הזכות לאהוב

 1 אמיליה הווה ברוקלין

חמישים גלילי קָנוֹלי מצטננים על תבנית האפייה שמונחת לפני. כדי להשלים את המילוי המתוק שבו אמלא אותם, אני סוחטת את עודפי המיץ מהדובדבנים המסוכרים החתוכים, ובבחישה זהירה מוסיפה אותם לתערובת הלבנבנה שיצרתי מגבינת ריקוטה, שמנת ואבקת סוכר. מבעד לחלון הזכוכית העכור שבין המטבח למעדנייה אני מעיפה מבט אל חלקה הקדמי של החנות. שקט שורר הבוקר במעדניית לוּקֵזי, כמו בדרך כלל בימי שלישי. סבתי, נוֹנָה רוזה פונטנה לוקזי, עומדת מאחורי הדוכן ומסדרת את המכלים העשויים פלדת אל־חלד, שמלאים בזיתים, בפלפלים קלויים ובפֵטָה. אבי נושא בידיו מגש גדוש פרוסות פְּרוֹשוּטוֹ, יוצא מהמטבח דרך דלתות המטוטלת וניגש אל תיבת הבשרים הקרים שבחנות. שם, בעזרת מלקחיים, הוא עורֵם את הפרושוטו בין הפַּנצֵ'טה לקָפּיקוֹלָה.

בחזית החנות, מאחורי הקופה הרושמת, אחותי הבכורה דאריָה משעינה את גבה על דוכן הממתקים, ואגודליה נוקשים בסלולרי שלה. כנראה היא כותבת לאחת החברות שלה ומתלוננת על בעלה דוֹני או על הבנות. ברמקולים נשמע קולו של דין מרטין בשיר "That's Amore" - "זוהי אהבה" - מזכרת אחרונה מסבי המנוח אלבֶּרטו, שהתעקש להעניק צביון איטלקי למעדנייה שלו, גם אם השיר המסוים הזה הוא שיר אמריקאי ששר זמר אמריקאי. אין לי התנגדות לטעמו המוזיקלי של סבי, אבל מבחר המוזיקה האיטלקית שלנו כולל שלושים ושלושה שירים בלבד, ואני מסוגלת לשיר אותם מילה במילה גם מתוך שינה.

אני מחזירה את תשומת לבי לקנולי וממלאת אותם בקרם, ותוך כדי כך אני מפליגה בדמיוני אל הסיפור שהתחלתי לכתוב במחברת שלי. המוזיקה סביבי נמוגה, ריח המאפים נגוז, ובדמיוני אני נמצאת אי־שם, בסוֹמֶרסֶט שבאנגליה:

היא ממתינה על מזח קְליבְדוֹן ומשקיפה על הים, על השמש השוקעת המנצנצת על אדוות המים. מישהו קורא בשמה. היא מסתובבת ומקווה לראות את אהוב לבה. אבל שם, בין הצללים...

צלצול חד של הפעמון שמעל הדלת מעיר אותי מהרהורי. אני מרימה את משקפי אל מרום אפי ומציצה מבעד לזכוכית. אמנם אני חולמת להיות סופרת דגולה, אבל ברגע זה מסקרן אותי לראות מי נכנס לחנות.

גברת פוֹרטינוֹ. היא אוחזת בידיה זר גֶרבֶּרות כתומות וצהובות. שערה הכסוף אסוף בפקעת רפויה, ומכנסי הבד הבהירים מבליטים את גזרתה הדקיקה. מאחורי דלפק הבשר, אבי מזדקף למלוא מאה ושמונים הסנטימטרים שלו ומשתדל לכווץ את בטנו שמשתפלת מעל הסינר. נונה מביטה בהתרחשות בפרצוף קפוץ, כאילו לגמה כוס חומץ.

"בּוֹנג'וֹרְנוֹ, רוֹזָה," מצייצת גברת פורטינו וחולפת על פני דוכן המעדנים.

נונה מפנה לה עורף וממלמלת, "פּוּטאנה." מופקרת.

גברת פורטינו עושה את דרכה אל חלון הזכוכית שלידי, שמצדו השני הוא מראָה אטומה, וסוקרת בו את בבואתה. כך היא עושה תמיד לפני שהיא ניגשת אל דוכן הבשר של אבי. ברור לי שהיא לא רואה אותי מבעד לזגוגית, ובכל זאת אני נסוגה קצת כשהיא בודקת במהירות את השפתון שלה (גוון ורוד בדיוק כמו חולצתה) ומחליקה קלות את שערה. לבסוף, כשהיא שבעת רצון, היא פונה אל אבי, שניצב מאחורי דוכן הבשר.

"בשבילך, לֵאוֹ." היא מחייכת ומושיטה לו את הפרחים.

סבתי נושפת בבוז, ממש כמו אווזה שרושפת על כל מי שמעז להביט באפרוח שלה. אלא שה"אפרוח" הזה - בעלה של בתה המנוחה - הוא גבר בן שישים ושש, שהתאלמן לפני עשרים ושבע שנים.

אבי המקריח לוקח את הגרברות בלחיים סמוקות. כבכל שבוע, הוא מודה לגברת פורטינו, ובכל זאת מלכסן מבט מהיר לעבר סבתי, שבוחשת את הפטריות המוחמצות ומעמידה פנים שהיא שקועה בענייניה.

"שיהיה לך יום נעים, לֵאוֹ," גברת פורטינו אומרת, ובנפנוף יד קל מסתובבת והולכת לדרכה.

"גם לך, וירג'יניה." ידו של אבי מחפשת את האגרטל מתחת לדלפק, בעוד עיניו עוקבות אחרי גברת פורטינו שמתרחקת לאורך המעבר. לבי דואב על שניהם, אבל כולנו ממהרים לחזור לשגרת יומנו.

כעבור כעשר דקות הפעמון מצלצל שוב, והפעם גבר גבוה נכנס לחנות. אני נזכרת שגם בשבוע שעבר הוא בא וקנה עשרה קנולי - גבר זר בלבוש מהודר, שלפי המראה שלו שייך לבוורלי הילס ולא לברוקלין. הוא מדבר עם אבי וסבתי, וכשאני ניגשת אל דלתות המטוטלת, אני שומעת קטעים מן השיחה.

"הקנולי הכי טובים בניו יורק, אין מה לדבר."

צחקוק של שמחה נפלט מגרוני, ואני מקרבת את אוזני אל המרווח הדק שבין הדלתות.

"בשבוע שעבר הבאתי אותם לפגישת צוות, ואנשים פשוט טרפו אותם. בזכותם אני מנהל החשבונות האהוב ביותר במוֹרגֶן סטֶנלי כרגע."

"כמה טוב לשמוע," אבי אומר. "מעדניית לוקזי פועלת משנת 1959. כל המאכלים הם תוצרת בית."

"באמת? אולי אני יכול להודות אישית למי שהכין את הקנולי?"

אני מזדקפת בגאווה. בעשר השנים האחרונות לא קרה מעולם שמישהו ביקש להכיר אותי, ובוודאי לא להודות לי.

"רוזה," אבי אומר לסבתי. "אולי תוכלי לקרוא לאמיליה?"

"אוי, אלוהים," אני לוחשת. בתנועה מהירה אני תולשת מעל ראשי את רשת השיער, משחררת מהגומייה את שערי החום העבות ומצטערת שלא חפפתי אותו הבוקר. אני בקושי שולטת באצבעותי כשאני מתירה את הסינר ומיישרת את משקפי. בהיסח הדעת אני מניחה אצבע על שפתי התחתונה.

הצלקת הדקיקה כבר נעשתה חלקה וכמעט שקופה בעשרים השנים שעברו מאז. ובכל זאת היא שם, קצת מתחת לשפה. אני יודעת שהיא שם.

דלתות המטוטלת נפתחות בדחיפה, ונונה רוזה מגיחה מביניהן, גופה הנמוך והמוצק תוקפני ומאיים. "קופסת קנולי," היא אומרת בשפתיים קפוצות. "פְּרֶסטוֹ." מהר.

"כן, נונה. צודקת." אני שמה בקופסה שלושה קנולי טריים, שמילאתי זה עתה, אבל כשאני פונה אל דלתות המטוטלת, היא חוטפת את הקופסה מידי.

"תחזרי לעבודה. יש לך הרבה עבודה."

"אבל נונה, הלקוח אמר..."

"הלקוח הוא בן אדם עסוק," היא אומרת. "אין סיבה לבזבז לו את הזמן." והיא יוצאת מהמטבח עם הקופסה.

אני מביטה אחריה בפה פעור, עד שדלתות המטוטלת מאטות את נדנודן ונעצרות. "סליחה," אני שומעת אותה אומרת בקול נמרץ, "האופה יצאה מוקדם היום."

אני נרתעת בתדהמה. מה זה צריך להיות? אמנם לא ציפיתי לסיפור אהבה - אני לא עד כדי כך טיפשה - אבל בהחלט התחשק לי לשמוע מישהו מתפעל מהמאפים שלי! איך נונה מעזה לגזול ממני את זה?

מבעד לזגוגית אני רואה שהאיש מפטפט עם דאריה כשהוא משלם תמורת בקבוק משקה קל מתוצרת בְּרָוָואצי. הוא מרים לרגע את הקופסה הלבנה שאני הכנתי לו - ונונה נתנה לו - ויש לי הרגשה שהוא משבח שוב את הקנולי שלי.

די! לא אכפת לי מה נונה תגיד, או עד כמה זה נראה אנוכי. אני יוצאת לשם.

בדיוק כשאני מסירה את הסינר, עיניה של אחותי מופנות לרגע אל הזכוכית. היא לא יכולה לראות אותי דרך המראה, אבל היא בוודאי יודעת שאני מסתכלת. אני מביטה בעיניה. באטיות, בתנועה כמעט בלתי נראית, היא מנידה את ראשה לשלילה.

אני נסוגה ונשימתי נעתקת לרגע, כאילו חטפתי מהלומה. אני נשענת על הקיר ועוצמת את עיני. היא בסך הכול מנסה להגן עלי מפני הכעס של נונה. הרי אני בת שנייה במשפחת פונטנה. סבתי לא תיתן לגבר המהוגן הזה, חובב הקנולי, לבזבז את זמנו עלי - על אישה שלעולם לא תמצא אהבה.