הדרך הארוכה הביתה

מרץ 1939

ביום שני בשעות הבוקר ג'ניה אשתי ואני בלוויית בנינו אהרון עלינו על סיפונה של אונייה. קיבלנו תא קטן ללא חלון. בתוך התא הייתה מיטת קומתיים ומיטה נוספת שנשלפה מהקיר. בפינה זיהינו חדר שירותים עם מקלחת קטנה. שמחתי שעם כל טלטולי הדרך חדרנו באונייה היה נוח להפליא.

האונייה הרימה עוגן ואנו הפלגנו לדרכנו. היעד – ארץ ישראל. חשתי את הגלים נעים ונדים תחתיי ואיתם עולמי המאבד מיציבותו. מזג האוויר דווקא האיר לנו את פניו ובעקבותיו הים השקט. הסבתי את תשומת ליבם של ג'ניה ואהרון לכך. ג'ניה שמחה איתי, הגם שעיניה הביעו מתח וציפייה לבאות. אהרון נהנה לבהות במים התכולים המרגיעים כשג'ניה עוטפת אותו בחיבוקיה.

בחדר האוכל פגשנו במרגרט ופריץ, זוג נשוי ללא ילדים מברלין שבגרמניה אשר עזבו הכול מאחוריהם ועשו עליה לארץ כמונו. פריץ עבד כרואה חשבון באחת הפירמות הידועות שבגרמניה ומרגרט הייתה רופאת ילדים. שניהם היו באמצע שנות השלושים לחייהם. התחברנו לזוג הזה ואף הוקסמנו מהם.

מרגרט ופריץ פוטרו מעבודתם על רקע יהדותם והחליטו שהמקום הבטוח ביותר עבורם הוא ארץ ישראל. לשניים היו קרובי משפחה שעלו ארצה והתגוררו בישוב בשם נהריה. פריץ סיפר לנו כי הושפע מסיפורי בני המשפחה שהתגוררו בנהריה והחליט להצטרף אליהם. בילינו שעות ארוכות בחברת הזוג על סיפון האונייה. שוחחנו, שיחקנו דומינו וקראנו ספרים. שמחנו להעביר את הזמן המתוח, את השהות בשלב הביניים עם אנשים סימפטיים כל כך.

ביום החמישי להפלגה הבחנו ממרחק ברכס הרים שניבט אלינו מבעד לאופק. לא ידעתי מהם ההרים האלה אך פיסת האדמה העבירה בי רעד של התרגשות. כמוני שאר נוסעי האונייה. הם באו לצפות מקרוב באדמה המתקרבת אלינו. אחד הנוסעים הסביר לנו שמדובר ברכס הרי הכרמל וכי אכן הארץ המובטחת מתקרבת אלינו. כל העיניים ברקו, ג'ניה הזילה דמעות וכשהבטתי בה הבנתי כמה רצתה לחזות בארץ שלנו, ארץ היהודים. תוך דקות ספינת נתבים קטנה הפציעה לפנינו וכיוונה את האונייה לעגינה בטוחה בתוך הנמל.