ההשערה של מיסטר אספרגר‏

1.

תותי חושש שיתקשה ליצור קשרי אהבה עם נשים

אני זוכר את היום שבו התחלתי להתעניין בנושא האהבה ולא בסתם אהבה, במובנה הרחב, אלא באהבה בין גבר לאישה. הייתי אז בן חמש וחודשיים בלבד, התאריך היה 4.2.1950 ובארכיוני העיתונים אפשר לגלות בקלות שזה היה היום הכי קר בחמישים השנים שקדמו לו וגם בחמישים השנים שבאו אחריו. בערבו של אותו יום ירד שלג בעמק המעיינות, ואני לא מדבר על פתיתים לרגע, אלא על שלג ממש שכיסה את האדמה בשמיכת פוך לבנה.

באותו יום נסעתי לאבחון בסמינר אורנים, לבוש בגופייה ומעליה חולצת פלנל ולרגלי מגפיים, מלווה בחונך שלי, קרול, איש שלמיטב ידיעתי הגיע אלינו מכוכב אחר ונהג ללכת עירום בלילות של גשם. כשירדנו מהאוטובוס בגבעת עמל שליד טבעון, גופי רעד ושיני נקשו, לא כמטאפורה, נקשו ממש. המאבחנת חשבה שאני רועד מהתרגשות או מפחד ועמלה להרגיע אותי. היא שוחחה איתי ארוכות ועניתי על שאלותיה שהיו מאוד פשוטות. קראו לה סרפימה והשם שלה קצת הפחיד אותי. קורה לעתים שמארג אותיות חסרות מובן מצליח לעורר בי מורא. זיהיתי בקלות שהיא אישה מבוגרת, כלומר יותר קשישה מאמא שלי, כשסקרתי את האופן שבו התחילה להתקמט ואת האודם של שפתיה שרק הדגיש את חתימת השפם שלה. היא מצדה זיהתה שאוצר המילים שלי רחב יותר משל רוב האנשים הבוגרים, ובכל זאת דיברה אל קרול מעל ראשי כאילו איני מבין דבר. אולי נהגה כך מפני שהאבחון שלי אכן גילה לה שאיני יורד לפשרן של דקויות שבני גילי מזהים בקלות. היא קבעה שאני יושב במקום כלשהו על הקשת האוטיסטית, ואת הדימוי הזה לא הבנתי, לא ידעתי אם היא מתכוונת שאני יושב על קשת בשמים או על קשת שיורים בה חצים. והכי מוזר — איך יכול להיות שאני יושב על קשת מבלי לחוש בכך.

בכל זאת קלטתי שהיא מדברת על כך שאני סובל מקשיים רגשיים וקשיים בתפיסת המציאות, אבל גם את משמעות הקשיים הללו לא הבנתי, ומאוד הצטערתי שאני לא מופיע לפניה בריא ובמלוא הכושר, כי אז התוצאות שלי היו יותר טובות. קרול ניסה לברר כיצד אותם קשיים עלולים להתבטא בעתיד, והיא פסקה: "למשל, כבוגר הוא יתקשה ליצור קשרי אהבה עם נשים." את המשפט הזה הבנתי בקלות, כיוון שאמא שלי תמיד לחשה לי עד כמה היא אוהבת אותי, והיא היתה אישה, וגם אני אהבתי את אמא, כך שלא היה ברור לי מה כאן הבעיה, מאידך לא יכולתי להתעלם מדבריה של המאבחנת כיוון שהיא היתה סמכותית ומלאת ביטחון עצמי. מבטי רותק אל שפתי השושנים האדומות שלה ששפמפמה השחור הדגיש אותן. אני זוכר בבירור כל תנועה של שפתיה בעת שאמרה את המשפט המכונן: "כבוגר הוא יתקשה ליצור קשרי אהבה עם נשים." והמשפט הזה עולה בזיכרוני כמעט מדי יום, ואיתו זוג שפתיים אדומות ושפמפם כשהם מנותקים לחלוטין מגוף כלשהו או מפנים, כאילו נשלחו אלי מאת ישות תבונית עלומה בדומה לדברי אלוהים אל משה בהר סיני.

באותו יום שלג נקבע גם שאלך עד סוף ימי בנעלי בית, אני מתכוון גם מחוץ לבית ובכל מקום, כולל באמריקה, ורק בימות החורף כמובן, בקיץ אני הולך בסנדלים. לפני שנכנסנו לחדר האבחון חלצנו את מגפינו והשארנו על המרפסת. כששבנו אל המרפסת גילינו שמגף אחד שלי חסר. קרול אמר שכלב שובב לקח אותו ולבטח השאירו בסביבה הקרובה, אבל הוא לא הצליח למצוא אותו, כך שנאלץ לקחת אותי על הידיים אל תחנת האוטובוס ושם המתנו המון זמן ונהיה לי מאוד קר ברגל החשופה.

כשחזרנו, זיטה וייסקופף, שהיתה המטפלת של הקבוצה שלי, הבטיחה שהקיבוץ יקנה לי זוג מגפיים חדש ובינתיים הרשתה לי להתהלך בחוץ בנעלי הבית שנועדו להליכה בבית הילדים בלבד, ואף ילד לא העז לצאת איתם אל המדרכות. אלה לא היו נעלי בית פתוחות מאחור כמו של זקנים, אלא בעיצוב של נעל רגילה עשויה מבד פרוותי ובמרכזה ריצ'רץ'. נעלי הבית היו קלות ונוחות והן נרכסו על רגלי ללא השקעת זמן ומאמץ. בסופו של דבר רכז הקניות של הקיבוץ הזניח את המשימה, וכשזיטה נזכרה להעיר לו על כך, האביב כבר עמד בפתח ולא היה טעם לקנות לי מגפיים חדשים, כיוון שכפות רגלי צמחו במהירות משנה לשנה. וכך משכתי את האישור הזמני שלי לאורך כל האביב, עד שהגיע הקיץ ועמו הסנדלים. גם בשנים הבאות הלכתי בנעלי בית והן היו מתבלות במהירות, ובבית הילדים הכריזו שאני אקבל נעלי בית כמו כולם — כלומר זוג אחד בשנה ולא יותר. אבי הפרופסור, שהיה מאוד עשיר יחסית לחברי הקיבוץ, היה קונה לי נעלי בית בחשאי, ועל חשבונו, זוג חדש, זהה לקודמו, פעם בחודשיים, ואיש לא הרגיש בתרמית. כשהיה יורד גשם הייתי קושר סביב נעלי הבית שקיות ניילון. במשך השנים שיבואו אחר כך אלך אך ורק בסנדלים או בנעלי בית, כולל בחגי הקיבוץ, בטקסים שנערכו, בטכניון, במכון הטכנולוגי בפסדינה שבאמריקה ובחתונות של אחרים. כעבור הרבה שנים כשאעבוד ברפא"ל — הרשות לפיתוח אמצעי לחימה — יכנו אותי כולם בשם הקוד: "האיש בנעלי בית". או "האיש ממגדל המים".

את האבחנה האלוהית מאת זוג השפתיים של סמינר אורנים לא שכחתי אפילו לרגע, וכך אירע שאותה אהבה חמקמקה ובלתי נגישה הפכה לדאגה העיקרית בחיי. בגיל חמש עדיין לא הבנתי בדיוק לשם מה אצטרך אישה בעתיד, הרי יש לי את אמא, אבל במחשבה נוספת הבנתי שיום אחד האמא הקטנטונת שלי תהיה זקנה וכבר לא תוכל לטרוח סביבי ואז אזדקק לאישה שתזכיר לי את מטלות היומיום, תאפה לי עוגות, תסדר לי את כיסוי המיטה, תוציא לי את הצווארון מתוך החולצה ותסרוג לי סוודרים. אמרתי לעצמי שאם לשני הבנים האחרים בקבוצה שלי — אפי ונתי — לא יהיו נשים, אז גם לי לא אכפת להישאר רווק, אני מעדיף לגור איתם מאשר עם בת. לא חשבתי שיהיו להם נשים, כי הם דיברו על בנות מאוד בזלזול, חוץ מאשר על ניצה, שהיתה ילדה דעתנית וסמכותית, שאולי תגדל להיות מאבחנת, והיא היחידה שידעה להעמיד אותם במקומם.

היות שאבי החורג ערך כל חייו מחקרים ואני עזרתי לו לתרגם אותם מגרמנית לעברית ולהפיח בהם רוח חיים, המחקר שלו הפך לחלק בלתי נפרד מחיי ואני התחלתי לחקור את האהבה בין גבר לאישה. הייתי בטוח שבקיאותי בנושא תעזור לי להתמודד עם חיי האהבה הסבוכים שנכונו לי.