ההומואים היהודים הקדושים של ברלין

אבק.

זה מה שהפכנו להיות.

זה מה שכולם הופכים להיות בסוף. זה כל מה שנשאר מהבשר.

ארבעתנו היינו ביחד בסוף. ארבעתנו חלקנו את הסוף הנורא הזה יחד, זה עם זה. באושוויץ. בתא גזים. ב-1943. ב-2 במאי, ליתר דיוק.

כולנו עירומים, מלא-מלא גברים, כמו בפנטזיות, כמו בסאונות שלנו בברלין, עם הזיונים, עם הגלורי הולז, עם החורי הצצה והמיטות-זיונים שתלויות בפאקינג שלשלאות מהתקרה... כמו בחלום בלהות לא ייאמן, דחוסים, משתעלים. כמו סרדינים.

ואני, כמובן, זונה-של-זיינים הייתי כל חיי וגם ברגע ההוא, הסופי בהחלט, התבוננתי באינסוף השטרונגולים שמסביבי בלהט, גם בחושך מנסה לחוש, להריח, נותן לכל החושים לקלוט מעל לחושך המצמית: הנה הם כולם: ורודים, קטנים, עלובים, ומנגד - ענקיים, צינורות מפוארים, משורגים בוורידים תכולים-אדמדמים מושלמים, משתלשלים להם... מגוון רחב, אינסופי, של כל סוגי הזין שיש לעולם המזוין הזה להציע... העולם האלים, הנאלם, שעוד רגע נעלם.

אני מרגיש אותם על ידי, רואה אותם גם בלי לראות אותם, מריח, ואז כאילו במקרה, כמו בסאונות, מגשש ונוגע...

וכל זין - מחובר לאיזו נפש.

כל זין - עולם שלם ומושלם, נשמה של בן אדם, נפש של גוף, עולם מזוין ומלואו.

מקס וישראל צמודים אליי. מאחוריי גבר שרירי - נצמדתי אליו, ברור! - כאילו במקרה, כאילו רק כי אין מקום.

מישהו על ידי צרח "שמע ישראל". עוד כמה אומללים הצטרפו לקריאתו, לתפילתו, לקינתו.

צרחתי עליו, על כולם, בקול-גרטרוד שלי: "אין אלוהים! אין! אם עד לכאן הוא הביא אותנו!" ואז, את המנטרה-של-הבמה שלי, המנטרה של המופע שלי, של הדראג, של הקברט: "זין! תחת! ביצים!" ושוב ושוב, בעוצמה שלי, בכמה פאתוס שרק יכולתי לדלות מתוכי המורעב, העייף עד מוות מהחיים המזוינים האלה, הכל כך לא צודקים, הארורים, "זין! תחת! ביצים! זין! ביצים! תחת!" ואז, כשהבנתי שהכל, כולל הכל, עומד להיגמר בשפריץ עלוב, בייאוש תהומי, שמעתי אותי אומר, הפעם בקול-גרשון שלי, מניח דווקא בסוף את האישה שהיא אני בצד, "הבני זונות...".

בסוף הצעקות כלו: גם התפילות, גם הקינות, כל התקוות הגנוזות.

שום אמריקאים לא עצרו את הציקלון בי ולא פתחו את הדלת ברזל הכבדה של התא גזים המזוין. רוזוולט הבנזונה אנטישמי יותר גדול אפילו מהיטלר, את זה אנחנו הרי כבר ידענו ממזמן. אם הוא לא עשה כלום עד עכשיו, הוא כבר לא יעשה...

שום רוסים לא עשו לנו נס. הצ'ודה - הנס המזוין שלהם, על פי שפתם - לא בא אל תוך התא גזים הענק שלנו בזמן.

כל העולם התעלם. כל מדינה עסוקה עם החרא-עד-מעל-לצוואר שלה. לאף אחד אין כוח, או חשק, או כסף, או זמן, או עניין, ביהודים. או בהומואים.

מתנו ביחד בסוף. עלינו ביחד למעלה.

חלום.

נשבע לכם, בני זונות, חלום אמיתי זה היה.

פנטזיה עם בלהה, משהו מהסרטים, מהאגדות, רק חסרה מרלן דיטריך שלנו עכשיו, מושלמת עם השמלה המהממת שלה ב"המלאך הכחול"...

מלאכים... דווקא לא כחולים בכלל...

זה מה שיוצא מהאבק בסופו של דבר. ראיתי את זה מעצמי, אחרי התא גזים, כשהעבירו את כולנו, ביחד, לקרמטוריום... נשבעת! כבר לא בן אדם חי יצאתי מהתא גזים אלא גופה מנוקבת. הפה פעור, מת למשיכת-יניקת אוויר אחרונה שלא באה לעולם. הריאות מתפוצצות מרוב רצון לא ממומש לחמצן.

מלאכים... הנה הם כולם עכשיו. מלמעלה. תראו אותם! הנה הם! כל הבני זונות המזדיינים אחד-אחד!

מביטים ומחכים. מחייכים. ממתינים לעלייתנו השמיימה. מ"שמה" - בקו אווירי ישר - עד ל"שמה".

מקווים, אולי, מי יודע, שמישהו יבקש מהם יום אחד לרדת שוב למטה בדמות בני אדם. להשאיר את הכנפיים הלבנות הרצוצות המוכתמות בגלונים של דם, ולחזור להיות שוב אנשים שם למטה, לחיות בתוך כל החרא, להיות חלק חי וקיים מהמדמנה: הרעב, והצמא, וכל יתר הצרכים הארציים חסרי התוחלת, חסרי החמלה.

שמישהו יבחין בנשמתם הפצועה.

שמישהו יכתוב את הסיפור שלהם, ואם לא שלהם אז לפחות של אחיהם, של חבריהם היהודים-ההומואים האחרים. ובעצם, כשחושבים על זה, אז גם הלא-יהודים, לשם העניין. העיקר - הומואים.

אז הנה, אני עכשיו, בגלגול החדש שלי, המודרני, כבר לא גרשון לוינגרץ אלא הומו יהודי-ישראלי מזוין, איזה דורון בראונשטיין דפוק אחד, אמן-דאדא עלק, סופר-אינדי-אוונגרדי גאה עלק, כותב בארץ ישראל, בעיר מזוינת שקוראים לה פתח-פאקינג-תקווה - ככה במקור - את הסיפור שלנו.

מקווה, בדרך נס, שמישהו יקרא.

בדרך נס, שמישהו ישמע, ויידע, את קורותינו: ארבעה הומואים גרמנים יהודים, פעורי פה, שוכבים מתים, אחד על גבי השני, בתא גזים ענק, בסופעולם מחריד שקוראים לו אושוויץ-בירקנאו, בפולין המזוינת, כשכל העולם יודע - יודע הכל, בוודאות מוחשית ונחרצת - ולא עושה שום דבר נגד הרצח השיטתי שלנו, המזוויע, הבלתי-ניתן-לתיאור-בשום-אופן, השואה שקורית לנו, על בשרנו, ברגע זה ממש.

בשנת 1943. ב-2 במאי. מחכים כמה שניות, ממתינים: מצד אחד לקרמטוריום שיהפוך אותנו לאבק ויעלים את קיומנו סופית מן העולם. מצד שני למלאכים הלא-כחולים בעליל שירימו אותנו למעלה, לגובה - הכי גבוה שיש לעולם הזה, לעולם הבא, להציע לאדם-שהופך-למת-ואז-למלאך-מזוין - היישר עד לשם.