הדחף

תקרית על אגם ז'נבה

לחופי אגם ז'נבה, סמוך ליישוב השווייצרי הקטן וילְנֵב, בליל קיץ של שנת 1918, הבחין דייג אחד שחתר שם בסירתו בחפץ משונה בלב האגם. כשהתקרב זיהה כלי שיט עשוי קורות עץ מחוברות ברישול, וגבר עירום שניסה לחתור בו בתנועות מגושמות בעזרת קרש ששימש לו כמשוט. הדייג הנדהם עזר לאיש התשוש לעלות לסירתו, כיסה את מערומיו ברשתות כמיטב יכולתו, ואז ניסה לדבר עם האיש הרועד מקור שנדחק בביישנות אל קצה הסירה. אבל ההוא ענה בשפה מוזרה ששום מילה בה לא דמתה לשפתו. עד מהרה ויתר הדייג הטוב על המאמץ, מיהר לאסוף את הרשתות שהטיל וחתר בתנועות מהירות אל החוף.

ככל שהסתמנו באור השחר קווי המתאר של הגדה החלו להתבהר גם פניו של האיש העירום. חיוך ילדותי הפציע מתוך סבך הזקן שהקיף את פיו הרחב, יד אחת התרוממה והצביעה לשם, שוב ושוב גמגם מילה אחת, בשאלה וכמעט כבר בביטחון, מילה שנשמעה כמו "רוֹסִייָה" ונאמרה בנימה יותר ויותר מאושרת כשהחלה השִדרה להתחכך בקרקעית.סוף־סוף עלתה הסירה בחריקה אל החוף. קרובותיו של הדייג, שחיכו שם לשלל הרטוב, נפוצו בצעקות לכל עבר כאשר ראו את הגבר העירום ברשת הדייגים, כשם שנפוצו פעם בנות לווייתה של נאוסיקה.* בעקבות הידיעה המפתיעה התאספו שם בהדרגה גברים אחדים מהיישוב, ואליהם מיהר להצטרף פקיד המועצה העשוי ללא חת, מודע לכבודו ולהוט למלא את תפקידו. על סמך ניסיונו העשיר בימי המלחמה והנחיות אלו ואחרות שקיבל היה לו ברור מייד שמדובר בוודאות בעריק שהגיע בשחייה מהגדה הצרפתית של האגם, וכבר שינס מותניו לחקירה רשמית. אך ההכנות המרשימות איבדו חיש קל כל ערך והדרת כבוד, שכן האיש העירום (שכמה תושבים תרמו לו בינתיים מעיל ומכנסי עבודה) לא השיב לשאלות אלא בקריאה החוזרת ונשנית, שנאמרה בבהלה וחוסר ביטחון גוברים והולכים, "רוסייה? רוסייה?" מוקנט קמעה בשל כישלונו הורה הפקיד לזר במחוות שאינן משתמעות לשתי פנים לבוא אחריו, ומוקף בצהלותיהם של צעירי המקום, שהתעוררו בינתיים, הובל האיש הרטוב והיחף במעילו ובמכנסיים שנתלו עליו כשק אל בניין המועצה, ושם הוכנס למעצר. הוא לא התנגד, לא אמר מילה, אך עיניו הבהירות התקדרו מרוב אכזבה, וכתפיו הגבוהות השתוחחו כאילו ציפו למהלומה.

הידיעה על שלל הדיג האנושי פשטה בינתיים והגיעה עד למלון הסמוך, וכמה אדונים וגבירות, ששמחו על תקרית מענגת ביומם החדגוני, באו לצפות באיש הפרא. גבירה אחת נתנה לו תופין שממנו התעלם בחשד, כמו קוף, אחד האדונים צילם אותו, כולם פטפטו ודיברו בעליזות סביבו, עד שלבסוף פנה אל האיש המבוהל מנהלו של פונדק גדול שחי בנכר זמן רב ושלט בכמה שפות, ודיבר אליו בזו אחר זו בגרמנית, איטלקית, אנגלית ולבסוף ברוסית. ברגע ששמע את הצליל הראשון בשפתו הזדקף האיש המבוהל. חיוך רחב חצה את פניו החביבות מאוזן לאוזן, ופתאום סיפר בביטחון ובגילוי לב את כל סיפורו. הוא היה ארוך מאוד ומבולבל מאוד, והיו בו פרטים שגם המתרגם המזדמן לא הבין, אך ביסודו של דבר גורלו של האיש היה כדלקמן:

הוא נלחם ברוסיה, אחר כך הועמס באחד הימים יחד עם אלפי אחרים על רכבת והובל רחוק מאוד, אחר כך הועבר לספינות ובהן הפליג זמן רב עוד יותר במקומות שבהם היה חם עד כדי כך שהעצמות, כלשונו, נצלו והתרככו בגוף. בסופו של דבר נחתו שוב באיזה מקום והועמסו שוב על קרונות, ואז פתאום היו אמורים להסתער על איזו גבעה, שעליה לא ידע שום דבר מדויק מעבר לכך, כי מייד בהתחלה פגע בו כדור בברך. למאזינים, שהמתרגם תרגם להם כל שאלה ותשובה, היה ברור מייד שהפליט שייך לאותן חטיבות רוסיות בצרפת שנשלחו על פני חצי תבל, דרך סיביר וּולדיסטוק עד החזית הצרפתית, ולצד מידה של רחמים התעוררה אצל כולם הסקרנות לדעת כיצד עלה בידו להימלט בדרך המוזרה הזאת. בחיוך שחציו חביבות וחציו עורמה סיפר הרוסי ברצון שברגע שהחלים שאל את החובשים היכן נמצאת רוסיה, והם הצביעו לכיוון שעליו שמר פחות או יותר בעזרת השמש והכוכבים, וכך חמק בסתר, צעד בלילות, ובימים הסתתר מפני הסיורים בערמות שחת. עשרה ימים אכל פירות ופשט יד ללחם, עד שהגיע סוף־סוף לאגם הזה. כעת ההסברים שלו נעשו ברורים פחות – דומה היה שכיוון שמוצאו מסביבות ימת בָּאיקָל הוא היה סבור שבגדה מנגד, שקוויה המתנועעים התגלו לו באור בין הערביים, נמצאת בוודאי רוסיה. בכל אופן, הוא גנב שתי קורות עץ מאיזו בקתה, נשכב עליהן והשיט אותן בעזרת הקרש, וכך הפליג הרחק אל תוך האגם, שם מצא אותו הדייג. השאלה המבוהלת שבה חתם את סיפורו המבולבל, שמא יוכל להגיע אל ביתו כבר למחרת, עוררה ברגע שתורגמה צחוק קולני, אך זה התחלף עד מהרה ברחמים נרגשים, וכולם הושיטו כמה מטבעות או שטרות לאיש שהעיף סביבו מבטים אומללים וחסרי ביטחון.

בינתיים הגיע ממוֹנְטְרֵה קצין משטרה בכיר שזומן בטלפון, והלה רשם פרוטוקול של המקרה, במאמץ לא מבוטל. כי לא רק שהתגלה כי המתרגם המזדמן אינו מספק, אלא עד מהרה גם התבררה לבני המערב בורותו הבלתי נתפסת של האיש, שידיעותיו על עצמו בקושי חרגו משמו הפרטי, בוריס, ושהצליח למסור רק תיאורים מבולבלים ביותר של כפר הולדתו, על כך שהם צמיתים של האדון מֵצֵ'רְסְקי (הוא אמר צמיתים אף על פי שכבר לפני שנות דור שמו קץ לצורת השעבוד הזאת), ושהוא גר במרחק חמישים וֶרסְטאות מהאגם הגדול יחד עם אשתו ושלושת ילדיו. עכשיו החלה ההתייעצות על גורלו, שבמהלכה עמד שפוף בין המתנצחים ומבטו קהוי: אחדים סברו שצריך להעביר אותו לשגרירות הרוסית בברן, אחרים חששו שבעקבות צעד כזה ישלחו אותו בחזרה לצרפת. קצין המשטרה חידד את מורכבותה של הקושיה אם יש לטפל בו בתור עריק או בתור זר שאין לו תעודות. פקיד המועצה מיהר לפסול מראש את האפשרות שצריך לספק לנזקק הזר מזון ומחסה דווקא כאן. צרפתי נסער אחד צעק שלא צריך לעשות עניין גדול כל כך מהנמלט המסכן, הוא צריך לעבוד או להישלח חזרה. שתי נשים טענו בתוקף שהוא אינו אשם בביש מזלו, שלשלוח אנשים ממולדתם לארץ זרה זה פשע. וכבר איימה להתפתח מהנסיבות המקריות מחלוקת פוליטית, כאשר לפתע התערב אדון מבוגר מדנמרק והבהיר בתקיפות רבה שהוא ישלם על אחזקת האיש הזה במשך שבוע, עד שהרשויות יגיעו להסכמה עם השגרירות – פתרון לא צפוי, שהניח מייד את דעתם של הגורמים הרשמיים והפרטיים כאחד.

במהלך הדיון, שהתנהל בסערה גוברת והולכת, נישא בהדרגה מבטו המושפל של הפליט ודבק בשפתיו של מנהל הפונדק, היחיד בהמולה הזאת, כך ידע, שיוכל לומר לו באופן מובן מה יעלה בגורלו. היה נדמה שהוא חש במעורפל במהומה שעוררה נוכחותו, וכאשר שככה כעת המולת השיחה הרים נכחו בלי משים את שתי ידיו, כמתחנן, כשם שנוהגות נשים מול איקונין. המחווה המרגשת נגעה בלב כל הנוכחים באופן שאין לעמוד בפניו. מנהל הפונדק ניגש אליו בלבביות והרגיע אותו: הוא אינו צריך לחשוש, הוא יוכל להישאר כאן בשקט, בפונדק ידאגו לו בתקופה הקרובה. הרוסי ביקש לנשק את ידיו, אך הלה נרתע ונחפז למשוך אותן ממנו. אחר כך עוד הראה לו את הבית הסמוך, בית מרזח כפרי קטן שבו ימצא מיטה ומזון, אמר לו שוב כמה מילות הרגעה לבביות ואז התרחק במעלה הרחוב בדרכו למלון שלו, מנופף לו שוב בידו בידידותיות.

הפליט בהה בו, קפוא על מקומו, וככל שהתרחק האדם היחיד שהבין את שפתו התקדרו שוב פניו. במבטים מכמירי לב עקב אחר האיש הנעלם בדרכו למלון שבמעלה הרחוב, ולא השית ליבו אל האחרים שם, שהתנהגותו המוזרה הדהימה והצחיקה אותם. כאשר נגע בו אחד מהם בחמלה והנחה אותו אל בית המרזח קרסו כביכול כתפיו הכבדות, ובראש מורכן דפק בדלת. פתחו בשבילו את המסבאה. הוא התיישב בכבדות לשולחן, שעליו העמידה המלצרית כוס יי"ש בבחינת קבלת פנים, והמשיך לשבת שם בלא זיע כל שעות הבוקר במבט מעורפל. ילדי הכפר הציצו בלי הרף מבעד לחלון, צחקו וקראו אליו – הוא לא זקף את ראשו. הנכנסים הביטו בו בסקרנות, הוא המשיך לשבת בגב שחוח, נבוך ונכלם, ומבטו מרותק לשולחן. בשעת ארוחת הצהריים, כאשר הדהד בחדר צחוקו של המון אדם, ומאות מילים שלא הבין הסתחררו סביבו, ואילו הוא ישב בתוך כל ההמולה חירש ואילם ומודע להחריד לזרותו, רעדו ידיו עד כדי כך שבקושי הצליח לקרב לפיו את כף המרק. פתאום זלגה במורד לחיו דמעה גדולה ונפלה בכבדות על השולחן. הוא הביט סביבו במבוכה. האחרים הבחינו בדמעה והשתתקו פתאום. והוא התבייש: עוד ועוד השתוחח ראשו הכבד, הפרוע, אל שולחן העץ השחור.

כך המשיך לשבת עד לפנות ערב. אנשים באו והלכו, הוא לא הבחין בהם והם כבר לא הבחינו בו: ככתם צל ישב בצל התנור, וידיו שעונות בכבדות על השולחן. כולם שכחו אותו, ואיש לא הבחין בו כשקם פתאום בדמדומי השקיעה ועלה בדרך לפונדק, קהוי חושים כחיה. שעה ואף שעתיים עמד לפני הדלת, אוחז בהכנעה בכומתה שלו, בלי להביט באיש. סוף־סוף הבחין אחד השליחים בדמות המוזרה, קהה ומאובנת כגדם עץ ששלח את שורשיו באדמה מול חזיתו המוארת של המלון, והוא קרא למנהל. כאשר שמע האיש ברכה בשפתו שוב אורו מעט פניו הקודרות.

"מה אתה רוצה, בוריס?" שאל המנהל בחביבות.

"יסלח לי כבודו," גמגם הפליט, "רציתי רק לדעת... אם מותר לי ללכת הביתה."

"בוודאי, בוריס, מותר לך ללכת הביתה," השיב האיש בחיוך.

"כבר מחר?"

עכשיו הרצין גם האחר. החיוך נעלם מפניו למשמע התחינה שבמילים. "לא, בוריס... עוד לא עכשיו. כשתיגמר המלחמה."