הגזענות

מבוא למהדורה העברית מאת אלבר ממי

לעונג לי, אני מודה, וגם לנחמה, להציג את התרגום העברי לספרי. מובן שכל מה שקשור בישראל חשוב לי, אך היה לי חשוב עוד יותר שהספר המסוים הזה יגיע לידיו של הקורא הישראלי. היהודי, כמו השחור, סבל יותר מכול משנאת הזר, והגזענות היא אחד מגילוייה של שנאה זו. אינני נמנה עם אלה שחושבים שיד הגורל בדבר, מעין פטאליות מסתורית, קללה שמיימית צודקת, כפי שהעזו לומר כמה נוצרים, בגין מותו הלא מוצדק של ישו ומשום שהעִברים סירבו לקבל את בשורתו. או, על-פי כמה מרבנינו, בגין עונש שהטילה עלינו השכינה בעקבות כישלון כלשהו למלא את כל עשרת הדיברות. שני הפירושים מציגים דרך שבה אין מחפשים הסבר לאותו גורל אכזר, ואין עושים דבר כדי לשנותו. אחרים, ואני ביניהם, משוכנעים דווקא באפשרות ובהכרח למצוא הסבר שיהיה תנאי לפעולה.

אפשר להתווכח על הפירוש הטוב ביותר לגורל היהודי. קיימת למשל קורלציה ברורה ומוכחת בין השנאה החילונית שרוחשים נוצרים ומוסלמים רבים לשכניהם היהודים לבין השתזרותן הדמוגרפית הצפופה של הקהילות היהודיות ברקמה החברתית של בני הרוב, שעל אחדותה הם מאיימים כביכול. הדבר בולט יותר בתקופות של הגדרה לאומית. מכאן מגיע החשד ואפילו נידוי, מודגש פחות או יותר, כפי שראינו במדינות רבות שהשתחררו מן השלטון הקולוניאלי וחשבו כי עליהן להיפטר מכל אלה שנראו הטרוגניים להן, בעיקר מן היהודים. מבחינה פסיכולוגית שתי צורות המונותיאיזם האחרות, שמקורן ביהדות, אינן יכולות להכחיש את החוב שהן חבות ליהדות, אך גם אינן יכולות לחסל את עולו של החוב הקדמון הזה. קשר הדוק מדי, שכולל חוב שאי-אפשר להחזירו, לא זו בלבד שאינו מעורר הכרת תודה אלא שהוא מלווה תמיד בעוינות ובאלימות. כבר הראיתי זאת במקומות אחרים: תלות הדוקה מדי מביאה בעקבותיה טינה. אבות הכנסייה השקיעו מאמצים רבים על מנת לצמצם את המחלוקת בכך שהסבו את התביעה נגד היהודים.

יהא אשר יהא, העם היהודי הוא תמיד מיעוט ולפיכך חשוף מבחינה היסטורית וחברתית, כמו מרבית המיעוטים בעולם, ועל כן הוא קורבן נוח ביותר. (מכאן אגב נובעת אחת ההצדקות לציונות: הצורך של היהודים לחדול, לפחות במקום אחד, להיות מיעוט.)

אולי היום כבר החלו הדברים להשתנות במקצת. הצהרותיהם של כמה מדינאים ומנהיגים דתיים, ביניהם הצהרתו האחרונה של האפיפיור, על אף הערפול המסוים שבה, התעוררותו של המצפון הפוליטי של אומות העולם, כל אלה יכולים לגרום לנו להאמין, כי הגיהינום שהיה מנת חלקם של היהודים כמעט בכל מקום בעולם יגיע פעם לקצו. אולי אנו עומדים בפתחה של תקופה חדשה, הודות למונדיאליזציה שהולכת ומתגבשת סוף-סוף והודות לקיומה של מדינת ישראל. עם זאת אל לנו לחגוג עדיין. כבר בסופה של מלחמת העולם האחרונה טענו אנשים כי זוועות המלחמה הפכו את האנשים לאלרגים לגזענות; הפילוסופיות הגזעניות תגווענה לחלוטין. אך תקוותנו היתה פזיזה מדי; היום כבר יש אנשים שמעזים מחדש להיות גזענים, ושוב נראות כתובות על הקיר הקוראות לגירוש היהודים, שאזרחותם שוב עומדת בסימן שאלה, ושוב מכינים את הקרקע להשפלתם. עלינו לשוב למאבק ללא לאות ולא לחדול ממנו, אולי אף לעולם ועד.

 

ציינתי גם את הנחמה שאני חש בראותי את הספר מופיע בעברית. בפעם הראשונה מזה מאות שנים, הפכו היהודים, לאושרם, לרוב. והנה יש בקרבם מיעוטים אחרים שאיתם הם מקיימים קשרים סבוכים ביותר. בשל איזו זכות שלא נשמעה כמוה ישנו הם ממנהגם של כל בני הרוב כלפי כל בני המיעוטים? מדוע לא יתפתו היהודים, שהפכו להיות ישראלים, לנוכח אי-הבנות או לנוכח הקשיים האמיתיים שיוצר כל דו-קיום, למה שכיניתי הֶטֶרוֹפוביה, או פחד אלים מפני הזולת? ולעתים אף לגזענות, שהיא אחד מגילוייה המסוכנים והנפשעים ביותר של ההטרופוביה? התיאוריה הגזענית היא עלילה, אולם עלילה נוחה מאוד. מדוע שלא יתפתו היהודים, שהפכו להיות ישראלים, להשתמש בפרשנות המרגיעה הזאת ואפילו להתנהג על פיה? להרשות לעצמם להיות חשדנים ולהרחיק מה שנראה להם הטרוגני לגוף המשותף של אומתם הצעירה? אולי זו השעה לשאול את עצמנו ברצינות מה פירושה של "אומה יהודית"? כמו שאפשר לשאול מה פירושה של "אומה ערבית מוסלמית", או אומה נוצרית. מדוע יהיו היהודים המחוסנים היחידים מפני הפרברסיות של רוב האומות המתחדשות? משום שהם מופקדים על המוסר, ישיבו לנו בטוב-לב. אולם האתיקה מוצאת את גבולותיה בדרך-כלל במה שנחשב לציוויי ההישרדות. ואינני סבור שהישראלים יהיו בעניין זה יוצאים מן הכלל.

פעמים רבות מדי הוכחתי, על-פי דוגמאות רבות מדי, שדחייתו הכדאית של הזולת מלווה בהבניה מיתית של הקורבן, שנועדה לתת הכשר לתוקפנות. מפתיע יותר היה אלמלא השתמשה ישראל הצעירה במנגנון זה, והפעם לטובתה.

זכורים אולי הפולמוסים של שנות השישים שבהם הכריזו יריבי הציונות שהיא אינה אלא גלגול של הקולוניאליזם האירופי, במפגשו עם העולם השלישי. הואיל והייתי לפנים עסוק בתיאור תופעות הכיבוש המתנחל ופינוי המושבות יכולתי לטעון בתקופה ההיא, שמדינת ישראל איננה מתאימה להגדרות שהתקבלו בנוגע לקולוניאליזם. היא לא היתה שלוחתה של ארץ אחרת, שביקשה לחפש באדמות נחשלות רווחים מסוגים שונים: כלכליים, פוליטיים או סתם יוקרה; היא לא ניצלה באופן שיטתי את האוכלוסייה המקומית, להפך, היא שיבחה והיללה את עבודת הכפיים והטיפה לאזרחיה להיות פועלים וכו'. סיכמתי ואמרתי אז כי מדובר כאן, בדומה לתנועות רבות אחרות, בניסיון לשחזר אומה, וכמו בכל מקום אחר, יש לניסיון הזה תכונות מיוחדות משלו; היהודים אינם זהים לעמים אחרים גם אם הם חולקים עמם מספר רב של תכונות.

בכל זאת יהיה מזיק באותה מידה לעבור בשתיקה על הקשיים או אף על הטעויות שנעשו במהלך השחזור הלאומי הזה, גם אם הן לא מחמיאות לדימוי שהישראלים היו רוצים להעניק לעצמם. גם אם התיישבותם של החלוצים היהודים לא היתה, בכוונתה ובשיטותיה, מבצע של כיבוש מתנחל, היא יכלה להתפרש כצורה של שליטה על התושבים הוותיקים בארץ ואפילו כשליטה של קבוצה ישראלית אחת על קבוצה ישראלית אחרת.

האם לא זה מה שקרה, בדרגות שונות אך ניתנות להשוואה, ביחס לפלסטינים וליהודים הספרדים? הבדלי התרבות ורמת החיים, העימותים הבלתי נמנעים בתוך דו-קיום צעיר מדי, לא יכלו שלא לעורר רגשות של חשד ואי-אמון ונסיונות השתלטות. ועקב כך הופעלו המנגנונים הרגילים של מתן הכשר לשליטה באמצעות הפללה ופיחות ערכו של הזולת.

שמענו לא אחת את הבדיחות על חוסר התועלת שבמתן אמבטיות ליוצאי צפון אפריקה, כיוון שהם נוהגים לגדל שם תרנגולות! אפילו "נישואי תערובת" בין ספרדים לאשכנזים – ביטוי משונה בין יהודים – לא היו דבר מובן מאליו. צריך היה להתגבר על מכשולים רבים כדי שיהודי ספרד יזכו בשוויון זכויות, באותם יתרונות ובאותם תפקידים שאחיהם בני אשכנז זכו בהם. כמובן, המיתולוגיה המפצה נכנסה למשחק, והם הוכרזו בלתי כשירים לקבל את האחריות שהישרדותה של המדינה היתה תלויה בה. זמן רב לא התקבל על הדעת להפקיד את בטחון המדינה בידי יהודי ממוצא מרוקאי.

וכמובן, בשל הפער העמוק פי כמה, בידיו של גנרל מוסלמי! (בואו לא נתחזה למלאכים: גם בארצות ערב אין גנרל יהודי). הואיל ואני מבין פחות או יותר את שפתם של הפלסטינים, הצלחתי להפתיעם בשיחותיהם שעה שחשבו כי איש אינו שומע, ונדהמתי, למן הפעם הראשונה שביקרתי בישראל, לנוכח בורותם האופטימית המהממת של מארחי השונים. איך היו יכולים הפלסטינים שלא לסבול ממצבם החדש כמיעוט? איך היו משלימים עם מצבם אלמלא חל שינוי קיצוני בהתייחסותם ובגישתם של בני ארצם היהודים?

התבוננות מפוכחת יותר ביחסים האמיתיים ששוררים בין הפלסטינים לבין הישראלים היהודים היתה מאפשרת אולי להבין טוב יותר את הדרך שבה הראשונים סובלים את נוכחותם ואת התנהגותם של האחרונים; ואולי יאפשר הדבר לרשויות הישראליות לנקוט אמצעים מתאימים יותר כדי למנוע הפרות סדר בלתי נמנעות בעתיד.

איני רוצה להרחיב יתר על המידה את רעיונותי בהקדמה שצריכה להיות קצרה. אולם מצבה של האשה, כפי שמספרות לי חברותי הישראליות, צריך אף הוא להיות כלול בתמונה זו. לא אחזור כאן על הניתוחים המוצעים בספר עצמו. רציתי רק לומר מדוע שמחתי כל-כך לראות את הספר במהדורתו העברית.

לא זו בלבד שאיני סבור כי מצפון נקי יותר מהשלכותיה הפרברסיות של כל לאומיות הנולדת מחדש, יהווה מעצור נוסף בהכרזה על הקיום העצמאי, אני סבור כי מצפון נקי יביא תועלת רבה לבריאותה של האומה, ויגביר את יעילותה של הפעולה הפוליטית. וזאת מבלי להתחשב בשיקולים האתיים, היקרים לנו במיוחד. אי-אפשר להשתבח בהיותנו בין אלה שיסדו את המוסר ובאותה עת לשלוט על עם אחר. מסיבה זו הצטערתי תמיד שאף מו"ל ישראלי לא הסכים להוציא לאור אף אחד מחיבורי שנוגעים בשאלות אלה; ובמיוחד דיוקנו של נכבש והגזענות, אף על פי שהיה לי העונג לראות ספרים אחרים שלי מתורגמים לעברית. סירוב זה הוכיח לא שאין הבעיות קיימות אלא שכתבים כאלה נתפסים – בטעות! כמביכים מדי.

ועתה אני מנוחם ומאושר באמת, שספרי הגזענות יוצא סוף-סוף לאור בעברית, ומחכה בתקווה שגם דיוקנו של נכבש יראה אור בעברית. פירוש הדבר הוא, שהציבור הישראלי רואה עצמו ראוי סוף-סוף להתמודד עם הקשיים של קיומו הלאומי; קשיים, אני חוזר, שהם נחלתם של כל מבצעי ההחייאה הלאומית. איזו מדינה בעולם השלישי יכולה היתה להצהיר על נקיון כפיים ביחס למיעוטים שחיים בתוכה? איזו דמוקרטיה, ואפילו הוותיקות והמבוססות ביותר, כדוגמת צרפת או גרמניה, ידעה לפתור בקלות בעיות שנוצרו עקב הגירה? ראשית צריך לראות את הדברים לאשורם. על כן אני מברך את המו"ל החדש, אותו יותר מאשר אותי, על כי אזר אומץ לפרסם את ספרי בעברית.