הויית החכמה וגידולה: כרך ב’

פרק א: דרך ארץ ותלמוד תורה במחשבה היהודית לאורך הדורות הקדמה

הביטוי 'דרך ארץ' מופיע במקורות הקדומים של היהדות במשמעויות שונות. בפרק זה אנסה לאתר את המקורות העיקריים שהזכירו אותו ביחס ללימוד תורה, ואת הפרשנויות לביטוי שנסמכו על הטקסט המקראי. אפשר יהיה להתרשם שברובד התנאי יש מחלוקת לגבי חשיבותו ואין הגדרה חד־משמעית של הביטוי, דבר שאִפשר למדרש, לתלמודים, לפרשנים ולהוגים שבאו אחריהם להתפזר לכיוונים שונים ולתת לביטוי משמעויות שונות זו מזו. בד בבד, גם הביטוי 'לימוד תורה', שלכאורה משמעותו פשוטה וברורה, זכה ליותר ממשמעות אחת, הכול בהתאם להוגה והפרשן ועל רקע תקופתו.

דרך ארץ במשנה

המקור הראשון שבו מוזכר הביטוי ונרשמת השוואה בין תורה לדרך ארץ הוא המשנה של רבי יהודה הנשיא במסכת אבות, שם הוא מופיע שלוש פעמים:

— משנה, מסכת אבות פרק ב, משנה ב:

רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון. וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בְּטֵלה וגוררת עון.

— משנה, מסכת אבות פרק ג, משנה ו:

רבי נחוניא בן הקנה אומר כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, וכל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ.

— משנה, מסכת אבות פרק ג, משנה כא:

רבי אלעזר בן עזריה אומר אם אין תורה אין דרך ארץ אם אין דרך ארץ אין תורה אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה אם אין בינה אין דעת אם אין דעת אין בינה אם אין קמח אין תורה אם אין תורה אין קמח.

בשלוש המובאות האלה, לפי פשט הדברים, מובנו של הביטוי 'דרך ארץ' הוא לכאורה מלאכת כפיים ופרנסה, אם כי המשנה לא אומרת זאת בפירוש ונותנת פתח למגוון פירושים ומובנים שיינתנו בהמשך. לא ברור אם שני המשפטים של רבן גמליאל הם חזרה, או שרק במשפט השני מדובר על מלאכה ובראשון מדובר על דרך ארץ במשמעות שונה ממלאכה. לפי הפשט, במובאה הראשונה קובע רבן גמליאל שיש לשאוף לשילוב של יגיעה בתורה עם יגיעה במלאכה לצורך פרנסה. כך האדם יהיה עסוק ולא יתפנה לו זמן לבצע עבירות. אומנם לימוד תורה הוא חשוב מאוד, אך צורכי המחיה חשובים לא פחות. עיסוק בתורה בלבד ללא מלאכה מפרנסת סופו שיתבטלו ערכו ותועלתו כי יש במצב זה סכנה, שכן האדם ללא מקור מחיה עלול להיגרר לבצע עבירות כמו גנבה וגזל. במובאה השלישית קובע רבי אלעזר כמו רבן גמליאל שהאדם המובחר משלב את שני העיסוקים על אף שהאחד גוזל זמן מן השני, שכן שניהם בעלי ערך ומשלימים זה את זה בבנייתו של אדם ראוי. עם זאת, לא ברור מדבריו אם דרך ארץ זהה לקמח או אם משתמע מן הביטוי משהו נוסף. לעומת שני אלה, קובע רבי נחוניא במובאה השנייה שתלמוד תורה הוא עיסוק מועדף, ולכן מי שבוחר לעסוק רק בלימוד והוראת התורה, על הרשויות המוסמכות לפטור אותו מלשלם את המיסים המוטלים על הפרט והכלל, ולדאוג לפרנסתו. בהמשך הדברים אציג עוד כמה פירושים למשניות אלה.

דרך ארץ במדרשים ובתלמודים

בתוספתא אנו מוצאים כבר את הביטוי 'דרך ארץ' בשני מובנים נוספים (תוספתא, מסכת סוטה, פרק ז, הלכה כ [מהד' ליברמן]):

לִמדה תורה דרך ארץ: נתמנתה לאדם פרנסה יקח לו בית. חזרה נתמנתה לו, יקח לו שדה. חזרה ונתמנתה לו, יקח לו אשה. שנאמר: "מי האיש אשר בנה ומי האיש אשר נטע ומי האיש אשר ארש" (דברים כ ה-ז). וכן שלמה אמר בחכמתו: "הכן בחוץ מלאכתך וגו'" (משלי כד כז). "הכן בחוץ מלאכתך" זה בית. "ועתדה בשדה" זה שדה. "אחַר ובנית ביתך" זו אשה.

כאן מובנו של הביטוי הוא המנהג המקובל בין בני אדם. נהוג שאדם רוכש קודם בית לגור בו ושדה להתפרנס ממנו, ורק אחר כך נושא אישה. אולם יש בתוספתא מובן נוסף לביטוי (תוספתא, מסכת שביעית, פרק ד, הלכה ב [ליברמן]):

הטומן את הלוף בשביעית. ר' מאיר אומר: דרך ארץ טומנו בעציץ כדי שלא יצמח. אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר: "ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים" (ירמיהו לב יד).

כאן המובן הוא חוק טבע — לוף טמון באדמה מצמיח שיח שאסור בשביעית. לוף טמון בעציץ נשמר כפקעת, אינו צומח ומותר בשביעית.

גם בתלמוד הירושלמי אנו מוצאים את הביטוי במובן של חוק טבע (תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות פרק ט, הלכה ד [מהד' וילנא]):

נכנס לבית הכסא, מברך שתים, אחת בכניסתו ואחת ביציאתו. בכניסתו מהו אומר? כבוד לכם המכובדים משרתי קודש, דרך ארץ הוא, פנו דרך, ברוך האל הכבוד. כשהוא יוצא מהו אומר? ברוך אשר יצר את האדם בחכמה.

כלומר, האדם מתנצל על כניסתו לשירותים משום שהוא גוף וכפוף לחוקי הטבע.

נוסף על כך, בירושלמי מקבל הביטוי משמעות חדשה של יחסי אישות. כך הפרשנות לפסוק "שארה כסותה וענתה לא יגרע" (שמות כא י) בתלמוד ירושלמי, מסכת כתובות פרק ה, הלכה ז (וילנא):

אית תניי תני [יש תנאים ששונים]: שאר זה דרך ארץ, עונה זה המזון. אית תניי תני: עונה זה דרך ארץ, שאר זה המזון. מאן דמר [מי שאמר] שאר זה דרך ארץ — "איש איש אל כל שאר בשרו" (ויקרא יח ו). עונה זה המזון — "ויענך וירעיבך" (דברים ח ג). מאן דמר שאר זה המזון — "וימטר עליהם כעפר שאר" (תהילים עח כז). עונה זה דרך ארץ — "אם תענה את בנותי" (בראשית לא נ) זה דרך ארץ.

התנאים בירושלמי חלוקים בשאלה מה מובנם של הביטויים 'שאר' ו'עונה', אולם הכול מבינים את הביטוי 'דרך ארץ' כיחסי אישות שהבעל חייב לקיים עם אשתו.

עוד מובן של הביטוי בירושלמי, שקרוב גם הוא לאחד המובנים שבתוספתא, הוא המובן של תופעה מקובלת המתקיימת בחברה (תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין פרק ז, הלכה יג [וילנא]):

"מכשפה לא תחיה" (שמות כב יז) — אחד האיש ואחד האשה, אלא שלימדתך התורה דרך ארץ, מפני שרוב הנשים כשפניות.

כלומר, גם מכשף ממין זכר יש לדון למוות. התורה דיברה בלשון נקבה כדי ללמדנו שבדרך כלל מדובר בנשים.

גם במדרשי ההלכה אנו מוצאים את המשמעויות השונות לביטוי 'דרך ארץ' שכבר נשמעו קודם, והפעם גם עם גוונים נימוסיים. להלן כמה דוגמאות.

בלימוד מהפסוק "ואכלתם אותו בחפזון" (שמות יב יא) נעשה שימוש בביטוי במשמעות של מנהג ראוי (מכילתא דרבי ישמעאל בא — מסכתא דפסחא פרשה ז):

ר' יוסי הגלילי אומר בא הכתוב ללמדנו דרך ארץ מן התורה על יוצאי דרכים שיהיו מזורזין.

על פסוק אחר נדרש הביטוי במשמעות של נימוס ראוי במשפחה כעצה טיפולית (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח — מסכתא דויסע פרשה ו):

"וירב העם עם משה" (שמות יז ב), עברו על שורת הדין. דרך ארץ אדם כועס בביתו ואין נותן עינו אלא בבנו הקטון, אבל אלו לא נתנו עיניהם אלא בגדול. לכך נאמר "וירב העם" עברו על שורת הדין: "ויאמר להם משה מה תריבון עמדי מה תנסון" (שם), אמר להם: כל זמן שאתם מריבין עמי אתם מנסין המקום שנא' "מה תנסון את ה'" (שם).

עוד מנהג נימוס, הפעם פסיכולוגי־חינוכי, נדרש במכילתא דרבי ישמעאל בשלח — מסכתא דעמלק פרשה א:

"ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים" (שמות יז ט), מכאן שהיה עושהו כמותו. ילמדו כל אדם דרך ארץ ממשה, שלא אמר ליהושע בחר לי אנשים אלא בחר לנו אנשים. עשאו כמותו. מכאן שיהא תלמיד חביב לפני רבו כמותו.

דוגמה למנהג ראוי בין שליח לשולחו נוכל למצוא במכילתא דרבי ישמעאל יתרו — מסכתא דבחדש פרשה ב:

"וישב משה את דברי העם אל ה'" (יט ח). וכי צריך היה משה להשיב? אלא למדה תורה דרך ארץ; בא משה והשיב תשובה לשולחו, שכן אמר משה: אף על פי שהוא יודע ועד, אשיב תשובה לשולחני.

עוד מנהג נימוס ראוי, הפעם בין מקבל לנותן, מצוי במדרש ספרי במדבר, פרשת בהעלותך פיסקא קה:

"ויצעק משה אל ה' לאמר אל נא רפא נא לה" (במדבר יב יג), בא הכתוב ללמדך דרך ארץ. שכל זמן שאדם רוצה לבקש שאלותיו, צריך שיאמר שנים שלשה דברי תחנונים ואחר כך יבקש שאלותיו.

ודוגמה נוספת לשימוש בביטוי במשמעות של מנהג מקובל בחברה מצוי בספרי דברים, פרשת ואתחנן פיסקא לד:

"ובשכבך", יכול אפילו שכב בחצי היום? "ובקומך", יכול אפילו עמד בחצי הלילה? תלמוד לומר "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך" (דברים ו ז), דרך ארץ דברה תורה.

כוונת המדרש שיש לקרוא את קריאת שמע בבוקר ובערב בשעות מקובלות, דהיינו בשעה שרוב בני אדם קמים בבוקר ושוכבים בערב, והתורה דיברה כלשון בני אדם.

המחלוקת בין התנאים רבן גמליאל ור' אלעזר לבין ר' נחוניא על השילוב בין לימוד תורה לפרנסה התגלעה גם בין התנאים ר' ישמעאל ורשב"י (תלמוד בבלי, מסכת ברכות לה ע"ב):

תנו רבנן: "ואספת דגנך" (דברים יא יד), — מה תלמוד לומר? — לפי שנאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" (יהושע א ח), יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: "ואספת דגנך" — הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל; רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום — מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: "ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'" (ישעיהו סא ה). ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום — מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: "ואספת דגנך"; ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: "ועבדת את אויבך וגו'"(דברים כח מח). אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל — ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי — ולא עלתה בידן.

הביטוי 'דרך ארץ' משמש כאן בשתי משמעויות יחדיו — פרנסה ומנהג המקובל בחברה. לפי ר' ישמעאל יש לנהוג בענייני מלאכה ופרנסה כפי המקובל בחברה, ולייחד זמן גם לתורה וגם למלאכה ופרנסה. לפי רשב"י יש עדיפות להתמקד בלימוד תורה בלבד ולא להתחשב במנהג המקובל, והפרנסה תובטח על ידי אלוהים.

בהמשך המסכת (סא ע"א) משמש הביטוי לציין מנהג ראוי:

"ויביאה אל האדם" (בראשית ב כב). אמר רבי ירמיה בן אלעזר: מלמד שנעשה הקדוש ברוך הוא שושבין לאדם הראשון; מכאן למדה תורה דרך ארץ שיחזור גדול עם קטן בשושבינות ואל יֵרע לו.

כלומר, מנהג ראוי הוא שכל אדם ישמח לשמש שושבין ולפעול גם עם קטנים ממנו בחשיבות ובייחוס כדי לזווג ולהשיא אדם אחר.

בית מדרשו של ר' ישמעאל מדגיש את צד הנימוס שבמנהג הראוי (תלמוד בבלי, מסכת שבת קיג ע"ב — קיד ע"א):

אמר רבי אחא בר אבא אמר רבי יוחנן: מניין לשנוי בגדים מן התורה? שנאמר: "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים" (ויקרא ו ד). ותנא דבי רבי ישמעאל: לימדך תורה דרך ארץ, בגדים שבישל בהן קדירה לרבו — אל ימזוג בהן כוס לרבו.

כלומר, מנהג ראוי של נימוס הוא לכבד את הרב ולהגיש לו את המזון בבגדים נקיים ולא בבגדים המלוכלכים שבהם הכין לו האדם המארח את הארוחה.

ר' יוחנן משתמש בביטוי במשמעות של יחסי אישות ראויים שכבר הוזכרה (תלמוד בבלי, מסכת עירובין ק ע"ב):

"מעוף השמים יחכמנו" (איוב לה יא) — זה תרנגול שמפייס ואחר כך בועל. אמר רבי יוחנן: אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה. דרך ארץ מתרנגול — שמפייס ואחר כך בועל. ומאי מפייס לה? אמר רב יהודה אמר רב, הכי קאמר לה: זביננא ליך זיגא דמטו ליך עד כרעיך [אקנה לך מעיל שיגיע לך עד רגליך]. לבתר הכי אמר לה [לאחר מכן אומר לה כך]: לישמטתיה לכרבלתיה דההוא תרנגולא, אי אית ליה ולא זביננא ליך [תישמט כרבולתו של תרנגול זה אם יש לו כסף ולא קנה לך].

כלומר, גם ללא התורה שמדריכה אותנו כיצד להתנהג, יכולנו ללמוד מתרנגול כיצד לפייס את בת הזוג לפני קיום יחסי אישות מצפייה בהתנהגותו (כשהוא פורש את כנפיו בפניה), מבטיחים לה הבטחות, מפרים אותן ואחר כך מתנצלים.

כמו דבי ר' ישמעאל, גם ר' יוסי משתמש בביטוי כמנהג ראוי של נימוס (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא פז ע"א):

"ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל" (בראשית יח ט) — להודיע ששרה אמנו צנועה היתה. אמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא [ואם תאמר] רבי יצחק: יודעים היו מלאכי השרת ששרה אמנו באהל היתה, אלא מאי "באהל" — כדי לחבבה על בעלה. רבי יוסי ברבי חנינא אמר: כדי לשגר לה כוס של ברכה. תני משום רבי יוסי: למה נקוד על "איו" שב"אליו" — לימדה תורה דרך ארץ שישאל אדם באכסניא שלו. והאמר שמואל: אין שוואלין בשלום אשה כלל?! — על ידי בעלה שאני.

כלומר, ר' יוסי מסביר מדוע יש נקודות מעל האותיות א, י, ו שבמילה 'אליו'. התורה מלמדת מנהג נימוס ראוי שכאשר מגיע אורח לבית מארחיו עליו קודם כול לשאול בשלום בעל הבית (איו) ובשלום בעלת הבית (איה).

במקור נוסף מן התלמוד הבבלי משתמש הכותב בביטוי במשמעות של דרך התנהלות כדאית אשר תביא לתוצאה רצויה (תלמוד בבלי, מסכת נדה סט ע"ב — עא ע"א):

ת"ר [תנו רבנן = שנו חכמים]: שנים עשר דברים שאלו אנשי אלכסנדריא את רבי יהושע בן חיננא: ג' דברי חכמה, ג' דברי הגדה, ג' דברי בורות, ג' דברי דרך ארץ. [...] שלשה דברי דרך ארץ; מה יעשה אדם ויחכם? אמר להן: ירבה בישיבה, וימעט בסחורה. אמרו: הרבה עשו כן ולא הועיל להם! אלא: יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו, שנאמר "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה" (משלי ב ו). תני ר' חייא: משל למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו, ומשגר לאוהביו ממה שלפניו. מאי קמ"ל? דהא בלא הא לא סגיא. מה יעשה אדם ויתעשר? אמר להן: ירבה בסחורה, וישא ויתן באמונה. אמרו לו: הרבה עשו כן ולא הועילו! אלא: יבקש רחמים ממי שהעושר שלו. שנאמר "לי הכסף ולי הזהב" (חגי ב ח). מאי קמ"ל? דהא בלא הא לא סגי, מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים? אמר להם: ישא אשה ההוגנת לו, ויקדש עצמו בשעת תשמיש. אמרו: הרבה עשו כן ולא הועילו! אלא: יבקש רחמים ממי שהבנים שלו, שנאמר "הנה נחלת ה' בנים שכר פרי הבטן" (תהלים קכז ג). מאי קא משמע לן — דהא בלא הא לא סגי. מאי "שכר פרי הבטן"? א"ר חמא ברבי חנינא: בשכר שמשהין עצמן בבטן כדי שתזריע אשתו תחילה — נותן לו הקדוש ברוך הוא שכר פרי הבטן.

כלומר, יש צורת התנהלות מומלצת שכדאי לאדם לנהוג לפיה כדי שיהיה חכם, עשיר ואב לבנים זכרים. אולם הניסיון מלמד שרק מעטים זוכים להצליח בדרך המומלצת כי היא קשה לביצוע. לכן יש להוסיף לכך גם בקשת רחמים מאלוהים שבאמתחתו החוכמה, העושר והבנים.

על המחלוקת בין התנאים בשאלה אם על תלמידי חכמים לשלם את מיסיהם לרשויות נאמרו בתלמוד בבלי הדברים הבאים מפי האמוראים (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא ז ע"ב — ח ע"א):

רבי יהודה נשיאה רמא דשורא אדרבנן [הטיל מס עבור החומה גם על תלמידי חכמים], אמר ריש לקיש: רבנן לא צריכי נטירותא, דכתיב [חכמים אינם צריכים שמירה, שכתוב]: "אספרם מחול ירבון" (תהלים קלח יח), אספרם למאן [את מי]? אילימא [אם לומר] לצדיקים דנפישי מחלא [שמרובים מחול], השתא כולהו ישראל כתיב בהו [הרי על כל ישראל כתוב בהם]: "כחול אשר על שפת הים" (בראשית כב יז), צדיקים עצמם מחול ירבון? אלא הכי קאמר [כך אמר] אספרם למעשיהם של צדיקים — מחול ירבון, וק"ו [וקל וחומר]: ומה חול שמועט — מגין על הים, מעשיהם של צדיקים שהם מרובים — לא כל שכן שמגינים עליהם. כי אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר ליה, מאי טעמא לא תימא ליה מהא [כאשר בא לפני ר' יוחנן, אמר לו, מדוע לא אמרת לו מהפסוק הזה]: "אני חומה ושדי כמגדלות" (שיר השירים ח י), "אני חומה" — זו תורה, "ושדי כמגדלות" — אלו ת"ח? ור"ל [וריש לקיש] סבר לה כדדרש רבא: "אני חומה" — זו כנסת ישראל, "ושדי כמגדלות" — אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. אמר רב יהודה: הכל לאגלי גפא [משלמים לבניית שערי החומות], אפילו מיתמי [מיתומים], אבל רבנן לא צריכי נטירותא [חכמים אינם זקוקים לשמירה]; הכל לכריא פתיא [לכריית בורות מים], אפי' מרבנן. ולא אמרן אלא דלא נפקי באכלוזא [ולא אמרנו אלא שלא יוצאים כולם בהמון לכרייה], אבל נפקי באכלוזא, רבנן לאו בני מיפק באכלוזא נינהו [חכמים אינם יוצאים בהמון]. רב נחמן בר רב חסדא רמא כרגא ארבנן [הטיל מס גולגלת על חכמים], א"ל רב נחמן בר יצחק: עברת אדאורייתא ואדנביאי ואדכתובי. [...] אדכתובי, דכתיב: "מנדה בלו והלך לא שליט למרמא עליהם [על הכהנים והלויים]" (עזרא ד יג), ואמר רב יהודה: מנדה — זו מנת המלך, בלו — זו כסף גולגלתא, והלך — זו ארנונא [עבודת כפיה]. רב פפא רמא כריא חדתא איתמי [הטיל מס כריית בור מים חדש על יתומים], א"ל רב שישא בריה דרב אידי לרב פפא: ודילמא לא מידויל [ואולי לא ישאבו ממנו]! א"ל: מישקל שקילנא מנייהו, אי מידויל — מידויל, ואי לא — מהדרנא לה ניהלייהו [לקוח אקח מהם, אם ישאבו — ישאבו, ואם לא — אחזיר להם]. אמר רב יהודה: הכל לאגלי גפא, אפילו מיתמי [הכל משלמים לבניית שערי החומות, אפילו מיתומים], אבל רבנן לא צריכי נטירותא [אבל חכמים לא צריכים שמירה]; הכל לכריא פתיא, אפי' מרבנן. ולא אמרן אלא דלא נפקי באכלוזא, אבל נפקי באכלוזא, רבנן לאו בני מיפק באכלוזא נינהו [הכל לכריית בורות, אפילו מחכמים. ולא אמרנו אלא שלא יוצאים בהמון לכרייה, אבל אם יוצאים, חכמים אינם יוצאים בהמון].1

כלומר, תלמידי חכמים פטורים ממס גולגולת, ממס המלך ומעבודות כפייה, אבל חייבים להשתתף בכל הוצאה כספית שגובים לצורכי הציבור מלבד צורכי שמירה וביטחון, שכן לימוד התורה מגן עליהם.

במדרשים מתקופת האמוראים ואילך נמצא מגוון משמעויות לביטוי 'דרך ארץ' בדומה למקורות שקדמו להם.

בבראשית רבה, פרשת בראשית פרשה כב, סימן ב (וילנא):

"והאדם ידע" (בראשית ד א) וגו'. רבי הונא ור' יעקב ברבי אבין בשם ר' אבא בר כהנא אמר: לא שמשה בריה קודם לאדם הראשון. "וידע" אין כתיב כאן, אלא "והאדם ידע את חוה אשתו", הודיע דרך ארץ לכל.

כאן המשמעות היא יחסי האישות שאדם הראשון קיים לראשונה והודיע לכל הבריאה מה הם לצורך הִתרבות.

בבראשית רבה, פרשת נח פרשה לא, סימן יב (וילנא), הביטוי מוזכר בתיאור בניית התיבה והאפשרות ללמוד ממנו הנחיות להנדסת בניין:

"ופתח התיבה בצדה תשים" (בראשית ו טז), אמר רבי יצחק: למדתך תורה דרך ארץ שאם עושה אדם טרקלין עשר על עשר יהא עושה פתחו מן הצד.

בבראשית רבה, פרשת נח פרשה לב (וילנא), הביטוי מוזכר בתיאור המבול ובאפשרות ללמוד ממנו חוקי טבע:

אמר רבי לוי: הם קלקלו סילונית2 שלהם, אף המקום שינה להם סידורו של עולם. דרך ארץ המטר יורד והתהום עולה, דכתיב (תהלים מב) "תהום אל תהום קורא לקול צנוריך" (תהלים מב ח). ברם הכא [כאן] "נבקעו כל מעינות תהום רבה" ואחר כך "וארובות השמים נפתחו" (בראשית ז יא).

במדרשי רבה מוזכר הביטוי במובן של מנהג ראוי בכמה אופנים שונים זה מזה. למשל, מנהג ראוי במשפחה (בראשית רבה, פרשת ויצא פרשה ע, סימן יד [וילנא]):

"וישב עמו חדש ימים" (בראשית כט יד). א"ר אמי: למדתך תורה דרך ארץ עד היכן צריך אדם להטפל בקרוביו? עד חדש ימים.

הווה אומר, אין זה מן הראוי להתארח על חשבון קרובים מעבר לחודש ימים.

המנהג הראוי בטיפול בנכסים ובחיי אדם בשעת סכנה הוא לפזר (בראשית רבה, פרשת וישלח פרשה עו, סימן ג [וילנא]):

"ויחץ את העם" (בראשית לב ח), לימדך תורה דרך ארץ שלא יהא אדם נותן כל ממונו בזוית אחד. ממי אתה למד? מיעקב! שנאמר: "ויחץ את העם וגו'". וכן הוא אומר (מלכים א, יח ד): "ואחביאם חמשים איש במערה".

מנהג ראוי במשפחה (בראשית רבה, פרשת חיי שרה פרשה ס [מהד' תיאודור־אלבק]):

אמר ר' יודן לימדתך תורה דרך ארץ, שאם יהיה לאדם בנים גדולים, יהא משיאן תחילה ואחר כך נושא לו אשה. ממי את למד? מאברהם! תחילה: "ויביאה יצחק" (בראשית כד סז) ואחר־כך: "ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה" (בראשית כה א).

מנהג בני אדם מול מנהגו של אלוהים (שמות רבה, פרשת בשלח פרשה כ, סימן יא [וילנא]):

"ולא נחם אלהים דרך ארץ [פלשתים]" (שמות יג יז), שלא נהג עמם כדרך כל הארץ. היאך דרך כל הארץ? מי שהוא קונה עבדים קונה אותם על מנת שיהיו מרחיצין אותו וסכין אותו ומלבישין אותו וטוענין אותו ומאירין לפניו. אבל הקדוש ברוך הוא לא עשה כן לישראל, אלא לא נחם אלהים כדרך כל הארץ. אלא שהיה מרחיצן שנאמר: "וארחצך במים" (יחזקאל טז ט), וסך אותן שנאמר: "ואסוכך בשמן" (שם), והלבישן שנאמר: "ואלבישך רקמה" (שם טז י), ונשאן שנאמר: "ואשא אתכם על כנפי נשרים" (שמות יט ד), ומאיר לפניהם שנאמר: "וה' הולך לפניהם יומם" (שמות יג כא). לכך נאמר: "ולא נחם אלהים דרך ארץ".

נוהג ראוי כלפי עצי פרי (שמות רבה, פרשת תרומה פרשה לה, סימן ב [וילנא]):

"ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים" (שמות כו טז), למה עצי שטים? לִמד הקדוש ברוך הוא דרך ארץ לדורות. שאם יבקש אדם לבנות ביתו מאילן עושה פירות, אומר לו: ומה ממה"מ [מלך מלכי המלכים] שהכל שלו, כשאמר לעשות משכן, אמר לא תביא אלא מאילן שאינו עושה פירות, אתם עאכ"ו [על אחת כמה וכמה].

נוהגים ראויים כלפי הזולת שהאנושות קיבלה הרבה לפני מתן תורה ומכאן שהם חשובים יותר ממנה או לפחות תנאי מקדים ובסיסי לכל אדם, ובוודאי למי שרוצה להיות תלמיד חכם. האמורא כאן קרוב לדעת רבן גמליאל ר' אלעזר ור' ישמעאל (ויקרא רבה, פרשת צו פרשה ט, סימן ג [וילנא]:

דא"ר [דאמר רבי] ישמעאל בר רב נחמן: עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה. הה"ד [הדא הוא דכתיב — זהו שאמר הכתוב]: "לשמור את דרך עץ החיים" (בראשית ג כד). "דרך" זו דרך ארץ, ואח"כ "עץ החיים" זו תורה.

לפי ההקשר במדרש זה, מדובר על התנהגות ראויה כמו הימנעות מהלשנה והפרדה בין ניצים.

התנהגות ראויה בין בני זוג (ויקרא רבה, פרשת צו פרשה ט, סימן ו [וילנא]):

אמר רבי יוחנן: לִמדתך תורה דרך ארץ שאין חתן נכנס לחופה אלא א"כ נותנת לו כלה רשות. הה"ד: "יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו" (שיר השירים ד טז) ואח"כ: "באתי לגני אחותי כלה" (שם ה א).

מדרש המתייחס לדברי רבן גמליאל במשנה אבות, סובר כמותו ומגדיר דרך ארץ כמעשים טובים שיש לקיים כדי להישמר מהחטא, לצד לימוד התורה (במדבר רבה, פרשת נשא פרשה יג, סימן טו [וילנא]):

"בלולה בשמן" (במדבר כח ה), זו התורה, שצריכה לבלול במעשים טובים. כההיא דתנינן [כמו המשנה ההיא ששנינו]: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון. הוי [הרי היא] "למנחה" (שם), שאותה שעה הוא נושא נחת רוח ליוצרו. בזמן שאדם עוסק בת"ת [בתלמוד תורה] והוא בעל מעשים טובים ושומר עצמו מן החטא.

ובהמשך, מובא עוד מדרש בנושא, הפעם לפי דברי ר' נחוניא ורשב"י שחולקים על המדרש הקודם ואומרים במשנה אבות שלומדי התורה פטורים מדרך ארץ במשמעות של מיסוי מקובל (במדבר רבה, פרשת חקת פרשה יט, סימן כו [וילנא]):

למה ניתנה [התורה] במדבר? כשם שמדבר לא נזרע ולא נעבד, כך המקבל עול תורה פורקין ממנו עול דרך ארץ. כשם שמדבר אין מעלה ארנון, כך בני תורה בני חורין בעולם הזה.

עוד אזכור של הביטוי במובן של מנהג ראוי הקשור ליחסי אישות (רות רבה פרשה ב, סימן טז (וילנא):

א"ר יוחנן לִמדך התורה דרך ארץ, שאין תשמיש ביום אלא בלילה. הה"ד [הדא הוא דכתיב=זה הוא שכתוב]: "בערב היא באה ובבקר היא שבה" (אסתר ב יד), וכתיב "גם הייתי הלילה לאיש" (רות א יב).

שימוש בביטוי במשמעות של פרנסה, על פי התנאים במשנה אבות המחשיבים תורה ודרך ארץ גם יחד (קהלת רבה פרשה ז, סימן א [יא] (וילנא)):

"טובה חכמה עם נחלה" (קהלת ז יא), טובה חכמה כשהיא נחלה. ד"א [דבר אחר] טובה חכמה כשיש עמה נחלה [להתפרנס ממנה]. דתנינן תמן [ששנינו שם] באבות: רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ וכו'.

עוד מדרש ובו שימוש בביטוי במשמעות של יחסי אישות (קהלת רבה פרשה ט, סימן א [ט] (וילנא)):

תני: אבֵל, אסור להכניס לו אשה עד שלשים יום. ר' יהודה אומר: עד שעברו ג' רגלים זה אחר זה, כנגד ג"פ [ג' פעמים] שכתוב [בקהלת] חיים חיים חיים. בד"א [במה דברים אמורים]? כשיש לו בנים. אבל אין לו בנים או שהיו לו בנים קטנים מותר, מפני מיעוט פריה ורביה ופרנסתן. ומעשה שמתה אשתו של רבי טרפון, וכשנסתם הגולל, אמר לאחותה: בתוך האבל הכנסי וגדלי את בני אחותך. ואף על פי שכנסה, לא נהג בה דרך ארץ אלא לאחר שלשים יום.

במדרשים המאוחרים יותר אנו מוצאים אותו מגוון שימושים למשמעות הביטוי 'דרך ארץ'. למשל, במשמעות של יחסי אישות (מדרש תנאים לדברים פרק כו):

"וירא את ענינו" (דברים כו ז), כענין שנאמר: "וראיתן על האבנים" (שמות א טז). ד"א [דבר אחר]: זו פרישות דרך ארץ, כמו שנאמר: "וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים" (שם ב כה):

המדרש מפרש מהו העינוי שהיה לבני ישראל במצרים. פירוש ראשון: גזירת פרעה על התינוקות הזכרים. פירוש שני: ההימנעות מיחסי אישות בשל הגזרה. את ההימנעות הזאת רק האלוהים יכול היה לראות ולדעת. גם המילה 'וידע' רומזת ליחסי אישות (כמו "והאדם ידע את חוה אשתו" [בראשית ד א]).

מדרש דומה, שאותו אנו קוראים בהגדה, נמצא בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב), דברים פרשת תבא מו ע"א:

"וישמע ה' את קולנו" (דברים כו ז). כמו שנאמר: "וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק" (שמות ב כד) וגו'. "וירא את ענינו" (דברים שם). זו פרישות דרך ארץ. כמה שנאמר: "וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים" (שמות ב כה).

חז"ל ייחדו מסכת שלמה לענייני דרך ארץ, והיא עוסקת בעיקר בכללי התנהגות ונימוסים הרצויים בחברה. אפשר ללמוד כללים אלו מהמקראות (מסכת דרך ארץ פרקי בן עזאי פרק ג הלכה א):

לא יפטר אדם לא מאצל חבירו ולא מאצל רבו, אלא עד שיטול הימנו רשות. ויִלמדו כל אדם דרך ארץ מן המקום, שאמר לו לאברהם אבינו, "אברהם אברהם" (בראשית כב יב), כלום אני צריך לך? אמר לפניו רבונו של עולם! הן!

וכן (שם, הלכה ב):

ולא יכנס אדם לבית חבירו פתאום, ויִלמדו כל אדם דרך ארץ מן המקום, שעמד על פתח הגנה, ויקרא לו לאדם. שנאמר: "ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איכה" (בראשית ג ט).

במסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ח שב אלינו המובן של יחסי אישות:

"וקנה לך חבר" (משנה אבות פרק א משנה ו). כיצד? מלמד שיקנה אדם חבר לעצמו שיאכל עמו וישתה עמו ויקרא עמו וישנה עמו ויישן עמו ויגלה לו כל סתריו — סתרי תורה וסתרי דרך ארץ.

כאן המובן הוא יחסי אישות בין בני זוג. על כל אדם להתאמץ ולרכוש לו חבר־נפש שיוכל לשוחח איתו על כל דבר, כולל סתרי תורה שלו וסתרי חדר משכבו, שעליהם אפשר לדבר רק בסודי סודות ורק עם חבר־נפש נאמן.

גם בפרק המאוחר של פרקי אבות (מסכת אבות פרק ו, משנה ו) במדרש, הקרוב גם הוא לדברי ר' נחוניא ורשב"י, המובן הוא יחסי אישות:

גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות. שהמלכות נקנית בשלשים מעלות, והכהונה בעשרים וארבע והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים: בתלמוד בשמיעת האוזן בעריכת שפתים בבינת הלב בשכלות הלב באימה ביראה בענוה בשמחה בשמוש חכמים בדקדוק חברים ובפלפול התלמידים בישוב במקרא במשנה במיעוט שינה במיעוט שיחה במיעוט תענוג במיעוט שחוק במיעוט דרך ארץ בארך אפים בלב טוב באמונת חכמים ובקבלת היסורין:

גם במדרש תנחומא יש כמה אזכורים של הביטוי במובן של מנהג ראוי. לדוגמה, במדרש על נימוס והתנהגות ראויה בהתנהלות של הקטן בפני הגדול הנגזר מביקורו של הקב"ה את אברהם (מדרש תנחומא פרשת וירא, סימן ד [מהד' בובר]):

כיון שנגלה עליו הקדוש ברוך הוא היה יושב, שנאמר: "והוא יושב פתח האהל כחום היום" (בראשית יח א). בא אברהם לעמוד. א"ל [אמר לו] הקדוש ברוך הוא: אל תצטער לעמוד, שב לך, שנאמר: "נאום ה' לאדני שב לימיני" (תהלים קי א). א"ל אברהם: וכי כך הוא דרך ארץ שאני יושב ואתה עומד? א"ל הקדוש ברוך הוא: אל תצטער, זקן אתה בן מאה שנה, שב. א"ל הקדוש ברוך הוא: חייך, בשביל שאתה יושב ואני עומד, עתידין בניך בני ג' שנים, בני ד' שנים, לישב בבתי מדרשות ובבתי כנסיות ואני עומד עליהם, שנאמר: "אלהים נצב בעדת אל" (תהלים פב א).

מדרש על התנהגות כלכלית וצרכנית ראויה (מדרש תנחומא פרשת אחרי מות, סימן יז [בובר]):

אמר ר' עקיבא: ראה היאך חס הקדוש ברוך הוא על נכסיהן של צדיקים וישראל. ראה מה כתיב: "וזבחת מבקרך ומצאנך" (דברים יב כא), ממה שהן יולדות. לא תהא נוטל ומקריב אלא ממה שהן מולידות, שנאמר: "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך" וגו' (דברים טו יט), ממה שהן מולידות אתה רשאי להקריב. אמר ר' אלעזר בן עזריה לִימדך התורה דרך ארץ: אם יהיה לאדם מישראל עשרה ליטרין של כסף, יהא אוכל ירק בקדירה, ואם יש לו עשרים יהא אוכל באילפס, ואם יהיה לו שלשים יהא אוכל ליטרא בשר משבת לשבת, ואם יהיה לו חמשים יהא אוכל בשר בכל יום ויום, וכל כך למה? כדי לחוס על נכסיהם של ישראל.

מדרש המנחה להתנהג בכל חברה וקבוצה כפי המקובל בה (מדרש תנחומא פרשת וירא, סימן יא [ורשא]):

"ויפצר בם לוט מאד ויסורו אליו... ומצות אפה ויאכלו" (בראשית יט ג): והלא אין אכילה למלאכי השרת? אלא ללמדך דרך ארץ שלא ישנה אדם ממנהג המדינה. אתה למד ממשה. שהרי משה שעלה למרום כתיב בו: "ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה" (שמות לד כח). אלמלא היה שם, אכילה ושתיה היה אוכל ושותה! והמלאכים שבאו לבקר את אברהם ושבאו לשחת את סדום ולהציל את לוט, כתיב בהן: "ויעש להם משתה ומצות אפה ויאכלו".

מנהג ראוי כלפי המלכות (מדרש תנחומא פרשת וישלח, סימן ג [ורשא]):

"כה תאמרון לאדוני לעשו" (בראשית לב ד): יעקב קורא לעשו אדוני! למדה תורה דרך ארץ, לחלוק כבוד למלכות. א"ר ישמעאל: ראה מה כתיב: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה", (שמות ו יג) למדם לחלוק כבוד למלכות. וכן רבינו הקדוש היה כותב לאנטונינוס: יהודה עבדך שוואל בשלומך, לחלוק כבוד למלכות. וכך עשה יעקב שנאמר: "כה תאמרון לאדוני לעשו".

מנהג ראוי לזר המבקר ומתהלך בארץ אחרת כדי לקנות בה את צורכי מחייתו (מדרש תנחומא פרשת חקת, סימן יב [ורשא]):

"נעברה נא בארצך... ולא נשתה מי באר" וגו' (במדבר כ יז). "מי באר"? מי בורות היה צריך לומר! לִמדך תורה דרך ארץ, שההולך לארץ שאינו שלו ויש בידו צרכיו, לא יאכל ממה שיש בידו, אלא שלו יהא מונח ויקנה מן החנוני בשביל להחנותו [למצוא חן בעיניו]. כך א"ל [אמר לו] משה: הבאר עמנו ומן אנו אוכלין. לא תאמר שאנו מטריחין עליך, שכר אתה עושה לעצמך! וכך א"ל הקדוש ברוך הוא למשה: "אוכל תשברו מאתם בכסף ואכלתם" (דברים ב ו).

במדרשים המאוחרים על ספרות החוכמה המקראית אנו מוצאים פרשנות חדשה לביטוי 'דרך ארץ' בדבריו של ר' אלעזר שאמר "אם אין דרך ארץ אין תורה". לפי ר' תנחום בר חנילאי משמעות הביטוי כבר איננה פרנסה או התנהגות ראויה, אלא היא כוללת הרבה יותר — תבונה אנושית מפותחת. המדרש מפרט את מרכיביה של תבונה זו: חוכמה, בינה, כושר שיפוט נכון ומדע (במשמעות ידע נרחב). חוכמה זו קדמה לתורה (לפחות אצל שלמה) כפי שקבע ר' ישמעאל בן ר' נחמן בויקרא רבה פרשת צו (ראו לעיל), וכפי שאפשר ללמוד מר' תנחום בפסוק אחר. 'חוכמה' בספר משלי, כמו בשאר ספרות החוכמה במקרא, מובנה כושר שכלי להיות יועץ ומחנך מקצועי שמורה מוסר ומנהגים נכונים ונבונים ששכרם בצידם, והמדרש מכנה מובן זה 'דרך ארץ' (מדרש משלי פרשה א [א] (בובר)):

"משלי שלמה בן דוד מלך ישראל" (משלי א א). ר' תנחום בר חנילאי פתח ואמר: "והחכמה מאין תמצֵא ואי זה מקום בינה?" (איוב כח יב). "החכמה מאין תמצא?", זה שלמה שישב בתענית ארבעים יום, כדי שיתן לו המקום רוח חכמה ובינה, והיה משוטט ומבקש אחריה. א"ל הקדוש ברוך הוא: "שאל מה אתן לך" (מלכים א, ג ה), אמר לפניו: רבש"ע [ריבונו של עולם], איני שואל ממך לא כסף ולא זהב אלא חכמה בלבד, שנאמר: "ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך" וגו' (מלכים א, ג ט). השיבו הקדוש ברוך הוא וא"ל [ואמר לו]: הואיל ולא שאלת לא כסף ולא זהב, החכמה והמדע נתונה לך במתנה. ולא עוד, אלא שקדמה החכמה לתורה, שנאמר: "ראשית חכמה יראת ה'" וגו' (תהלים קיא י). תמן תנינן [שם שנינו]: ר' אלעזר בן עזריה אומר: אם אין תורה אין דרך ארץ [אם אין דרך ארץ אין תורה], ולפי שקדמה חכמתו, אמר עליו הכתוב: "ויאהב שלמה את ה'" (מלכים א ג ג), מלמד שהיתה חכמתו של שלמה מתנה.

מדרש נוסף הולך בדרכם של רבן גמליאל, ר' ישמעאל ור' אלעזר ומוסיף כי פרנסה ומעשים טובים כדרך הארץ מאפשרת חיים בעולם הזה, ולימוד התורה וקיומה מבטיח את חיי העולם הבא (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב), קהלת פרק ט סימן ט):

"ראה חיים עם אשה אשר אהבת" (קהלת ט ט). מזהירך הכתוב שתהא עוסק במלאכה כדרך הארץ שהם חיים לַעולם, כענין שנאמר "ובחרת בחיים" (דברים ל יט), בדרך ארץ. "עם אשה אשר אהבת": זו תורה. היינו דתנן [זהו ששנינו] (אבות פ"ב מ"ב): כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון. וכן הוא אומר "והחוט המשולש" (קהלת ד יב): זה שיש בידו תורה ודרך ארץ ומעשים טובים. "כל ימי הבלך" (שם ט ט): שלא תעזוב תורתך לעת זקנותך. "כי היא חלקך בחיים" (שם): לחיי העולם הבא. "ובעמלך אשר אתה עמל תחת השמש" (שם): בדרך ארץ אתה חי, ובתורה לעולם הבא, לפיכך יפה תלמוד עם דרך ארץ.

אם כן, עד כאן ראינו במקורות מהתקופה העתיקה את המובנים הבאים לביטוי 'דרך ארץ':

-פרנסה ומלאכה

-חוק טבע

-יחסי אישות

-תופעה מקובלת בחברה

-מנהג מקובל בחברה

-מנהג קיים וראוי בחברה, במשפחה, בכלכלה

-התנהגות כדאית ומומלצת במשפחה, בחברה ומול הטבע

-נימוס ראוי במשפחה (פסיכולוגית־חינוכית), בחברה, בכלכלה ובצריכה

-תבונה מפותחת להשגת הצלחה

דרך ארץ בפרשנות והגות ימי הביניים

אצל פרשני המקרא וההוגים בימי הביניים אנו מוצאים גוונים חדשים למשמעות הביטוי 'דרך ארץ'. רשב"ם (1158-1085) מספר לנו כי בפירושו לקטעים ההלכתיים של הטקסט המקראי הוא מתעלם ממדרש ההלכה ומפרש לפי הפשט, כפי שהיה מפרש לפי הפשט כל טקסט אחר בדרך המקובלת במחקר של זמנו (דהיינו דרך ארץ) למרות שידוע לו שההלכה המבוססת על מדרש הכתוב עומדת במקומה, שכן מדרש חז"ל רשאי לעקור את פשט הדברים:

ידעו ויבינו יודעי שכל כי לא באתי לפרש הלכות אעפ"י שהם עיקר, כמו שפירשתי בבראשית. כי מיתור המקראות נשמעין ההגדות וההלכות, ומקצתן ימצאו בפירושי רבינו שלמה אבי אמי זצ"ל [זכר צדיק לברכה]. ואני לפרש פשוטן של מקראות באתי. ואפרש הדינין וההלכות לפי דרך ארץ. ואעפ"כ ההלכות עיקר כמו שאמרו רבותינו הלכה עוקרת משנה.3

בעל מחזור ויטרי — שמחה בן שמואל מויטרי (נפטר 1105) בפירושו על מסכת אבות שבתוך המחזור, מסביר כך את דברי רבן גמליאל:

שיגיעת שניהן משכחת עון: שמתוך שרואה כתוב בתורה "לא תעשק... ולא תגזל" (ויקרא יט יג), והוא משׂתכר מצד אחר, לא יעלה על לבו לגנוב, ולגזול ולחמוס. שאין עמה מלאכה: שאינו משׂתכר בפרגמטיא [במסחר] ומלאכה כדרך כל הארץ. לסוף בטילה: לפי שאין לו מה יאכל. והוא צריך להיות גולה ממקומו לחזר אחר פרנסתו. ומתבטל. וגוררת עון: מפני שלא ניסה במלאכה עד עתה. ופעמים שאינו עולה בידו פרנסתו ועומד ומלסטם את הבריות. וגוזל וחומס.4

כלומר דרך ארץ היא פרנסה והעוון שנמנע הוא הגזל. את דברי ר' נחוניא מסביר מחזור ויטרי כך:

לא מצאתי מפורשת דבר זה. ונ"ל כדאמרי' [ונראה לי כמו שאמרו] ב'השותפין שרצו' (בבלי, בבא בתרא דף ח עמוד א). "מנדא בלו והלך לא שליט למירמא עליהן" (עזרא ד יג). מיכ[א]ן שאין מטילין ארנוניות ומסים על תלמידי חכמים. שמאחר שהן עוסקין בתורה מעבירין מהן עול מלכות. ובבבא קמא [צ"ל בבא בתרא] (דף נה עמוד א) נמי אמרינן ד"פרדכת מסייע מתא" [בטל ממלאכה צריך לסייע ולהשתתף בתשלום מיסי העיר]. אבל רבנן לא מסייעי מתא דהן שומרי העיר ע"י תורתם. ועול דרך ארץ: שאינו צריך לטרוח אחר מזונותיו, שהרי מן השמים מזמנין לו פרנסתו: 5

כלומר, על פי הנאמר בתלמוד פוטרין את תלמידי החכמים מן המס והציבור משלם אותו עבורם, אולם, קובע ויטרי, פרנסת החכמים אינה האחריות של הציבור אלא הקב"ה דואג לכך.

את דברי ר' אלעזר מסביר מחזור ויטרי כך:

אם אין תורה אין דרך ארץ: אין שום אדם שבקי יפה בדרך ארץ ותרבות ומנהג כל דבר אלא א"כ [אם כן] למד תורה. שבכללה של תורה הוא מוצא כל עינייני חכמות ומשלות כל דבר, ואיך יתנהג. ואם אין דרך ארץ אין תורה: שאם אין תרבות לאדם לנהג כשורה אין תורתו מועלת לו כלום ואינה מתקיימת בידו.6

כלומר, הביטוי 'דרך ארץ' במשנה זו מקבל משמעות מעבר לפרנסה ומלאכה — הוא משתמש במילה תרבות. שליטה מלאה בדרכי התנהגות נכונות, חוכמה ותרבות אנושית אינה אפשרית ללא לימוד תורה מקיף. ולהפך, מי שלא רכש לו תרבות והתנהגות ראויה, אין תורתו מתקיימת.

רמב"ם (1204-1138) מתמקד במשמעות הביטוי 'דרך ארץ' כהתנהגות ראויה אך מעניק לו מובן חדש של מידות מוסריות טובות. בפירוש המשנה שלו הוא מגדיר את הביטוי 'דרך ארץ' כמידות מעולות, דהיינו תכונות אופי טובות ומוסריוֹת ולימודן. הוא מסביר שם שיש חמישה סוגי דיבור, ודרך ארץ היא חלק מהסוג הרביעי:

והחלק הרביעי, והוא האהוב, הוא הדיבור בשבח המעלות השכליות והמידוֹתיות, ובגנות הפחיתויות משני המינים גם יחד, והערת הנפש לאלה בסיפורים ובשירים, ומניעתה מההן באותן הדרכים עצמן. וכן לשבֵח המעולים ולהללם במעלותיהם, כדי שייטב מנהגם בעיני בני אדם וילכו בדרכם, ולגנות הרעים בפחיתויותיהם, כדי שיתגנו מעשיהם וזיכרם בעיני בני אדם, ויתרחקו מהם ולא ינהגו במנהגם. ויש אשר יקרֵא זה החלק — רצוני לומר: לימוד המידות המעולות והרחקת המידות הפחותות — דרך ארץ.7

את דבריו של ר' נחוניא מפרש רמב"ם כך שיתאימו לדברי רבן גמליאל ור' אלעזר ולא תהיה בדבר מחלוקת ביניהם. כידוע, רמב"ם מתנגד לעמדה שלפיה מי שמקדיש עצמו ללימוד תורה על הציבור לפרנסו, לדעתו על הלומד לפרנס את עצמו. עם זאת, הוא מסכים לאפשרות שהעוסק בתורה יעביר את ניהול עסקיו לאחֵר שיתעסק בהם עבורו. רמב"ם גם פוסק שיש לפטור את תלמידי החכמים ממיסוי המלכות, מס גולגולת ומס לבניית החומה, כפי שנקבע בתלמוד.8 לפיכך מסביר רמב"ם את דברי ר' נחוניא כך:

"עול תורה" — הידבקות בלימוד, ו"עול מלכות" — טירחות השלטון ושעבודו, "ועול דרך ארץ" — טירחות הזמן. יאמר, כי בשכר הדבקו בעול תורה, יסתירהו ה' מעול המלכים, ויקל עליו טירחות הזמן. ואמרו: "פורק עול" — שאומר תורה מן השמים ואיני סובלה. אמרו: "חרות על הלוחות — חירות על הלוחות", כלומר: החירות מפגעי הזמן ומפגעי השלטון למי שמקיים הדבר הכתוב על הלוחות.9

כלומר אין מדובר כאן שלומד התורה זכאי להתפרנס מן הציבור, אלא שהקב"ה מסייע לו להיחלץ ולהתחמק מטרחות השלטון ומקל עליו את טרחות הזמן. במקום אחר כותב רמב"ם בנחרצות דברים דומים ומביא ראיות מדברי חז"ל במסכת אבות:

כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם (אבות ד ה), ועוד צוו ואמרו: אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן (שם). ועוד צוו ואמרו: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות (אבות א י), וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון (אבות ב ב), וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות.10

בהמשך פירושו למסכת אבות מגדיר רמב"ם בין היתר את 'עם הארץ' כמי שיש בו דרך ארץ — דהיינו מידות מוסריות, אך אין בו תורה:

אני אפרש תחלה אלו השמות החוזרים הרבה בדברי החכמים, והם: בור, ועם ארץ, וגולם, וחכם, וחסיד. אמנם בור — הוא האיש אשר אין לו לא מעלות שכליות ולא מעלות מידות. רצוני לומר: לא חכמה ולא מוסר, ואף לא הגיע לו קנין הרעות, אלא כאילו הוא ערום מן הטובות והרעות, וזה יקרא בור, כדמות הארץ אשר לא נזרע בה דבר מן הדברים, והיא אשר תיקרא בור, כמו שהתבאר בזרעים. ועם ארץ — הוא איש שיש לו מעלות מידות אבל אין לו מעלות שכליות. רצוני לומר, שיש לו דרך ארץ ואין לו תורה, וזה יקרא עם ארץ, כלומר שהוא מתאים ליישוב הארץ וקיבוצי המדינות, לפי שיש לו מידות תיטב בהן חברתו עם זולתו, כמו שבארנו בפתיחת חיבורנו. וגולם, הוא איש שיש לו מעלות שכליות ומעלות מידות, אבל אינן על השלימות ואינן נמשכות לפי הראוי, אלא יש בהן בלבול וערבוב, ופוגם אותן חסרון. ולזה נקרא גולם, כדמות הכלי אשר יעשהו האומן, ותגיע לו הצורה המלאכותית, אבל יחסרו לו ההשלמה והשיכלול. כגון הסכין והסייף, כאשר יעשם הנפח, ותגיע להם צורתם, קודם שיכם בפטיש, וישחיזם, וילטשם, ויפתח בהם מה שדרכו לפתח, וישלים שכלולם. והם לפני זה ייקראו גולמי כלי מתכות, כמו שיתבאר בכלים, והיא מלה עברית: "גלמי ראו עיניך" (תהלים קלט טז). רצונו לומר: חומרי, לפני הגעת צורת האדם בו. וכאשר לא הגיעה לזה צורה שלימה, קראוהו גולם, כדמות החומר הנמצא, והוא מוכן לקבל צורה אחרת, יהיה בה יותר שלם. וחכם, הוא האיש אשר הגיעו לו שני המינים מן המעלות על השלימות וכמו שראוי. וחסיד, הוא האיש החכם כאשר יוסיף במעלה, רצוני לומר: במעלות המידות, עד שייטה אל הקצה האחד מעט, כמו שבארנו בפרק הרביעי, ויהיה מעשהו רב מחכמתו, ולזה נקרא חסיד, להוספתו, לפי שההפלגה בדבר תיקרא חסד, בין שהיתה אותה ההפלגה בטוב או ברע.11

ר' מנחם המאירי (1310-1249) מציין בפירושו למסכת אבות שני פירושים לביטוי 'דרך ארץ'. לפי הפירוש הראשון מדובר בפרנסה ובעוון גזל, והפירוש השני, כמו פירושו של רמב"ם, קושר את הביטוי למידות מוסריות. לפי פירוש זה, אם החכם הוא גם בעל מידות טובות הוא מוכיח את החוטאים בנועם ולכן תוכחתו מתקבלת ואינה גוררת כעס ומריבות:

יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ: יש מפרשים דרך ארץ התעסקות בפרנסתו וסחורות. ובא על דרך "טובה חכמה עם נחלה" (קהלת ז יא). ואמר: שיגיעת שניהם משכחת עון, כלומר, שנמצא צד העון נעדר ממנו. שמצד תורתו הוא יודע במה שהוא צריך ליזהר, ומצד הסתפקותו אינו צריך לצדד בעצמו שום תחבולה וערמה לבקש בה את טרפו. והוא שאמר אח"כ [אחר כך]: שכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה. שהרי צורך פרנסתו וספוק ביתו דוחקים אותו. וגוררת עון: שצריך לצדד עצמו בתחבולות וערמות להיות טרפו מצוי לו, וכמ"ש [וכמו שנאמר]: סופו מלסטם הבריות. ויש לפרש דרך ארץ מוסר ומדות. אמר: שיגיעת שניהם משכחת עון. כי החכם מצד הוכיחו שאר בני אדם, כמה נבלים מקנאים בו ומחפשים מומיו כשהוא מוכיח דרך כעס וקנטור. אבל כשהוא בעל מוסר ומוכיח דרך חבה ואהבה, הם נזהרים בכבודו הרבה, וזהו משכחת עון. וזהו שאמרו תענית ז' א': כתיב: "יערוף כמטר לקחי" (דברים לב ב) וכתיב "תזל כטל" (שם) כו'? ל"ק [לא קשה], כאן בתלמיד הגון כאן בתלמיד שאינו הגון. דתלמיד הגון דבריו אצל בני אדם כטל אשר הוא מתמיד בכל יום ושאין שום אדם קץ ממנו. ושאינו הגון הוא כמטר שאינו בא כי אם לעתים רחוקות, ואפילו כשהוא בא אדם קץ בו תיכף שירדו בכדי הצרך. כך תיכף שיצאה מפיו הוראה הצריכה להם ממנו, הולכין להם ומניחין אותו כמו שהוא.12

את המשניות בהמשך המסכת מפרש המאירי בדרך מיוחדת:

רבי נחוניא בן הקנה אומר: כל המקבל עליו עול תורה מעבירין כו': אחר שעול תורה תעביר ממנו עול מלכות, כי המלכות לא תטריחהו לעבודתה אחר שהוא נותן לבו להתבודדות. ועול דרך ארץ ר"ל [רצה לומר] התעסקות בענייני העולם. כי חבריו ושכניו וקרוביו יעסקו במלאכתו ויעזרוהו בה עד שלא יצטרך הוא ליבטל ממנה. וזהו שדרשו במקום אחר לקמן פ"ו [פרק ו]: "חרות על הלוחות" (שמות לב טז), אל תקרי חָרות אלא חֵירות. כלומר, שהחירות משעבוד המלכות והזמן יקרהו בעבור דבר הלוחות. וכל הפורק ממנו עול תורה, ר"ל שמאבד זמנו בעסקי העולם ואינו נותן לבו להתבונן בתורה ובדרכיה ובמצותיה, נותנין עליו כו':13

הווה אומר, מי שבאמת משקיע את כל כולו בתורה, השלטון ער לכך, מתחשב בו ברצון ופוטר אותו ממס, והסובבים אותו מסייעים בפרנסתו מרצון. אולם אין הדברים בגדר חובה על הציבור, גם אין מדובר בסיוע אלוהי כפי שסובר גם רמב"ם. לפי פירוש זה על דברי ר' נחוניא והפירוש השני של המאירי על דברי רבן גמליאל, משמעות הביטוי 'דרך ארץ' בדבריהם שונה — אצל האחרון משמעות הביטוי היא מידות טובות שגם החכם נדרש להן, ואצל הראשון משמעה פרנסה ועסקי העולם שבניהולם החכם יכול להיעזר באחרים — אך אין מחלוקת בין רבן גמליאל לר' נחוניא.

המאירי ממשיך לבאר את דברי ר' אלעזר אשר דומים למדרש של רבן גמליאל. כאן מצמיד המאירי את הפירוש השני שלו לביטוי 'דרך ארץ' לפי דברי רבן גמליאל — גם לר' אלעזר, והביטוי תורה כאן מתמקד גם הוא בציוויים המוסריים שבה. פירושו מרחיב את האמור במחזור ויטרי:

רבי אלעזר בן עזריה אומר: אם אין תורה אין דרך ארץ כו': ידוע הוא ש'דרך ארץ' הוא מונח על מדות האדם ומוסר הצריך לו בענין ההנהגה המדינית. ו'התורה' נאמרה עניינה בכאן על חלק מצות התורה הבא להישיר לאדם בדרך ישרה בהנהגותיו. ואמר תחילה, שלולא מצות התורה המעירות האדם על זה לא היה לו שלימות בדרך ארץ הבא לו מצד עצמו והנהגת טבעו, ואפילו היה בתכלית ההכנה. כי לא יגיע לתכלית מה שהגיעו אופני התורה בזה למחזיק בדרכיה. וכן אם אין לאדם הכנה טבעית בזה, לא יספיק לו מצות התורה לזה השלמות. כי המצות יישירו האדם דרך כלל ואי אפשר להם להשגיח בפרטים דקים מתחדשים תמיד צריכים למוסר ודרך ארץ. כמו שתאמר דרך משל שהתורה אסרה מאכלים הרבה להיות בהם מותרות ומציאות היזק, שהראוי להבין מדרכיה שכל מותר ורדיפת שובע יתר, הוא רע אפילו במאכלות שלא נאסרו. וכן בכל המצות. ולמדת שהזוג הזה כל אחד מנפרדיו מועיל במציאות חבירו ומשלים אותו. ולמדנו מזה מדעת קצת מפרשי החכמים שני דברים: האחד, שאין לשום אדם לבטוח בשלמות הנהגותיו הבא מצד טבעו להקל מזה על אחת ממצות התורה. ואף על פי שנאמר באבות העולם ע"ה [עליהם השלום] שהגיעו לשלימות המיועד בתורה ונעשו צדיקים גמורים באין תורה, לא הכל זוכים לכך, והמאמרים — על הרוב נאמרים. והשני, שהאדם לא יצא ידי חובת עצמו בנפשו בקיום פרטי המצות. אבל יבין דבר מתוך דבר ויתבונן, כי ההערה [ההתעוררות] מדה טובה, והינזר מכל מדה מגונה נכלל בכלל מצות התורה למביני דרכיה, אף על פי שלא הוזכרה בתורה בפירוש:14

כלומר, המידות המוסריות המקובלות בחברה האנושית מצד התבונה וטבע האדם ללא ציווי, נדרשות למקיים מצוות התורה להשלמתו ולהפך. שכן מחד גיסא, מצוות התורה שמטרתן שיפור ההתנהגות המוסרית אינן יכולות בהגדרה להקיף את כל הפרטים והמקרים האפשריים. מאידך גיסא, ללא המסגרת האלוהית המחייבת של פרטי מצוות התורה, חוקי המוסר הטבעי והתבוני לבדם אינם יכולים להביא את רוב בני האדם לשלמות מוסרית.

ר' יצחק עראמה (1494-1420) בפירושו עקידת יצחק לתורה, מסביר את ההבדל בין דרך ארץ לתורה בדבריו על בגדי הכהונה. לפי הסברו, דרך ארץ היא מכלול המידות המוסריות הנהוגות בחברה האנושית (כדברי רמב"ם), ועליהן מתווספות מצוות התורה שניתנו על ידי אלוהים:

כמו שהמנהג בבגדים לעשות חליפות שמלות, בגדי חול ובגדי שבת: "בגדי בנה הגדול החמודות אשר אִתָה" וגו' (בראשית כז טו). "ושמת שמלותיך עליך" (רות ג ג) וגו'. כן יש לכל בן ברית לקבל עליו שני מיני מעשים: המדות האנושיות, הנקראות בפי חז"ל הלכות דרך ארץ, כי הם בגדי חול אשר ישתמש בהם בדברי העולם. ועליהם מעשה המצוות האלהיות, שהם בגדי שבת קדש ודאי, כמו שיתבאר אצל השבת שער נ"ה בע"ה [בעזרת ה']. וכבר סדר אלו המעשים ישעיה הנביא בפסוק "הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע" (נח ו) וגו' עוד "אם תשיב משבת רגליך" (שם, נח יג) וגו' כאשר יתבאר בענין הראשון אשר בשער ס"ג בע"ה:15

ר' עובדיה מברטנורא (1515-1445), כמנהגו, מסביר את המשנה באבות לפי הפשט. לדעתו, המובן של דרך ארץ הוא כפירושו בתלמוד הבבלי מסכת ברכות, קהלת רבה, פסיקתא רבתי, מחזור ויטרי, והפירוש הראשון של המאירי (אשר אותו לא הכיר) — מלאכה ופרנסה. העוון בראשית הדברים הוא כל החטאים שהיצר הרע מושך אליהם, ובסיפא הוא גזל. בנוסף, הוא מסביר על פי רמב"ם, כי מי שיסייע ללומד התורה להיחלץ מעול המלכות ומקשיי הפרנסה הוא הקב"ה ולא קופת הציבור:

דרך ארץ — מלאכה או סחורה.

שיגיעת שניהם משכחת עון — שהתורה מתשת כחו של אדם, והמלאכה מפרכת ומשברת את הגוף, ומתוך כך יצר הרע בטל ממנו.

וכל תורה שאין עמה מלאכה — ואם תאמר יהא עמל בתורה תמיד ויגיעתה תהא משכחת עון, ומה צורך למלאכה, לכך הוזקק לומר וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, לפי שאי אפשר לו בלא מזונות, ומלסטם את הבריות ומשכח תלמודו.16

ברטנורא גם מסביר לפי הפשט מדוע בלי תורה אין דרך ארץ ולהפך:

אם אין תורה וכו' — אין משאו ומתנו יפה עם הבריות.

אם אין דרך ארץ וכו' — סוף שתורתו משתכחת ממנו.17

כלומר מי שאינו לומד תורה הוא אדם גס והמוני שאינו יודע לנהל משא ומתן כראוי ופרנסתו מתקפחת, ומי שאינו עוסק בפרנסה רעב ללחם, אינו יכול להתרכז בלימוד ושוכח את שלמד.

בפירושו לתורה של משה אלשיך (1600-1506) על הנגיפה בצרעת נמצא פירוש יפה למשנת רבן גמליאל. מי שאינו עוסק במלאכה ובתורה, סופו שהבטלה מביאה אותו לעוון דיבור לשון הרע (ולא גזל כפשט הדברים) וללקות כתוצאה מכך בצרעת:

והנה על ענין זה כתבנו בשערים יחס נכון אל משנת (אבות ב א): רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם. וגם ראיתי אחרי רואי כי גם משנת רבן גמליאל בנו צודקת אל הענין. והוא, כי אחרי הודיע אלהים אותנו כי הצרעת בא על לשון הרע כמדובר, וגלוי לכל יודעי דעת כי אחת היא הגדולה שבגדולות הגוררת לשון הרע, הלא היא הבטלה. כי אשר בעמל אנוש איננו לא בתורה ולא בדרך ארץ, יקנה לו חבר אשר יחדו יתלחשו על כל יוצאי שער עירם, יכחידום תחת לשונם, ידברו ברעתם. זה יאמר מה טיבו של פלוני לכל מראה עיניך אם טוב ואם רע, וזה יאמר רק רע הוא לכל מעיני, וזה ישיב גם בעיני. ועל הדרך הזה יעידון יגידון על כל איש ואשה, יניעון בפיהם חרבות בשפתותיהם. והן כל אלה יפעל למו מִאוסם במלאכה ובארבע אמות של הלכה. כי יגיעת שני אלה היתה מרחיקם מלדבר על נגעי בני אדם, ולהביא עליהם נגעים גדולים ושיגעו בלבושיהם ובבתיהם. והן זאת כונת מאמר התנא וז"ל [וזו לשונו] (אבות ב ב-ד): רבן גמליאל בנו של רבי יהודא הנשיא אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון.18

בפירושו דרך חיים למסכת אבות מסביר מהר"ל (1609-1520) את דברי רבן גמליאל (וכן את דברי ר' ישמעאל, ר' אלעזר ור' ישמעאל בן נחמן). לדבריו, לאחר דברי רבי יהודה הנשיא שנתן לנו בחיבורו את פירוט המצוות האלוהיות במשנה א של פרק ב, בא בנו רבן גמליאל ונותן לנו במשנה ב את ה'דרך ארץ' שמסייעת לאדם להפוך לשלם על ידי לימוד וקיום מנהגי העולם. דרך ארץ יש ללמוד ולעשות לפני לימוד התורה ולכן כתוב 'עם', אך חשיבותה פחותה. רבן גמליאל מבהיר בדבריו שאין די בתלמוד תורה וקיום המצוות שבה, והאדם חייב ללמוד ולעשות מלאכה, שכן בסדר הדברים פרנסה קודמת ללימוד. פעילות דרך ארץ קודמת לפעילות התורנית, אך זו האחרונה נעלה יותר מאחר שהיא פעילות שכלית. האדם שרכש את שתי המיומנויות בסדר הנכון ובחשיבות הנכונה, הוא האדם השלם.

בפירושו למשנה, תוספות יום טוב, מביא ר' יום טוב ליפמן הלר (1654-1579) בקצרה את פירוש המהר"ל ומוסיף את דעת ר' שמשון משאנץ (ר"ש, 1214-1150), שלפיה מודגש ביתר שאת שאין להבין מהאמור שדרך ארץ חשובה יותר, או אפילו שוות ערך, לתלמוד תורה. לפי טיעון זה, אולי דרך ארץ קדמה לתורה בזמן או כבסיס או כהשלמה, אבל התורה היא החשובה. את מילת הקישור 'עם' אין לפרש כמו מהר"ל כמורה על קדימות בזמן, אלא להפך, לפי הר"ש היא מלמדת שהתורה היא העיקר והיא חשובה יותר, כמו בפסוק "ראה חיים עם אשה" שבו החיים הם העיקר:

יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ — פירש ב'דרך חיים', לפי שהדרך ארץ קודם בזמן לתלמוד תורה להכי [לכך] טוֹפֵל [מחבר] תלמוד תורה עם דרך ארץ במלת 'עם'. ע"כ. ואני מצאתי להר"ש [להרב שמשון] שפירש במשנה ד' פ"ז [פרק ז] דטהרות, שהוא כמו "ראה חיים עם אשה". דחיים הוא עיקר, והכי נמי תורה עיקר:19

אם כן, בימי הביניים נוספו לנו עוד כמה משמעויות לביטוי 'דרך ארץ':

-המקובל במחקר באותה עת

-תרבות אנושית וחוכמות

-מידות מוסריות

דרך ארץ בעת החדשה

במאה ה־19, בעקבות החילון, הרפורמה, האמנציפציה וההשכלה, חלה עוד התפתחות בפרשנות שנתנו הוגים יהודים לביטוי 'דרך ארץ'. ר' ישראל ליפשיץ (1860-1782) מחבר פירוש המשנה תפארת ישראל עדיין צמוד לדברי קודמיו. הוא אינו מסתפק בפירוש הפשט של ברטנורא בנושא ומעדיף את פרשנות רמב"ם שמדובר במוסר ולא בפרנסה. העוון בדיבור הראשון אינו דווקא גזל אלא חטאים בכלל, ורק הדיבור השני עוסק במלאכה, עוני וגזל, ואינו קשור לראשון:

יג)יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ: ר"ל לימוד התורה הוא יפה רק כשיש עמה מוסר וענווה.

יד)שיגיעת שניהם משכחת עון: דרק ע"י יגיעתך בשתיהן, ישתכח ממך כל אפשריות לחטוא.

טו)וכל תורה שאין עמה מלאכה: אף שגם הנהגתך ישרה.

טז)סופה בטלה: מטרדת תמידי לבקש הצטרכתיך כל שעה.

יז)וגוררת עון: שע"י העניות יוגרם לחטוא.20

בעניין משמעות הביטויים 'תורה' ו'דרך ארץ', מציג הרב ליפשיץ פרשנות אוניברסלית שלפיה תורה היא כל דת שמאמינה באלוהים מתגלה ומשגיח, ודרך ארץ היא עמדה מוסרית ומנהגי נימוס כלליים, ושתיהן נדרשות. לפי פירוש אחר שלו, תורה היא חובותינו לקב"ה לפי התורה ודרך ארץ היא חובותינו כלפי הזולת:

קיד) אם אין תורה אין דרך ארץ: לאו תורה ממש קאמר, דהרי כמה ע"ה [עמי הארץ] שלא למדו, וכמה חסידי אה"ע [אומות העולם] שלא שמרו התורה, ואפ"ה הן בעלי מוסר וד"א [ודרך ארץ]?! אלא נ"ל [נראה לי] משום דלכל אומה יש דת אלהי שכוללת ג' עקרים, דהיינו, א) שיש תורה משמים, ב) שיש שכר ועונש, ג) שיש השארת הנפש, [ולא נחלקו האומות זמ"ז [זו מזו] רק [=אלא] בפירושן]. ואלו שלשה העקרים הראשיות נקראין כאן תורה, ולכן מי שאינו מאמין בהן, הרי האדם כבהמה לפניו ואין הנפש חשובה בעיניו לנהוג בה יקר במוסר וד"א [ודרך ארץ] כנימוסי עם ועם, וכל מה שיעשה בזה, הוא מצד הכרח.

קטו) אם אין ד"א אין תורה: דאם אין הנפש חשובה בעיניו לנהוג בה יקר, איך אפשר שיאמין בג' שרשי הדת שהן רק משום שהנפש יקרה, זה הכלל דרעליגיאן וטוגענד [שדת ומעלה מוסרית] אחוזים יחד, במי שאין זה אין זה. או נ"ל [נראה לומר] דתורה היינו חיוביו למקום ב"ה. דלא היינו יודעים במה נקדם לפניו אם לא תה"ק [תורתנו הקדושה] תורה לנו החוקים הקדושים ההם. ודרך ארץ, היינו חיובנו לאדם חבירנו. וקאמר הכא דמי שהוא אפיקורוס כופר בתורה משמים, גם שמירתו וחיוביו לבני אדם, אינו בלב שלם. וכ"כ [וכמו כן] מי שהוא צבוע בי"ש [ביראת שמים] ואינו נזהר בחיוביו לחבירו, גם זה אין תוכו כברו. ושניהן כשיתנסו בזה או בזה יתגלה מצפוני לבם הנשחת.21

הראיתי לעיל שלפי אלשיך העוון שאליו נגררים הבטלנים הוא לשון הרע. בפירוש לתורה של ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק (1926-1843), משך חכמה, נמצאת עוד הצעה מעניינת שלפיה דרך ארץ היא מלאכה אך העוון שנגרם מבטלה ממלאכה (ומלימוד תורה) ועליו כותבים התנאים במסכת אבות, הוא עריות. כפי שכבר הבעתי לעיל, דעתי היא שפשט הדברים מתייחס לעוון גנבה וגזל. אף על פי כן, הנה דבריו:

"את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו" (ויקרא יט ל) וכו'. פירוש, דיגיעת דרך ארץ "משכחת עון". ובשבתות ויום טוב בטלים ממלאכתם ויכולים לבא לידי עבירה, וכמו שאמר סקבא דשתא רגלא [הזמן הרעוע ביותר בשנה הוא ברגל=יום טוב]. וברמב"ם סוף הלכות איסורי ביאה: חייבים בית דין להושיב שומרים ברגל. וכן במקדש בנשים יולדות וזבות שמביאות קרבנותיהן למקדש, וכמעשה שהיה "אשר ישכבון את הנשים הצובאות" (שמואל א ב כב) וכו'. ולכן אמר "שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו" — שלא יהא שום נדנוד זימה, "ולא תזנה הארץ... אני ה'" (ויקרא יט כט). וקצת מזה מצאתי בבעל הטורים.22

רש"ר הירש (1888-1808) הרחיב את משמעות הביטוי 'דרך ארץ' באופן ניכר. לדעתו הביטוי מתייחס לכל מה שאמיתי, טוב, יפה ומפתח את האישיות של האדם וחברתו בתרבות המערבית הכללית הסובבת, בהינתן שתרבות זו כפופה למוסריות. כך הוא כותב על הפסוק "לשמור את דרך עץ החיים" ועל דברי המדרש על פסוק זה:

דרך זו, המוליכה אל עץ החיים, קרויה בתנא דבי אליהו ובויקרא רבה (ט, ג): "דרך ארץ"; היא דרך התרבות, דרך החכמה הסוציאלית, — המחנכת את האדם למוסר ולסדר בחייו החברתיים בארץ. וכך שנה ר' ישמעאל בר רב נחמן: "כ"ו דורות קדמה דרך ארץ את התורה, הה"ד לשמור את דרך עץ החיים, דרך זו דרך ארץ ואחר כך עץ החיים זו תורה". התרבות פותחת את חינוך האדם, ואילו התורה משלימה אותו; שכן התורה מחנכת את האדם השלם. עלה התאנה והחגורה החלו בחינוך האדם; הם הם גילויים ראשונים של תרבות; ותרבות המשועבדת למוסר היא שלב ראשון בתשובה אל ה'. דרך ארץ ותורה ירדו כרוכים בישראל; האדם השלם והיהודי השלם הם זהים בבית ישראל; אך בדרך ההתפתחות של האנושות קודמת התרבות לתורה. החרב והכרובים, — הסבל וההרגשה במציאות אל עליון, — יביאו את האנושות אל דרך התרבות, המוליכה אל עץ החיים. משום כך, רוח ישראל נוחה מכל תרבות, — ובלבד שהיא מביאה לידי הכרת האמת ולידי עשיית הטוב. אולם, אם התרבות משועבדת לחושניות, רק תגדל על ידי כך ההשחתה. אך השימוש לרעה בדרך ארץ לא יבטל את ברכת התרבות, שכן "אם אין דרך ארץ אין תורה" (אבות ג). משום כך יחבב היהודי את כל האמת והטוב שבתרבות; בהופעתו ייראה כבן תרבות, יפגין שיהדות היא דרגה עליונה של אנושות. אך מאידך: "אם אין תורה אין דרך ארץ"; אם התרבות איננה מביאה לידי תורה, אלא מבקשת למלא את מקומה, הרי אין היא הדרך המוליכה אל עץ החיים, אלא הדרך אל ההשחתה.23

לימודיו של התלמיד הצעיר הירש בשיטת נפתלי הרץ וייזל, אשר שילבו לימודי חול וקודש: פילוסופיה יהודית מפי החכם יצחק ברנייס על פי ריה"ל ולימודי תלמוד מפי הרב יעקב עטלינגר, עיצבו אצל הירש דרך אמצע שבאמצעותה קיווה להחזיר את התורה אל החיים. לדרך זו קרא 'תורה עם דרך ארץ', ולימים היא הייתה דרכה של האורתודוקסיה המודרנית, או הנאו־אורתודוקסיה, ושיטתה החינוכית. הירש התמסר לרבנות קהילתית מתוך דגש על המערכה והמערכת החינוכית. הוא גם עשה היכרות קצרה עם העולם האקדמי ולמד באופן אוטודידקטי את הפילוסופיה הספקולטיבית של הדור.

את דברי רבן גמליאל מתרגם הירש לשפתו ולשיטתו, ורואה בהם קריאה לשילוב לימודי חול, הכוללים את כל מקצועות התרבות האנושית, עם לימודי קודש. שילוב זה שומר לדעתו את התלמיד מטעויות תאולוגיות ופילוסופיות, ובונה אותו כאישיות שלמה:

מדוע לא ליישם את העיקרון עתיק הימים של תלמוד תורה עם דרך ארץ (אבות פ"ב מ"ב), המדבק לימודי דת וחול אחד לשני בתלות הדדית? אם כך תעשה, תראה עוד בחייך כיצד יגיעת שניהם, טיפוח סימולטני זהיר של שני האלמנטים של החינוך, משכחת עוון, תשמור את ילדיך מטעויות בשני הצדדים. תראה באיזה חשק ומסירות יתיחסו ילדיך ל"לימודים העבריים" שלהם ויגמעו את הרוח של מצוות ה' וחכמת חכמינו, ואיך אף על פי כן, או אולי דווקא בגלל החינוך המיוחד שקיבלו, יהיו מסוגלים להתחרות על בסיס שווה עם בני זמנם ברכישת כל הידע, הכשרונות והמיומנויות שהם חלק מלימודיהם הכלליים כחברים בחברה הרחבה.24

עם זאת, העידן המודרני הביא עימו לראשונה גם התייחסויות שליליות לדרך ארץ אצל ההוגים והפרשנים שומרי המסורת. בראשית המאה ה־19 צומחת לה עמדה חדשה כלפי שני התחומים. עד עתה התווכחו הפרשנים וההוגים ביניהם בשאלה אם נדרשות לאדם גם תורה וגם דרך ארץ, או אם בתנאים מסוימים מספיקה לאדם התורה ולימודה בלבד. והנה מופיעה תנועה הסוברת שאין צורך בתורה ואפשר בהחלט להסתפק בדרך ארץ. עמדה שלילית לדרך ארץ התפתחה כתגובה לחילון, וכטיעון כלפי הרפורמים אשר כפרו בתורה שבכתב מן השמיים ובחלק גדול מהלכות חז"ל שבתלמוד. הרפורמים והחילונים הדגישו בעיקר את החלקים האוניברסליים של היהדות — מונותיאיזם ומוסר — וסברו שכבר אין צורך במצוות התורה וסיפוריה ובהלכות חז"ל, שהן ממילא יצירות אנושיות וזמנן חלף. לא רק שאין צורך להיעזר בהן לצורכי החינוך המוסרי, אלא שהן גם מזיקות. כך למשל כותב הרב הרפורמי אברהם גייגר (1874-1810), ההוגה שנתן לרפורמה את הבסיס הרעיוני המגובש שלה, אל יוסף דרנבורג:

הכיוון הוא ביקורת. ביקורת על חוקים, ביקורת על תעודות — לכך אנו שואפים. הלאה התלמוד! הלאה אף המקרא כדבר האלוהים, על־אף היותו מכלול של דברים שרובם יפים ונשגבים, אולי הנשגב ביותר בכול הספרים שכתב האדם. [...] למען השם, עד מתי יימשך השקר? הלעולם ועד נכריז מעל במת־הדוכנים בבתי־הכנסת על סיפורי־המקרא כעל דברים שהיו? עד מתי נידבק בהם כאילו היו מאורעות היסטוריים, שעמדו ברומו של עולם, בעוד שבשבילנו הם שייכים לעולם האגדה? עד מתי נגזור משם הוראות או נשאל משם נושאים [לדרשות]? עד מתי נמשיך לעוות את רוחם של ילדינו באותם הסיפורים המסלפים את החוש הטבעי של בני־אדם רכים?25

אידאולוגיה כזו, סברו שומרי המסורת, היא מתכון לחיסולה של היהדות. כך חשב גם הירש. לצד דברי השבח שלו ל'דרך ארץ עם תורה', שולל הירש בתקיפות דרך ארץ ללא תורה. האידאולוגיה הרפורמית של אנשים שהתגוררו בשכנותו בהמבורג ובפרנקפורט הדאיגה והכעיסה אותו מאוד. הוא ראה בה כפירה וסכנה עצומה לקיום היהודי. בהסבירו את המשמעות של הרפורמה, הוא טוען כי בכוונת המתקנים: "לזמן את כל אשר דיבר ה' לפני הפורום של הפיקחות והנטיות של שיפוטם ודעתם! [...] ולהכפיף את תעודת החוקה העתיקה לרוויזיה, כך שלאור הזמן התנאים והמסיבות — הם יוכלו לקבוע מי מחוקי האל יחשב כתקף, ומי לאו."26 נוסף על כך, על ידי השוואתם אל המתייוונים בתקופת החשמונאים, הוא מבקר את הרבנים 'המתקדמים' שאינם מבינים את החשיבות של התורה האלוהית בחינוכו של היהודי ודבקים בנימוס ובמנהג המקובלים בחברה כמדריכי המוסר הבלעדיים:

אלו שכמנהיגים ומחנכים של הקהילה היהודית היו צריכים ליצור חומת ברזל סביב מקדש האל, הולכו שולל על ידי ההלניזם, אשר מצווה לאדם לעבוד את עצמו כאלוהות, נותן כבוד אל לאידיאל ההומניסטי על כל חולשותיו וחסרונותיו, ועושה את הנימוס והמקובלות החברתית לקנה מידה בלעדי לחובה ולמוסר. זוהי דרך חיים אשר, במקום להעלות את האדם אל אורה של השכינה, הוריד את השכינה למטה לתוך הדמדומים האפלים של חושניות אנושית אלגנטית.27

מהר"ץ חיוּת (1855-1805), איש גליציה, לא נתקל באנשי הרפורמה בסביבתו, אך הוא שמע על אנשים בגרמניה שלדעתו הציגו עצמם במרמה וצביעות כרבנים ומנהיגים נאמנים לעם ישראל ומורשתו. הוא ראה בהם רמאים משום שהם הקסימו את שומעיהם אך החשיבו את דרך ארץ כעיקר הבלעדי שעליו עומדת היהדות. הוא קרא להם 'חדשים' והתכוון בעיקר לרפורמים. שמועות אלו הובילו גם אותו לציין את השלילה שבדרך ארץ בלבד:

בין כך ובין כך אלו החדשים עושים את שלהם [...] כי אם אמנם תורה ויראת שמים אין בהם, אולם דרך ארץ וחכמת הדיבור יש בהם, יודעים להלוך לפי רוח הזמן בפנים שוחקות ובפנים מסבירות, ומחליטים כי אין החכמה העיקר, רק הכל לפי רוב המעשה והעבודה בעדה, וכל תורה שאין עמה מלאכה ועבודה סופה בטלה, וזה לא כביר אשר התחילו איזהו מהם לצמוח, ומיד העָלים [העתונים] מודיעים טבעם בעולם, ורבים העם הנמשכים אחריהם ואוחזין במעשיהם, והרבנים הישנים שותקים ומחרישים להם, ובאחרית הימים מה יעשו?28

שד"ל (1865-1800) הסכים עם הירש וחיוּת. כמו אצל חיות, גם בסביבתו הקרובה בצפון איטליה לא הייתה פעילות רפורמית וגם הוא ניזון משמועות ומכתבים שהחרידו אותו. הביטוי 'דרך ארץ', שהירש השתמש בו כדי להציג את החיובי בתרבות אירופה, שימש את שד"ל להציג את כל מה ששלילי בחוכמת הגויים, השואבת מחוכמת יוון וגוררת שחיתות מידות ומחקר פסול ונגוע שמנותק מתורת משה שנמסרה לנו מן השמיים. שד"ל חיבר במשך שנתיים ופרסם בשנת ת"ר שיר בשם "דרך ארץ או אטיציזמוס29, שירת שד"ל לדורו",30 ובו שם ללעג את כל מתחכמי הדור הרפורמים הנוהים אחר פילוסופיות זרות. השיר נשלח ליהושע השל שור לפני פרסומו, ובמכתב לשור משנת 1838 הוא מסביר את לשונו החריפה של השיר: "כי להתל באנשי דרך ארץ כתבתיו, והם הנקראים Gebildete [מתורבתים] יודעים הם העניינים הרמוזים בו, ולהם יהיה כמדקרות חרב [...] נ"ל [נראה לי] שאין לגנות לשוני בהתלי באנשי הדור אוהבי ילדי נכרים."31

עוד קודם לכן, בינואר 1837, במכתב לשלמה רוזנטל מפשט שבהונגריה, מבחין שד"ל בין תכונותיו הוא לבין תכונות אנשי 'דרך ארץ' המלאים עורמה, חנופה וצביעות:

שאני אין דרכי לחשוב עון אשר חטא לאדם שיפגום בכבודי, כי כבודי במה נחשב הוא, רק אני מכבד ובוזה בני אדם לפי מדותם ולפי מה שהם אוהבים האמת או מואסים בה; וכל החולק עלי בטענות נכוחות, אף אם יטיח דברים נגדי, אני מקבל דבריו בשמחת נפש, ואפילו קטון ממני הרבה בחכמה ובמנין. ואולם יען אני מכיר בעצמי שאינני ממחליקי לשון, ואינני בקי בהטיית הדבור על פי משפטי החנופה הנוהגים בדורותינו ונקראים דרך ארץ, אבל אני מגלה דעתי בלא לב ולב ובלא משווא פנים (ומדה זו יקרה בעיני ובעיני קדמונינו מכל דרך ארץ שבעולם), הנה ידעתי שאם יוסיף החכם ההוא [יששכר בלומנפלד] לכתוב אלי בעניני תושיה קרוב הדבר מאד שאוסיף להכשל בלשוני, ולתת לו מקום להתרעם עלי...32

גם בכתבים אחרים הוא חוזר על כך. כך במכתב ליצחק שמואל רג'יו (יש"ר) שהודפס בכרם חמד ד ואח"כ תחת הכותר 'רש"י והראב"ע': "אין כוונתי אלא להועיל לבני דורי ולדורות הבאים, לפאר ולרומם דרכי היושר והתמימות ואהבת האמת והצניעות והענוה, ולהשפיל ולתעב דרכי עקלקלות והערמה והכזב והגאוה."33 וכן בהקדמה להמשתדל שנדפס גם תחת הכותר "נגד שפינוזה", כטיעון נגד הרציונליזם הספקולטיבי — האטיציזם: "ההתפלספות הזאת העושה כח המחשבה עיקר האדם, והמלמדת להשפיל מעלת המית הלב, התפשטה מאד באנשים ובספרים, והיו תולדותיה התגברות החשבון, התחבולה והערמה, והתמעטות החמלה והחנינה, האהבה והחסד."34

בתקופה המודרנית אנו מוצאים, אפוא, עוד כמה משמעויות של הביטוי 'דרך ארץ':

-עמדה מוסרית אוניברסלית

-חובות בין אדם לחברו

-כל מה שאמיתי, טוב, ויפה בתרבות המערבית

-לימודי חול כלליים

-פילוסופיה זרה

-חנופה, ערמה, גאווה, שקר וצביעות

סיכום

הביטוי 'דרך ארץ' הוטבע על ידי התנאים במסכת אבות במשנה, אולם מדבריהם התמציתיים קשה לקבוע מה בדיוק משמעות הביטוי בעיניהם. לפיכך, רבו המשמעויות שניתנו לביטוי במהלך ההיסטוריה, כל תקופה לצרכיה. דרך ארץ במשנה עומד מול הביטוי 'תורה' או 'תלמוד תורה', כלומר, הוא מתייחס לנושאים בתחומים שאינם בגדר תורה והלכה אך מעבר לכך אין הגדרה מדויקת יותר. דברי רבן גמליאל שהובאו בראשית הפרק כוללים שני משפטים. בראשון נאמר דרך ארץ ובשני נאמר מלאכה. האם מדובר בכפל עניינים במילים שונות, וגם דרך ארץ היא מלאכה? או שמדובר בשני משפטים שונים, ודרך ארץ היא ביטוי רחב יותר? ר' אלעזר ור' ישמעאל קובעים ששני התחומים חשובים לאדם, אך אינם קובעים אם אחד מהשניים דומיננטי יותר או שניהם שווים. בניגוד להם, ר' נחוניא ורשב"י קובעים שעיסוק בתורה דוחה את המחויבויות של דרך ארץ. האם הם חושבים שתלמידי חכמים זכאים להתפרנס מן הציבור, או שהקב"ה ידאג להם? האם הם חושבים שדרך ארץ היא בכלל תחום שלילי ומזיק או שהיא רק משנית או מיותרת? האם באמת יש כאן מחלוקת או שאפשר ליישב את שתי העמדות? ר' ישמעאל בן נחמן קובע כי דרך ארץ קדמה לתורה. האם קדימות זו היא רק קדימות בזמן או בסדר הלימוד, או שהיא גם ערכית? האם יש מעמד לדרך ארץ בלי תורה?

שאלות אלה עמדו לפני הפרשנים והחכמים מאז ימי המדרש והתלמודים, ואפשרו מגוון משמעויות לביטוי 'דרך ארץ' ומגוון פרשנויות ועמדות סביב השאלות האלה. בפרק זה הבאתי את המגוון הזה לפניך הקורא, נשאר לך רק לגבש את עמדתך בעצמך ולבחור.

1ראו גם תלמוד בבלי, בבא מציעא קח ע"א.

2קלקול סילונית — קלקול צינורות, הם אברי ההולדה, על ידי פריצות המשנה את הסדרים הקבועים הראויים.

3רשב"ם, פירוש, שמות כא א.

4ויטרי, סימן תכה.

5ויטרי, סימן תכו.

6שם.

7רמב"ם, פירוש, מסכת אבות פרק א, משנה יז.

8ראו רמב"ם, שם, פרק ד, משנה ז, שם הוא מביא ראיות לדבריו מסיפורים על חכמים שהסתפקו במועט ועסקו במלאכה. ראו גם רמב"ם, משנה, הלכות שמיטה ויובל פרק יג, הלכה יג, שם מחזק רמב"ם את ידי המקדישים עצמם לתורה בלבד שיזכו לעזרת שמים. רבים מהאחרונים חלקו על דעת רמב"ם. ראו למשל ר' יוסף קארו, כסף משנה, על משנה תורה הלכות תלמוד תורה פרק ג, הלכה י. בנוסף ראו שו"ת התשב"ץ חלק א, סעיפים קמב-קמז ואברבנאל, אבות פרק ד, משנה ה. המחלוקת בנושא המיסוי, הביטחון והפרנסה של תלמידי חכמים העסיקה את הפוסקים מזמן התנאים ועד ימינו, אך אין זה עיקר דיוני כאן.

9רמב"ם, פירוש, מסכת אבות פרק ג, משנה ה.

10רמב"ם, משנה, הלכות תלמוד תורה פרק ג, הלכה י.

11רמב"ם, פירוש, מסכת אבות פרק ה, משנה ו.

12המאירי, הבחירה, מסכת אבות פרק ב.

13שם, פרק ג.

14שם.

15עראמה, פירוש, שמות שער נא (פרשת תצוה).

16ברטנורא, פירוש, אבות פרק ב, משנה ב.

17שם, פרק ג, משנה יז.

18אלשיך, תורת משה, ויקרא פרק יג.

19הלר, תוספות, מסכת אבות פרק ב, משנה ב. ביאורי הגר"א למסכת אבות פרק ב, משנה ב מפנה לתוספות ישנים, בבלי, יבמות פד ע"ב, ולהגהות מיימוניות למשנה תורה לרמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק ג, סעיף יא — סימן ב. מדבריהם משמע שרבנו יעקב תם למד מהמילה 'עם' שדווקא דרך ארץ היא העיקר.

20ליפשיץ, תפארת, יכין, מסכת אבות פרק ב.

21שם, פרק ג משנה יז.

22הכהן, חכמה, ויקרא יט ל.

23הירש, פירוש, בראשית ג כד.

24Hirsch, Collected Writings, vol VII, pp. 23–24

25גייגר, "מכתבים", עמ' 114.

26Hirsch, Collected Writings, vol I, pp. 251–252

27Ibid, vol II, p. 267

28חיות, ספרי, מנחת קנאות, עמ' תתרי"ט. לסקירה של עמדת מהר"ץ חיות על הרפורמה, עליונות ההתגלות, התבונה ולימודי חול, ראו חמיאל, הממוצעת, עמ' 139-132, 268-252.

29יוונות, ראו הערה 33 להלן.

30שד"ל, כינור, עמ' 295-263.

31שד"ל, אגרות, עמ' 566.

32שם, עמ' 369.

33שד"ל, מחקרי, כרך א', חלק ב', עמ' 197. לסקירה מקיפה של עמדת שד"ל המתפתחת על היחס בין התורה לפילוסופיה, עמדתו השלילית כלפי הרפורמים האוחזים באופן קיצוני בדרך ארץ ועל האטיציזמוס מול היודאיזמוס (יוונות מול יהדות), ראו חמיאל, הממוצעת, עמ' 219-211, 343-307, והנ"ל, הכפולה, עמ' 92-70.

34שד"ל, מחקרי, עמ' 201.