכולים לטבוע בים המלח. אי־אפשר לשקוע בים המלח." ורן אמר, "אתם סתם ממציאים. אתם סתם אומרים." אני אמרתי, "אתם לא אומרים באמת." ואבא שלי אמר, "זו האמת. זו האמת. אני אומר לכם שזו האמת."

ואבא שלי ואמא שלי החליפו מבטים, ויכול להיות שחייכו ביניהם. את הקטע הזה אינני זוכר. ואז אבא שלי אמר, "אני אומר שניקח גם את החכה וגם את הכדור היום לפארק." ואמא אמרה, "חם היום. אני לא חושבת שזה רעיון טוב לשבת בשמש ולדוג דגים." ורן אמר, "נשב מתחת לעץ. יש עץ קרוב לאגם." ואמא שלי אמרה לאבא שלי משהו ברומנית, ורן אמר, "לדבר עברית, בבקשה!" ואבא אמר, "אמא אמרה שאי־אפשר איתכם. שאי־אפשר להגיד לכם לא. כל מה שאתם רוצים — אנחנו עושים. אתם הכול בשבילנו. אתם החיים שלנו." ואחרי זה רן אמר לי, "הם אומרים סתם."

והמלך הכריז על תחרות. ומכל קצווי הארץ התקבצו ובאו נסיכים על סוסיהם. אלף במספר הגיעו. עד כדי כך היתה יפה אילנה ועד כדי כך רצו בה הכול. ומכיוון שלא היה אפשר שאילנה תרכב על אלף סוסים, הכריז המלך כי תתקיים תחרות בין הרוכבים וכי שלושת הרוכבים המהירים ביותר ירכיבו אותה. והיו שם באמת כמה סוסים מאוד־מאוד מהירים, אבל אף אחד לא היה מהיר כמו דרקו, של פרד פרומוס. ופרד פרומוס ודרקו דיברו ביניהם בשפת סתרים שאף אחד לא הבין. וכשעלה לדהור על דרקו, היה פרד לוחש לו מילים סודיות ודרקו היה מתחיל לדהור ומשאיר את כולם מאחוריו, כאילו נגע בו מטה קסם, כאילו המילים של פרד פרומוס הצמיחו לו כנפיים. וכשדרקו דהר, הוא השאיר את כולם מאחוריו, הרחק מאחוריו, אלא שכשנעמד מול התא המלכותי ורצה להשוויץ בפני הנסיכה כמה גבוה הוא יכול לרקוע, נפצע ברגלו והתחיל צולע. פרד היה מודאג מאוד ואילנה היתה עצובה מאוד, מכיוון שהיא ראתה שפרד פרומוס הוא הנסיך הכי יפה שראתה מעודה ועודדה אותו כמו שמעודדים קבוצה בכדורגל, כי רצתה שינצח ויהפוך אותה לבריאה ויהיה בעלה. והם יחיו באושר ובעושר ויחיו כמו זוג יונים או בעצם, דגים במים.

והמלך וכל הנסיכים והסוסים האחרים חשבו שפרד פרומוס לא יוכל להמשיך בתחרות בגלל רגלו הפצועה של דרקו, אבל פרד פרומוס אמר, "אנחנו ממשיכים," ולחש את מילות הקסם הסודיות על אוזנו של סוסו האהוב, ובאורח פלא דרקו החלים, ופרד הרכיב את אילנה על גבו והם דהרו רחוק־רחוק ומהר־מהר, וכשחזרו היתה אילנה הנסיכה הכי יפה וגם הכי בריאה בעולם. והמלך נתן לפרד פרומוס את ידה של בתו ואת חצי הממלכה, והם חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה. כמו שני דגים במים, כאמור.

ואני ביקשתי, "אבא, עוד פעם אחת." ואבא אמר, "לא, צריכים לצחצח שיניים, להתחיל את היום הזה." ורן אמר, "כל פעם אתה מספר את הסיפור הזה אחרת." ואמא אמרה, "הוא לא מספר אותו אחרת. זה אותו הסיפור בכל פעם." ואני אמרתי, "רק עוד פעם אחת. בבקשה, אבא. רק עוד פעם אחת. פעם אחרונה ודי." ואבא אמר, "בפעם הבאה. בשבוע הבא." ורן אמר, "בשבוע הבא בטח תשכחו." ואבא אמר, "אני לא אשכח." ורן אמר, "אתה תשכח." ונכנס סבא שלי לחדר ואמר משהו ברומנית. ואבא שלי אמר, "עברית, מושו, עברית." וסבא שלי אמר, "מה שלום הילדים הקטנים והנחמדים?" ואמא שלי אמרה, "הנה, אתה רואה." והצביעה על ארבעתנו.

כשהייתי שרוע שם, על מיטת השבת של הורי, כשאני מונח על חזה אבי, ורן, אחי הגדול, על לבה של אמי, נצצו עיני למשמע נקישת פרסות הסוס המהיר ביותר בעולם, סוסו של פרד היפה, פרסות שהדהירו אותו אל מול עיני, אל תוך ראשי, והתגוררו בתוך מחשבותי עם הרבה מאוד דהרות אחרות, של סוסים אחרים, כאלה שרכבתי עליהם באמת וכאלה שכנפיהם אינן משיגות את הזיכרון.

היה היה פעם, קרו דברים. דברים רבים. במקום לא רחוק מכאן.