הדייר מהקומה השנייה

דלת המשאית הסמוכה למדרכה נפתחת בעליצות ומתוכה קופצת בחורה מתולתלת וחייכנית. בתנועה של אתלטית שסיימה נחיתה וירטואוזית, היא משתהה רגע כדי לוודא ששתי רגליה אחוזות היטב בקרקע ומסיטה מבטה לצדדים, כבוחנת. בתוך כך היא מבחינה בי, ישוב בפתח הבניין על מעקה הכניסה. היא נעצרת לרגע אחד של תהייה, ומיד פושט בפניה חיוך רחב ועליז. ההפסקה המדומה נקטעת עם הישמע קולה של אישה נוספת, מבוגרת יותר, עליזה פחות, שפוקדת על הבחורה לעזור לה לרדת מתא המשאית.

לבחורה קוראים אֶמה. את זה אדע בעוד כמה שעות, כאשר תנקוש על דלתי שבקומה השנייה, ובאותה עליזות תיידע אותי על כך שהיא ואִמה, כפי שכבר ראיתי, עברו להתגורר בקומה הרביעית, הדירה עדיין ריקה ולא מאובזרת מספיק, ואת הדוד החשמלי יבואו לתקן רק מחר בבוקר, ולכן, אם לא אכפת לי, היא תשמח להשתמש בשירותי המקלחת שלי, שכן היא, שמגיעה מאזור הכפר וכל חייה חיה מחוץ לעיר, עדיין אינה מסוגלת לסבול את תחושת הפיח הדבק בשערה, ובוודאי שלא תוכל להישאר כך עד שיואיל החשמלאי בטובו להגיע למחרת, מה עוד שעד לא מזמן בילתה כמה שעות בתא הנהג של משאית ישנה, ואם כי הנסיעה כשלעצמה היתה נחמדה למדי והיא נהנתה מאוד מן המראות הנשקפים ממרום מושבה המוגבה (היא מסוגלת להביט במשך שעות ללא לאוּת בנופים חולפים, כך מיהרה להוסיף), התא היה מאובק ורווי ריחות לא נעימים, עניין לא מפתיע במיוחד לאור צורתו הכללית של הנהג, שאמנם היה חביב מאוד ואף איפשר לשתיהן לנסוע איתו את הדרך (אִמה התעקשה לחסוך את דמי הנסיעה והיא לא התנגדה, למרות שהיתה מעדיפה להגיע לכאן ברכבת כי מעולם לא עשתה זאת בעבר, ולמרות שזאת היתה לה הנסיעה הראשונה גם במשאית, עדיין היתה מעדיפה את הרכבת, שהזכירה לה סרטים ישנים בשחור-לבן שהיתה צופה בהם כשהיתה ילדה ואביה עוד היה בחיים), אך עדיין, מראהו החיצוני, הטיפוסי, הבְהיר שאבק וריחות לא נעימים לא מרתיעים אותו במיוחד, וכפי הנראה הוא מבלה שעות כה מרובות בתא הנהג הזה בנסיעותיו ברחבי המדינה, עד כי אינו מסוגל להבחין בהם כלל והם הפכו כבר לחלק מחייו, כמו ההגה ולוח המחוונים והטייפ המקולקל, ולמראה הנהונִי האילם והנבוך היא אוחזת מיד בתיק צד שהיה מונח על הרצפה לידה, ובצעד בטוח פוסעת אל תוך דירתי, כאילו היתה כאן רבבות פעמים והדרך אל חדר המקלחת שלי מוכרת לה זה ימים רבים.

קול זרימת המים מפיח בי שמחה מוזרה. לזמן-מה כאילו הפכתי להיות זר בביתי שלי, ואני בוחר לשטוף כמה כלים שנותרו מארוחת הצהריים, ובלבד שאתעסק במשהו, מה גם שקולות הכלים הנשטפים מְסירים ממני את המבוכה התלויה בצלילים המופקים כעת מחדר המקלחת, שבאופן טבעי ובלתי נשלט מעירים את החוקר הרדום שבי, וזה, שבדרך כלל עוסק דווקא בחקר מילים, אוסף כעת את הצלילים הנשלחים אליו כמוצא שלל יקר, ומתחיל למיינם ולחפש בהם צלילים נוספים, ובין צלחת לכוס נשמעת לפתע קריאתה של אֶמה, ואני ממהר אל חדר המקלחת תוך שאני מייבש את ידַי במגבת המטבח, על מנת לשמוע את קולה מעבר לדלת המבשר לי שהבחינה עכשיו ששכחה להביא איתה מגבת, ואני ממהר לספק את המבוקש, רק כדי לצפות בזרועה הרטובה והעיוורת נשלחת מבעד לחרך הדלת הפתוחה מעט, אוחזת במגבת וממהרת לסגת פנימה.

"תודה," היא קוראת מבפנים, ואני שומע אותה צוחקת.

אני מתקדם במעלה שביל הגישה המוליך אל כניסת הבניין, ושוב עולה בי התקווה המתחדשת שלא איאלץ להיתקל באף אחד משכנַי. חדר המדרגות מוליך אותי במעלה ארבע קומות הבניין על שמונת דייריו, מספר לא גדול כשלעצמו, אולם בהתחשב בגילם הממוצע של מרבית השכנים ובאורח חייהם, קיימת סבירות גבוהה למדי שדווקא במהלך הדקות המעטות הדרושות לי עד לטריקת הדלת יימצא אחד מהם לפחות בדרכו החוצה או בחזרה או שבמקרה יבחר להתמהמה מול תיבת הדואר שלו על מנת לבחון את מכתביו ולמיינם דווקא שם.

הפעם אני מבחין בדייר הגג כשהוא רכון, כדרכו, מעל מעקה מרפסת דירתו שבקומה הרביעית, סיגריה בוערת בידו, והוא בוחן את הנוף שלמרגלותיו במבט שחציו נינוח וחציו חסר עניין, מבע הנובע, כך נראה לי תמיד, לא מאדישות מובנית של אדם החסר את יכולת ההתפעמות (תיאור זה הופנה דווקא כלפַּי כמה פעמים בעבר, על ידי נשים בעיקר, ולמרות שנאמר בניסיון לפגוע ברגשותי, מה שבהכרח העמיד את המעשה כולו במין סתירה פנימית משעשעת, או מתוך כוונה להביאני לידי תגובה רגשית — סתירה משעשעת נוספת — למרות זאת ובאופן שהתקשיתי לתת לו הסבר, חשתי באותן הפעמים מוחמא דווקא, עניין שהחריף את המעמד ובישר, לא פעם, את בואה של פרידה נוספת), אלא דווקא של אדם שחווה רבות בחייו והתפעם לא אחת, עד כי מובטח לו שהרחוב השקט שתחתיו, אין ביכולתו לספק ריגושים ברמה שעשויה להצדיק ערנות או ציפייה לקראתם, ובהכרה שכך הוא המצב, הוא דואה לאיטו אל תוך התבוננות גרידא. על הנהונִי לעברו הוא עונה בהנהון חצי מחויך משלו, ואני כבר מצוי בחדר המדרגות החשוך כשקולו קורא לי חזרה אל רחבת הכניסה, ושם, כשראשי מוסט מעלה והוא רוכן מעל למעקה, הוא מיידע אותי שבעוד כשבועיים הוא עורך מסיבת חברים קטנה בביתו, שהוא מתנצל מראש על אי-הנוחות שעלולה להיגרם בשל כך והוא ישמח אם אגיע, סך הכול מדובר עבורי במאמץ הכרוך בטיפוס שתי קומות, ותמורתו הוא מבטיח לי אירוע מפנק מאין כמותו, שבמסגרתו אבלה איתו ועם חבריו, קבוצת אנשים שמחה ואיכותית שכדאי לעשות מאמץ כדי להכיר, ויש בכך יתרון נוסף, והוא קורץ אלי מלמעלה, כי אז תפריע המסיבה לשישה שכנים במקום לשבעה, כך שבעצם בזה שאגיע ואבלה גם אקל, באותה העת, על מצפונו, ואני, פחות מרצון לחגוג ויותר מתוך מבוכה, עונה לו שאם כך בוודאי שאיני יכול לסרב ואשמח להגיע, ומתחיל מיד לחוש, באופן צפוי, חרטה, כי איני מעוניין להגיע למסיבה הזאת, על שלל יתרונותיה, וכבר יודע שעוד מעט אתחיל לייסר את עצמי על כך שלעולם איני מסוגל לבחור בחוסר הנוחות הכרוך בסירוב ותחת זאת מעדיף תמיד לבחור בחוסר הנוחות שבהיענות לדבר שאיני חפץ בו, תכונה בלתי נסבלת שמערימה אינספור קשיים בחיי ועם זאת איני מסוגל לשנותה. צלצול טלפון מרוחק מביא את דייר הגג לסיים איתי את השיחה במהירות, ואני מוצא את עצמי שוב בחדר המדרגות, ובשעת הטיפוס אל דירתי כבר מצייר במוחי את חוסר הנוחות הנוסף שהעמסתי על עצמי ברוב חולשתי, בשעה שאיאלץ לתרץ בפניו את הסיבה שלא הופעתי למסיבתו השמחה, ואת הסיבוך הכרוך בכך שאני גר שתי קומות בלבד מתחתיו, עובדה שמקטינה באופן משמעותי את רשימת הסיבות ההגיוניות המצדיקות מצב שכזה, ואיך שוב איאלץ לבחור בין אי-נוחות אחת לאחרת ואיך, על אף השטחיות המדומה שבדבר, מסכמת הפגישה הזאת, באופן תמציתי, אך עמוק ואמיתי, את חיי.

היום הופיע בפתח דירתי יו"ר הוועד והודיעני חגיגית שעלי להשתתף, כמו כל שאר דיירי הבניין, בתשלום עבור תיקון שביצע בשתי המדרגות הראשונות שבגרם המדרגות של הבניין, אשר מזה זמן היו סדוקות ואיימו להישבר, דבר שהיה עלול לסכן את שלום המטפסים ואורחיהם, ותוך שהוא מזכיר תוכנית טלוויזיה שהוקרנה בשבוע שעבר ועסקה בנושא תאונות עבודה עקב רשלנות והזנחה, או, כפי שמיהר להגדיר זאת בעצמו, עצלנות פושעת, הוסיף כי החליט לקחת את העניין לידיו ולתקן את המפגע, כי התיקון עולה כך וכך וכי הוא מעוניין, בנוסף, לנצל הזדמנות זו על מנת להזמין אותי לאספת הדיירים השנתית שמטרתה בחירתו של ועד הבניין, שיטפל מכאן ואילך בתחזוקת המבנה וידאג לרווחת דייריו, כי הבניין הזה, אני אולי אתפלא לשמוע, הוא כבר בן למעלה מחמישים שנה ואינו נעשה צעיר יותר עם השנים ובהכרח יתגלו בו בהמשך ליקויים נוספים שידרשו טיפול, ולכן לקח על עצמו והכין רשימת נושאים לדיון, ומיד שלף דף נייר, תחב אותו לידי והשתתק. מאוחר יותר, לאחר שילך, כשאוכל להרהר במאורע, אגיע במהירות למסקנה שיו"ר הוועד פעל בערמומיות האופיינית לו. כי תיקון שביצע בבניין, לא כל שכן כזה הדורש תשלום מן הדיירים, מן הראוי היה להביאו לידיעתם לפני הביצוע ולא בדיעבד, וכי כל נושא אספת הדיירים ובחירת ועד לבניין אינו אלא דרך חדשה למלא בה את זמנו הפנוי ובתוך כך ליצור לעצמו הכנסה כספית משכניו, אך באותה שעה עשיתי את עצמי מעיין בכובד ראש בתוכן הדף, אשר כלל כמה ליקויים שכלל לא הייתי מודע לקיומם, מדורגים על פי סדר החומרה והסכנה שהם טומנים לציבור הדיירים, ותוך שאני מהנהן פלטתי כמה מילים מעורפלות על חשיבות נושא שימור הבניין וביקשתי ממנו להמתין שעה שאני מביא את חלקי בתשלום התיקון שביצע. "בוודאי, בוודאי," אמר בחיוך, ובעודי הולך לחדרי יכולתי לשמוע אותו, מפתח הדירה, ממשיך ואומר כי אולי הגיע כבר הזמן שאעשה משהו גם עם דלת הכניסה שלי, שמלבד זה שאינה חדשה וכבר החלה להתקלף בדופנותיה, היא כוללת נעילה מן הדור הישן ואינה מגינה באמת מפני פורצים מיומנים שבימינו כבר יודעים לפרוץ דלתות מן הסוג הזה, וכדי לא להסתפק במילים לבדן, הוא טרק את הדלת ואני יכולתי לשמוע אותו פועל בקדחתנות מעברה השני על הוכחת הטענה שהעלה, תוך שהוא קורא אלי שלא אפתח אותה כי הנה, מיד הוא יראה לי כיצד היא נפתחת מעצמה, ואכן, לאחר כמה דקות של דפיקות ורחשושים נענתה הדלת ובאנחה חרישית נפתחה על צירה תוך שהיא חושפת בפני את פניו מדושנות העונג של היו"ר ואת מבטו הבטוח והידעני, שיכור הניצחון, שמיד הוחלף בארשת רצינות כשהחל לפרט בפני את מסקנות ביקורו זה ואת הסכנות החדשות שצצו בחיי, אם כי טוב שגילינו זאת מבעוד מועד, והוא, כמובן, יותר מישמח לעזור לי להביא את הליקוי על תיקונו.

"תחשוב על זה," הוא אמר, לקח את הכסף, נפנה והלך.

אספת הדיירים נערכה בדירתו של יו"ר הוועד בקומה הראשונה, אליה עבר מדירתו שבקומה השלישית לאחר עסקת חליפין תמוהה במקצת, שבמסגרתה הסכימה אלמנה חביבה המתגוררת בבניין עם בנה המתבגר להחליף את דירתה בדירתו, "ורק שיפסיק כבר למרר את חיי", כך אמרה כל אימת שנשאלה בנושא. יו"ר הוועד, מצדו, מיהר לכנות את העניין "עסקה מצוינת עבור כל הצדדים". לדידו, זכתה האלמנה ביתרון הגובה בעוד הוא נזקק לדירה נמוכה ככל האפשר בשל כאבי הרגליים שתקפו אותו בשעת הטיפוס במדרגות, תופעה שאיננה בלתי רגילה לאדם בגילו, כך לדבריו, אשר חצה זה לא כבר את שנתו השישים ושתיים, וכבר אינו צעיר כשהיה. העִסקה עצמה סימנה את סופה של תקופת מאמצים כבירה, שבמהלכה היה פוקד את דירת האלמנה לישיבות שכנוע ארוכות ומייגעות, פורש בפניה מסמכים רפואיים שאישרו את בעיית השיגרון שסבל ממנה, מקריא המלצות רופאים בעלי שם המוכיחות מעל לכל ספק סביר כי מעבר כזה עשוי לשפר בצורה מהפכנית את איכות חייו ואף להאריכם, או לפחות את משך הליכתו על שתי רגליו, בשל הפחתת המאמץ הכרוך בטיפוס שתי קומות נוספות, הכוללות לא פחות משבעים ושלוש מדרגות, כך ספר יו"ר הוועד בעצמו, ולכך התווספו כתבות שגזר עבור האלמנה השכם והערב ממדורי הנדל"ן בעיתון האזורי, שהראו בבירור כי ערכה של דירה עולה ככל שהיא גבוהה יותר, ומכאן שהיא אף עשויה להרוויח מכל העניין רווח כספי לא מבוטל שהוא אינו מעוניין לדרוש, לפחות לא עכשיו, שכן התגמול היחיד העומד לנגד עיניו הוא השיפור שהדבר יעניק לבריאותו הגופנית ותו לא. יו"ר הוועד, כמובן, לא טרח מעולם להתעכב על נקודה זניחה נוספת, והיא שדירות הקומה הראשונה, והן בלבד, כוללות גם מרפסת צדית רחבה וכי דירתה של האלמנה היתה גדולה, כתוצאה מכך, משלו, עובדה שפיצתה לחלוטין על פער שתי הקומות, ומרגע שעלה בדעתו רעיון ההחלפה לא הרפה מן העניין עד שהשיג את מטרתו. כזה הוא יו"ר הוועד, כנראה, וכזה היה גם באספת הדיירים שהגעתי אליה באיחור קל, מדשדש את דרכי אל תוך חדר המגורים המרווח והצנוע, ששכנַי לבניין כבר היו ישובים בו, תוך שהם מביטים ביו"ר, אשר עמד במרכז החדר וכפי הנראה היה עסוק בדיון ער עם דייר הגג על הדרכים הנאותות להעברת מסרים בין השכנים, לאחר שהודעות שהלה הדביק בכל קומות הבניין באשר למסיבתו הקרבה והולכת התגלו כעקשניות מאוד להסרה והותירו במקומן כתמי דבק חומים, שאם כי נבלעו כמעט לגמרי באפלה הכללית של חדר המדרגות, היו, כנראה, מכוערים מספיק ומדירי שינה ברמה כזאת שאילצה את היו"ר לגרדם אחד-אחד באמצעות טרפנטין שרכש בכספו הפרטי, "אם כי זה כלל לא העניין", אלא שימורו של הבניין שכולנו גרים בו, ולזה יגיע מיד לכשתיפתח האספה, ובמבט שאינו מנסה להסתיר את האכזבה שחש עקב איחורי סימן בידו שאתיישב, תוך שהוא מתעלם מכך שלא נותר בחדר מקום פנוי, ואני, במבוכה האופיינית למאחרים נזופים, התחלתי לסקור את החדר במטרה למצוא בו פינה חבויה שאוכל להיעלם בה, ובתוך כך נפלו עיני על אֶמה. היא היתה ישובה על ספה חומה ליד אִמה, ובחיוך רחב שהעיד על כך שעקבה בערנות אחר המתרחש, הסיטה עצמה מעט, תוך שהיא מורה על המקום הריק שלידה, ובכך פטרה אותי, בחינניות משכרת, מן הצורך לפתור את העניין בעצמי. מיד פילסתי את דרכי בינות לרגלי היושבים, מפליט ברכות והתנצלויות חטופות כאדם המפלס את דרכו אל מושבו באולם קולנוע לאחר שהסרט התחיל, עד שלבסוף צנחתי על הספה החומה, מנסה כמיטב יכולתי לאכלס מקום מועט ככל האפשר, אם כי גודלה של הספה, שהיתה דו-מושבית, אילץ אותנו לגעת זה בזה. הצטרפותי לאספה סימנה את פתיחתה הרשמית, כך היה נראה מתוך התנהגותו של היו"ר, שלאחר השתהות דוממת קצרה שסתמה את הגולל על הדיון הקודם, כיחכח מעט בגרונו ופנה ללא השתהות לניהול נמרץ של המפגש ולביסוס מעמדו כמנהיג הדיירים, מעמד שמאוחר יותר, כך פורט בדף שחולק למשתתפים, אותו הדף שעיינתי בו ימים ספורים קודם לכן, יהיה צורך לתת לו תוקף רשמי כשקבוצת הדיירים תבחר מתוכה בהצבעה את יו"ר ועד הבניין, וכיאה למנהיג אהוב שרווחת נתיניו חשובה לו לא פחות מהשגת יעדיו האסטרטגיים, פתח יו"ר הוועד בברכה נרגשת למצטרפים החדשים, הלוא הם אֶמה ואִמה, להן איחל שהות נעימה בקרב שכניהן החדשים, שהם, כך מיהר להבטיח, קבוצת אנשים נהדרת מאין כמותה, ומיהר להפציר בהן שלא להסס לפנות אליו בכל עניין וצורך אם הן זקוקות לעזרה, כי הוא מודע לכך שהן מגיעות אלינו מאזור הספר הכפרי ואינן רגילות לחיים בעיר ובוודאי נתקלות עקב כך בקשיים מרובים, וכי הוא בטוח כי כל אחד משכניהן האחרים, ובאומרו זאת סקר במבט אבהי את המשתתפים, ישמח לעשות כמותו. בסיימו שאל, כראוי, אם הן מעוניינות לומר דבר-מה, ואני חשתי מיד כיצד נקפץ גופה של אֶמה למשמע השאלה וכבר באה לומר משהו, והנה מופיעה לה ידה של האם, צובטת בחריפות את זרועה, ובאחת גופה שב למקומו. עם זאת, נראה שאת החיוך הזורח, שנפרש על פניה למן הרגע שיו"ר הוועד התחיל בברכתו הלבבית, ושלא מש מפניה גם כאשר ענתה אִמה ביבושת שהיא מודה לו ולכולם על החביבות ומציעה שניגש אל הנושאים החשובים יותר שלשמם הוזמנו לכאן, דרוש היה יותר מצביטה על מנת להעלים, והוא המשיך לקרון אל עבר הנוכחים עוד דקות מרובות אחר כך, כשכבר נסב הדיון על נושאים שונים לגמרי והברָכה הפכה לנחלת העבר. נראָה כי לתקרית זו עם אִמה, שעל פניו, עבור זר המביט מקצה של ספה דו-מושבית לא היתה נעימה במיוחד, לא היתה שום השפעה על אֶמה, לפחות לא על מצב רוחה, שאם לשפוט לפי תווי פניה, היה נינוח ומאושר למדי, כאילו מה שהתפרש בעיני כאירוע אלים ובוטה היה חלק משגרת יומה באופן כזה שכבר איבד מכוחו להשפיע או לפגוע, עד כי נדמו בעינַי האם ובתה לפרח המלבלב בצלו של צוק גרניט כהה וקודר, כאילו הוא נטוע בלב שדה פורח, וכך נדדתי לי בין השדה, הפרח וצוק הגרניט, עד שהתעוררתי למשמע קולו של היו"ר, שכפי הנראה שם לב לכך שנעדרתי דקות ארוכות מאספת הדיירים שלו. "ומה אתה אומר?" ידו היתה מונפת באוויר, כמו ידם של חלק מהנוכחים האחרים, ואני נאלצתי להבין במהירות כי צנחתי למרכזה של הצבעה שאיני יודע את נושאה וכך, תחת מבטו המצליף, מצאתי עצמי נושא לאיטי את היד, מבלי לדעת במה אני בוחר ובלבד שיבוא העניין על סיומו המהיר. "כך" — אמר יו"ר הוועד בחיוך — "ובכן, הוחלט על התקנת מערכת תאורה חדשה בחדר המדרגות שלנו. אני מברך את כולם על ההחלטה האמיצה", ותוך שהוא מתעלם מקולותיהם של מסתייגים אחדים עבר לדון בנושא הבא, שהיה אחד בלבד משישה נוספים אשר התנוססו מעל הדף שאחזתי בידי ואשר באותו הרגע סימלו בעיני נצח בן שישה פרקים, אם כי נראה כי מנושא לנושא מתמעטים קולות המתנגדים ומתקצר לו זמן הדיון, מפאת עייפות, כנראה, שלא ניכרה כלל ביו"ר עצמו, אך נתנה אותותיה בכל המשתתפים האחרים. ואם מתוך תכנון מחוכם או מתוך התחושה כי יש להשאיר לסוף את גולת הכותרת של המפגש, כשהגענו לבסוף אל הנושא האחרון, הלוא הוא בחירתו ברוב קולות של יו"ר ועד הבניין, נגוז כבר קול ההתנגדות האחרון, ומה שהיה אמור (אם לשפוט מאכזבתו של היו"ר שעה שנבחר) להיות טקס בעל חשיבות מרובה, הפך לעיסה מותשת של בליל הסכמות כנועות ודעיכה אל תוך היפרדות שקטה אל הדירות.

העורכת שלי התקשרה היום כדי לשאול אם סיימתי את מלאכת תרגומו של הרומן שנמסר לי ואם הוא מוכן להגשה, וכשגילתה שהתשובה לשאלה הראשונה חיובית ואילו לשנייה שלילית, החלה, שלא בפעם הראשונה, לנסות ולהבין כיצד ייתכן הדבר שלעולם איני מוכן להגיש את עבודות התרגום שלי שהן, היא חייבת לציין זאת בפני, מצוינות בדרך כלל ואמורות להסב לי גאווה דווקא, וזו הסיבה המרכזית לכך שהיא בוחרת לעבוד דווקא איתי, אם כי, וכאן השתנה קולה, יש מתרגמים רבים אחרים שקל יותר לעבוד איתם ושהיו שמחים מאוד לקבל עליהם את העניין, אך היא, מתוך הערכה, או אולי סיגוף עצמי, ממשיכה להתעקש לעבוד דווקא איתי ועדיין אינה מבחינה בשום רצון שלי להקל עליה את עבודתה. האם נצטרך לנהל את הדיון הזה בכל פעם מחדש? מתי אבין כי שאיפתי לשלמות בעייתית כשמדובר בעבודת תרגום שמעצם הגדרתה, לעולם לא תצליח להביא את התוצר לדמיון מלא ומושלם עם היצירה המקורית? אם רצוני בדיוק מוחלט, עלי להפסיק מיד ולחפש לעצמי מקצוע חדש לגמרי, שכן המקצוע שבחרתי בו, וכאן האטה והדגישה את המילים, לעולם לא יביא את תאוותי לדיוק מושלם על סיפוקה, לעולם יישאר פער בין היצירה המתורגמת לאִמה יולדתה, ומומחיותו של המתרגם אינה אלא לנסות ולצמצם את הפער הזה ככל יכולתו אך לעולם לא יצליח לבטלו לחלוטין, ואני, מעברו הזה של הקו, הינהנתי בתגובה אילמת ולא ניסיתי לענות, מתוך הרצון לסיים את השיחה.

העורכת היא אישה מרשימה בשנות הארבעים לחייה, וסביר להניח כי האדם הסביר ימצא שהיא נאה למדי, אולי אף מושכת, אם כי בעיני יהיה כרוך הדבר בטעות אופיינית המבלבלת בין טיפוח עצמי לבין יופי. ואותו היחס מתקיים בין חינניות גינוניה ודיבורה הקולח והנעים לבין רצונותיה הפנימיים, המניעים, שהם הישגיים ולוחמניים באופיים. ביקשתי עוד כמה ימים עד להגשה, והיא נענתה באוושת ייאוש קלה. השיחה הסתיימה.

אֶמה נעצרת לידי ומנסה להבין את ההבדל שבין כתיבה לתרגום.

"אתה כותב?" היא שואלת.

"בערך," אני אומר.

"אני רואה שאתה כותב," היא אומרת. "אתה גם מדבר ככה. במילים מדויקות."

"אני כותב סיפורים שכבר נכתבו," אני אומר. "אני מתרגם אותם כדי שאנשים נוספים יוכלו לקרוא. אני כותב סיפורים של אחרים."

מבט של פליאה עולה בפניה, כאילו הדברים שאמרתי אינם מספקים אותה והיא עדיין תרה אחר תשובה. היא מביטה בדף שמולי אך לא מנסה לקרוא אותו. היא סוקרת אותו מכל צדדיו.

"אתה כותב סיפורים של אחרים, אך המילים הן שלך," היא קובעת נחרצות.

היום, כשהצצתי מהחלון, ראיתי מונית נעצרת בפתח הבניין, ומתוכה יצאה אִמה של אֶמה, וללא שהייה או עיכוב, מבלי לטרוק את דלת המכונית, פסעה בנחרצות במעלה שביל הגישה אל הבניין ונעלמה. דלת הנוסע השנייה נפתחת רגע מאוחר יותר, לאט יותר. אֶמה מקיפה את המונית על מנת לטרוק את הדלת שהושארה פתוחה, אחר כך ניגשת אל חלון הנהג כדי לשלם, ונותרת על מקומה גם כשהמונית יוצאת לדרך, עוד דקה ארוכה, במרכז הכביש, בלי לזוז, ואז מתחילה לנוע גם היא, כאילו בחוסר רצון, אל תוך הבניין, ובשעה שהיא עושה זאת היא מרימה את ראשה ומבחינה בי לפתע, מבויש כמציצן שנתפס בקלקלתו ללא יכולת להחליט אם להיעלם במהירות, אך נותר במקומי, ותחת החיוך האופייני מוצא על פניה הבעת תוגה אילמת וארוכה. בעודי אפוף במחשבות נשמעת נקישה על הדלת, ומתוך הבנה כי אֶמה עשתה את דרכה ישירות אלי ולא עלתה לדירתה, אני נחפז אל הדלת בסקרנות מהולה באושר בלתי מוכר, ובעודי עסוק בפתיחתה חש כיצד נלפפות סביבי זרועותיה, מבלי להמתין, ללא גינונים, ללא בקשות, ללא שאלות או גישושי שיחה מכינים, כך סתם, מתוך צורך כן ופשוט, גופה דבק בגופי בשתיקה, ואנו עומדים דקות ארוכות חבוקים למול דלת הכניסה הפעורה אל תוך חדר המדרגות. זה עתה שבו מן הנוטריון אשר בישר להן כי החובות שהותיר אחריו האב גדולים כל כך עד כי נאלץ למכור את בית המשפחה הכפרי לנושים, ואם כי אין בכך כדי לשלם את כל החובות כולם, הוא מאמין כי יוכל להסדיר את העניין בדרך זו או אחרת, אך בשונה ממה שחשבו בעבר, כעת כבר ברור כי גם לאחר מכירת הבית הן חסרות כול ומחובתו ליידען בעניין, ותוך כך שאל אם יש חסכונות נוספים שלא ידוע לו עליהם, ומשנענה בשלילה נאנח אנחה כבדה, שכן היה מיודד עם האב שנים רבות, ואמר כי אם יש בכך כדי להקל, הרי שהוא, לפחות, יוותר על שכר הטרחה שלו, ולוואי שהיה יכול לעשות יותר, והאֵם ההמומה, שתלתה עד כה תקוות מרובות בכספי הבית, פרצה בבכי זועם תוך שהיא מקוננת על מותו של האב, שבחר כך סתם ובמפתיע להיעלם בחוסר אחריות ולהותיר אותה ואת בתה נתונות לחסדי העולם הזה, ואם כך עדיף בעיניה כבר העולם הבא, שאם כי אינה בטוחה בקיומו, עדיין מובטח לה כי במידה שקיים, בוודאי יהיה טוב יותר מהעולם הזה, שמעולם לא הסב לה אושר ודאג תמיד למלא את חייה בתלאות ובמרורים. חבוקה, שותקת, אֶמה אינה בוכה. גופה דומם, שואב מגופי, ואני, בתחושת נוחות בלתי מוכרת, נותר איתה כך דקות ארוכות ועוד דקות רבות יכול להיוותר, אלא שהיא מתעוררת לפתע ומביטה בי, ואני רואה שהגוון שב לעיניה. "הוא היה אבא טוב, האבא שלי," היא אומרת, "ואני אוהבת אותו גם בעולם הזה." ואז היא שואלת אותי אם אני רעב, כי לא אכלה מהבוקר, אבל עכשיו היא מוכנה לאכול, וללא שהיות היא מחוץ לדירה ואני נחפז בעליצות לתפוס את מעילי ונוטש את העבודה מאחורי, ומצטרף אליה.