הברנש הקטן

שלום לוריא הברנש הקטן של מנדלי מוכר־ספרים1 1.

את סיפורו הראשון כתב שלום־יעקב אברמוביץ בעברית. היה זה ספר קטן בן 74 עמודים בשם לִמְדוּ הֵיטֵב, שפורסם בווארשה ב־1862.2 אל כותרת ראשית זו, המשוכה לדברי המוסר והפאתוס של הנביא ישעיהו (א 16‏-17), נספחה כותרת־משנה ‘הוא סיפור אהבים’.

בסיפורו הראשון בעברית פתח לעצמו ש״י אברמוביץ אורחות־יצירה חדשים (מירון 1979: 217‏334-).

על אף כ״ז שנותיו הוא כבר הספיק להתפרסם בציבור קוראי העיתונות העברית במאמריו הפובליציסטיים ובמסותיו הפופולאריות בתחום מדעי הטבע. ממש באותה שנה – 1862 – יצא לאור בליפסיה הכרך הראשון של ספר תולדות הטבע, שהוא תרגום מעובד לעברית של ספר גרמני גדול מאת האראלד אוֹטמאר לֶנְץ (אברמוביץ 1862 א).3

לִמְדוּ הֵיטֵב היה, במידת־מה, פרסום מפתיע. לאו דווקא בייחודו. הסיפור לא חרג בלשונו, ברמתו או במגמותיו ממעגל ספרות המשכילים. החידוש המוזר נתגלה בכוח שהיה טמון בגרעינו. אכן, בגלגולו הראשון לא הניח הסיפור את דעת מחברו. מקץ שֵש שנים, ב־1868, הוציא ש״י אברמוביץ באודסה נוסח מורחב ומתוקן של ספרו הראשון וקרא לו האבות והבנים (אברמוביץ תרמ״ח-1868).

בגישתו של הסופר אל יצירת־הביכורים שלו התבלט אפוא קו אופייני בדרך עבודתו: המגמה לשוב אל הסיפור שיצא לאור, לעבדו מחדש, לתקנו, לנקותו מסיגיו ולשכללו מנוסח לנוסח. השקידה של האמן על ליטוש יצירותיו מפליאה בהיקפה את כל קוראי מנדלי מוכר־ספרים וחוקריו. קל וחומר אם מביאים בחשבון, שהמחבר חזר וכתב נוסח שלישי של האבות והבנים והוציאו לאור במהדורת היובל של כתביו בעברית, בכרך השלישי של ‘שלושת הכרכים’, שהופיע באודסה ב־1912 (מנדלי 1912: 235‏338-), כלומר כיובל שנים אחרי שהופיע הנוסח הראשון ו־44 שנים אחרי הנוסח השני. חוקרי מנדלי עמדו על טיבם וטעמם של שלושת הנוסחים ועל ההבדלים ביניהם (ורסס 1971: 61, והערה 6; מירון 1979).

2.

אין ענייננו הפעם בסיפורו הראשון של ש״י אברמוביץ, אלא בסיפורו הראשון של מנדלי מוכר־ספרים. דאָס קליינע מענטשעלע (הברנש הקטן)4 היה סיפורו הראשון של ש״י אברמוביץ ביידיש, ובו עלתה והופיעה לראשונה דמותו הבדיונית של מנדלי, הַמְסַפֵּר המשוטט. הסיפור בנוסחו הראשון התפרסם ב־12 המשכים מעל דפי קול מבשׂר,5 המוסף השבועי ביידיש להמליץ בעריכתו של אלכסנדר צדרבוים, החל מיום 24 בנובמבר 1864 (כ״ה חשון תרכ״ה) – ועד פברואר 61865. שֵם המחבר לא צוין בפרסום הזה, אך בה בשנה כונס הסיפור – לפי בקשת קוראיו7 – אל ספר קטן בן 52 עמודים. בשער הספר הזה נאמר, כי המחבר הוא איש.8 הכינוי ‘איש’ הוא, אל־נכון, שׂיכּוּל ראשי־תיבות של שמו ושם משפחתו של הסופר (אַברמוביץ יַעקב שָלום).

בנוסח ראשון זה מציג עצמו מנדלי מוכר־ספרים ממש בשורות הראשונות של הסיפור. וזו לשונו (בתרגום לעברית):

״אני עצמי נולדתי בצביעצ’יץ. שמי מנדלי מוכר־ספרים. שנים שרוי אני בדרכים, נע ונד, פעם פה ופעם שם. מכירים אותי בכל מקום. על פני פולין כולה אני נוסע, ועימי ספרים שונים מז’יטומיר. ועוד יש בידי טליתות, ארבע־כנפות, ציציות כפולות־שמונה, שופרות, רצועות, ‘הייעלעך’ (קמיעות בדמות האות ה’), מזוזות, שיני זאב – ולעתים אפשר להשיג אצלי גם כלי־נחושת וחפצי־פליז; כן, אמנם, יש עימי לפעמים גליונות אחדים של הקול מבשׂר, מאז הופעתו. אלא מאי? לא כלום. אין זה מענייני.״ (מנדלי מוכר־ספרים 1984: 46‏47-).

על אף הזיקה המרומזת למשכילים, אין הוא בוחל בסחורה ‘עממית’, באביזרים הכרוכים באמונות תפלות. הכול – לפי ביקוש השוק. אין דמותו מתבלטת או אף מתאפיינת. מכל מקום ניתן להבחין, שבאשר הוא פונה הוא בא־מבחוץ וגם בן־בית, אורח־נוטה־ללון וגם שוכן־קבע, מבוקש מפני סחורתו ומכובד מפני כשרונו. והעיקר – האיש הוא בעל־דברים, מְסַפֵּר ולא רק מוכר ספרים.

אורח הסיפור שלו הוא בלתי אמצעי. אף שם־ההקטנה – מנדלי! – עשוי להסיר מחיצות, דיבורו שופע, עממי וקטוע. השימוש ב’סוף פסוק’ (או ליתר דיוק – ב’מפסיק הפסוק’), שהפך להיות מעין תווית־היכר של סגנונו – ״אין זה מענייני!״ – עולה בגילויו הראשון כתבלין המשליט את טעמו על התבשיל: גדוש, סמיך ומוגזם. בעמוד הראשון של מהדורת הספר הקטן, בתוך 28 שורות קצרות, חוזר הביטוי ארבע פעמים. נדמה לפעמים, שקטיעת־הדברים מיותרת והפסוק חוזר כדי להבליט את עצמו כנוסחה.

3.

מעניין לציין, שש״י אברמוביץ פתח את כתב־ידו בזו הלשון: ״אני עצמי הנני יליד צביעצ’יץ, שמי סנדרל מוכר־ספרים.״ מספר י״ח רבניצקי: ״מימי נעוריו נשארה בזכרונו תמונת מוכר־ספרים אחד, סנדרל שמו, שהיה בא לפרקים לקאפּולי עיר מולדתו בחבילות ספריו. אלא שהמו״ל צדרבוים, שנקרא אף הוא בשם סנדר, ראה בזה כנראה מעין עלבון לכבוד שמו והרשה לעצמו לשנות את השם של המחבר למנדלי מוכר־ספרים.״ (רבניצקי 1926: נה, הערה 1).

אחד מחוקרי יידיש הגדולים, מאקס ווייַנרייַך, שאל לפי תומו ותמימותו בספרו הראשון על תולדות הספרות ביידיש מראשיתה ועד מנדלי: ״כלום יעלה על דעתנו לתאר לעצמנו, שהסבא של הספרות החדשה ביידיש הוא איזה־שהוא סנדרל מוכר־ספרים?״ (ווייַנרייַך 1928: 335). והוא מוסיף בבואו לתאר את סיפורו הראשון של מנדלי: ״לכאורה זה נראה כְּעוּבָּר שלא התפתח דיו: מעין עבודה לחצאין, רישום בלתי גמור. אבל אין זו אלא אחיזת עיניים: מנדלי מעולם לא גמר את יצירותיו. אילו היה חי מאה שנים נוספות, הוא בוודאי היה חוזר ומעבד כל אחת מיצירותיו פעם נוספת – ועוד פעם. אלוהים עצמו, הוא היה אומר, לא הוציא מידו בריאה גמורה.״ (שם, שם).

4.

דאָס קליינע מענטשעלע הופיע במהדורות רבות.9 לעומת זאת ניתן להבחין בשלושה נוסחים שונים זה מזה:

א. הנוסח הראשון פורסם, כאמור, בקול מבשׂר ובאמצעותו (1864‏1865-). ראה הערה 5.

ב. הנוסח השני פורסם בווילנה בהוצאת דפוס האלמנה והאחים ראָם (1879).

ג. הנוסח השלישי פורסם בכרך היחידי של הוצאת־היובל הראשונה יחד עם פישקע דער קרומער, בדפוס ח״נ ביאליק וש’ בּורישקין באודסה (1907).

שינוי גדול וקיצוני חולל האמן בנוסח השני. הוא רשם דברים מפורשים בשער הספר, לאמור: ״הכול מעובד לחלוטין מחדש, הובא לדפוס בהשתדלות מנדלי מוכר־ספרים.״10

ב’רשימות לתולדותי’ (ספר זכרון תרמ״ט: 117‏126-) מעיר הסופר הערות אחדות על סיפורו הראשון ביידיש. וכך הוא אומר: ״הסיפור הזה עשה רושם גדול בקרב היהודים, עד כי במהרה נדפס במהדורה שלישית, ווילנא 1865 (?) ועוד הפעם במהדורה רביעית (‘גאָר אין גאַנצן אויף דאָס ניי איבערגעמאַכט’), ווילנא 1879. מחברתי זאת היתה לראש־פינה בספרות היהודית החדשה. מהעת ההיא חשקה נפשי ביהודית, ארשׂתיה לי לעולם, ואבהל את תמרוקיה ואת מנותיה הראויות לתת לה ותהי למטרוניטא טובת־חן ויפת־תואר ותלד לי בנים הרבה.״ (מנדלי מוכר־ספרים תשכ״ו: ה).

דברים אלה מעוררים את תשומת־הלב אל בעיה מעניינת: מה הביא, בעצם, את הסופר העברי המשכיל לפנות אל הלשון העממית, אל יידיש, לא רק כפנייה אל מכשיר ואמצעי בלבד, אלא כפנייה אל מרחב־יצירה מפתה וקוסם?

5.

רושמי תולדות חייו של ש״י אבמוביץ נוהגים לציין, כי העניין שהתעורר בליבו ליצירה ביידיש קשור במידה מסוימת במגע־של־ידידות עם יהושע־מרדכי ליפשיץ מִבֶּרְדִיצֶ’ב, שהיה לקסיקוגראף ואוהב יידיש מושבע.11 הוא שעורר בליבו של שלום־יעקב אברמוביץ סקרנות כלפי הלשון המדוברת ואף הניע אותו להצטרף אליו בפנייה אל אלכסנדר צדרבוים, עורך המליץ, להוציא לאור כתב־עת ביידיש. יש הרואים בקול מבשׂר, שהחל להופיע ב־1862 כמוסף שבועי של המליץ, פרי היוזמה הזאת.12

שמואל ניגער מספר, שעניינו של אברמוביץ בלשון המדוברת ובמכמניה קדם לישיבתו בברדיצ’ב ולהיכרות הקרובה עם יהושע־מרדכי ליפשיץ. הוא מסתמך על מחברת כתובה בכתב־ידו של אברמוביץ, שנמצאה בארכיון בית־הספר בקָמֶנֵץ־פּוֹדוֹלסק. בראש המחברת נרשמה הכותרת: ״היינוּ דְּאִמְרֵי אִנְשֵׁי״ (זהו שאומרים הבריות) – פתיחה לפתגם השגור בפי הבריות. בחוברת רשם המורה הצעיר מימרות ופתגמים ביידיש על נוסחיהם האידיומאטיים השונים (ניגער 1970: 73 והערה 32 בעמ’ 265).

אפשר לשער, שהלשון המדוברת, אשר לא היתה מכובדת בחוגי המשכילים והלמדנים, נמצא בה אתגר לאמן. לולא כוח־משיכה בעל עוצמה רבה, שעלה לעומתו ממכמני הדיבור של העם, כוח שהיה בו כדי לגבור על הלכי־הרוח המושלים בקרב סופרי ההשכלה בימים ההם, ספק אם היה מעז לחרוג מן השגרה ולהשמיע קֳבָל־עַם־ועולם את אהבתו ליידיש.

וכך הוא כותב ברשימות לתולדותי: ״וסופרינו, אלה בעלי הלשון, אשר אמרו ללשוננו־שפתנו הקדושה, נגביר ומה לנו ולעמנו? – הביטו על היהודית בגאווה ובוז והזילוה עד מאוד. ואם אחד בעיר ושניים במשפחה פקדו לפעמים את הארורה הזאת וכתבו דברים מעטים, הנה היו דבריהם דברים שבצנעה, והאפילו עליהם בטליתם לבלתי תגלה ערוותם וכבודם יהיה לכלימה. ומה גדלה איפוא מבוכתי בשׂומי אל ליבי, כי אם אשגה בזרה הזאת, הלוא כבודי בקלון אמיר, וגם שמעתי מוסר כלימתי מפי מאהבי ‘חובבי הלשון העברית’ על חילול שמי וכבודי בקרב ישראל, בתתי לנוכריה זו את חילי.״ (מנדלי מוכר־ספרים תשכ״ו: ד).13

אילולא הכוח המגרה והמעורר שבחומר הלשוני העשיר והבלתי מעובד של יידיש, אפשר שלא היתה עומדת לו השקפתו החברתית־תרבותית בדבר הדרכים היעילות להפצת השכלה בקרב המוני העם, או כפי שהוא אמר בלשונו: ״אבל אהבת המועיל גברה בי על הכבוד המדומה ואמרתי: יהי מה – ארחם את היהודית, הבת הלא־רוחמה, ועת לעשות לעמי״ (שם, שם: ד-ה). דברים אלה נכתבו בשלהי שנות ה־80. לעומת זאת קשה למצוא אחיזה בדברי אברמוביץ משנות ה־60 לעדיפותה העקרונית של יידיש במגמה המשכילית הנ״ל. אפשר, אולי, להיאחז בדברי ידידו ואיש־סודו י״ל בינשטוק, לאמור: ״משתתף בצערם של בני עמו ורוצה להיות להם לעזר בכל כוחו, החליט אברמוביץ לכתוב מכאן ואילך, למרות ההפסד שיביא בזה לכבודו, לא בלשון העברית, שהיא ידועה אך לחוג צר של בחירים, אלא בלשון העממית, שמדברים בה כל יהודי רוסיה בזמן הזה, כדי שיוכל גם העם מחוסר־ההשכלה לקוראו, להבינו ולראות את כל הנגעים שדבקו בבשׂרו, אם באשמתו ואם מסיבות חיצוניות.״ (בינשטוק 1918: 21; וכן עיין: Miron 1973: 21, 66-34 ).

לעומת זאת מציין י״ח רבניצקי: ״הסופר [...] בחר לו לסיפוריו את השפה המדוברת, כנראה, לא רק בשביל הטעם הגלוי – מחפצו להועיל בעבודתו להמון בית ישראל, אשר לא ידע לשון אחרת – כי אם עוד מפני טעם אחר, שאולי פעל את פעולתו על ר’ מנדלי בלי הכרתו: רוח חרש וחושב אשר בקרבו עררוהו לספר את סיפוריו בשפה חיה ועשירה במלים ומבטאים, אשר בה לא יבצר ממנו להביע את פרטי חזיונות ליבו ורגשות נפשו, בדיוק נכון ונאמן.״ (רבניצקי 1900: VII).

יש לציין, כי בשנות ה־60 לא הפך עדיין ‘ריב הלשונות’ נושא בעל משמעות תרבותית או ציבורית חריפה. אפשר להעיד את ש״י אברמוביץ על יחסו המיוחד לעברית. הוא כותב, למשל, במבוא לחלק הראשון של ספר תולדות הטבע, שראה אור בשנת הופעתו של קול מבשׂר (1862) וכשנתיים בערך לפני הפרסום הראשון של דאָס קליינע מענטשעלע, לאמור: ״ואני, אשר מעודי ועד היום הזה אוהב אנוכי את שפת עברייה הקדושה, שׂרתי בלשונות ואוצר כל חמדה וסגולת־דת, חיינו ואורך־ימינו, וכל ישעי וכל חפצי להרים קרנה בכבוד ולהועיל לבני עמי במעט דעת אשר חנני ה’, קנאתי לה קנאה גדולה, בלמדי לימודי התולדה ודרשתים מעל ספרי לשונות ועמים, ואמרתי: מדוע יגָרע חלק לשוננו הקדושה בארץ, לבלתי תת לה החמודות האלה, ומדוע לא יחזו בני עמנו גם המה בגאות ה’ ויתפלאו על חן מִפְלְאוֹת תְּמִים דֵּעִים? [...] עמלתי בזעת אפי להעתיק ספרי בלשון צחה וברורה למען ירוץ הקורא בו והתאמצתי בכל עוז לשפּוך על העתקתי רוח שׂפת עבר ומליצותיה ולהעטיף רעיוני זרים במעטה קודש. וילדי נוכרים אלה מתיהדים, עד כי ידמה היהודי, כי לשונו הקדושה חִבַּלְתָּם ויצאו ממקור ישראל.״ (אברמוביץ 1862 א: XVII-XIX).

בפנייתו של ש״י אברמוביץ ליידיש עסקו חוקרים ומבקרים בשתי הלשונות. ניסיון שיטתי להעלות מערכת־גורמים־ומניעים, שהשפיעו על הסופר לחולל מפנה מרחיק־לכת כל־כך ביצירתו נעשה בידי יוסף קלוזנר (קלוזנר תש״י: 388‏-389).

מן הראוי לחזור ולהדגיש, שההכרעה לכתוב יידיש בשנות ה־60 לא היתה קלה מכול וכול. ההתנגדות של המשׂכּילים ליידיש ינקה משורשים עמוקים. סופרי ההשׂכּלה לא ראו בספרות – גם העברית – אלא אמצעי לחינוך. אף על פי כן הם העריכו והעדיפו את העברית. חשוב לציין, שהכתיבה הדו־לשונית לא היתה יוצאת דופן. אין אפוא לראות בש״י אברמוביץ מורד, או אפילו מורה־דרך בנדון. אם אמנם היתה לו יד והשפעה בהוצאתו לאור של קול מבשׂר – לא הוא שהחליט על הוצאה זו ולא הוא שהוציאה לפועל. אף סיפורו הראשון ביידיש לא פורסם בגליונות הראשונים של כתב־העת המשׂכּילי הזה. סופרי ההשכלה כתבו יידיש לפניו. די אם נזכיר את יוסף פֶּרל, את מנדל לֶפִין, יצחק־בער לווינזון (ריב״ל), שלמה אֶטינגר, ישׂראל אַקְסֶנְפֶלְד ובעיקר את ידידו של ש״י אברמוביץ – א״ב גוטלובר.14 גם בקרב החסידים רווחה כתיבה דו־לשונית. סיפורי ר’ נחמן מִבְּרַסְלָב, למשל, הופיעו בשתי הלשונות אחרי מותו של הרב (תרע״ה-1815); הם נכתבו מפי הרב ביידיש, ותורגמו לעברית בידי תלמידו הנאמן ר’ נתן שְׁטֶרְנְהאַרץ מִנֶּמִירוֹב לפי רצונו המפורש של המְסַפֵּר.

בסיכומו של דבר אפשר להעלות הנחות אחדות בדבר הגורמים שפעלו על החלטתו של ש״י אברמוביץ לצאת אל מסלול דו־לשוני:

א. הוא לא מצא סתירה בין שתי האהבות שצמחו בליבו: האהבה אל העברית היתה אחוזה במסורת ובדת, בספרות על כל מורשתה ההיסטורית ובעולם ההגות היהודית לדורותיה; האהבה אל היידיש היתה אחוזה ביהודים החיים בסביבתו. היהודים – כיחידים, כקהילה, כציבור, כעם.

ב. אברמוביץ המשכיל אמנם ביקש להפיץ דעת בקרב העם. הערכתו היתה, שהעם שופע בעלי כשרון והוא נושׂא ואוֹצֵר את המסורת התרבותית מדורי־דורות. זהו עַם הַסֵפר. אם כך – יש בכוחו לשׂאת גם את הישׂגי הדעת והמדע החדשים. יש אפוא לפנות אל עם זה בלשונו. תחילה בעברית, ואחר־כך – מתוך ראיית צמצום היקף הקוראים בעברית – גם ביידיש. הפנייה היתה גם אל הקוראים וגם אל הקוראות.

ג. הפנייה ביידיש התכוונה, כאמור, לקהל רחב ביותר (השווה: מירון 1979: 232). גם לעניי העם. מכאן ההטעמה הברורה של המוטיב הסוציאלי.

ד. אפשר לשער, שהמוטיב הסוציאלי עלה גם בהשפעת דברי סופרים רוסיים מתקדמים (פּיסָרֶב, צֶ’רנִישֶבסקי),15 שהטיפו בשנות ה־60 לביטול משטר הצמיתות, שחרור האיכרים, ליתר עממיות ופתיחות כלפי המון העניים וחסרי־ההשכלה, ועוררו ועודדו את הנטייה לפנות אל העם בלשונו המדוברת.

ה. היידיש של אברמוביץ אמנם נשאבה מן הדיבור החי, אך אין זו לשון מלאכותית או עגה מקומית. זו לשון שצמחה, לפי הגדרתו ועיונו המעמיק של מאַקס ווייַנרייַך, ״כלשון של דרך הש״ס״, דהיינו: לשון בעלת אורחות־עיצוב דיאכרוניים, שהתפתחו במשך דורות רבים במשא־ומתן יומיומי אחוז באורחות־החיים ובהלכות, בתקשורת בין יחידים ובין קהילות ובספרות הרבנית. רבדים לשוניים אלה מהווים ביידיש משקע נכבד, ומשקלם והשפעתם אינם קלים מזרמי־הלשון הסינכרוניים (ווייַנרייַך 1973: 215 ואילך, סעיף 47.1). ייתכן ואברמוביץ הגיע בדרך האינטואיציה הלשונית שלו, המיוחדת במינה, אל השורשים המשותפים של שתי הלשונות.16

ו. ואחרון אחרון: האמן נמשך אל ‘לשון המראות’. הנוסח האידיאומאטי והמטאפורי העשיר של הלשון המדוברת העלה לפניו אתגרים לעצבו ולרסנו בתבניות־דיבור מאורגנות אל מערכת בעלת תכלית אמנותית. כן נתעורר בו הרצון לדלות מפי העם את הדיבור החי בעברית מתוך הלשון הנשמעת במקומות של תפילה ולימוד.

6.

עיקרו של סיפור הברנש הקטן הוא מכתב־צוואה, הפורשׂ את תולדות חייו של הגיבור. נוסח הדברים ערוך כווידוי. האיש מתחרט בסוף ימיו על מה שעשה ומבקש בצוואתו לכפר על עוונותיו ולתקן את המעוות. הסיפור כתוב כסיפור־מסגרת, ממש החל מן הנוסח הראשון, הקצרצר (מנדלי מוכר־ספרים 1984). עולות בו מלכתחילה שתי נקודות־ראות כלפי המסופר: אחת מבפנים ואחת מבחוץ. מידת ה’מהימנות’ המתחייבת מתעודה אישית בסיפור־הגרעין מתאזנת ב’הרחקת האחריות’ האחוזה עקרונית בסיפור־המסגרת. המגמה המשכילית ברורה. היא באה לידי ביטוי ביחס הביקורתי כלפי תופעות־החיים השליליות, בראיית מקור הרע בחינוך הגרוע,17 בחיפוש הפתרון למוטב – בחינוך הטוב, בגישה החיובית ללימוד מלאכה ואפילו בחשיבות המיוחסת לפרסום הצוואה והפצתה כאמצעי יעיל להזהיר ולהדריך. גישתו המיוחדת של הסופר אל מצוקות החברה מתגלה דווקא בהפקדת ביצוען של משׂימות התיקון בידי הרב דמתא בשיתוף פעולה עם המשׂכּיל הנאור גוטמן.18

הסיפור מבליט על כל שלביו את העיוות בחיי החברה היהודית, את דיכוי העניים בידי העשירים באורח של ניצול, מרמה והונאה. מגמתו המשׂכּילית של הסיפור עולה, כאמור, מתוך הגישה אל חינוך הילדים. בתשתית הסיפור אחוזה האמונה בכוחו של החינוך לשנות את פני האדם והחברה. החינוך הקלוקל משחית כל חלקה טובה. הדמות החיובית (וכמעט אידיאלית) מוצגת בסיפור באישיותו של הסופר העברי המשׂכּיל, האדון גוטמן, איש עני בחומר ועשיר ברוח, המחזר על פתחי קוראים (או קוני ספרים...) ונהדף אל שולי החברה היהודית.

‘הברנש הקטן’ מתגלגל בסיפור ממטאפורה אידיומאטית תמימה (האישון בְּבָבַת־הָעַיִן!...) אל משמעות כמעט דמונית, בבואו לציין ישות חברתית אלימה וטפילית מיוחדת במינה. גיבור הסיפור הופך ממושׁפל ומדוּכָּא למשפיל ומדכֵּא, מפגוּע לפוֹגע, משלומיאל נקי־כפיים למצליח עתיר חטאים. רק ייסורי המצפון, המתעוררים בליבו ברגעים של משבר, מולידים את הדחף לחזור בתשובה.

הסיפור בנוי על מטאפורה מרכזית, המוצגת כבר בעצם הכותרת. הכינוי ‘ברנש קטן’ (דאָס קליינע מענטשעלע) מציין בלשון העממית לפחות שתי הוראות שונות:

א. ציון לנשמה, על פי האמונה, שהאישון זעיר־האנפין המשתקף בבבת־העין הוא־הוא הנשמה (כך אומרת האֵם לבנה, גיבור הסיפור);

ב. ציון להוויה חברתית־כלכלית טפילית, תואר לאדם בעל אחיזה בלתי מוסרית וצבועה בזולתו, רמה מוסרית ירודה העולה כפורחת דווקא ברמה חברתית גבוהה וכד’. בקיצור: ציון לאדם מושחת.

שתי תפיסות אלו מתקשרות בעולמו הדמיוני של הילד הצעיר ומפעילות אותו למעשׂים. והמעשׂים הם אלימים מלכתחילה. המתח הלשוני הוא בין הביטוי ‘ברנש קטן’, ברנשון, בַּרְנַנָּס, מעין צעצוע, חביב בצלילו, מְפַתֶּה, מגרה, אחוז בעולם הילדות, חודר לדמיונו ולתודעתו של הילד, תחילה במעורפל כְּמִתלַהלהָּ – לבין העובדה ההופכת את הברננס לכוח דמוני, למניע הראשי של חיי המתבגר והבוגר. המטאפורה התמימה ‘מתגלגלת’ יחד עם הנער, גיבור הסיפור, בכל גלגוליו והופכת לדחף פנימי, המביא אותו אל מעמד ‘התקיף’. אך ‘התקיפות’ גלומה כבר בתגובה הראשונה כלפי המטאפורה המדגדגת, בחבטה שהוא חובט בראשה של אימו על־מנת להפיל מעיניה את האישון שבעין, או ביתר דיוק, כדי לממש את הדמיון (להלן עמ’ 76).

כאן נטוע אחד מקווי הייחוד האמנותי בסיפורו הראשון ביידיש של מנדלי מוכר־ספרים. ליד בעיות חינוך, חברה והשׂכּלה, העולות מדעת ובכוונת הַמְכַווֵן – עולה לראשונה העיצוב הפיגוראטיבי כגורם מפעיל ומבריח של היצירה.

כאשר רעיון ‘הברנש הקטן’ מפעיל את דמיונו של יצחק־אברהם ומרחיק אותו מביתו של גוטמן המשכיל – אין הוא יודע עדיין אל־נכון מה משמעותו ומהי תורתו. אף על פי כן הוא מפעילו. גם התורה הנלמדת – תורתו של איסר וארגֶר, תורת ‘הברנש הקטן’ – אינה ראציונאלית. היא עוברת תהליך מן הדמיון אל הקליטה החושית, ממנה – אל התודעה, וממנה – אל ההוויה היצרית. ‘הברנש הקטן’ הופך מדמיון למציאות, מחלום־ילדות תמים להוויה יצרית אכזרית, מלשון סגי־נהור לעובדות כדורבונות.

7.

סיפור־המעשה של הברנש הקטן עבר התפתחות ניכרת, כאמור, מן הנוסח הראשון (1864‏-1865) אל הנוסח השני (1879). חוקרי מנדלי עמדו על הקושי האובייקטיבי להעלות תיאור ממצה של תהליך־היצירה.19 כל תעודות־העזר ההיסטוריות, כגון רשימות, כתבי־יד, טיוטות, מכתבים וכד’, לא נשתמרו. כל מה שנשמר בארכיון מנדלי באודסה הושמד כנראה על־ידי הגרמנים ובעלי־בריתם בימי מלחמת העולם השנייה. אפשר רק לעמוד על העובדות הגמורות במהדורות המודפסות ולהעלות השערות בדבר טיב השינויים וטעמם. והשערות כדרכן מעוררות חילוקי־דעות. הדעה המרחיקה לכת ביותר גורסת: ״כל יצירה של מנדלי הפכה ממהדורה למהדורה לגדולה יותר, מפורשת יותר, מלאה יותר. הפסוק הפך לפרשה, הפרשה – לסדרה, הסדרה לחומר, לתורה.״ (ניגער 1918: 166). הדברים נשמעים אולי כהגזמה כאשר מדובר בהתפתחות הנוסחים של הברנש הקטן. מכל מקום ניתן לקלוט את הפליאה לשינויים המפליגים שהאמן חולל ביצירות הבראשית שלו.

ההבדלים בין נוסח לנוסח מתבלטים מיד עם פתיחת הסיפור. בנוסח הראשון מציג את עצמו מנדלי במשפטים אחדים ו’נחלץ’ מהם בקיצור באמצעות נוסחתו המפורסמת ‘אין זה מענייני’.

לא כך בנוסח השני. הסיפור כולו מחולק פרקים־פרקים, 22 פרקים על פני 132 עמודים (בנוסח 1907 – 27 פרקים; בתרגום שלנו כאן – 31 פרקים). הפרק הראשון, הפותח במלים ״מה שמך?״ אינו אלא ״הקדמת מנדלי מוכר־ספרים עם צאתו אל העולם להציג את סיפוריו שיצאו לראשונה ממכבש הדפוס.״ (מנדלי מוכר־ספרים 1984: 120‏139-). עיקרו הצגה עצמית של דמות המספֵּר. מטעמים השמורים עימו החליט הסופר לפנות אל קוראיו באמצעות דמות בדיונית.20 ייתכן שהרגיש, כי אין למשׂכּיל שלום־יעקב אברמוביץ – ולו גם ליוזם ומארגן של החברה לסעד־בעת־מצוקה ‘מַשְׂכִּיל־אֶל־דַּל’21 – אורחות־דיבור פתוחים אל לב העם הקורא. הפרק השני בנוסח 1879 (שהפך לפרק ראשון במהדורת 1907), אשר בא לספר את דבר נסיעתו של מנדלי מוכר־ספרים בדרך ובואו אל העיר כְּסלוֹן משובץ בתיאורים וכולל בפתיחתו תיאור־טבע קטן, העשׂוי להצטרף כאח אל שורת תיאורי הטבע, העולים כה וכה בכתבי מנדלי מוכר־ספרים המפורסמים בשתי הלשונות. וזו לשון התיאור (בתרגום):

״בחוץ שׂרר עדיין קיץ בעיצומו; האוויר היה חמים וזך. הבהמות רעו באחו ובשדות, שהנביטו נביטה צפופה של תבואה צעירה וירוקה. האילנות עטו על עצמם כותונת צהובה־ירקרקה, פגומה פה־ושם בכתמי כיעור דהוי, קרועה, מתפוררת ופעורה חורים. אף על פי כן לא היה עדיין בדעתם להתפשט ולהתערטל כדי להירדם ולישון שנת ישרים את שנת החורף. באוויר ריחפו כה וכה קורי־קיץ לבנים, סימן מבשׂר מזג־אוויר נאה ונוח, אף כי הלוח חזה דווקא ימי סגריר, שמיים קודרים, מְטָרוֹת קרים ובוץ. הלוח אמנם לא היטיב לנחש, כתב מה שכתב ושיקר כדרכו... אלא שאין זה מענייני.״22

בתיאור הזה מתגלה כבהרף־עין מהותו של האמן הלירי, הקשור אל עולמו בעבותות אהבה ו’מסוכסך’ עם ‘הלוח המודפס’. ראיית ירק התבואה הנובטת הרעננה עם שַלֶכת האילנות, המשולה לבגד מהוהַ ומתפורר, בהסתכלות סימולטאנית, עשוייה להצביע על גישתו כפולת־הפנים של המספֵּר־המתאֵר הזה. שתי עיניו מביטות נכחן, אלא שאחת שמחה והשנייה עצובה. אמן זה עדיין לא הגיע לכלל ביטוי בנוסח הראשון של הסיפור.

8.

סיפור־המסגרת פותח בעצם בואו של מנדלי מוכר־ספרים אל כסלון. הוא נקלע מיד אל קלחת של התרגשות, שתקפה את הציבור עם הידיעה על מותו של הגביר ‘התקיף’ ר’ יצחק־אברהם, מנכבדי כסלון ועשיריה. אף בבית הרב סערו הרוחות. התברר, שהגביר הניח צוואה וכתב־יד וביקש את הרב שיקרא את דבריו באוזני נכבדי העיר כסלון ממש ביום מותו. בכתב־היד הוא פרשׂ את סיפור חייו. יתר על כן, הוא ציווה לפרסם כתב־יד זה, להדפיסו ולהפיצו בקרב קהילות היהודים, למען ילמדו לקח וייזהרו מגורל כגורלו. תפקיד זה הוא ביקש להטיל על מנדלי מוכר־ספרים. וראה זה פלא – האיש נזדמן בדיוק בשעה הנכונה והגיע לכסלון.

עיקרו של סיפור־הגרעין הוא אפוא וידויו של ‘התקיף’ יצחק־אברהם.

חייו של ‘תקיף’ זה לא היו סוגים באושר ובנחת. הוא נולד בעיירה, בבית עניים. נתייתם בילדותו. כל עול הפרנסה הוטל על כתפיה החלשות של אימו. זיכרונותיו מתקשרים אל רשמים מגיל חמש. הוא זוכר היטב, שאיש לא פינק אותו, לא חיבק אותו, לא נשק לו, לא ליטף אותו. מעודו לא טעם ממתק, לא קיבל מתנה, לא זכה למלה טובה. הוא גדל כסוס פרא בערבה. אימו העניקה לו מדי פעם מכות וצביטות.

יום אחד, כאשר הוא שכב חולה והרגיש בשינוי לטובה ביחסה של האֵם אליו, הוא הסתכל בעיניה, לא התאפק ושאל: ״אמא, מי זה הברנש הקטן שם בתוך בבת־עינך?״ והאם השיבה: ״טפשון, הלוא זהו האישון, האישון הקטן, והוא הנשמה. רק בעיניו של יהודי יש אישון. בעיני הלא־יהודים או, להבדיל, בהמות – אין דמות לנשמה.״

מכאן ואילך נשזרים והולכים שני חוטי הסיפור: החוט הריאלי, הוא סיפור תלאותיו ומעלליו של הגיבור, והחוט הדמיוני, הוא מעשה השפעותיו וגלגולי־תעלוליו של הברנש הקטן. מאז נזרע בליבו של הגיבור הרעיון בדבר הברנש הקטן, היה הכוח־המדמה שלו מוטרד ומודרך, הוא חשב עליו בהקיץ וחלם עליו בלילות והיה יוצא מדי פעם לבחון את מציאותו הלכה למעשה.

שורה ארוכה של מפגעים וכישלונות, שכל אחד קשה ממשנהו, סללה את דרכו אל ההוויה האמיתית של התעלומה הדמיונית. מגילוי הסוד ואילך נסללה דרכו במחילות השחיתות והפשע אל ההצלחה והאושר.

הנוסח השני, המורחב, של הסיפור מרחיב ומפרט את תחנות העלילות בימי ילדותו של הנער, שנזרק מן ה’חדר’ עקב כישלון במבחן של קריאה־ודרש בחומש בנוכחות מפקח מבחוץ, וטולטל מבעל־מלאכה אחד לשני עד שהוכה והושלך ככלב מובס בידי החזן המשוטט בעיירה צביעצ’יץ.23

יתר על כן, יריעת הסיפור מתרחבת ומעלה בפרטי פרטים את סיפור האהבה והבגידה, המשתלב בנוסח 1879 בפרקים 14-‏17, ואילו בנוסח 1907 – בפרקים י״ח-כ״ג.

אפיזודה זו, הנראית לכאורה כסיפור נוסף, הבא להבליט את שפל השחיתות המוסרית של הברנש הקטן, עולָה מתוך מגמה להוסיף נופך של ‘רומאן אהבים’ לעלילת הסיפור. אלא שניתן לשער, מתוך התבוננות מפורטת בטקסט, שפרשת גולדה היא גרעינו החי של הסיפור. החוט המוביל ממר יעקובזון, המציל את הנער האובד ומפגישו עם המשכיל מר גוטמן ומשפחתו הוא חיוני בעיצוב מסלול ההידרדרות המוסרית של האיש הצעיר, שבלע ועיכל את ‘תורת הברנש הקטן’ של איסר וארגֶר והוצג לראשונה יחידי מול בני־אדם חיים. סיפור האהבה והבגידה הפך אפוא לחיזיון דראמטי ראשון ובעצם יחיד בעלילות ‘הברנש הקטן’.

9.

החוקר והמבקר שמואל ניגער טוען, שביצירות מנדלי מוכר־ספרים בכלל ובספר הברנש הקטן בפרט אין צורך לעיין ולהתעכב על סיפור־המעשׂה. ״הסיפור לעצמו הוא, דרך אגב, בלתי מעניין. מנדלי לא היה מְסַפֵּר־של־סיפורים. לא היה לו חשק לזה ואף לא כשרון מיוחד. - - - לא היה לו למנדלי חומר מיוחד או נושא מיוחד לכל אחת מיצירותיו. הוא השתמש בסוג אחד של חומר והציג לעצמו משימה אחת בכל מה שכתב – דהיינו: לתאר את אורח־החיים היהודי, מתוך כוונה לתקן, לשפר, לשנות. והוא היה מאיר פינות שונות פעם ברוגז ובסאטירה ופעם בחיבה ובהומור.״ (ניגער 1970: 82-‏83).

נדמה, ששדה־ראייתו של המבקר הצטמצם הפעם. הוא מעלה כקריטריון קנה־מידה סובייקטיבי מובהק כתווית ‘לא מעניין’, המודבקת בשרירות וקובעת מראש יחס מסויג. יתר על כן, הוא מעלה דווקא כאן את מגמת המשכיל כמניע עיקרי ורומז, שיש לנו עניין עם יצירה חד־משמעית ורדודה.

אך נדמה, שהברנש הקטן מורכב יותר. אם נניח שמדובר באמן ריאליסטי, מן הדין שנתבונן במספֵּר (או במסַפְּרים) של הסיפור. המספֵּר הוא יצירתו העיקרית של האמן. על כן גם הגדיר אותו אחד מן הקוראים המעמיקים – בעקבות מיכאיל באחטין – כסיפור פּוליפוני (קרוטיקאָוו 1995: 489-‏502; באחטין 1989: 96-‏134). בלי קושי ניתן להבחין לא רק בשזירת שתי־וערב של שני המספרים העיקריים: מנדלי מוכר־ספרים במסגרת ויצחק־אברהם בסיפור הווידוי. אך מן הראוי להתבונן גם בדוברים־מספרים אחרים, למשל בברנש הקטן איסר וארגֶר,24 או במשכיל הנאור האדון גוטמן...

המבנה של סיפור־מסגרת מבליט את העובדה, שאין האמן נוגע במציאות באורח ישיר, כאדם החי בתוכה. הוא מפעיל דמות מתווכת באמצעות מערכת לשונית. עובדה זו מרחיקה עוד יותר את אובייקט החיקוי (העולם האובייקטיבי או עולם האובייקטים) מן הסובייקט המחקה. נוצרת עקרונית האפשרות של יחס אירוני, או בדיבור אחר: יחס לא חד־משמעי, בין המציאות לבין הבעתה.

מאחר שהקורא בא במגע עם גיבור הסיפור יצחק־אברהם באמצעות סיפור הווידוי שלו – הרי היחס אליו לא יכול להיות חד־משמעי. הכותב את האמת של חייו אינו יכול להתחמק מהצגת הדיוקן העצמי לפי הבנתו, לפי כוונתו, לפי זיכרונו או אף מתוך מגמה סגפנית להכפיש את עצמו...

יתר על כן: הסיפור הריאליסטי עשׂוי, בדרך כלל, ליצור הקשר ראציונאלי, המיועד לכאורה להרחיק את הצורך בפירוש והבהרה של זיקות בלתי־ברורות. אלא שמעצם העובדה, שההקשר בנוי מצירופי־מלים, הפתוחים עקרונית לאפשרויות שונות – חוזר דווקא הצורך בפירוש ביתר שאת. הוא מתגלה בדברי המבקרים ומביני־דבר, המוצאים באותו הקשר משמעויות שונות, לפעמים דבר והיפוכו.

ככל סיפור ריאליסטי, אין הברנש הקטן יכול להתעלם מן הכוחות האי־ראציונאליים, המפעילים את עלילת חייו של הברנש הקטן, על הקסם והכזב שבהם, על הכשרון הדראמטי המופעל בהם והאכזריות נעדרת המצפון המתחייבת מהם. אין הסיפור מוותר על יסודות דמיוניים, אפילו מיתיים, שבאמצעותם משתלבים המוטיבים האי־ראציונאליים בהקשריו.

המושג ‘ריאליזם’ אינו יכול אפוא להיתפס כחד־משמעי ופשוט. האמן הבא להשתמש במלים כדי לתת ביטוי למציאות, בעצם גם משתמש בו בתהליך במציאות כדי לתת ביטוי למלים – המהוות גם חומר גלם, גם מכשיר וגם תוצר גמור ופתוח לאין־סוף של צירופים והבנות.

מכאן, שמנדלי מוכר־ספרים דווקא מצא עניין רב בברנש הקטן שלו, וחזר אליו להרחיבו ולהעמיקו בשני נוסחים בהפרש של למעלה מ־25 שנים זה מזה.

10.

לא פעם נהג מנדלי מוכר־ספרים להעניק לדוברים שונים את לשונו וסגנונו. כך ידוע, למשל, סיפורו של ר’ אלתר בספר הקבצנים על מה שקרה לו ביריד בירמוליניץ (ספר הקבצנים, פרק ד’) כְּאָמוּר בלשונו של מנדלי מוכר־ספרים, אף כי כתוב במפורש: ״חוזר אלתר ומספר כלשונו.״ וכך גם חמק אל דברי יצחק־אברהם וסיפורו תיאור טבע קטן, שלא קשה לחוש בו את נעימתו ונשימתו של מנדלי מוכר־ספרים. וזו לשון התיאור:

״חצי־הסהר האיר ושט כעין דוגית זהב על פני הים הגדול והכחול של האוויר שהיה שליו ורגוע. רוח לא נשבה, לא ניד ולא ניע. הרקיע הביט מלמעלה ברבבות כוכביו הבהירים כחתן מאוהב אל אהובתו האדמה, שהיתה לבושה בשׂמלת עשׂב ירוקה ועדויה בשלל פרחים יפים למיניהם, שהדיפו ריחות מתוקים, עֲרֵבִים, כריח הבושׂם המשובח ביותר. צפרדעים קרקרו בנחלים בחדווה, ומאי־שם בגנים ענה לעומתם קול הזמיר, אלוף הזמרים בעולם. כל החזנים אינם אלא כַּפָּרָתוֹ.״25

המראה כלפי חוץ בא, כדרכו של מנדלי, לשקף את החוויה מבפנים, המרחב נזדהר בשלוותו כאילו השתקפה בו תחושת האושר של הגיבור. תיאור זה שוזר חוט־של־פאתוס עם השחלת הפרשה הטראגית האחוזה בגולדה. התיאור עבר ללא שינוי ממהדורת 1879 אל המהדורה האחרונה (1907).

11.

הסיפור על נישואי הגיבור לגולדה ועל ההרס שהוא חולל בביתה ובחייה אינו כלול עדיין בנוסח הראשון של הסיפור (השווה: מנדלי 1984).26

פרשת החרטה והווידוי, החוזרת ומעלה את דמות המשפחה האידיאלית של המשכיל האדון גוטמן, שורשיה אחוזים בדמותה של גולדה.

בראש וראשונה – בסיוטי חלומותיו של גיבורנו. ויהי היום ומצפונו הקפוא והרדום התעורר. ואף המצפון לא היה אלים פחות בעולמו של יצחק־אברהם ‘התקיף’ מכל דמויותיו שקבעו את גורלו בחייו. הוא הציק לו להחרידו וביקש להורידו ביגון שאולה.

הסיפור על חלומות הבלהות והסיוטים צמוד לפרשת קטעי ה’על חטא’ שיצחק־אברהם מנסח באמצעותם את הווידוי האישי שלו.27

שתי הטראגדיות באות לידי ביטוי בסיפור החלומות: טראגדיית־החרטה של הברנש הקטן, שדווקא הצליח במעשיו והגיע אל תכליתו וכל תאוותו היתה בידיו, אך נקפה נפשו מאובדן אהבתו, שהוא בגד בה במזיד וּנטשה לאנחות. מבעד לסיפור חלומות־הזוועה צפה ועולה כזעקה הטראגדיה של גולדה, שחייה נלכדים ונקרעים בשואה המתגלגלת ובאה להכחיד את כל אהוביה: אביה נפטר בהניחו את משפחתו ללא פרנסה, אמה הלכה לעולמה ביגון, אחותה הקטנה נקטפה באיבה, חתנה נחטף והוגלה לארץ־הגזירה, בעלה נתגלה כבן־בליעל שעזב אותה גלמודה ומעוברת בעת צרה ומצוקה. ילדה שבעריסה נעלם, כדברי שיר הערשׂ: ״רֵיקָה־רֵיקָה הָעֲרִיסָה:/ מִי אֶת הַגְּדִי שֶׁלִּי נָשָׂא?/ אַי־ליוּ־ליוּלוּ – מִסְכֵּן יַלְדִּי/ אֲבוֹי לְאִמָּא, מַחְמָדִי.״

נוסח 1879 של הסיפור מוסיף אפילוג לטראגדיה של גולדה (ראה להלן: פרק 30). בנה יחידה של גולדה נלחם בגבורה בעד המולדת הרוסית ובעד הצאר. נודע לגולדה, שהוא שרוי פצוע אי־שם בקרים. היא באה לפקוד את קברו של יצחק־אברהם, אבי בנה, לבַכּוֹת את מר גורלה ולמהר להפליג לקרים... לסיפורה של גולדה אין סוף פסוק, והוא נשאר פתוח כסיפורו של אלתר בספר הקבצנים, להבדיל...

12.

האפילוג הזה, המציג את בנו של יצחק־אברהם כחייל אמיץ ולוחם בגבורה במלחמת קרים (1853‏1856-), הושמט מן הנוסח האחרון של הסיפור. אפשר לשער, שפעלו כאן נימוקים רעיוניים. ההתלהבות הפטריוטית של שלום־יעקב אברמוביץ ותמיכתו הנמרצת בהשתלבות בני־עמו בכל מערכותיה המדיניות של רוסיה־רבתי נתקררו במידה רבה ואולי אף נתפוגגו כליל בעקבות הפרעות ביהודים בשנות ה־80, גירוש מוסקבה (1891), הטבח בקישינב (1903), המהפכה של 1905 והפרעות שבאו בעקבותיה. באוקטובר 1905 פרץ פוגרום באודסה (דובנוב תשי״ב: תשיד), ובעיקר בפרבר מוֹלְדָבָנְקָה, לא רחוק מביתו של הסופר ומתלמוד־התורה שבהנהלתו. בלחץ בני־ביתו הוא נחבא במרתף,28 והיה אחר־כך עֵד לאיסוף ההרוגים והפצועים, שהובאו לתלמוד־תורה. חוויה מזעזעת זו גרמה ליציאתו של הסופר מאודסה ונסיעתו דרך צרפת לשווייץ (שמרוק [עורך] תשל״ו: מבוא, 9‏-23).

יש לשער אפוא שקטע פטריוטי מתקתק מעין זה (השווה להלן, פרק 30) היה לזרא לסופר בשנים 1906‏1907-. ניתן למצוא בכתבי מנדלי מוכר־ספרים כה וכה השמטות ‘אידיאולוגיות’ בנוסחים מאוחרים, בעקבות התפתחות היסטורית חיצונית או אף שינוי עמדה אישית של הסופר (ורסס 1971: 70‏-71). בנוסח 1879, למשל, השמיט המחבר את הקטע על הביקור בחצר הרבי בדרכו של יצחק־אברהם מצביעצ’יץ לכסלון. קטע זה היה בעל מגמה אנטי־חסידית מובהקת.29 ניתן לשער, ששינוי גישתו של ש״י אברמוביץ לחסידות גרם להשמטה זו (ורסס 1971: 66‏-67).

מאידך גיסא מותר גם לשער, שסילוק קטע ה’אפילוג’ נבע מטעמים אמנותיים. הקטע הוערך כמיותר אגב קריאה חוזרת וחורג ממסלולי הקומפוזיציה הכללית של הסיפור. החזרתה של גולדה דווקא ביום הלווייתו של יצחק־אברהם וסיפור תלאותיה לא היה בה כדי להוסיף עניין או מתח או עומק. אף כי יש לראות את עריכתו האחרונה של המחבר כמוצדקת, מצאנו לנכון לשלב כאן בתרגום גם את הקטע הזה (פרק 30) למען הקוראים, שאין ביכולתם להגיע למקור.

13.

ייחודה של ‘פרשת גולדה’ בסיפור אינו מוטל בספק. כל הפרשות שקדמו לה (הלימודים בחדר, היחסים עם האֵם בבית, כישלונותיו כנער־שוליה אצל כל בעלי־המלאכה, התלאות במחיצתו של החזן המשוטט, השהות בביתו של המשכיל גוטמן, ולהבדיל – בביתו של הרופא המושחת שטיינהרץ, ערוכים כאפיזודות קומיות, ברוח הסיפור הפּיקארֶסקי, ואילו ‘פרשת גולדה’ משלבת בסיפור עלילה טראגית, המתפתחת לפי חוקיות דראמטית עקבית.

האקספּוֹזיציה מעלה את המפגש המקרי ברחוב, אגב טיול בשבת, בין הצעיר המבקש לו בת־זוג לבין הנערה היפה והצנועה, הבולטת בין יתר הנערות ברוב חִנָּהּ ובפשטות הליכותיה. במפגש המקרי הזה עולה גם דמותו של מִיכְל, חתנה של גולדה, ההולך לצידה. מפגש מקרי זה הוא הניצוץ המדליק את האש.

העלילה מסתבכת באפיזודה מקרית בלילה, שבה מתגלה גיבורנו כגיבור חיובי ממש. בזרוע נטויה הוא מציל את גולדה משוֹד ושֶבר. הסיבוך מעמיק עם בואו של הגיבור לביתה של גולדה והתקרבותו אל הדמויות הסובבות אותה: הָאֵם, האחות הקטנה והחתן. אֵש האהבה הזרה אוחזת בקרנות הבית. גיבורנו מסלק את יריבו הראשון, את מִיכְל, על־ידי הלשנה וגיוס לצבא הצאר. הבית מוכּה בהלם. בני־הבית אינם יודעים כלל היכן טמון מקור הרעה. הסיבוך מגיע לשיאו במאמצי ההשתדכות של הגיבור.

המפנה בעלילה כמעט מובלע. גולדה נישאת ליצחק־אברהם בעיירה נידחת בנוכחות מניין יהודים אלמונים. גיבורנו נכנס לבית בשתי רגליו כבעל בעמיו.

מכאן ואילך מתחילה ההידרדרות הטראגית. עיקרה – התפוגגות האהבה לגולדה. הכול מתגלגל כמעט מאליו: ההטרדה הקמצנית והמרושעת של בני־הבית, מצוקתה של הָאֵם הזקנה ומותה, מחלתה חשׂוכת־המרפא של האחות הקטנה. תאוצה בהידרדרות נגרמת עם התמוטטות משענתו החומרית של הגיבור, הסתלקותו לכסלון ‘לצוד’ גביר אחר לצורך פרנסתו הטפילית ונטישת הבית, השרוי במצוקה, בשעה שהאחות הקטנה חולה מאוד וגולדה הרה ללדת. הולדת התינוק, שהיתה עשויה להיות נקודת־אור באפלה הקודרת, או מעין השהיה בהידרדרות, בעצם אינה מסופרת. היא מעוצבת דווקא כרקע לשיבתו של הגיבור הביתה. שיבה זו מגלה שני שלבים נוספים בהידרדרות: מותה של האחות הקטנה והתנכרותו קשוחת־הלב של הגיבור לבנו הפעוט.

ההיוודעות בטראגדיה של גולדה מתרחשת עם הגשתו החפוזה של כתב־הגט. הסתלקותו הסופית של הגיבור מן הבית משלימה את סיפורה הטראגי של גולדה. האפילוג על פציעתו של הבן בשדה־הקרב מגדיש את הסאה.

אלא שהטראגדיה בסיפור היא, כאמור, כפולת־פנים. יצחק־אברהם מגיע אל ההיוודעות בעקבות הידרדרות פנימית, הנפעלת ובאה עליו דווקא מתוך הצלחתו החומרית והחברתית ובתוכה. מצפונו מתעורר ומתחיל לחתור תחתיו. סיוטי־בלהות פוקדים אותו בלילות ומערערים את שיווי־משקלו ואת בריאותו. ההיוודעות הטראגית למהות חייו וטעמם דוחפת אותו אל הווידוי, אל ההלקאה העצמית ‘על חטא’ ואל כתיבת תולדות חייו וצוואה כהתרה חיובית יחידה.

הטראגדיה של גולדה כהתרחשות דראמטית נתונה בתוך מסגרת סיפורית, שעיקר כוונתה לתת ביטוי לטראגדיה של יצחק־אברהם, שהיא טראגדיה של המצפון. אין הסיפור מניח פתח של מוצא לשניהם. חייהם של גיבורי הסיפור קופדו בידי הברנש הקטן, הכוח הדמוני השלילי, שעוצמתו רבה מבפנים כּמבחוץ.

נראה, שהנוסח המורחב של הברנש הקטן אמנם העמיד יצירה מורכבת יותר, בשלה יותר ומעניינת מבחינת הקומפוזיציה האמנותית שלה.

14.

אין להתעלם, כמובן, מן המסר החברתי, שבא לידי ביטוי מובהק בפועלו ובתורתו של הברנש הקטן, או ליתר דיוק – בדרכו ובנוהגו של איסר וארגֶר.

איסר וארגר פורשׂ את צפונות תורתו באוזני ידידו ומסביר מה פירושה של המטאפורה ‘להחזיק את הגביר בחכירה’. הוא משכנע בכוח נימוקיו ומשליו, ש״אדם חכם יודע לנצל לטובתו את הכוח המזומן לו. - - - החכם יפעיל את הגביר כצועני המפעיל את הדֹב המרקד שלו.״ (ראה להלן, פרק 17; וכן: מנדלי מוכר־ספרים 1984: 98‏-99, פיסקה 135).

חוקרי מנדלי נתנו את דעתם למוקדים אחדים ביצירתו, הזורים אור על מהותה של התופעה. גרשון שקד מעמיד בניתוחו ניסוח ברור וקיצוני וזו לשונו: ״השתלטותם של מניעים חומריים על נפש האדם גורמת לשורה של תכונות שליליות: ככל שהולך וגדל המחסור, נעשה כל אדם קרוב יותר לעצמו. היהודי הכלכלי הוא דמות אנוכית, הנלחמת מלחמה נואשת ואכזרית למען פרנסתה, וכל המצוות שבין אדם לחברו מתפוגגות והולכות בחברה ש’חטוף ואכול’ הוא ראש לכל מצוותיה. נושא זה, אובדן הצלם האנושי של האדם הכלכלי, שאין לו בעולמו אלא רעב ביולוגי בלבד, הוא נושא מרכזי ביצירתו של מנדלי; מגמתו העיקרית היא לגלות ערוותה של חברה, שאיבדה את פרצופה האנושי מרוב בהלה על ממונה. [- - -] המיתוס של עגל־הזהב קיבל כאן משמעות חדשה, וחייה של האומה נתפרשׁו כמחול אינסופי סביב עגל־הזהב וגלגוליו האנושיים, שורשי חייה של האומה נתפרשׁו במיתוס זה, והוא הוא שהלך וכפה עצמו על כל אתרי חייה.״ (שקד 1974: 16‏-17).

דברים אלה מוליכים את החוקר למסקנה המתחייבת מהם: ״דיהומאניזציה של היצור האנושי היא איפוא התופעה המרכזית של חיים אלה, ודיהומאניזציה זו פירושה, קודם כל, צמצום מוחלט של עולמו הרוחני.״ (שם).

שלמה צמח ביטא רעיון קרוב לזה בחריפות־יתר ומתוך הסתייגות ביקורתית: ״לב מנדלי קשה כאבן מוצקה, אף פעם לא נד לחלום ההולך ואפס, אף פעם לא נשבר ליבו עליו. הוא רק הסתער עליו בכל כוחותיו הענקיים והשתדל לעקרו מן השורש. למה כה רבה שמחתו על שפלות האדם וקלונו? ולמה כה יצהל לקראת האדם המתבהם כמוצא שלל רב? ולמה כה ילעג לכל צל הזייה ויפאר ברוב פאר את המציאות כפי שהיא? אמנם פה ופה ישלח גם בה את חיצי לעגו ואז ישאיר לנו כפירה קפואה, ריקנות שטוחה עד אין סוף. ואין בה מריקנותם של מעמקי התהום ולא מריקנותם של מרומי השחקים. היא לא תוליד כעס ולא תעורר חמלה.״ (צמח 1968: 48‏-49).

שני המבקרים אמנם לא התכוונו דווקא אל הסיפור הברנש הקטן (דאָס קליינע מענטשעלע), הם מצאו אחיזה לדבריהם ביצירותיו האחרות של שלום־יעקב אברמוביץ, בעיקר בגירסתן העברית. אלא שהאפיון הכללי של התופעה, המצביע על תנועה הפונה מן המצוקה אל ‘ההתבהמות’ וממנה אל צמצום האופק הרוחני (שגרשון שקד מייחסו לגיבורי מנדלי, ואילו שלמה צמח – למנדלי עצמו), המציג באורח ברור את מהות עולמו ועיקר תורתו של הברנש הקטן.

אף על פי כן מן הראוי להעיר הערה מתודית להיבט זה. ההקבלה אל מיתוס עגל־הזהב אומרת ‘דרשני’. מיתוס זה עולה בכתובים בהקשר העלילה האדירה של מעמד הר סינַי ומתן תורה. הוא בולט כסטייה חיונית, העשויה להבליט את האירוע המרכזי. רק כך הופך מעשה עגל־הזהב חלק של מיתוס, ש״שורשי חייה של האומה נטועים בו.״ ומן הכבד אל הקל. גם הווייתו ותורתו של איסר וארגר מתקיימות בהקשר רחב של חיי הקהילה היהודית וכסטייה מובהקת מהם. לו כל היהודים היו ‘ברנשים קטנים’ – לא היה קיום אפילו לאחד מהם. אין הבור מתמלא מחולייתו, על אף העובדה, שגיבורנו ‘נטל בחכירה’ את איסר וארגר עצמו. לעומת זאת, אין איסר וארגר מתואר כעומד מחוץ לחברה. אף אין הוא מוקצה מחמת טינה או סלידה או מיאוס. הגדרתו כ’ברנש קטן’ בפי המשכיל גוטמן אינה פוגעת במעמדו. דווקא גוטמן הוא שנאלץ לסטות מחיי הקהילה, להתרחק אל פרברי העיירה, לקבל את ידידיו בחשאי ולסבול חרפת עוני ועינויי בושה וכלימה במאמציו למכור את כתביו. איסר וארגר, לעומת זאת, מוכר כ’מוסד’ – חביב על אדוניו ומעורר חיל ורעדה ופיק־ברכיים בלב ה’כפופים’ לו והצמאים לחסדיו. גישתו הצינית והווייתו הטפילית מתקיימות אך ורק כמציאות מוסווית, כהעמדת־פנים, כגניבת־דעת. ‘האדם הכלכלי המתבהם’ הוא, כמובן, יצור ספרותי, המעלה את הרמאי, החונף, הגנב, העסקן המושחת אל רמה של כוח דמוני־ערפדי, המוצץ את לשדה ודמה של כל חלקה טובה.

אפשר שכוונתו של שלום־יעקב אברמוביץ המשכיל היתה להצביע על ליקוייה של החברה, המאפשרת קיום־בכבוד לטפילים חמסנים, שכוחם רב בהונאה והולכת שולל.30 ספק אם אמנם ביקש לתאר את ״תולדות־הטבע של הגביר ו’התקיף’ הפיאודלי,״ כניסוחו של מאיר וינֵר.31 על כל פנים יש בדמותו הסוציאלית של הברנש הקטן אינדיקציה אל טיפוס אנושי מסוים, העשוי תמיד לגלות את הסדקים ואת נקודות התורפה של כל מערכת חברתית ולהיצמד אליהם כעלוקה. ניתן אפוא לתפוס את הברנש הקטן כדמות טיפוסית אוניברסאלית.

15.

‘הקדמת מנדלי מוכר־ספרים’ צמחה והתרחבה מתוך פיסקת הפתיחה של הנוסח הראשון של דאָס קליינע מענטשעלע (ראה: מנדלי מוכר־ספרים 1984, פיסקה 1 במקור ובתרגום, עמ’ 46‏-49). בנוסח 1879 אין זו עדיין ‘הקדמה’, אלא פרק ראשון של הסיפור – וכך אנו מביאים אותו כאן, במהדורה המתורגמת הזאת (השווה: ‘אמר מנדלי מוכר־ספרים’ מענדעלע־בוך, 1959: 247‏-249). זהו פרק ההצגה העצמית של המספֵּר. בין 1864 ל־1879 חלה התפתחות בעלת־משמעות בהשקפתו של האמן על דמות המספֵּר שלו. הפיכת פרק זה להקדמה כללית של כל כתביו מעידה על החשיבות שהסופר ייחס לדברים האמורים. ואמנם תמיהה היא מפני מה הוא לא כתב ‘הקדמה’ זו גם בעברית ולא הצמידה כפתיחה ל’שלושת הכרכים’.

‘הקדמת מנדלי’ פותחת במעין סאטירה על הסקרן היהודי, הנטפל באורח משונה ונלעג לכל אדם, וכמעט בכל הנסיבות, ומבקש לדעת פרטים ופרטי־פרטים עליו ועל מעשׂיו, על משפחתו ועל פרנסתו, על מגמת פניו ועל טעם עסקיו ומצבם.

הפתיחה המגבבת שבע דוגמאות שונות מן החיים זו על גבי זו יוצרת תוך כדי דיבור מעין ריתמוס, המשלב ומבריח את כל האמור אל מסגרת של תמונה אחת. הפרטים האמורים זה־אחר־זה נערמים והולכים זה־ליד־זה. מי שרגיל לגלות באורחות הסיפור של מנדלי מוכר־ספרים המספֵּר דיבור כפול־מטען לא ישתומם כלל להיווכח, שדובר זה מעלה גם כאן באמצעות דיבור אחד שתי גישות הפוכות. מחד גיסא הוא מלגלג על חוסר הנימוס והקרתנות של היהודי הטרדן, המסיג תחומו האישי של זולתו, מאידך גיסא הוא מעלה על נס את מידת המעורבות, השייכות והעניין, שאיש יהודי מגלה בזולתו. כל ניסיון להתנער, למחות או להתריס כנגד הסקרנות, או כנגד אי־האדישות ואי־ההתנכרות, נתפס ״כשגעון או טירוף משונה, ממש לא כדרך הטבע.״

גם הדברים על סקרנותם של מלאך־הדוּמָה והמלאך שנאבק עם אברהם אבינו (בראשית לב, 25‏-32) מצביעים על תכונתו של הדובר, המלגלג ומתפעל בעת ובעונה אחת. הסיפור על המלאכים הסקרנים בא להציגם מצד אחד כדומים ליהודים בשׂר־ודם, סקרנים וטרדנים ללא צורך, ומצד אחר עשויה התבוננות מעמיקה יותר לתפוס את משל המלאכים כציון לאוניברסאליות של הקומוניקציה בין הפרטים בעולם הנברא, בבחינת פתיחות בעלת־משמעות של יצור חי אחד כלפי זולתו. הרמז אל הסיפור מספר בראשית הוא כעין קריאת־כיוון למתעמק להרהר בטעמו המיוחד של השם הפרטי כמייצג סמלי של מהות נושאו (בראשית לב, 29‏-31).

ואין המשמעות החבויה, הפאתטית, מבטלת את המשמעות הגלויה, האירונית. זהו אורח דיבורו של מנדלי, המקיים מתח מתמיד בין האמור לבין המשתמע ממנו בגלוי וברמז.

וכך גם להלן. המספר מציג את עצמו, את מוצאו ואת תכונותיו. ברור לכול, שמספר זה הוא בדוי. אין הוא זהה כלל עם יוצרו.32 שלום־יעקב אברמוביץ ברא את מנדלי כאחד מן העם, עצם מעצמו ובשר מבשרו. מנדלי זה אינו זר ומוזר בסביבתו, אין לו קשיים בתקשורת עם זולתו והוא עשוי לשמש מספֵּר מהימן על חיי האנשים שהוא מעורב בתוכם. אברמוביץ מוסיף כאן לדמות הבדויה ביוגראפיה ודרכון. אך מאחר שמנדלי עצמו משמיע את הסיפור – אין הוא משנה את מהותו הריטורית.

הסיפור על סבו, ר’ מנדל מוסקבאי, הוא בבחינת אנקדוטה, המלגלגת על היהודי שהרחיק נדוד עד מוסקבה העיר ונאלץ חיש מהר להסתלק משם כלעומת שבא. אך מדובר ביהודי שחרג מתחום המושב, ואמנם הגיע למוסקבה לאחר שהעז לחתור בדרכים זרות, ארוכות ואסורות. הכינוי המלגלג ‘מוסקבאי’ מהול במידה של הערכה ויראת־כבוד. הדיבור מעלה דמות נלעגת ונערצת, מעשה מגוחך ונועז, יחס של זלזול והערכה כאשר הניגודים אחוזים זה בזה כצבת בצבת.

הצגת התכונות המפורטות, לרבות המצב המשפחתי, עשויה לעצב את הדמות כאופיינית לסביבתה. אלא שהמספר אינו שוכח להוסיף, כבדרך אגב: ״הרי לך סימני־היכר וציוני־תכונות – ואף על פי כן לא תדע מהי חזותי וכיצד אני נראה.״

אף סַחַר־הספרים אינו מקור פרנסה שופע. אדרבה: מוכר־הספרים נע ונד בארץ, עובר ממקום למקום ואין קץ לטלטוליו. הוא פונה אל אשר יסיענו סוסו העלוב, הרעב לא פעם למזון של ממש והוא דק בשר כזרזיר מותניים. אך מנדלי דווקא אינו מתענה משוט בארץ ומהתהלך בה. הוא נהנה הנאה מרובה. ב’הקדמת מנדלי’, המתפרסמת כאן להלן כפרק ראשון לספר הברנש הקטן, הוא מסביר את טעם בחירתו בסחר־הספרים דווקא, לאמור: יש לו דחף פנימי שאינו ניתן לריסון לשוטט ממקום למקום. וכל זה מפני ‘חולשתו’, היא אהבתו אל הטבע. בקטע המפרט את ענייני האהבה לטבע עולה שוב המספֵּר כפול־הפנים, היודע אל־נכון, שלא נאה ליהודי רציני, לבעל בעמיו ובעל לאשתו ואב לילדיו להשתטות. אך אין הוא מסוגל לבלום את יצרו הרע. אוי לו מיוצרו ואוי לו מיצרו.

וכדרכו של מספר זה שזורים בדבריו ופתוכים זה בזה כוח המשיכה של יפי־המראות, המטה את הלב מאורחות־חיים אלה, בבחינת מסגרת טקסית איתנה, שבה אחוזים חייו של האיש המספר והאנשים המאכלסים את סיפוריו. הנוסח האירוני, שבו הוא מציג את עצמו כנפתל בין היצרים, והנוסח הפאתטי, שבו הוא מתאר כל פרט בטבע, מתמזגים אל אחדות אחת.

‘הקדמת מנדלי’ לא רק מרחיבה את האינפורמאציה על המספר הבדוי, אלא גם מציגה את מהותו כפיגורה ריטורית, שדיבורה כפול־המטען מעיד על מימד של עומק בגישתו של האמן אל לשונו.

16.

שלום־יעקב אברמוביץ נהג ללטש את יצירותיו.33 השוואה קפדנית בין נוסח לנוסח עשויה לסייע בגילוי המעבדה הלשונית של האמן. החוקר מאיר וינֶר ציין בהערותיו לנוסח 1879 של הסיפור הברנש הקטן את השינויים העיקריים שהוכנסו בנוסח 1907 (מענדעלע מויכער ספאָרים 1935: 388‏-396).

בבואו לסכם את הפרטים שמצא הוא מצביע על חמישה סוגים של שינויים, שניתן להבחין בהם:

א. שינויים לשוניים־סגנוניים.

ב. שינויים טקסטואליים.

ג. שינויים קומפוזיציוניים.

ד. שׂיכּול קטעי טקסט והעתקה של אפיזודות ממקומן.

ה. ארגון מחדש של מספור הפרקים.

וִינֶר אינו מייחס כמעט חשיבות לארבעת הסעיפים האחרונים ומתעכב בעיקר על הסעיף הראשון.

ואמנם ניתן להבחין בעריכה הלשונית הקפדנית של הנוסח האחרון. עם כל הסתייגותו של וינר מרוח־התיקונים הוא מציין בהדגשה ברורה את החיוב הרב והממשי בעריכה הלשונית, הדקדוקית והסגנונית של הסיפור, בסילוק פליטות־קולמוס ושגיאות־דפוס. את עיקר ביקורתו מפנה וינר כלפי המניעים האידיאולוגיים של הסופר בעריכתו. לפי דעתו סטה אברמוביץ ממגמותיו המשכיליות של שנות ה־60 וה־70, שעיקרן להביא את דבריו להמוני העם בלשונם. לשון נוסח 1907, אליבא דווינר, אינה לשון המוני העם. הסופר מוּנע על־ידי פּוּריזם לשוני מוגזם, מתוך השקפה לאומנית צרה, המציגה את הצורך לעצב ולבנות את הסגנון הלאומי החדש ביידיש. מגמה זו באה לידי ביטוי בסילוקם של כל הרוסיציזמים והסלאביזמים, שפיעפעו וחדרו ללשון הדיבור העממית.34 מנדלי מצא לכל מלה כזאת תחליף ביידיש או בעברית; ואם לא מצא – הוא עקף אותה או פשוט השמיט אותה.

מן הראוי לציין, שפעולת ‘ניפוי’־הסלאביזמים החלה למעשה כבר בנוסח השני (1879). סלאביזמים רבים, הצורמים בזרותם בנוסח הראשון, הורחקו.35 אלא שנותרו סלאביזמים רבים בלשונו של מנדלי מוכר־ספרים ביידיש גם ביצירותיו המאוחרות. סלאביזמים אלה חדרו אל הרקמה הפנימית של הלשון והפכו מרכיב ממרכיביה.36 בעיקר ניתן להבחין במלים מן המרכיב האוקראיני והבּיאֶלורוסי, שהם אבני־שתייה בדיאלקט ה’דרומי’ של יידיש.37 (ווייַנגער 1929: 68‏-76).

השינויים הטקסטואליים והקומפוזיציוניים בנוסח האחרון נבעו, בין היתר, מן התמורה בגישתו האמנותית של ש״י אברמוביץ אל דמות המספֵּר שלו ואל מבנה הטקסט. הצבענו לעיל, למשל, על התפתחות ‘הקדמת מנדלי’ ועל השמטת האפילוג מסיפור־גולדה.

חשוב להדגיש, שהיחס הבסיסי אל תיאורי־הטבע, הניכר כבר בנוסח 1879, לא חל בו שינוי ב־1907.38 ניתן להבחין בין התיאור הישיר מפיו של מנדלי לבין התיאור העקיף מפיו של יצחק־אברהם (ראה להלן בסיפור, פרק 19, עמ’ 158).

נראה, שיש יתרונות ברורים בעריכתו האחרונה של המחבר. אפשר שדווקא במקום שבו מוצאים מאיר וינר ועורכי הוצאת כתבי מנדלי מוכר־ספרים בברית־המועצות את ליקוייו של הנוסח האחרון – עשוי להתגלות יתרונו. האמן ניגש אל לשונו בפתיחות פקוחת־עין. היא חומר־הגלם שלו, היא הכלי לעבדו, היא גם התוצר הסופי. היא אמצעי בידי האמן לתאר מציאות חברתית ולתת ביטוי להגיגי־ליבו. אך זה רק צד אחד של המטבע. הלשון היא גם תכלית לעצמה, ומעשה־היצירה הוא תהליך פנים־לשוני. בתהליך זה משמשת המציאות החברתית אמצעי או ‘תירוץ’ לתת ביטוי לגוֹני־הגוונים של הלשון.

מתוך גישה דיאלקטית, הרואה בלשון אמצעי ותכלית כאחד, אפשר לרדת לעומקו של כל מעשה יצירה בספרות ולחשוף את שורשיו. מתוך היבט זה ניתן גם להעריך את פועלו של ש״י אברמוביץ בנוסח האחרון של הסיפור לאו דווקא כפּוּריזם יידישיסטי־לאומני, אלא כשכלול וליטוש אמנותי, שעיקרו בניפוי סיגי הלשון וזרויותיה מתוך כוונה להעלות ולהציג את מכמניה בכל יופיים וזוהרם.

17.

סיפורו הראשון של מנדלי מוכר־ספרים נולד בהקשר התרבותי של ספרות ההשכלה בעברית וביידיש בשנות ה־60 של המאה התשע־עשרה. דן מירון פרשׂ במחקרו על לִמְדוּ הֵיטֵב רקע רחב לבעיות העיקריות, שכותבי הרומאנים הראשונים בספרות העברית החדשה הציגו לעצמם (מירון 1979: 231‏-265). הספרות ביידיש היתה עמוסה פחות במסורות ספרותיות מן העבר ולא טיפחה ציפיות מרחיקות־ראות. סופרי ההשכלה כתבו יידיש לאו דווקא מתוך אהבת הלשון או התכוונות פנימית להעמיד מעשׂי־יצירה. העיקר היה נעוץ בתכלית החברתית ובתועלת הבלתי אמצעית. בשנות ה־60 התפתחה אמנם ספרות יפה ביידיש, שמצאה את דרכה אל קוראיה (ווייַנרייַך 1928: 251‏280-; שמרוק 1978: 234‏260-; מירון 1979: 177‏216-).

החוקר אהרן גורשטיין בחן את המוטיבים הרווחים בספרות ההשׂכּלה ביידיש כרקע ליצירת מנדלי מוכר־ספרים בשנות ה־60 (גורשטיין 1928: 187‏190-).39 הוא מצביע על אחד־עשר מוטיבים שהם בבחינת חוטי־שתייה החוזרים ומשתזרים בספרות הזאת, לאמור:

א. מוטיב משׂכּילי מובהק, המציג את הרבי החסידי וכנופיית החצר שלו בקלקלתם. זה אחד המוטיבים הנפוצים ביותר בספרות ההשׂכּלה.

ב. מוטיבים שונים, המעלים אמונות תפלות וכישוף, מתוך היבט סאטירי.

ג. חינוכו של הילד היהודי: בבית, ב’חדר’, בין הבריות.

ד. בית־המרחץ המזוהם ומימיו העכורים.

ה. תיאור חיי העיר הגדולה (אודסה!) כניגוד לאורח־החיים היהודי בעיירה.

ו. שיחות־של־בטלה על פוליטיקה ועניינים העומדים ברומו־של־עולם בבית־המדרש ובבית־המרחץ.

ז. ביקורת על אנשי־הקהל, העסקנים המושחתים, ‘היהודים הנאים’.

ח. הקבלן הרמאי ותככיו.

ט. לגלוג על השדכן הלא־יוצלח והמזיק.

י. הרופא והחובש־המרפא המרמים את חוליהם.

יא. דמות החוכר האמיד ומעמדו.

ניתן בלי קושי לציין, שהסיפור הברנש הקטן מעוגן היטב בתחום המוטיבים הרווחים בספרות ההשכלה. שבעה מוטיבים מתוך הרשימה הנ״ל שזורים בסיפור על כל נוסחיו (ב, ג, ז, ח, ט, י, יא). אפשר לומר, שעל אף ייחודו אין הברנש הקטן חורג מן ההיקף התימאטי של ספרות זמנו.

החוקרים נוטים להצביע גם על מסורות ספרותיות בעלות אופי ז’אנרי, שהשפיעו לדעתם על עיצובו של הסיפור. מאיר וינֶר טוען, שהברנש הקטן ערוך כווידוי של ‘תקיף’ שחטא, סרח והתחרט בדומה לסיפור גלגול נפש של יצחק ערטער40 ובהשפעת חלקו השני של הפקר־וועלט (עולם־של־הפקר), סיפורו של יצחק בער לווינסון (ריב״ל) ביידיש.41 יתר על כן, ניתן לגלות זיקה ברורה למדי בין הברנש הקטן לבין מסורת הסיפור הַפִּיקארֶסקי.

18.

המונח ‘סיפור פיקארסקי’ נולד אל־נכון מתוך אחיזה כלשהי בסיפורת הספרדית של המאה השש־עשרה (Gasset 1969). יש המבקשים חוטי־מגע בין הסיפור הפיקארסקי לבין המקאמות בשירה הערבית האנדאלוסית ובשירה העברית מן המאה השלוש־עשרה (פרידמן 1977: 11‏-13).

הסיטואציה הפיקארסקית מעלה לא־גיבור (ולפעמים גם אנטי־גיבור), השרוי במצוקה חברתית וכלכלית ונתון בתוך עולם ‘מבולבל’, הנראה גרוע מן העולם כהווייתו במציאות. לא־גיבור זה, המכונה ‘פּיקארוֹ’ (Sieber 1977), מיטלטל ממקום למקום במסע מתמיד, המלווה מפגשים ומפגעים. האירועים בדרך הופכים את הגיבור לקורבן ולפעמים – לזוכה מן ההפקר (Wicks 1974).

הריתמוס הפנימי של הפיקארו הוא מאמץ ‘סיזיפי’: הוא מתכוון לתכלית כלשהי, נדמה לו שהנה־הנה הוא מגיע – ותמיד קורה משהו המסכּל את הצלחתו. והכול חוזר חלילה ומתגלגל מחדש... להתחיל מחדש – זוהי הסיטואציה של הפיקארו. ריתמוס פנימי זה מעוצב כמערכת חוליות־של־אפיזודות ואילו האפיזודות אף הן ערוכות פחות־או־יותר על פי תבנית חוזרת, לאמור:

מפגש מקרי.

צירוף סכימאטי מסוים המצדיק מפגש זה.

סיבוך הנובע מן המפגש ומסכן את ביטחונו של הפיקארו, ואולי אף את חייו.

היחלצות (או להיפך) היקלעות־היכּלאות שלו.

‘הפיקארו’ עצמו מספר את סיפורו, לעתים בנוסח של וידוי בעל מגמה דידאקטית. נקודת־הראות של ה’אני’, המתפצלת בין ה’אני’־המספֵּר לבין ה’אני’־הדמות, בונה שני רבדים: רובד הסיפור ורובד ההתרחשות. בין שני הרבדים נמתח ‘הדיסטאנס הסיפורי’. תהליך־הסיפֵּר הוא מרכיב שורשי ביצירה. קיים יחס של אירוניה בין איכות המאורעות המסופרים לבין גישת המספֵּר אליהם, במקביל לפער האירוני בין הלא־סטאטוס הסוציאלי של הגיבור לבין אורח הסיפור הבוטח בעצמו.

הגיבור, ‘הפיקארו’ הוא דמות חסרת עקרונות, פראגמאטי בכל הליכותיו. איש גמיש – ובודד. עיקר תכליתו לשׂרוד בתוך התוהו הסובב אותו. הוא בדרך־כלל בלתי־יציב, פושט דמות ולובש דמות, מסוגל לשרת כמה אדונים ולמלא תפקידים שונים.42 גם העולם שאליו הוא נקלע אינו יציב ועל כן אין הוא יכול, בעצם, לנהוג אחרת.

היצירה הפיקארסקית אחוזה בשכבות סוציאליות נמוכות, בהוויה חברתית ירודה, בסולם ערכים רקוב ומתפורר. ‘הפיקארו’ נע־ונד ומהווה בעצם אישיות תלושה מן ההוויה החברתית, אשר ממנה ובה הוא שרוי בטלטול מתמיד. אין הוא דמות של גיבור־הרפתקן או רמאי ערמומי מצליח או קבצן המחזר על פתחי נדיבים. הוא עשוי להיות מיזוג של כל־אלה, באשר אין לו זהות חברתית. הוא בודד ומוקצה־מן־הציבור עוד לפני יציאתו לדרך, ואין הוא מצליח להתייצב. המצוקה והרעב הם מניעיו הקבועים.

דמות זו בונה ממנה ובה יחס ביקורתי כלפי המציאות מתוך חפץ־חיים עז ומלחמת קיום בלתי־פוסקת.

נוסח הסיפור הפיקארסקי הלך והתגבש ברומאן האירופי והשפעתו רבה עתה כאז. כדוגמה בולטת יכול לשמש ספרו של אֶלֶן־רֶנֶה לֶסאז’ (1668‏-1747) הרפתקאותיו של ז’יל בלאס, שהופיע בין השנים 1715‏1735- וזכה ל־250 מהדורות בצרפתית (לֶסאז’ 1998: 621).

הברנש הקטן אינו סיפור פיקארסקי בכל פרטי־פרטיו ודקדוקיו, אך אין ספק שספוגים בו העקרונות הכלליים של הגישה הפיקארסקית. ההוויה היצרית והאלימה השזורה בסיפור מתחילתו נבנית על שני היבטים של הגיבור־המספר: בשעת־מעשה ובימים של חרטה ותשובה. אך שני ההיבטים אינם עולים בקנה אחד. גישתו של המספֵּר המתוודה־ואינו־מסתיר היא חד־משמעית ודנה את ההוויה, שהיתה מנת־חלקו, לכף חובה. היבט מוסרי זה חורג מן הנוסח הפיקארסקי וסוטה ממנו.

הברנש הקטן מעלה לראשונה את התמודדות האמן עם נוסח הסיפור הפיקארסקי ומצביע על דרך מסוימת לעיכולה האמנותי של המסורת האירופית הרווחת. אברמוביץ נמשך אל אורח־ביטוי זה, המבטיח את ריבונות מעשה־הסיפור, אך אין הוא מוותר על גישתו העצמאית בעיצובו של סיפור־המעשה.

19.

חוקרי ספרות יידיש ומבקריה שומרים חסד־נעורים לסיפורו הראשון של מנדלי מוכר־ספרים, שהוא בעצם יצירת־הראשית של הספרות החדשה ביידיש. הם רואים חשיבות רבה במפנה שחל ביצירתו של ה’סבא’ מנוסח הסופר המשׂכּיל לנוסח הסופר המודרני ומעברית ליידיש. אלא שמבעד ל’מחמאה’ מזדקר הספק. ההערכה היא היסטורית בעיקרה ולאו דווקא אסתטית. זכות ראשונים היא זכות, כמובן. אך יצירותיו המאוחרות יותר של מנדלי העמידו את סיפורו הראשון בצל. אף על פי כן מן הראוי לציין את מקומו הבלתי־ניתן־לביטול של הברנש הקטן בכלל יצירתו של ש״י אברמוביץ: הפנייה לכתיבה ביידיש פתחה לפני הסופר מכמני לשון עשירים ביותר והעמידה לפניו אתגרים מסוג חדש. הסיפור הברנש הקטן, החל מנוסחו הראשון, הוא פרי של הכרעה אמנותית בעלת משמעות רבה בעיצוב יצירתו הדו־לשונית של ש״י אברמוביץ.

התרגום לעברית של הנוסח הראשון (האישון הקטן, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, 1984) לא זכה להדים רבים בביקורת, אף כי הפצתו הפתיעה למדי. תוך שנים אחדות כל המהדורה אזלה.

מן הראוי לציין את שתי התגובות הביקורתיות של מומחי־מנדלי החוקרים חנא שמרוק (1985) ושמואל ורסס (תשמ״ה), מורַי ורבותי.

את חנא שמרוק עניינה בעיקר דמותו של האדון גוטמן. הוא בחן את השערות זיהויו של גוטמן כבן־דמותו של הסופר גוטלובר, ואולי גם בן־דמותו של ש״י אברמוביץ עצמו. הוא הציג את גוטמן ואת מנדלי זה־לעומת־זה וציין, שהראשון נעלם מכתבי אברמוביץ ואילו השני – הפך למסַפּרוֹ העיקרי. עיקר ביקורתו כלפי מהדורת האישון הקטן היתה במוגבלות התרגום להריק לעברית את הדקוּת המתבקשת מן השיחה בגרמנית של המשכיל גוטמן וידידו יעקובזון (עמ’ 109, הערה שם). יתר על כן, הוא הרחיק לכת וטען, אמנם בזהירות, שהסופר לא תרגם את הספר לעברית (על שלושת נוסחיו) אולי גם מפני ״הקושי להעתיק לעברית את סממני הדיפרנציאציה הלשונית בין יידיש לגרמנית, שעליהם שמר אף בעיבודים המאוחרים של יצירה זאת בשפתה המקורית״ (שם).

זו כמובן השערה בלבד, כמוה כהנחה שיצחק־אברהם ״לא היה גיבור החשוב ביותר בעיני ש״י אברמוביץ״ ואילו ״גיבורו ה’אידיאלי’ של הסיפור הוא גוטמן״ (שם, עמ’ 150).

מן הראוי שנרשום לפנינו את ההשערות של חוקר־מנדלי הדגול ונבקש אחר אחיזות איתנות יותר בטקסטים.

ביקורתו של שמואל ורסס (תשכ״ה) היתה חריפה יותר. יש בה שורה של תיקונים חשובים, שמן הדין להתחשב בהם, אם ניתן יהיה להדפיס מהדורה מתוקנת של הנוסח הראשון.

אך הטענות כנגד התרגום נשענות על ביטחונו של החוקר הנאמן, שהוא היה עושה זאת באורח מושלם יותר. על כך ניתן להעיר: ״תרגום הוא לפעמים עניין של טעם, של מנגינה, של נעימה פנימית, שאחד שומע אותה כך וזולתו – אחרת. ביסודו של דבר נדמה לי, שלא חטאתי למצפוני בתרגום האישון הקטן, וקוראי העברית יכולים להתרשם רושם טוב למדי מן היצירה. אפשר שגדולי המתרגמים שלנו חטאו אף הם לא פחות ממני. וד״ל. אין אני מתנחם בזה, אבל נדמה לי, שההקפדה עלי יש בה קורטוב של אי־צדק.״ (קטע מתוך מכתבו של שלום לוריא לפרופ’ חנא שמרוק, מיום ה־1 בינואר 1986).

הברנש הקטן אינו רק דמות־של־רקע או מושג מופשט ביחסים בין בני־אדם. מדובר בטיפוס חברתי אוניברסאלי, הצץ ומתגלה בשולי כל חברה. בסיפור שלנו באה לידי ביטוי נטייתו של אברמוביץ לעצב את דמויותיו מתוך היבט כפול־פנים: הדמות כבשר־ודם לעצמה, ואותה הדמות כמתאפיינת להבליט טיפוס חברתי.

שילוב מוטיב האגדה, הפועלת כמיתוס ומעלה את השפעתם של כוחות אי־ראציונאליים ודמוניים על חיי האדם, מעמיק את השזירה הדראמטית בין הדמויות ומניעי מעשיהם.

הסיום הפתוח, המשלֵח את גולדה לבקש את בנה הפצוע בקרים ואת מנדלי מוכר־ספרים למצוא את מר גוטמן בצביעצ’יץ, מצביע על נטייתו האמנותית של ש״י אברמוביץ להירתע מסוף־פסוק ולבקש את המשך סיפורו ורזיו ממנו ובו.

העיון בברנש הקטן מראה בעליל כיצד המגמה הדידאקטית־פובליציסטית הקיימת מצטמקת בהדרגה ומתגמדת לעומת העיצוב האמנותי.

מכל מקום אין ‘יוצר הנוסח’ מנדלי מוכר־ספרים שלם בלעדי הברנש הקטן.

1. מבוא זה הוא נוסח מורחב ומעובד של מסת הפתיחה ‘סיפורו הראשון של מנדלי מוכר־ספרים’ למהדורת הנוסח הראשון של ספר זה (מנדלי מוכר־ספרים 1984: האישון הקטן, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, עמ’ 11-‏45).

2. הערות

שלום יעקב בן־חיים משה אַבְּרָמָוִיץ: לִמְדוּ הֵיטֵב, הוא סיפור אהבים, חלק ראשון, וארשה 1862. מהדורה מצולמת בצירוף מבואות והערות ביידיש מאת דן מירון, הוצאת ייווא, ניו יורק 1969.

3. הכותרת בלועזית: Toldot Hateba, Gemeinnützige Naturgeschichte nach Dr. Harald Othmar Lenz. Von S.J. Abramowitsch.

4. מנדלי מוכר־ספרים 1984. באיגרת מז’נבה לי״ח רבניצקי באודסה, מיום 19 בנובמבר/2 בדצמבר 1906 מזכיר ש״י אברמוביץ את סיפורו בשם האישון. ראה: שמרוק תשל״ו: 75, איגרת 23.

5. השבועון קול מבשׂר נספח כמוסף שבועי ביידיש להמליץ בעריכתו של אלכּסנדר צדרבוים. הגיליון הראשון הופיע ב־11 (23) באוקטובר 1862.

6. קול מבשׂר 1864: גל’ 45 (684‏686-); גל’ 46 (698‏702-); גל’ 47 (715‏-718); גל’ 48 (729‏733-); גל’ 49 (747‏750-); גל’ 50 (763‏765-); גל’ 51 (780‏781-); 1865: גל’ 1 (11‏-14); גל’ 2 (28‏-30); גל’ 3 (44‏-47); גל’ 4 (62‏-63); גל’ 6 (93‏-95). ועיין: קול מבשׂר, מבחר מן השנים 1863‏1869-, מהדורה מצולמת בהוצאת החוג לספרות יידיש באוניברסיטה העברית, ירושלים, תשכ״ד, עמ’ 37‏-52.

7. בקול מבשׂר, גל’ 11, 1865, נתפרסמה מודעה, וזו לשונה: ״אַזוי ווי דעם עולם איז זייער געפֿעלן די מעשׂה און פֿילע האָבן געווינטשט זיי זאָלן עס האָבן אין אַ באַזונדער ביכל, ניט צעטיילט אויף שטיקלעך אין קול מבשׂר, האָבן מיר אַ ביסל אָפּגעדרוקט באַזונדערע ביכלעך. אַ ביכל קאָסט 30 קאָפּיקעס.״ [ובעברית: מאחר שהקהל נהנה הנאה רבה מן הסיפור ורבים הביעו את רצונם לרכוש אותו לעצמם בספר מיוחד, ולא מפוצל קטעים־קטעים על דפי קול מבשׂר, הדפסנו מעט ספרים מיוחדים. ספר עולה 30 קופיקות.] ואמנם, קהל הקוראים קיבל את הסיפור בעניין ובסקרנות. אחד הקוראים מקישֶנֶב כתב לעורך של קול מבשׂר (גל’ 6, 1865) בין היתר: ״חלק מן המאמרים המתפרסמים בקול מבשׂר אמנם נכתבו לתכלית טובה מאוד, והשפעתם מצוינת. יש לציין לאחרונה את המאמר דאָס קליינע מענטשעלע, הכתוב באורח יוצא מן הכלל. אנחנו מאחלים למערכת הרבה כַּתבים כאלה – ואז נהיה משוכנעים, שכל אחד יודה בטוב תועלתו של העיתון. אנחנו מצפים בחוסר סבלנות להיוודע, מיהו הסופר של המאמר.״

8. וזו לשון השער: דאָס קליינע מענטשעלע, אָדער אַ לעבענסבעשרייַבונג פֿון יצחק־אַבֿרהם תקיף, מאת איש.

9. מהדורה ראשונה: קול מבשׂר 1884, גל’ 45-‏51; 1885, גל’ 1-‏4, 6 (פירוט לעיל הערה 5). מהדורה שנייה: אודסה 1885 (על־ידי קול מבשׂר); מהדורה שלישית: וילנה 1866 (בדפוס אברהם יצחק דוואָרזעץ); מהדורה רביעית: וילנה 1879 (בדפוס האלמנה והאחים ראָם); מהדורה חמישית: וילנה 1904 (הדפסה חדשה לפי אמהות־דפוס של מהדורת 1879); מהדורה ששית: אודסה 1907 (בכרך היחיד של ההוצאה הראשונה של כתבי מנדלי מוכר־ספרים, יחד עם פֿישקע דער קרומער, בדפוס ח״נ ביאליק וְש’ בורישקין; מהדורה שביעית: ניו יורק 1901-‏1910 (הוצאת ‘היברו פאבלישינג קאמפאני’); מהדורה שמינית: וארשה 1912 (בכרך הרביעי של ה’יובילאום־אויסגאַבע’). מהדורה תשיעית: ניו יורק 1946 (איקוף, כתבים מקובצים, כרך 1, יחד עם די טאַקסע). פרטים ראה: מנדלי מוכר־ספרים תשכ״ה, 41-‏42.

10. עורכי המהדורה הסובייטית של כתבי מנדלי מוכר־ספרים (א’ גורשטיין, מ’ וִינֶר, מ’ ליטוואַקוב וי’ נוסינוב) החליטו לפרסם את הנוסח הראשון של דאָס קליינע מענטשעלע כיצירה לעצמה בכרך הראשון (שלא הופיע), ואילו בכרך השלישי, המונח לפנינו, מובא – בעריכתו של מאיר וינֶר – נוסח וילנה 1879 – כאשר שינויים בולטים אחדים, שחלו ב־1907, מצוינים בהערות. ראה: מענדעלע מויכער־ספאָרים 1935: הערות בעמ’ 388.

11. יהושע־מרדכי ליפשיץ (1829-‏1878), מן המשכילים בבֶּרדיצֶ’ב, בקי במדעי הטבע ובלשונות, מן המתנגדים להתבוללות ברוסית. הוא היה נוהג להבליט את יחסו החיובי ליידיש. י״מ ליפשיץ סייע לש״י אברמוביץ בעבודתו על ספר תולדות הטבע. שניהם ניסו בשנות ה־50 לייסד עיתון ביידיש. בגיליון 9 של קול מבשׂר (1862, עמ’ 135-‏137) פרסם ליפשיץ מעין פואמה דראמטית בשם יודיל אונ יהודית – ‘דאָס מיינט מען דיא יודען מיט זייער יודיש לשון’. יתר על כן – י״מ ליפשיץ חיבר מילונים. ב־1862 יצא לאור בז’יטומיר הריסיש־יודישע ווערטערבוך [מילון רוסי־יידי]. פרטים עיין: צינברג 1971: 83-‏85; והערות בעמ’ 238-‏239; ווייַנרייַך 1973: כרך 1, 292-‏294.

12. ‘רשימות לתולדותי’, מנדלי מוכר־ספרים תשכ״ו: ה. ש״י אברמוביץ מעיר במקום אחר: ״זכרה אלוה לטובה להחכם צעדערבוים, אשר התעורר להוציא מ״ע קול מבשׂר בשפת יהודית המדוברת לזכות בו את המון בני עמנו, להרגילם במקרא חדשות ומועילות.״ עין משפט, ז’יטומיר, תרכ״ז/ 1868, עמ’ 25, בהערה. דעה זהה כמעט הביע יריבו של ש״י אברמוביץ, אברהם אורי קובנר, בינואר 1865. ראה: חקר דבר, כתבים, הוצאת מחברות לספרות, תש״ז, עמ’ 44.

13. יש עניין בעדותו של שלום־עליכם על מידה־של־מעצורים, שפעלו על הסופר – ספק מבחוץ, ספק מבפנים – שעה שניגש לכתוב את סיפורו הראשון ביידיש (שלום־עליכם 1928: 33-‏34).

14. פרטים נוספים ראה: זלמן רייזען 1932. בעניין השקפת המשכילים על יידיש ראה: מאַקס ווייַנרייַך 1973: 289 ואילך (סעיף 71); שמואל ווערסעס 1938: 505-‏536.

15. דימיטרי איבאנוביץ פּיסארֶב (1840-‏1868), מבקר ספרות בעל השקפות דמוקראטיות מהפכניות חרף מוצאו ממשפחת בעלי־אחוזות. על אף גילו הצעיר נתפרסם במאמרי הביקורת שלו והוא אף נאסר. ניקולאי גאברילוביץ צֶ’רנִישֶבסקי (1828-‏1889), הוגה־דעות, מבקר ומורה של הספרות הרוסית. אף הוא נודע בדעותיו הדמוקראטיות המהפכניות. הושפע מן הפילוסופיה הגרמנית (פויֶרבּאך), מן הכלכלה המדינית האנגלית (ריקאַרדוֹ) ומן הסוציאליזם האוטופי הצרפתי (פוּריֶה). צ’רנישבסקי המשיך את דרכם האידאית של המבקר הרוסי וִיסארְיוֹן בֶּלינסקי (1811-‏1848) והסופר המהפכן אלכסנדר הֶרְצֶן (1812-‏1870).

16. אל היבט זה מפנה ח״נ ביאליק במסתו ‘מנדלי ושלושת הכרכים’, דברי ספרות, דביר, תשכ״ה, עמ’ קנט-קסט. המסה המסומנת בתאריך ‘שבט תרע״ב’ פורסמה כהקדמה לכרך השלישי של כל כתבי מנדלי מוכר־ספרים, הוצאת ‘היובל’, אודסה, תרע״ב, עמ’ III-IX.

17. גישה עקרונית זו עוררה את ביקורתו של מאיר וינֶר, שטען לעומת מנדלי מוכר־ספרים, שהוא התעלם מן הבעיה החברתית הכללית, דהיינו: ניצול האיכרים. התעלמות זו מעידה, לדעת וינר, על צמצום־האופק הלאומי של הסופר, שמבטו לא חרג מן הסביבה היהודית. אין בספר אלא רמז בלבד לקשר הישיר בין מצוקת המוני היהודים והמשטר הפיאודלי־אבסולוטיסטי. בכך מתגלה היסוד הראציונאליסטי־סנטימנטלי בהשקפותיו החברתיות של ש״י אברמוביץ. (ווינער 1935: 16‏-17).

18. ידידו של הסופר י״ל בינשטוק כתב בסקירתו הביוגראפית על מנדלי מוכר־ספרים בין היתר: ״מי אינו מכיר בגוטמן את משוררנו הישיש גוטלובר?״ (בינשטוק 1918: 27).

19. השווה, למשל, נוסינאָוו 1928: ההערות בעמ’ 428.

20. דיון מפורט ומעניין בטיבה וטעמה של הדמות הבדיונית (מנדלי מוכר־ספרים), הנודד המחופשׂ, ימצא הקורא בספרו האנגלי של דן מירון: Miron 1973.

21. בשנות ה־60 המוקדמות עבר משבר על העיר בֶּרְדִיצֶ’ב. בעיר הזאת השתקע שלום־יעקב אברמוביץ לאחר נישואיו עם פֶּסְיָה לוין. העיר היתה מרכז מסחרי גדול באוקראינה. אברמוביץ הצעיר הוכיח רגישות רבה לצרות, שפקדו את זולתו. הוא יצא וראה, בָּחַן ובדק, והחליט ליזום הקמתה של חברה בעלת מגמה של צדקה־וסעד והכתיר אותה בשם ‘מַשְׂכִּיל־אֶל־דַּל’. ראה מכתב של ש״י אברמוביץ אל מערכת קול מבשׂר, מתאריך 16.1.1865, שפורסם בגיליון 4, 1865. וכן: נחמן מייזיל 1959: 81, מכתב מס’ 34. מכתב זה חסר ברשימת האיגרות של הביבליוגראפיה, שפרסם מפעל מנדלי בירושלים.

22. התיאור במקורו (מתוך מהדורת 1879): ״אין דרויסן איז געווען גאָר זומער, וואַרעם, לויטער. בהמות האָבן זיך געפֿיטערט אויף די פֿעלדער, פֿון וועלכע עס האָט געדיכט אַרויסגעשפּראָצט יונגע גרינע תּבֿואה. די ביימער האָבן אויף זיך געהאַט אַ געל־גרין העמדל, ערטערווייַז אַפֿילו מיאוס אָפּגעבליאַקעוועט, צעהאַקט, צעפֿאַלן מיט אויסגעטריפּלטע לעכער, נאָר דאָך האָבן זיי נישט געהאַט נאָך בדעה אויסצוטאָן זיך אין גאַנצן נאַקעט אויף צו שלאָפֿן זייער געוויינטלעכן האַרטן שלאָף דעם גאַנצן ווינטער. אין דער לופֿט זייַנען אומעטום געפֿלויגן לאַנגע ווייַסע פֿעדעם פּוֹיטינע (שפּינגעוועב), אַ סימן אויף גוטער שיינער פּאָגאָדע (וועטער), כאָטש דער לוח האָט געשריבן אויף כמאַרע, טריבע טעג, קאַלטע רעגנס און בלאָטע. ער האָט, זאָל ער מוחל זייַן, נישט געטראָפֿן, געזאָגט, ווי דער שטייגער איז, אַ גרויסן ליגן... נישט דאָס בין איך אויסן.״ (מהדורת מאיר וינר, 1935: 205. המלים בסוגריים הועתקו מתוך מהדורת 1907).

23. מאַקס ווייַנרייַך (1928: 337) ערך השוואה בין נוסחי הסיפור, ואפילו הציג בתרשים את מידת מלאותו ועשירותו של נוסח 1879 מבחינת פירוט תחנות המסה והעינויים של הנער.

24. ש״י אברמוביץ ממשיך במסורת הספרותית, המעניקה סימני־לוואי של משמעות לשמות הגיבורים (או אף המקומות השונים, ערים ונהרות). המלה ‘וואַרגער’ הוראתה ‘חונק’. האיש איסר וארגר – כשמו כן הוא. וכן: ‘שטיינהרץ’ הוראתו ‘לב אבן’, יעקובזון־בן־יעקב, כלומר בן־ישראל. אין להשתומם, ששמו של הסופר המשכיל – דמות הגיבור החיובי – הוא ‘גוטמן’, שהוראתו ‘איש טוב’.

25. וזו לשון התיאור במקורו: ״די האַלבע לבֿנה האָט געשייַנט און איז ווי אַ גילדן שיפֿעלע זיך געשוווּמען אין דעם גרויסן, בלויען ים פֿון דער לופֿט, וואָס איז געווען רויִק, שטיל, אָן שום ווינטעלע. דער הימל האָט מיט טויזנטער ליכטיקע שטערן אַראָפּגעקוקט ווי אַ פֿאַרליבטער חתן אויף דער געליבטער ערד, וואָס איז געווען אָנגעטאָן אין אַ גרין קלייד פֿון גראָז, פֿאַרפּוצט מיט אַלערליי שיינע בלומען, פֿון וועלכע עס האָבן געשמעקט זיסע, געשמאַקע ריחות ווי פֿון די טייַערסטע פּאַרפֿומעס. זשאַבעס האָבן לוסטיק געקוואָקעט אין די טייַכלעך, און ערגעץ פֿון אַ גאָרטן האָט זיך אָנגערופֿן אויף זייַן קול אַ סאָלאָוויי, איין בריה אויף דער וועלט. אַ כּפּרה אַלע חזנים!...״ (מענדעלע מויכער ספאָרים 1935: 312).

26. הנוסח המורחב של דאָס קליינע מענטשעלע לא תורגם לעברית עד מהדורה זו. מן הראוי להזכיר כאן קטע מתוך מכתבו של דֹב סדן לשלום לוריא מערב ראש־השנה תשמ״א. וזו לשונו: ״הַזְכָּרַת דאָס קליינע מענטשעלע הטילה בי רגש של עמעום – הבטחתי, לפני עשרים שנה, לתרגמו עברית בשביל הסֶריה של מוסד ביאליק, והדבר פורסם בקטלוגים שלה, אך מדאידחֵי אידחֵי. אחר־כך עברה האופציה ל’עם עובד’, שקיבל גם תמיכה גדולה לכך, אך אני לא נסתייע הדבר בידי עד עתה [- - -] אבל אפשר אתאושש ואתרגם לפי הבטחתי דאָס קליינע מענטשעלע למנדלי [- - -]״.

27. החל מנוסח 1879 ערוכים קטעי ה’על חטא’ בווידויו של יצחק־אברהם ‘התקיף’ לפי סדר הא״ב, כפי שנהוג במסורת תפילת הווידוי מימי־הביניים, בנוסח אשכנז ובנוסח ספרד, החל מימי הגאונים, בתקופה שבה נתגבש סדר ר’ עמרם גאון (בערך 850-‏880 לספירה בסורא). ראה: אֶלבּוֹגֶן 1972: 114. וכך מונה יצחק־אברהם את חטאיו בלשון המקור, ביידיש: ״על חטא שחטאתי באיש קטן, באַרענדע, באימוץ הלב; בער, בלענדעניש, גלאָסעס, גאַלגאַנסקע הינער, דאָנאָסן, הוקעס־פּוקעס, וויבאָרעס, חבֿרוֹת חאַפּ־לאַפּ, חאָטע־פּאָקרישקע, טאַקסע, יראת־שמיים, יידישע גזירות, כּנופייה, כָּל־וָלָךְ, לעקן, מאַניפֿאַרגעס, קהל־שטיבל, קוממיות־זאָגן, רכילות שטותים, שקרים, שווינדל, שלישים־געלט, שייגעץ, תּקיפֿות.״ (ראה: מהדורת מאיר ווינער 1935: 340-‏345). בנוסח האחרון (1907) שינה המחבר במקצת את את רשימת החטאים, לאמור: ״על חטא שחטאתי באיש קטן, באַרענדע, בַּל תּשחית, בהמה זו, גילוי הוראות, דיבור־פה, הוקעס־פּוקעס, וויבאָרעס, חבֿרוֹת, טאַקסע, יראת־שמיים, כּנופייה, כָּל־וְלָךְ, לשון־הרע, מאַניפֿאַרגעס, מסירות, נצחונות, סוף־שחור, סודי־סודות, עזות, פאַקטרעווען, צבֿיעות, ציגייַנעריש, שקרים, שתדלנות, שווינדל, תּנועות תּקיפֿות.״ ראה: מהדורת איקוף (1946): 125-‏130. בשתי הרשימות חסרים חטאים באות זי״ן; ברשימה המאוחרת חסרים גם חטאים באותיות קו״ף ורי״ש. מן הראוי לציין, שרשימת החטאים אינה משקפת כלל את המסופר בסיפור והדברים מסתברים מן הפירוט בווידוי בלבד.

28. שמואל ניגער מביא מתוך שיחה בעל־פה משפט, שמנדלי השמיע: ״במקום ליטול גרזן ביד ולנפץ ראשים – לזחול דווקא ולהסתתר ימים על ימים, כמו חזיר! אינני מסוגל אפילו לחשוב על זה.״ (ניגער 1970: 213). וכן ראה: מכתבו של מנדלי מוכר־ספרים לבן־עמי מיום 5.12.1905, רשומות, כרך ו’, תל־אביב, תר״ץ, עמ’ 513.

29. ראה: מנדלי מוכר־ספרים 1984: 104-‏105, פיסקה 145. וכן: מהדורת מאיר ווינער 1935: 331, הערה 1. יתר על כן: א״ר מלאכי מציין, שדמות המופת של ‘הברנש הקטן’ היה הגביר ‘התקיף’ מִבֶּרְדִיצֶ’ב יעקב־יוסף האלפֶּרן, שהיה ידוע בעשירותו המופלגת וביצר השתלטנות, וכן בהשפעתו על השלטונות. אפילו הגובֶרנאטור הרוסי חשש מפניו. האלפרן זה היה פטרונם של החסידים. המשכילים, לעומת זאת, סבלו מידו ייסורים והתפללו למפלתו. והוא אמנם פשט את הרגל ונאסר. ראה: א״ר מלאכי 1965: 102.

30. אפשר להעיד על מגמה זו את יצירתו ‘די טאַקסע’ (קופת־הבשׂר), שנכתבה אף היא בשנות ה־60 (יצאה לאור בז’יטומיר, 1869). זהו מחזה המבקש להוקיע את עסקני הציבור המושחתים. לא תורגם עדיין לעברית.

31. והרי ניסוח דברי מאיר וינֶר במקורם: ״מענדעלע גיט דאָ, אַזוי צו זאָגן, די נאַטור־געשיכטע פֿונעם פֿעאָדאַלישן גבֿיר און תּקיף.״ (ווינער 1935: 15; ווינער 1946: כרך 2, 104).

32. בספר הקבצנים, פרק כה, מעלה הסופר באמצעות סיפורו של פישקה על אודסה את דמות דיוקנו שלו כבדרך אגב. הלוא הוא ראש המלמדים ב’תלמוד־תורה’ שפישקה מכנה אותו בזלזול ‘האשכנזי, הפראנצויז’. וכן עיין: Miron 1973: 94-92.

33. מנדלי מוכר־ספרים כותב במכתבו לשלום־עליכם שפורסם בהקדמה לסיפור ‘סטֶמְפֶּנִיוּ’: ״[- - -] על יצירה, נכדי היקר, חייב סופר להזיע, לעבוד הוא צריך, ללטוש כל מלה. זכור את אשר אני אומר לך – ללטוש! ללטוש!״ כתבי שלום־עליכם, כרך יג, תרגום י.ד. ברקוביץ, תשכ״ב, תל־אביב, עמ’ יא’.

34. הכוונה היא למלים ביידיש, שמוצאן מן המרכיב הרוסי או הסלאבי. החוקר אהרן גורשטיין מציין: ״על רקע ספרותנו משנות ה־60 נראים ‘הסלאביזמים’ של מנדלי כסימן־היכר אופייני של ‘המסורת’ הספרותית בימים ההם, הן בלשון הספרות והן בלשון הדיבור, ובעיקר בדיאלקט הדרומי־הווֹליני (אצל אייזיק מאיר דיק, איש וילנה, מוצאים פחות ‘סלאביזמים’).״ (גורשטיין 1928: 182).

35. והרי דוגמאות אחדות:

נוסח 1879 נוסח 1907

אָסיען האַרבסט

אייַנגעגריזנעט אין בלאָטע אייַנגעזונקען אין בלאָטע

פּויטינע שפּינגעוועב

פּאָגאָדע וועטער

כמאַרנע טעג וואָלקנדיקע טעג

זיך דאָביוועט מיך מכין געווען

מוזשיק פּויער

מוטערשפּראַכע מאַמע־לשון

צונויפֿפֿירן פּליאָטקעס צונויפֿפֿירן אַ וואַנט מיט אַ וואַנט

ריקעס טייַכן

36. והרי דוגמה לניפוי מעין זה:

נוסח 1864 נוסח 1879

פּאָזשאַלאָי, אַז די בעל־הבית’טע אז די בעל־הבית’טע וועט קומען פֿונעם

וועט נאָר קומען פֿון דעם מאַרק, מאַרק, וועט זי דיך מסתּמא אויך

וועט זי דיך מסתּמא אויך אַ דערוואַרעמען און אויסטאַפּן דיר די

ביסל דערוואַרעמען מיט עטלעכע ביינדלעך.

סטיסאַקעס. (פיסקה 27) (מענדעלע מו״ס 1935: 238)

37. מאַקס ווייַנרייַך מעיר לניפוי המלים ‘כאָטש’ ו’בלאָטע’ (ווייַנרייַך 1928: 341-‏342): ״אפשר לשער, שהסבא הגזים בפוריזם שלו והגדיש את הסאה [- - -] המילה ‘כאָטש’ (אף כי) קיבלה מזה מאות בשנים זכות־אזרח בלשוננו. ומה רצה מנדלי מן ה’בלאָטע’ (בוץ)? ‘בלאָטע’ היא בוודאי יידיש!״

38. טענתו של מאיר וינֶר, שמנדלי העלה בנוסח 1907 את מה שנוהגים לכנות ‘ייהוד הטבע’ על־ידי תוספת הדימוי ״כמו עם לולב״ לתיאור הרוח המנענעת את העצים, מעוררת ספקות. בנוסח 1879 נאמר באותו תיאור, שבסימטה שׂררה דממה ״כמו בבית־הקברות״ (במקור – ‘בית־עולם’). דימוי זה הושמט בנוסח האחרון. ‘בית־עולם’ אינו יהודי פחות מן ה’לולב’. עניין ‘ייהוד הטבע’ בתיאורי מנדלי מוכר־ספרים הוא נושא נכבד לעצמו, וסיפור הברנש הקטן אינו מספק דווקא דוגמאות בולטות לעניין זה.

39. בין סופרי יידיש בשנות ה־60 מונה אהרן גורשטיין בין היתר את ישראל אַקְסֶנְפֶלד, יצחק יואל לינֶצקי ואייזיק מאיר דיק.

40. יצחק ערטער 1972: 93-‏152; הסיפור ‘גלגול נפש’ של יצחק ערטער זכה לשני עיבודים ביידיש: אייזיק מאיר דיק 1867: דער גלגול, וארשה; א.ב. גאָטלאָבער 1927 (1871): ‘דער גלגול – איין הומאָריסטישע ערציילונג’, א.ב. גאָטלאָבערס ייִדישע ווערק, וילנה, 158-‏242 (פורסם לראשונה בגיליון מס’ 1 של קול מבשׂר, 1871).

41. ריב״ל היה ממתנגדי יידיש בקרב המשכילים. חיבורו ביידיש הפֿקר־וועלט נתגלה בעיזבונו לאחר מותו (תר״ך/1860) ופורסם בקובץ די יודישע פאָלקסביבליאָטהעק בעריכתו של שלום־עליכם, 1888, בקייב. החלק הראשון עוסק בעולם הזה, ואילו החלק השני הוא עיבוד ותרגום של הסאטירה האנטי־חסידית של ריב״ל עמק רפאים (וינה 1832). מסופר בה באיש, שהופעל על־ידי ‘מאגנֶטִיזם’ (כנראה – היפנוזה) והוא מסַפֵּר על המתרחש בעולם־הבא. שם מתגלה לפניו עולם הפוך: עליונים למטה ותחתונים למעלה. עיקרו של החיבור הוא וידויו של הרבי הצדיק, המתייסר בעונשה של גיהנום על מעשי ההונאה והרמאות והפשעים שהוא ביצע בחייו, מוסווה כצדיק ומנצל את תמימותם של חסידיו פשוטי־העם. סיומו של הווידוי – צוואת הצדיק המעונה לבנו, כתובה ברוח ההשׂכלה.

42. דוגמה מאלפת ניתן למצוא בספר הקטן חיי לָסָרִיוֹ איש טוֹרְמֶס, פרי יצירתו של מחבר עלום־שם בספרד, שהופיע לראשונה ב־1554. מהדורה חדשה בעברית יצאה לאור ב־1997, בתרגומה מספרדית של טל ניצן־קרן, בתל־אביב. על חיי לסריו איש טורמס, הנחשב כראשון החיבורים הפיקארסקיים בספרד נכתבו דברי עיון רבים. למשל: Alexander Blackburn 1979: The Myth of the Picaro, The University of North Carolina Press, Chapel Hill, pp. 59-26.