הג’ינג’י עם המפתח

לאמיתו של דבר השאלה היתה צריכה להיות: מדוע כותבים הומורסקות? על-פי-רוב כותבים בגלל חוזה עבודה. היוצר ההיתולי מקבל משכורת הסתדרותית מאיזה אמצעי תקשורת, ולפיכך הוא מתחייב לספק מדי שבוע חומר מבדר ממדרגה ראשונה, עד שעה 9:30 ביום חמישי. הבעיה העיקרית של הספק: על מה לכתוב, במחילה?

הנושא הוא הבעיה, הנושא.

לאיש ההומור פנקס קטן בצבע בז', שבו הוא מקים, בעזרת עט כדורי, מצבת זיכרון לרעיונות המבריקים המזדמנים לו או למישהו אחר בסביבתו, באקראי. בהתקרב שעת הגשת חומר הבידור המעולה, מתחילים אפוא לפשפש בקדחתנות גוברת בפנקס הנושאים, ולא מוצאים בו דבר וחצי דבר. לכן קוראים לשעה זו בעיתונות שעת האפס. לא אחת קורה, שההומוריסטן נתקל בין דפי פנקסו בכתב-סתר עתיק-יומין, שאין הוא מסוגל לפענח בשום פנים ואופן. בבית-העלמין שלי לרעיונות, למשל, קבורות זה עידן-עידנים חידות עלומות דוגמת הבאה: "לידה פתאומית, תוקפה פג", או נוסחאות ציוריות יותר, לאמור: "ראש נבוב, כלבה גרורה. מזיע פנינים. רטיבות?" מסתורין אלה בוודאי נרשמו בידי באופן החפוז ביותר באיזו הצטלבות ברחוב. עכשיו לך תדע, למה ואיזו כלבה היתה גרורה בשחר נעורי באמצע הכביש? איזה מקצוע זה, למען השם!

לאחר כשלון הפנקסאות, רגיל אנוכי להתחיל בחיפושים אחרי חומר טרי ורענן. בראשי אינני מוצא שרעף אחד לרפואה. הראש ריק. שעת האפס. נוסף על כך, בארבעים השנים האחרונות יש לכותב שורות אלה נטייה כרונית להירדם כל אימת שנגזר עליו ליצור חומר מבדח כלשהו. זו מעין עייפות פסיכוסומטית-ספרותית, המתפשטת מן הראש למטה, עד שנרדמים גם קצוות הרגליים כליל. כבר שוחחתי על כך עם פסיכולוגים ידועי-שם:

"חושבני," שפכתי את ליבי למרגלותיהם, "חושבני, שאין בי כל רצון לכתוב דברים עליזים, ובסוף אני בכל זאת כותב אותם. האם אני חולה?"

הפסיכולוגים חשפו בפני, שבגיל רך סיפרה לי אמי בדיחה שלא הבנתי, ובתוקף הטראומה הזאת פיתחתי בתוכי התנגדות עזה לכל גילויי ההומור. יתרונה של בדיקה פסיכולוגית כזו, שאפשר לשכב אפרקדן על ספה נוחה מאוד, בשעה שמגוללים את כל האשמה על ראש האמהות מן הספה ולחוץ. לאמיתו של דבר אני אוהב לשכב גם בשעת חיפוש נושאים. קראתי פעם על גב איזה שקיק, שבמצב אופקי כזה מיטיב הדם לזרום למוח. זו התנוחה ההומוריסטית הקלאסית: אפרקדן. האדם שוכב כשרגליו קצת למעלה וראשו קצת למטה ומחכה שהרעיונות יזרמו לראשו עם הדם. על-פי-רוב נרדמים במצב כזה. בעצם גם זה פתרון. כיסא נדנדה, היינו הך: בִּמקום נושאים יורד על ההומוריסטן המתנדנד איזה טמטום מבורך הגובל בתחושה שלאחר המוות. נושא לכתבה אין. בשלב זה אני נוהג לקחת את בית-הקברות המצהיב של עיתוני השבוע ולדפדף בהם עד זוב דם. מה אני מוצא? שני-שליש ערפאת, ושליש אינפלציה.

באיזה כלבה גרורה מדובר בפנקסי, לכל הרוחות והשדים?

מכל מלאכת הניפוי העיתונאית הזאת, נותר בראשי רק דבר יציב אחד: המלה "אפרקדן". מי ממציא מונחים כאלה? נשמע כמו בית-חרושת לשטיחים. אני בודק את השטיחים בבית. אחר-כך פותח את החלון כדי שייכנס קצת אוויר מחניק. אני מחדד בדאגה מרובה את כל עפרונות ביתי, ולא עוד אלא מחליף פעמיים את הלהב במחדד, כדי להגיע לתוצאות שיא. בהזדמנות זו אני גם גוזז את ציפורני באיטיות מופגנת. מוצא קופסה קטנה בירכתי שולחני, סופר בה את מספר הנעצים. נמצאו 46 אחה"ס. אוכל גם ופלים. ומלפפון. מה רציתי לומר? כן, על מה לכתוב, למען השם?

אין מנוס מן המסקנה, שהשעה איננה מתאימה ביותר לעבודה יצרנית-היתולית פורייה. זה בעצם אסונו האמיתי של איש ההומור הקטן: בבוקר עוד המומים מן השינה, בצהריים אוכלים ונרדמים במקום, אחרי-הצהריים זה לא זמן לכתוב, ובערב האדם כבר עייף. בלילה ישנים.

אז מתי לכתוב הומורסקות, בבקשה?

התשובה היא שעת האפס המתקרבת בצעדי ענק מבולבל. הנייר הבוהק לפנינו מאשים אותנו בלובנו ללא רבב. מוכרחים להתרכז, מוכרחים. נסכם נא בקור-רוח, מה קרה בשבועות האחרונים. אכן, יש אינפלציה וגם "אגד" דורש משהו. ערפאת כבר אמרנו? אגב, "אגד" זה ראשי-תיבות של מה? העניין הוא בנפשנו, מצלצלים לאלתר למשרד התחבורה ושואלים את פי השוער בשיחה ארוכת-נגן. לאחר מכן סוגרים את החלון. על השמשה שוכב לו אפרקדן זבוב בגודל טבעי, ומשזר את רגליו. לו, לזבוב, אין דאגות כשלי, הוא אינו חייב לכתוב חומר מבדח מעולה עד 9:30. אולי היא בכלל זבובה? או אנדרוגינוס? אני בודק את המצב בדיסקרטיות מלמטה, מנסה להרוג אותה במטפחת שלופה. למן שעה תמימה זה הדבר הראשון המעורר בי עניין של ממש. חבל שכבר כתבתי על זבובים וזבובות תריסר יצירות מופת לפחות. בכלל, כבר כתבתי על הכול בשמונים השנים האחרונות. פתאום נזכר אנוכי, שלא השקיתי את המטפסים בעציצים. אני הולך לחדר האמבטיה, לוקח את הכוס לרחיצת שיניים ומשקה בה את הצמח. גם גננוּת, גוזז עלים מצהיבים, מיישר כפופים. אני מודד את חום המים החמים בדוד. מתעכב שעה קלה ליד גלגל שעון החשמל המסתובב. ואף-על-פי-כן נוע תנוע. מחשיך בחוץ. על מה לכתוב?

חבל שאינני מעשן, יכולתי עכשיו להפריז בעישון. בתור רעל, נשאר הקפה השחור. אני מבשל לעצמי כמות של נפילים ולוגם ממנה שני ספלים גדושים. הרעיונות אינם זורמים מן הקפה, אבל אני כשלעצמי נעשה עצבני מאוד. מוכרחים לפתוח בקבוק בירה כדי להירגע. מה אפשר לכתוב, משהו פוליטי? מצטיירת בראשי רק תמונה דומיננטית אחת: ערפאת שוכב אפרקדן והורג זבובים. זו התחלת הסוף, אני מניח. מן הבירה נעשיתי שוב רדום, על כן אני שופך לתוך גרוני כוסית סליבוביץ' יוגוסלבי מעורר חושים. אחר-כך לוקח גלולה נגד צרבת. וכוס קקאו, באין ברירה. אני משקה שוב את העציצים, הצמחים כבר מטפסים על הקירות. פותח את החלון. מסדר את העיתונים לפי תאריך, אחד על השני. שומע מוזיקה, באך, אריק לביא. מצלצל אל מישהי או מישהו, ושואל מה העניינים. אוכל צנון אפרקדן עם גבינת קממבר מאובנת. בהזדמנות זו אני מתמסר לבירור השאלה, כיצד מייצרים גבינות? אני מחפש את הנושא באנציקלופדיה יודאיקה ולא מוצא לו זכר. סקנדל. כהצלה אחרונה אני מדפדף בספרים הישנים שלי ומחפש נושאים. שותה קפה. בירה. מתגלח.

מפעילות זו אני מצפה להתרעננות רוחנית מרשימה. רופא פנימי אחד אמר לי פעם, שיש תחליפים פונקציונליים לשינה. לבישת חולצה לבנה ומגוהצת היטב, דרך משל, שווה שעה של שינה בריאה מבחינת ההרגשה הכללית. כוס תה נותנת שעתיים, גילוח בסכין משתווה ל-40 דקות. שעה של שינה שווה שינה של חצי שעה. על סף החידלון הסופי אני נכנס אל אשתי ושואל אותה בשפה רפה, אם אין לה במקרה איזה רעיון מצחיק. היא מייבשת את שערותיה אפרקדן, וקוראת שבועונים מצוירים לנשים:

"גם כן בעיה," היא ממלמלת, "יש המון נושאים..."

"מה?" אני זועק, "מה?"

"אני יודעת," מייבשת האשה, "האינפלציה".

בעצם, עם כל הכבוד לה, אני מוכרח לכתוב הומורסקות? איפה זה כתוב, שאני מוכרח לכתוב כל הזמן הומורסקות? כן, אני שוב נזכר, בחוזה שלי עם מעריב כתוב הדבר הזה 25 שנה. שעת האפס דופקת בדלת. אני לוקח את עצמי בידיים. נייר, עיפרון, צי של מחקים, הכול מוכן ומסודר לפני לקראת עבודה יצרנית בקנה-מידה רציני. ריכוז מקסימלי, מאומץ. מה לכתוב? מקץ רבע שעה אני נזכר, שצריך לצאת עם הכלבה. אני שֹם, תוך רגשות הקלה ניכרים, את האפסר על צווארה של מקס. הילדים צועקים, שלפני עשר דקות היתה הכלבה בחוץ. אין דבר, אני גורר את החיה המטומטמת החוצה כדי לעשות פיפי. כלומר, שהיא תעשה. יש המון זמן, אני אומר למקס, לא למהר. בינתיים אני מהרהר בצד המדרכה על מהותו של ההומור. לפי הלקסיקונים פירוש המלה הלטינית: רטיבות. ולי יש דווקא הומור יבש. יבש לגמרי. על מה לכתוב, לעזאזל? אני מחליט סופית להתקלח.

מתחת לסילוני המים הקרים גופי המוצק מתאושש פלאים. אני מוצף לפתע זרם אדיר של רעיונות מבריקים, אך לצערי הם כולם מרוכזים באופן פתאומי סביב דמותו הססגונית של הפלייבוי הבינלאומי גינטר זָקְס. קרוב לוודאי מפני שהוא איננו מתרחץ באמבטיה חשוכה, אלא בריביירה הצרפתית בחברת נשים שוחרות אפרקדן. אני שונא את גינטר שנאה תהומית. פַַּרַאזִִיט! אני משפשף את גבי במגבות מחוספסות באווירה סגפנית, ושותה כוסית סליבוביץ' לקינוח. עכשיו זה מוכרח לבוא....

"להזיע פנינים. כלבה גרורה. ראש נבוב" - מה זה יכול להיות?

לאמיתו של דבר, אני עייף עד מוות מן המקלחת. מזל שאני חייב לחכות עד לחדשות בטלוויזיה. אולי שם יימצא הנושא הגואל, ערפאת או משהו. בסוף ה"מבט" אני מתבונן, מתוך חוסר אונים, בהתחלת "קוז'אק", עד סוף השידור הבלשי המטופש. שותה קפה שחור. אני בודק אם הילדים ישנים, מעיר אותם, "להירדם חת-שתיים!" משמעת. אני אוכל בוטנים. מחייג 155 כדי לדעת את השעה המדויקת. אחת-עשרה וארבעים דקות, פיק. נותרו עוד כמה שעות בלבד עד שעת האפס.

לצאת עוד פעם עם הכלבה?

אני סוגר את החלון, לוגם קצת בירה, נאנח במלוא הריאות, וכמו צדף מעונה מתחיל להזיע פנינה של הומרסקה...

כך כותבים את הדברים העליזים שבספר זה. סליחה על האכזבה.