הורות ללא רגשות אשם

הורות - ללא רגשות אשם

“נעשה הכול למען ילדינו” - אמירה זו מבטאת את תחושתם של רובם הגדול של ההורים בני זמננו. זו תחושה אמיתית, מלאת כוונות טובות, הבאה מעומק הלב. אין עוררין על העובדה שההורה הישראלי אוהב את ילדיו אהבה עזה, וכי עתידם ואושרם נמצאים בראש מעייניו. ההורה עובד קשה על מנת לאפשר לילדיו לקבל את החינוך ואת שירותי הבריאות הטובים ביותר, להירשם ולהשתתף בחוגים ובפעילויות שהם חפצים בהם, הוא רוכש עבורו את הבגדים והמכשירים החדישים ביותר ומוכן לעשות הכול כדי להבטיח את בריאותו, את בטחונו, את אושרו ואת עתידו הכלכלי.

נתונים עדכניים שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מראים כי הורים ישראלים משקיעים בממוצע כ-600,000 שקל בילדם ב-13 השנים הראשונות לחייו. יותר מזה, המחשבה על ילדיהם אינה מרפה מהם במשך כל היום: ההורים הישראלים זמינים להם בטלפון בכל רגע ורגע ומנסים לפעול ללא לאות ובאופן מתמשך למען בטחונם והבטחת עתידם.

אולם למרות ההשקעה, הנתינה הבלתי תלויה והאהבה האינסופית, חלק נכבד מההורים אינם זוכים ליהנות מפירות השקעתם. במשפחות רבות בארץ האווירה בבית מתוחה, עצבנית, עגומה ועצובה, וההורים מוצאים את עצמם נבוכים וחסרי אונים מול שורה ארוכה של התנהגויות לא ראויות של ילדיהם.

ילדים בגיל הגן נוטים כיום יותר מבעבר להפגין סירוב לשתף פעולה ולמלא אחר בקשות פשוטות של הוריהם, וכן מתקשים לקבל סירוב לבקשותיהם מצד הוריהם. קשיים אלה יכולים לבוא לידי ביטוי בהתקפי זעם קשים, אשר באופן טבעי מושכים תשומת לב רבה מהסביבה, מה שמקשה על ההורים אף יותר לעמוד על הגבולות שהם מנסים להציב. בגיל בית־הספר אנו עדים יותר להתנהגויות של חוצפה וזלזול, של אי עמידה במטלות יומיומיות בסיסיות כמו הכנת שיעורי בית, ולעיתים אף הפגנת אלימות כלפי ההורים או מישהו אחר מבני המשפחה. חלק מבני הנוער מסרבים לכבד את כללי הבית הפשוטים ביותר ולמלא את בקשות הוריהם, ולעומת זאת - לפעמים באותה נשימה - מבקשים מהוריהם כל העולה על רוחם כאן ועכשיו, ומסרבים לקבל “לא” כתשובה.

זהו המצב במשפחות רבות בישראל. למרות הכוונות הטובות, האהבה והנתינה החומרית של ההורה, רבים מהילדים מתקשים להמתין בסבלנות למה שהם רוצים, מפגינים קושי להפסיק לשחק במשחק אהוב כדי לבצע מטלה הכרחית, מתרגזים וכועסים עד כדי התקף זעם כאשר ההורים מסרבים לתת להם את מבוקשם, ונכנעים בקלות אל מול כל קושי ומסרבים להתמודד עימו.

ואכן, לא קל להיות הורה בימינו. הורות כיום דורשת התמודדות עם קשיים רבים ומגוונים, בעת שרבים מההורים אינם סומכים עוד על מערכת החינוך ועל כך שהצוות החינוכי יעשה הכול כדי להבטיח את טובתו הלימודית, החברתית וההתנהגותית של ילדם, והינם חרדים לגורל ילדם כאשר הוא שוהה בגן או בבית־הספר. יתרה מזו, התרבות והחברה המערביות מאופיינות כיום במגוון רחב של סכנות ופיתויים אשר לא היו שם בעבר:

• עידן האינטרנט הפך את הילדים לטרף קל לנוכלים ולעבריינים וכן חושף אותם למגוון תופעות חברתיות שליליות כמו פורנוגרפיה, הכנה או רכישה של כלי נשק, התאבדויות, תרבות זולה וגסה ועוד.

• תוכניות הטלוויזיה מציגות בפני הילדים מודלים שליליים, ההופכים עד מהרה לגיטימיים ומושא לחיקוי.

• תכנים שצפייה בהם אמורה להיות מוגבלת למבוגרים, משודרים בכל הערוצים ובכל שעות היום.

• מדפי המזון בחנויות ובמרכולים גדושים במוצרי צריכה המהווים סכנה בריאותית ממשית ונארזים באופן מפתה ומגרה לילדינו.

• אלכוהול ותכנים פורנוגרפיים ניתנים להשגה לילדים ולבני נוער בקלות בלתי נסבלת, כתוצאה מהעדר פיקוח ואכיפה של חוקים קיימים.

לכאורה, לרשותו של ההורה מצוי היום שלל הצעות לפתרונות לקשיים בחינוך ילדיו. המדפים בחנויות הספרים מלאים ספרי הדרכה להורים, וכך גם מדורים שונים באתרי האינטרנט ובעיתונים. הם יכולים לבחור מתוך מגוון הספרים והשיטות הנגישים להם לאיזו גישה להתחבר, ובעלי מקצוע רבים שהתמחו במתן ייעוץ והדרכה להורים עומדים לרשותם. ואכן, רבים מההורים הפכו לבעלי ידע תיאורטי נרחב. אולם למרבה הצער, למרות ההיצע והידע התיאורטי שההורים רוכשים, למרות האהבה והדאגה לשלום ילדיהם והרצון העז לחנכם לערכים חשובים ולמיצוי הפוטנציאל הטמון בהם (והפוטנציאל קיים בשפע), במבחן המציאות רבים מאיתנו נכשלים בחינוכם של ילדינו.

כמעט בכל משפחה גדל לו היום ילד המסרב לשתף פעולה עם הוריו, נוהג להתחצף ולהפגין חוסר כבוד לאנשים הסובבים אותו, אינו מבצע את חובותיו הלימודיות, מצפה שהוריו יעשו כמעט הכול בשבילו גם כאשר הוא מסוגל להיות עצמאי, ומפגין לעיתים התנהגות תוקפנית ואף אלימה כאשר אינו מקבל את מבוקשו. חוסר האונים ההורי מעורר תהיות ושאלות בקרב הורים ומומחים רבים, המנסים לענות על השאלה - היכן טעינו? כיצד קרה שההורה הישראלי איבד את יכולתו להשפיע על ההליך החינוכי? כיצד אבדה סמכותו?

הסמכות ההורית לא אבדה לה ככה סתם. לאנשי המקצוע והטיפול היתה תרומה משמעותית לתהליך כרסום הסמכות החינוכית. במהלך שנות השישים של המאה ה-20 החלו לחדור לציבור גישות פסיכולוגיות שהעמידו את הילד במרכז ההוויה המשפחתית. המשמעות היתה כי על ההורים לטפח את ילדם בדאגה ובאהבה בלא להציב לו גבולות, וכך יגדל להיות אדם סקרן, ערכי, המסוגל להתמודד עם קשיים.

בעקבות גישות נאיביות אלו, התאפיינו שנות השבעים בגינוי הסמכות ההורית על ידי לוחמים למען זכויות הילד. אלה טענו שהסמכות ההורית מעכבת את ההתפתחות של הילד ואף איננה אתית – שכן לילדים יש זכות מוסרית לעשות ככל העולה על רוחם, גם אם הדבר מנוגד לרצון הוריהם. הורה טוב נדרש להיות מקבל, לא שיפוטי, לא דורש ולא מעניש.

בעקבות תיאוריות חינוכיות אלו, המונח “סמכות הורית” הפך למונח מוקצה בעולם המערבי. למרות שמחקרים הראו שוב ושוב כי לגישות מתירניות אלו אין בסיס עובדתי ואין השפעה הורית רצויה, עד היום בקרב אנשי מקצוע רבים הפעלת סמכות הורית נתפשת ככישלון הורי וכנוקשות. גישה זו מקשה על ההורה להציב גבולות – בעיקר במקומות ציבוריים, מתוך חשש שייתפש על ידי הסובבים אותו כמי שפוגע בילד ולא כמי שפועל למענו.

ברצוני לומר בקול רם וברור: סמכות אינה מילה גסה ואינה שוות ערך לנוקשות. הנחת העבודה הטמונה בבסיס ספר זה גורסת כי לא ניתן לחנך את ילדינו ללא סמכות הורית. כל האהבה והנתינה שבעולם לא יחליפו את הצורך בסמכות הורית כתנאי בסיסי לחינוך נכון, יעיל ורגיש של ילדינו. סמכות הורית היא אינה ההיפך מרגישות, וכאמור אין פירושה נוקשות והעדר התחשבות בילד, כפי שחלק מציבור ההורים ואף חלק מאנשי המקצוע נוהגים לחשוב. סמכות הורית, כפי שאני מגדיר אותה, מורכבת מהיכולת להגדיר לילד בתזמון הנכון את הציפיות ממנו (מה מותר ומה אסור), להכין אותו לקראת מצבים מאתגרים עבורו, לחזק, לתמוך ולשבח אותו כשצריך, לקבוע כללים ברורים (גבולות) ולאכוף אותם בנחישות ובעקביות, תוך שמירה על איפוק ושליטה עצמית, ללא מלל מיותר וללא אובדן עשתונות.

הורות בצל רגשות אשם

מעבר לשינויים החברתיים והתרבותיים שחלו, להורים כיום קשה באופן יוצא דופן להפעיל את סמכותם ההורית. הסיבה טמונה בכך שההורים הישראלים מנסים לחנך את ילדיהם תוך שהם חשים כלפיהם רגשות אשם, לא בהכרח מוצדקים. רגשות האשם נובעים בעיקר מהעובדה כי כיום ההורים בישראל כמעט אינם נמצאים בבית והקשר הישיר שלהם עם ילדיהם בזמן שהות הילדים בבית מצומצם ביותר. ממחקרים שנערכו בארצות המערב עולה כי בעוד שבשנות השלושים של המאה ה-20 הורים הקדישו בממוצע למעלה משעתיים ביום לפעילות ישירה עם ילדיהם בני 14-6, הרי שמשך האינטראקציה עם הילדים בגילאים אלה התקצר משמעותית והגיע בשנות האלפיים לפחות מחצי שעה ביום במהלך ימות השבוע.

ההורים חשים שהילדים סובלים ונפגעים מהיעדרותם הממושכת מן הבית, ולכן מתעוררות בהם תחושות אשם כבדות, המתורגמות לניסיון בלתי פוסק לפצות את הילדים. המשמעות המעשית היא ניסיון מתמיד לשאת חן בעיני הילד, נתינה חומרית בלתי פוסקת ובלתי מותנית בדבר, נכונות לשרת את הילדים ולפייסם בכל דרך אפשרית, ויתור על הצבת גבולות ועל אכיפתם באופן עקבי ואי שמירה ואכיפה של אורחות חיים וסדר יום מחייב. במילים אחרות - הורות ללא סמכות הורית.

לכך יש להוסיף את הנתון הסטטיסטי המצער, כי יותר משליש מההורים בישראל נמצאים בתהליכי גירושים ופרידה, או נפרדו זה מכבר. גם בקרב הזוגות שחיים יחד, הורים רבים מוצאים עצמם בחילוקי דעות עקביים ביניהם באשר לאופן הגידול של ילדיהם המשותפים. שיעורי הגירושים וחילוקי הדעות הללו אינם צריכים להפתיע את ההורים כלל ועיקר. הנטייה הטבעית של רובנו הינה להינשא דווקא לאדם השונה מאיתנו בהרבה תחומים (כן, הפכים באמת נמשכים).

הורות, נכונה ומלאת משמעות ככל שתהיה, בנויה מאוסף מתחדש ובלתי נגמר של רגעים ופרטים קטנים המאופיינים בהתלבטויות, בתהיות, בשאלות ובמחלוקות. ההורה נדרש להתמודד עם כל אחד מילדיו, בהתאם לגילו, למינו, לאופיו, להרגליו ולאישיותו הייחודית. יתרה מכך - הורות היא מקצוע קשה ומורכב. ההגדרה המילונית למילה “מקצוע” הינה “תחום או פעילות שאדם מתמחה בו, הדורש הכשרה מקצועית ייחודית ונרחבת”. האם הורות עונה להגדרה זו, או אולי הורות היא רק “עיסוק” המוגדר במילון כ”פעילות שאינה דורשת הכשרה מקצועית וייחודית”? יש הטוענים שכל הדרוש להורה כדי לגדל את ילדיו ולחנכם לערכים הם אהבה, מסירות, אורך רוח וסבלנות. לעומתם יש אחרים, שאני נמנה עימם, הטוענים כי כל התכונות החשובות הללו הינן הכרחיות, אך אינן מספיקות עבור רוב ילדינו (להוציא כרבע מהם, אשר ניחנו במתת גנטית אשר אפילו ההורים אינם מסוגלים לקלקל).

עשרה טיעונים המוכיחים כי הורות היא מקצוע

1. תגובות המבוססות על ידע – לא משנה עד כמה אנחנו הורים נפלאים ואוהבים, הורות מחייבת למידה המביאה בעקבותיה תגובות המבוססות על הבנה ועל ידע בעקרונות ההתנהגות, ולא רק על רגש טבעי ואינסטינקטים, המובילים בדרך כלל לתגובה הורית שגויה. כל הורה רגיש ואוהב יטה, באופן אינסטינקטיבי, להפסיק במהירות האפשרית ולעיתים בכל מחיר את סבלם, מצוקתם ותסכולם של ילדיו, גם בעיתות שבהן הילדים הרכים צריכים למצוא בעצמם את דרכם לניהול מצבי הקושי ולהתמודדות עם מצבים מורכבים שמזמנים להם החיים.

דוגמה טובה לכך היא המצבים שבהם ילדנו הקט בוכה בכי תמרורים ונסער כאשר אנחנו נפרדים ממנו בבוקר בגן. מצב זה קשה לנו מאוד, ורבים מאיתנו מוכנים לעשות הכול באותו רגע כדי שהילד יפסיק לבכות – לגשת ולהרגיעו, להישאר עוד קצת, לחבק וללטף. מעטים מאיתנו יודעים כי תגובתנו זו בתזמון הזה הינה תגובה שגויה, שאינה תורמת ואף מעכבת את רכישת המיומנות של התגברות על תסכול וקושי.

במקצוע ההורות אנחנו לומדים שפרידה נכונה מן הילד בגן מבוססת על יכולתנו לזהות מראש את מצב הקושי ולהכין את הילד לקראתו, להגדיר לו מהן ציפיות ההתנהגות שלנו ממנו בעת התרחשות הקושי הצפוי, לא לפספס ולא לקחת זאת כמובן מאליו כאשר יום אחד הוא נפרד יפה ואומר “שלום”, אלא לפרגן לו ולשבחו. כאשר הוא מתחיל לבכות, בבכי קשה וקורע לב ככל שיהיה, יש לומר לו בשקט שהגיע הזמן להיפרד ולומר “שלום” ופשוט ללכת. זוהי תגובה הורית נכונה, מבוססת על ידע, מנוגדת אולי לאינסטינקטים ולרגשי החמלה ההוריים הטבעיים, אך הכרחית לשם הקניית ערכי התנהגות ראויים לילדנו, ובמקרה זה - עצמאות ויכולת פרידה רגועה מן ההורה.

2. מסגרות וגבולות – הורות, כמו כל מקצוע אחר, מחייבת יצירה של כללים ויכולת שמירה עליהם. הכוונה למסגרות ולגבולות הנוגעים לסדרי ההתנהלות המשפחתית, כגון: מה מותר ומה אסור, מה נכון ומה שגוי, מה מקובל ומה לא מתקבל. ממש כשם שבמסגרת העבודה נהוג להגדיר את שעות העבודה ומסגרת התפקיד, כך גם במסגרת המשפחה על ההורה להגדיר לילדו את שעות ההשכמה, הארוחות, הלמידה, המשחק וההליכה לישון, ואת ההתנהגויות שהילד מצופה לעשות בכל אחד מהשלבים האלה, בהתאם לגילו וליכולותיו.

3. הגעה ונוכחות סדירות – בהורות, כבכל מקצוע אחר, נוכחות חלקית במקום העבודה אינה מספקת ודרושות הגעה ונוכחות סדירות בחייהם של הילדים. כל ניסיון לחינוך מרחוק, כמו גם ניסיון לנהל עובדים מרחוק, נדון לכישלון. אין תחליף לנוכחות של הורה דואג ומיומן, הרואה את ילדיו בנקודות היומיום השוטפות והמנצל מצבים מזדמנים טבעיים על מנת להקנות לילדיו ערכים, מיומנויות, ידע ותבונה.

4. יחסי כבוד – מקצוע ההורות, כמו כל מקצוע אחר, כולל הייררכיה ומחייב שמירה על יחסי יראה וכבוד הדדיים – מצד אחד, יכולת לכבד את הילדים; ומצד שני, יכולת לפעול למען קבלת יחס של כבוד מהילדים.

5. תגובה רגועה במצבים קשים – מצבים מאתגרים בעבודה מעוררים בנו לעיתים קרובות תחושה כי “התפקיד מחייב” אותנו להגיב בקור־רוח ובשיקול דעת. תחושה זו נכונה גם להתמודדות ההורים עם סיטואציות חינוכיות מאתגרות. היכולת לשמור על תגובה מבוקרת, רגועה ואחראית גם כאשר התסכול, הקושי והמצוקה גדולים עד בלתי נסבלים, הינה הכרחית.

6. עבודה משותפת ותיאום בין גופים שונים – היכולת “לקשור קצוות” ולדאוג לתמיכה הדדית ולשיתוף פעולה בין כל הגורמים המשמעותיים בסביבות הילד השונות, ובכללן שני ההורים, הסבא והסבתא, ובעיקר גורמי החינוך השונים.

7. מוכוונות מטרה, עקביות ואורך־רוח – היכולת להמשיך במשימת החינוך גם בעיתות משבר ורגעי שפל נקודתיים, והיכולת לא לסגת לפני שמוצו כל המהלכים, המלאכה הושלמה והמטרות הושגו באופן המיטבי.

8. חוזה (בלתי כתוב) – הכולל מחויבות של כל צד והגדרת תפקיד ומערכת ציפיות ברורה. ההתחייבות ההורית, שאין ממנה פטור, היא לדאוג לרווחתו ולשלומו של הילד באופן שיבטיח את גדילתו וחינוכו לכדי מיצוי הפוטנציאל הגלום בו. חובת ההורים היא גם להגדיר לילד את הצד שלו בחוזה – את תפקידו, את מחויבויותיו ואת הציפיות ממנו. כך, סיכוייו של הילד להצליח יהיו מקסימליים והוא לא יופתע מול אתגרים, מצבים ודרישות ה”נשלפות” ללא כל הכנה מוקדמת, מה שעלול להביא לכשלונו הצפוי מראש.

9. מסלול התקדמות מלמטה – אין מקום לקיצורי דרך וכל “קומבינה” סופה להיחשף. ההורה, כאיש המקצוע במקום עבודתו, מתחיל את עבודתו מלמטה – מעיסוק בפרטים הקטנים, לעיתים הסיזיפיים, בהנחיה, בליווי ובבקרה צמודים על ילדיו. אט אט, עם גדילתם של הילדים ועם עבודת הורות נכונה ויעילה, יכול ההורה לעלות ולטפס מעלה ולבסס את הקשר עם ילדיו על מערכת יציבה של הפנמה, עצמאות ולקיחת אחריות.

10. מערך השתלמויות לאורך שנים – במלאכת ההורות, כמו במקצועות אחרים, קיימת חשיבות גדולה להתחדשות, להתרעננות ולקבלת ייעוץ ממוקד לאורך הדרך. שינויים טכנולוגיים, חברתיים ואחרים מציבים בפני ההורה אתגרים שעליו ללמוד להכירם כדי להתמודד עימם בהצלחה, ואין הוא יכול להישאר מאחור בתפישותיו החינוכיות, כשהוא מצויד בכלים הפרקטיים הראשוניים בלבד.

כיוון שהורות היא מקצוע במלוא מובן המילה והמשמעות, יש להקדיש לרכישתה תהליכי הכשרה ולמידה. מקצוע ההורות מבוסס על אינטראקציות המחייבות ידע ומיומנויות ייחודיים, בדומה לנדרש בתפקודנו המקצועי מחוץ לבית, ועל כן מן הראוי כי נתייחס להורות באותה מידת רצינות שבה אנו מתייחסים אל מקום העבודה שלנו.

המטרה המרכזית של ספר זה היא לשרת אתכם, ההורים אשר רוצים ללמוד ולהתמקצע במקצועם. ספר זה מסביר כיצד לתכנן ולשמור על התנהלות משפחתית נכונה במגוון מצבים ושלבים בהתפתחות ילדינו. חלק מהעקרונות המובאים בספר זה יוצגו באופן חוזר ביחס לסוגיות שונות, בשל החשיבות הרבה שיש לנושאים כמו תיאום ציפיות, תכנון מראש, הכנת הילד לקראת מצבים מאתגרים, פירגון, עידוד ומתן שבח ספציפי בעקבות הפגנת התנהגות ראויה, ניהול מצבי עימות תוך שמירה על איפוק ושליטה עצמית, עמידה איתנה על עקרונות חינוכיים ועוד. עקרונות אלה מוצגים ומוסברים בהתאם למאפיינים הייחודיים לכל אחת מהדילמות המובאות בספר, אשר עימן מתמודדים ההורים במשפחות השונות.

ספר זה מיועד לסייע לכם, ההורים, לבצע מינימום טעויות ולעשות את הבחירה הנכונה במצבים מאתגרים. לתפישתי, אין בעיה קטנה מדי או כזו שפתרונה מובן מאליו – הצלחת העשייה החינוכית טמונה בהליכה בוטחת, עקבית וממוקדת יום יום, דקה אחר דקה. אני מקווה כי הספר יספק עבורכם עצירה לשם רענון של כישורי ההורות, שלעיתים נשחקים מבלי משים תחת מלאכת היומיום. במסגרת העצירה אציע הסתכלות רחבה, נקייה וחדה על ההורות ככלל, ואגיש כלים פרקטיים להתמודדות חינוכית רגישה, יעילה ופורה עם דילמות שונות שאנו, ההורים, נתקלים בהן במהלך עיסוקנו האינטנסיבי במקצוע ההורות המאתגר.

כפי שתראו, בתחילת כל פרק יוצגו הסוגיה וההיגיון שעומד מאחורי ההמלצות שיינתנו בהמשך. עם זאת, הדגש בספר זה הינו על ה”איך”, ופחות על ה”מה”. כלומר, ממש כמו ספר בישול, ספר זה יעניק לכם “מתכון להורות” וידריך אתכם, הקוראים, צעד אחר צעד – כיצד ליישם את הרעיונות המוצגים בספר זה, וכיצד לבסס במגוון סוגיות וסיטואציות יומיומיות את הסמכות ההורית שלכם.

מבנה הספר

החלק הראשון בספר זה, “מיומנויות הוריות”, מציג את מגוון המיומנויות ההוריות הנדרשות מכם, ההורים, באופן מתמשך, ללא קשר לגיל ולתכונות של ילדכם. בין השאר, בחלק זה מוסבר כיצד להנחות את ילדכם לבצע משימות המוטלות עליו, כיצד להציב לו גבולות וכיצד לנהל את התקשורת עימו. בחלק זה ניתנים הסברים כיצד להגיב להתנהגויות לא נאותות שהילד מפגין, וכיצד לעודד ולשבח התנהגויות נאותות. חלק זה מומלץ לקריאה לכל הקוראים, שכן הוא עוסק בסוגיות כלליות הנוגעות לרוב ההורים.

שאר החלקים בספר עוסקים במגוון סוגיות ספציפיות, שאינן רלוונטיות בהכרח לכל הקוראים. על כן המלצתי היא לעיין ברשימת הפרקים, ולקרוא באופן ממוקד פרקים הנוגעים לסוגיות שאתם מתמודדים עימן בתהליך החינוכי שאתם מנהיגים.

החלק השני בספר, “התא המשפחתי”, עוסק בסוגיות מרכזיות העולות מעצם הצורך לבצע את תפקיד ההורות בתוך התא המשפחתי הרחב. בחלק זה תמצאו תכנים העוסקים בהתמודדות עם ויכוחים ואי הסכמה בין בני הזוג, בסוגיות הקשורות למעורבות סבים, סבתות ואבות בגידול הילדים, בהתמודדות עם גירושים ועם הצורך לשלב בין עבודה למשפחה וכן בסוגיות העולות בעקבות קיומן של משפחות בעלות מבנה שאיננו מסורתי (לדוגמה משפחות חד־הוריות או חד־מיניות).

בחלק השלישי בספר, “בתוך הבית”, מוצגים נושאים מרכזיים עימם מתמודדים הורים בחיי היומיום בבית. סוגיות כמו ארוחות, שגרת השכבה והשכמה והתנהלות יומיומית נידונות בהרחבה, תוך הצגת הקשיים הצפויים ודרכי ההתמודדות עימם.

החלק הרביעי בספר, “על ספסל הלימודים”, עוסק בסוגיות המתעוררות ביחס למערכות החינוך. על אף שספר זה נכתב בראש ובראשונה עבור הורים, אני בטוח כי מורים, גננות ואנשי חינוך ימצאו חלק זה מעניין ומועיל גם עבורם. בחלק זה מוצגות בהרחבה סוגיות הנוגעות לבחירת בית־ספר ומורה פרטי, התמודדות עם בעיות כגון הצקה ואלימות, וכן הדרך ללמד את ילדנו להיות לומד עצמאי האחראי להכנת שיעוריו ולעמידה במטלות הלימודיות.

בחלק החמישי, “מחוץ לשגרה”, נידונים האתגרים המיוחדים הכרוכים בעת יציאה משגרה או מהבית, כגון אלו הצצים בעת שהייה במלון או בקניון, בתקופת החופש הגדול ובימי־הולדת, או חלילה בעת מלחמה או מוות במשפחה.

בחלק השישי, “לעזור לילד שלנו”, מוצגות מגוון התנהגויות שחלק מהילדים מציגים במצבים שונים. חלק מההתנהגויות המוצגות הינן נפוצות יותר ונוגעות להורים רבים, כדוגמת קושי להתמודד עם שעמום, עם סירוב או עם הפסד. התנהגויות אחרות, דוגמת ביישנות, השמנה, כישרון ייחודי ודימוי עצמי נמוך, רלוונטיות רק לחלק מהילדים. הפרקים האחרונים בחלק זה מוקדשים באופן ייחודי לבעיות ולפתרונות הכרוכים בהורות לילדים עם קשיי קשב וריכוז, היפראקטיביות ואימפולסיביות.

החלק השביעי והאחרון בספר, “התבגרות”, מוקדש לבעיות הייחודיות של הורים לילדים בגיל ההתבגרות. סוגיות כמו סירוב לבצע מטלות בסיסיות כמו קימה והליכה לבית־הספר, סבירות גבוהה להתנהגויות סיכון, מתבגרים שרוצים לישון יחד, אל מול גילם הבוגר של הילדים והעצמאות הרבה שהם מפגינים, מחייבות את הורי המתבגרים לפעול במשנה מחשבה ותכנון הורי. בחלק זה מובאות גם סוגיות הצצות בשלבים מאוחרים יותר, כמו יציאה לטיול ארוך והשתקעות של הילדים־המבוגרים בבית ההורים.

כפי שתבחינו, לספר זה אין רשימת מקורות אשר מפרטת את שמות המחקרים שהתבססתי עליהם בעת כתיבתו, משום שלא מצאתי לנכון להציף אתכם, הקוראים, ברשימה ארוכה זו. אולם הנתונים המחקריים המצוינים בספר מבוססים על מספר רב של מחקרים, אשר תוכלו למצוא בגלישה באינטרנט ובכל ספרייה מדעית.

הורים יקרים, ההורות אינה מתרחשת בחלל מנותק. היא מושפעת ומשפיעה על הסביבה היומיומית והמשמעותית של ילדיכם. בבואכם למלאכת ההורות, קיימים כמה גורמים אשר אינם נמצאים בשליטתכם ולעולם לא יהיו: הגנטיקה של ילדכם וההיסטוריה של הילד, שבה התפתחו הן התנהגויות נאותות והן התנהגויות בעייתיות. אולם דעו, כי המסוגלות שלכם להבין את הקשר ההדוק בין ההתנהגות של הילד לבין הסביבה שבה הוא חי כיום ולתגובות ההוריות שלכם – ולעשות שינוי בסביבה משמעותית זו, הוא המפתח לפתרון.

אל תהיו נוקשים עם עצמכם, זכרו שגם יישום חלקי של ההמלצות יביא לתוצאות רצויות ונפלאות! עם זאת, אל תוותרו – גשו למשימה באומץ וללא חשש, והיו ההורים שילדכם היו מבקשים שתהיו, אילו ניתנה להם ההזדמנות.

תודות:

תודה והוקרה למוריי פרופ’ קופר, פרופ’ יוארד, פרופ’ ואנס הול ופרופ’ סידנטופ, אשר הכירו לי את העולם המופלא של הפסיכולוגיה ההתנהגותית וניתוח התנהגות יישומית (ABA) ולימדו אותי שניתן לשלב דיוק וחשיבה מדעית עם הומאניות ורגישות לזולת.

כמו כן ברצוני להודות:

לקרין שטרן ומיטל אוחיון, סטודנטיות מצטיינות ולאחר מכן עמיתות למקצוע, על תרומתן המסורה והמשמעותית ביותר בשלבים שונים של הכנת הספר.

לאורה רולידר, על הדיונים הרבים שקיימנו על הנושאים השונים שהספר עוסק בהם, ועל התרומה המשמעותית לניסוח מדויק של התכנים.

להוצאת ‘אגם’, לדריה, תמר ואורלי, על שיתוף הפעולה הנפלא אשר זכיתי לו במהלך עריכת הספר והפקתו, ולישראל מזרחי על החברות, התרומה המקצועית, העידוד והמחויבות האישית.

לתמי אחותי, המורה של המדינה, על הרוח הגבית המתמשכת!

ותודה אחרונה לשלושת ילדיי האהובים, עדי, נתלי ונועה, אשר ממלאים את חיי שמחה, גאווה אדירה ואין ספור רגעים של אושר.