הזריחה

 1 פמגוסטה, 15 באוגוסט 1972

פמגוסטה היתה עיר של זהב. חופיה והמשתזפים בהם רחצו בקרני הפז של שמש ים-תיכונית מלטפת, וגם תושבי העיר נהנו מחמימותה וראו ברכה בכל עמלם.

חול דק ולבנבן ומרחבי ים של טורקיז יצרו מפרץ מושלם מאין כמוהו, ושוחרי תענוגות הגיעו מכל רחבי תבל כדי לספוג את חומו ולהתמסר במלוא חושיהם למים הרוגעים המלחכים בעדינות סביבם. המקום היה גן עדן עלי אדמות.

העיר העתיקה, המוקפת חומות עבות מימי הביניים, שכנה מצפון לאתר הנופש שעל החוף, ותיירים יצאו לסיורים מודרכים כדי לשמוע את קורותיה ולהתפעל מהתקרות הקמורות, מהאבנים המסותתות ומביצורי הבניין המפואר שפעם היה קתדרלת ניקולס הקדוש ולפני כארבע מאות שנים הפך למסגד. הם ראו את השרידים ההיסטוריים מהמאה הארבע-עשרה ושמעו סיפורים על מסעות הצלב, על המלך גי דה ליזיניאן העשיר ועל הגעתם של העות'מאנים. אבל כל המידע הזה, שקלח מפיו של מדריך אדיב בשמש צהריים חמה, פרח ממוחם ברגע שחזרו למלון, צללו במימי הבריכה ושטפו מעליהם את אגלי הזיעה ואת אבק ההיסטוריה.

רוב האנשים העדיפו את מנעמי המאה העשרים, ולאחר גיחה קצרה אל נבכי ההיסטוריה שבו בשמחה אל הנוחות המודרנית בין קירות מלון ישרים וחלונות ענקיים המשקיפים אל הנוף המרהיב.

חרכי הירי בחומות העיר העתיקה נועדו להגן על העומדים מאחוריהם - אפשרו להם להבחין באויב מתקרב אבל חסמו את רוב אור השמש. אך להבדיל מהמבצר העתיק, שנועד להדוף כל פולש, העיר החדשה ביקשה למשוך אליה אנשים רבים ככל האפשר. לכן לא התכנסה בתוך עצמה, אלא נפתחה כלפי חוץ וכלפי מעלה, אל גוני התכלת הבוהקים של השמים והים. בשנות השבעים של המאה העשרים היתה פמגוסטה עיר קלילה ומסבירת פנים, שקידמה בברכה את פני המבקרים, כאילו אויבים ופולשים שייכים לעידן אחר לגמרי.

באתר הנופש הזה, שהיה מן המשובחים בעולם, נבנה הכול כדי לענג את הנופשים, וכמעט כל פרט תוכנן לרווחתם. רוב הבניינים הגבוהים לאורך החוף היו מלונות פאר, שכללו בתי קפה מהודרים וחנויות יוקרתיות. המבנים המודרניים והמתוחכמים האלה הזכירו את מונקו ואת קאן, וכל מטרתם היתה להנעים את זמנו של דור סילון בינלאומי חדש, שבחפץ לב נשבה בקסמו של האי. בשעות היום נהנו התיירים מן הים והחול, ולאחר שקיעת החמה עמדו לרשותם מאות מקומות שבהם יכלו לאכול, לשתות ולבלות.

נוסף על היותה מוקד משיכה לתיירים התברכה פמגוסטה גם בנמל העמוק והחשוב ביותר בקפריסין, וגם תושבי מדינות רחוקות נהנו מטעמיו של האי הודות לארגזי ההדרים שנשלחו מן הנמל הזה מדי שנה בשנה.

ממאי עד ספטמבר היו רוב הימים בהירים באותה מידה, בלי תנודות קיצוניות במזג האוויר הנאה. השמים היו נקיים מענן, שעות היום הלכו והתארכו, החום היה עז והים היה צונן אך מסביר פנים כתמיד. על רצועת החול הארוכה השתזפו נופשים על כיסאות נוח, מתחת לשמשיות צבעוניות, ולגמו משקאות מלאי קרח. שוחרי הפעילות השתכשכו במים הרדודים, או הפגינו את כישוריהם בסקי מים וזגזגו במומחיות על השובל שהם עצמם הותירו רגע קודם לכן.

פמגוסטה שגשגה, וחייהם של התושבים, כמו של העובדים והמבקרים בה, היו רוויי נחת ושביעות רצון.

שורת המלונות החדישים נמתחה לכל אורך החוף, ורובם היתמרו לגובה של כשתים-עשרה קומות. אך בקצהו הדרומי של החוף התנשא מלון חדש, שבחמש-עשרה קומותיו היה גבוה ממתחריו וגם רחב מהם פי שניים. בנייתו נשלמה רק לאחרונה, ולכן עדיין לא התנוסס עליו שלט המכריז על שמו.

מצד החוף דמה המלון לכל המלונות האחרים והתמזג בשרשרת הבניינים שהתעקלה לאורך המפרץ. אך מצד הכביש היתה הכניסה הראשית שלו הדורה ומפוארת, בין שערים מרשימים וגדרות גבוהות.

באותו יום חם באוגוסט המה המלון מאנשים. הם לא היו תיירים בבגדי חופשה נוחים אלא פועלים, טכנאים ובעלי מלאכה בסרבלים ובבגדי עבודה, שהשלימו את הפרטים האחרונים בתוכנית הבנייה המורכבת והמדוקדקת.

אמנם מבחוץ ציית המלון לכללי העיצוב המקובלים, אך בפנים היה שונה מאוד ממתחריו. הוד והדר - זה הרושם שבעל המלון ביקש ליצור, ואולם הכניסה נחשב בעיניו לאזור החשוב ביותר. הוא רצה שהאורחים יתאהבו בו ממבט ראשון. כל אפשרות אחרת נחשבה בעיניו לכישלון: לא תהיה הזדמנות שנייה.

בראש ובראשונה היה על האולם להרשים את האורחים בממדיו העצומים: גברים יחשבו על מגרש כדורגל, ונשים על אגם יפהפה. וכולם יבחינו בבוהק המדהים של רצפת השיש וירגישו כאילו הם הולכים על מים.

בעל החזון היה סאוואס פַּפַּקוֹסטָה - גבר בן שלושים ושלוש שנראה קצת מבוגר מגילו בגלל האניצים האפורים שכבר נראו בתלתליו השחורים. הוא היה חסון ומגולח למשעי, וגם היום, כבכל יום אחר, לבש חליפה אפורה, ובזכות המזגן המעולה לא הזיע לרגע גם בקיץ הים-תיכוני.

כל העובדים שטרחו עכשיו באולם הכניסה היו גברים, מלבד אישה אחת, דקיקה ושחורת שיער, שלבשה שמלה בהירה, קלילה אך מהודרת. זאת היתה אפרודיטי פפקוסטה, אשתו של סאוואס. היום הגיעה למלון כדי לפקח על תליית הווילונות במבואה ובאולם הנשפים, אבל בחודשים הקודמים היתה אחראית על בחירת בדי הריפוד, הכריות והשטיחים לחמש מאות החדרים. אפרודיטי אהבה את התפקיד הזה וביצעה אותו בכישרון רב. גיבוש תוכנית עיצוב ייחודית לכל חדר ויצירת סגנון שונה במקצת לכל קומה - הפעולות האלה דמו מאוד לאופן שבו בחרה מדי יום את תלבושתה והתאימה את התכשיטים והאביזרים לבגדיה המסוגננים.

בזכות טעמה של אפרודיטי פפקוסטה יהיה המלון הגמור יפהפה, אך בלעדיה לא היה נבנה כלל, כי ההשקעה הכספית היתה של אביה. טריפונס מרקידיס היה בעליהם של בנייני דירות רבים בפמגוסטה ושל חלק מהספינות ששינעו את כמויות הפרי העצומות ואת שאר הסחורות שנשלחו מהנמל.

טריפונס מרקידיס פגש את סאוואס פפקוסטה באסיפה של איגוד המסחר המקומי. הוא הבחין בשאפתנותו העזה, שהזכירה לו מאוד את עצמו בצעירותו, וכעבור זמן-מה הצליח לשכנע גם את אשתו שהאיש הזה, שמנהל מלון קטן בקצה הפחות מבוקש של החוף, הוא גבר בעל עתיד מזהיר.

"אפרודיטי כבר בת עשרים ואחת," אמר לאשתו. "צריך להתחיל לחשוב על החתונה שלה."

ארטמיס סברה שסאוואס, שבא ממשפחה של חקלאים זעירים, אינו מתאים לבתה היפהפייה והמשכילה, ואפילו טענה שהבחור קצת "המוני". אבל טריפונס ראה בחתן המיועד הזה השקעה פיננסית, וכבר כמה פעמים הזדמן לו לדון איתו בתוכניתו לבנות מלון נוסף.

"אַגַאפּי מוּ," שידל טריפונס את ארטמיס, "יש לו שאיפות עצומות, וזה מה שחשוב. אני בטוח שהוא יגיע רחוק. יש לו להט בעיניים. ואני יכול לדבר איתו על עסקים, כגבר אל גבר."

טריפונס מרקידיס הזמין את סאוואס פפקוסטה לארוחת ערב בביתם שבניקוסיה, ואפרודיטי הבינה היטב מהן ציפיותיו של אביה. היא לא התאהבה בו ממבט ראשון, אבל גם לפני כן לא יצאה עם בחורים רבים ולא ידעה מה בדיוק היא אמורה להרגיש. לכל השיקולים האלה נוסף פרט שאיש משלושתם לא הזכיר, אם כי סאוואס היה יכול להבחין בו אילו הקדיש תשומת לב לתצלום גדול שהיה תלוי במקום של כבוד על הקיר: בתצלום נראה דימיטריס, בנם המת של בני הזוג מרקידיס ואחיה היחיד של אפרודיטי, וסאוואס דמה לו להפליא - שניהם היו שריריים, בעלי שיער גלי ופה רחב, ואפילו נולדו באותה שנה.

דימיטריס מרקידיס היה בן עשרים וחמש כשנהרג במהומות שהתחוללו בניקוסיה בתחילת 1964, במהלך העימותים בין הקפריסאים היוונים לקפריסאים הטורקים. הוא מת במרחק לא רב מביתו. אמו האמינה שהיה סתם עובר אורח שנקלע בטעות לקרב יריות, ודווקא בגלל חפותו נראה לה מותו טרגי במיוחד. אבל אביו ואחותו ידעו שלא מדובר בביש מזל פשוט. דימיטריס נהג לחלוק הכול עם אחותו וסיפר לה על פעילותו במחתרת. היא חיפתה עליו כשחמק מהבית, סיפקה שקרים כדי להגן עליו, ופעם אחת אפילו החביאה אקדח בחדרה כי ידעה שאיש לא יחפש שם.

ילדיהם של בני הזוג מרקידיס חיו חיי מותרות בניקוסיה ונהנו מחופשות קיץ שלוות בפמגוסטה. אביהם היה יזם מחונן, וכבר השקיע חלק גדול מהונו באתר הנופש ששגשג על חוף הים. אבל מותו של דימיטריס שינה הכול.

ארטמיס מרקידיס לא יכלה ולא רצתה להתנער מיגונה. חשיכה קודרת ירדה על חייהם ולא סרה מעליהם. טריפונס מרקידיס שיקע את עצמו בעבודה, ואפרודיטי נותרה כלואה בבית הדומם והמעיק, שתריסיו לא נפתחו במשך ימים שלמים. היא השתוקקה להיחלץ משם, אבל לא מצאה לה דרך מילוט. כשפגשה את סאוואס הבינה שהנישואים יספקו לה את ההזדמנות שחיפשה. אמנם לא חשה כל ניצוץ במפגש איתו, אבל ידעה שחייה יהיו קלים יותר אם תתחתן עם מישהו שמוצא חן בעיני אביה. נוסף על כך הבינה שאולי יוכל להיות לה תפקיד בעולם המלונאות שלו, וגם זה קסם לה.

שנה וחצי לאחר שנפגשה לראשונה עם סאוואס, ערכו הוריה חתונה מפוארת, שלא נראתה כמוה בכל האי בעשר השנים האחרונות. טקס הנישואים נערך על ידי נשיא קפריסין בכבודו ובעצמו, הוד קדושתו הארכיבישוף מקאריוס, ונכחו בו יותר מאלף אורחים, ששתו לא פחות מאלף בקבוקי שמפניה צרפתית. נדוניית התכשיטים של הכלה היתה שווה יותר מחמישה-עשר אלף לירות שטרלינג, ונוסף על כך, ביום חתונתה נתן לה אביה שרשרת זהב שיהלומים כחולים נדירים משובצים בה.

שבועות ספורים לאחר חתונתה של אפרודיטי הבהירה ארטמיס מרקידיס שברצונה לעבור לאנגליה. אמנם בעלה עדיין הרוויח מצמיחתה המהירה של פמגוסטה ועסקיו בה שגשגו, אבל היא כבר לא יכלה לשאת את המגורים בקפריסין. חמש שנים חלפו מאז מותו של דימיטריס, אבל הזיכרונות מן היום הנורא לא היטשטשו.

"כדאי שנפתח דף חדש במקום אחר," אמרה לבעלה שוב ושוב. "כל עוד נישאר באי הזה, חיינו לעולם לא ישובו למסלולם, ולא חשוב מה נעשה או איפה נגור."

בסופו של דבר, למרות הסתייגותו הרבה, הסכים טריפונס מרקידיס לעזוב. עכשיו, כשבתו נישאה, הרגיש שעתידה מובטח, וידע שחלק ממנו ימשיך להתקיים על אדמת מולדתו.

סאוואס לא הכזיב. הוא הוכיח למרקידיס שהוא מסוגל להפוך אדמה חשופה לנכס מניב. כל ילדותו ראה איך הוריו מעבדים את האדמה ומפיקים ממנה יבול דל שהספיק בקושי למחייתם. אך כשהיה ארבע-עשרה עזר לאביו להוסיף חדר לביתם, ונוסף על הנאתו מן הבנייה עצמה הבין דבר אחד חשוב - שבמקום לגרד את השכבה העליונה של האדמה ולטמון בה כמה זרעים, אפשר להשתמש באדמה באופן מועיל בהרבה. המחזוריות החקלאית האינסופית עוררה בו בוז ונראתה לו עקרה לגמרי.

בפעם הראשונה שראה מלון גבוה הולך ומיתמר בפמגוסטה, מיהר סאוואס לחשב מהו הרווח שמפיקים מדונם אדמה כשבונים עליו כלפי מעלה במקום לחפור ולשתול בו צמחים שזקוקים לטיפול בלתי-פוסק. הבעיה היחידה שהטרידה אותו היתה איך יקנה את האדמה כדי להוציא את תוכניתו לפועל. בסופו של דבר, לאחר שעבד יום ולילה בכמה משרות והצליח לקבל הלוואה בנקאית (מנהל הבנק ידע לזהות שאפתנות עזה כשנקרתה לפניו), הצליח סאוואס לצבור את הסכום הדרוש כדי לרכוש חלקת אדמה קטנה וריקה ולבנות עליה את המלון הראשון שלו, פרדייז ביץ' - "חוף גן עדן". מאז ראה שאתר הנופש של פמגוסטה הולך וגדל, ושאיפותיו גדלו איתו.

טריפונס מרקידיס השקיע לבסוף סכום משמעותי במלון החדש של סאוואס, ויחד הכינו תוכנית עסקית. חלומו של סאוואס היה להקים רשת מלונות בעלת שם עולמי, שביום מן הימים תהיה מפורסמת לא פחות מרשת הילטון.

עכשיו עמד להגשים את השלב הראשון בתוכניתו. הוא השלים את בניית המלון הגדול והיוקרתי ביותר בפמגוסטה. מלון סנרייז - "הזריחה" - המתין לפתיחתו בעוד ימים ספורים.

בעלי המלאכה ניגשו בלי הרף אל סאוואס פפקוסטה וביקשו ממנו לבדוק את עבודתם ולאשר אותה. הוא ידע שכל תמונה סופית מורכבת מאלפי פרטים קטנים, ולכן הקדיש תשומת לב רבה לכל אחד מהפרטים האלה.

הנברשות הונפו למקומן, ומנסרות הבדולח שלהן יצרו קליידוסקופ של צבעים ודוגמאות שריצדו על התקרה והשתקפו ברצפה. מאחר שלא היה מרוצה לגמרי מהתוצאה, פקד סאוואס להנמיך כל אחת מהן בשתי חוליות שרשרת. כך הוכפל הרדיוס של האור.

במרכז החלל העצום, בתוך בריכת מים, ניצב פסל מוזהב של שלושה דולפינים מקפצים. היונקים הימיים עוצבו בגודל טבעי ועיני הזכוכית שלהם הישירו מבט אל הצופה. שני גברים ויסתו עכשיו את הזרם הקולח מפיהם.

"קצת יותר חזק," הנחה אותם סאוואס.

שישה בעלי מלאכה הדביקו ריקוע זהב על הפיתוחים הנאו-קלסיים שבתקרה. הם עבדו בתשומת לב ובדקדקנות, כאילו עומד לרשותם כל הזמן שבעולם. אך כמו כדי להעמיד אותם על טעותם, תלו פועלים אחרים חמישה שעונים גדולים לאורך הקיר שמאחורי דלפק הקבלה - דלפק מעץ מהגוני שנמתח בצד המבואה, לאורך כחמישה-עשר מטרים. במהלך השעה הבאה ייתלו מתחת לשעונים לוחיות זיהוי ובהן שמות המרכזים הפיננסיים הגדולים בעולם, והמחוגים יכוונו בהתאם.

עמודי הנוי שבמבואה, ואפילו המִרווחים שביניהם, עוצבו על פי כיכר השוק העתיקה בסַלָמיס הסמוכה, ועורקים עדינים צוירו עליהם כדי שייראו כמו שיש. שלושה ציירים עמדו על פיגומים ועמלו על ציור קיר ענקי שתיאר סצנות קלסיות שונות, שהדמות המרכזית בהן היתה אפרודיטה, אלת האי. בציור שעליו עבדו עכשיו, נראתה אלת האהבה והיופי כשהיא עולה מן הים.

בקומות שמעל, כמו דבורים עמלניות, עבדו צמדי חדרניות שפרשו מצעים חדשים וצוננים על פני המיטות הענקיות, ותחבו כריות מוך תפוחות לתוך ציפיות.

"החדרים האלה כל כך גדולים," העירה אחת מהן, "שכל המשפחה שלי יכלה לגור באחד מהם."

"כן, וחדרי האמבטיה יותר גדולים מכל הבית שלי," צחקה שותפתה לעבודה.

בסתר לבן חשבו שאורחי המלון יגיעו בוודאי מכוכב אחר. מי שזקוק לאמבטיית שיש ולמיטה שיכולה להספיק לחמישה אנשים - אין ספק שהוא יצור מוזר למדי.

מחשבות דומות עברו במוחם של השרברבים, שעסקו בהתקנות אחרונות בחדרי האמבטיה, ושל החשמלאים, שמיהרו לשבץ את הנורות האחרונות. בבתיהם הצטופפו בני משפחה רבים - שלושה דורות ויותר. כשישנו בלילות כמעט חשו זה את משב נשימתו של זה, ולא פעם נאלצו לחכות בסבלנות כדי להשתמש בשירותים שמחוץ לבית. אבל באיזשהו מקום בלבם הבינו שהאושר לא טמון במותרות.

בקומה שמתחת לאולם הכניסה, שהיתה חצי-מרתף, עדיין עמלו הפועלים על חיפוי בריכת השחייה המקוּרה (שלא יהיה בה צורך עד נובמבר), ולא הרחק משם היה חדר מואר, מלא מראות, שבו התרוצצו עכשיו שתי נשים בחלוקי ניילון לבנים. הן הכינו את מספרת המלון לקראת הפתיחה הגדולה, וסידרו את מלאי החומרים שנשלחו בימים האחרונים. קסדות לייבוש שיער, גלילי סלסול בכל גודל אפשרי, צבעי שיער וחומרים לסלסול קבע - הכול היה מסודר עכשיו במקומו. סיכות ותופסנים, מספריים וקוצצים, מברשות ומסרקים היו מאוכסנים במגירות או מסודרים על גבי עגלות. הציוד לעיצוב השיער לא היה מתוחכם במיוחד. הכול היה תלוי במיומנותה של מעצבת השיער ואֵמינֶה אֶזקאן וסָבִינָה סקַאוּרוֹס הבינו זאת היטב.

עכשיו, אחרי שווידאו שהכול מוכן לעבודה, סיימו השתיים למרק את הדלפק, ניגבו מסביב לכל אחד מששת הכיורים וצחצחו את המראות והברזים בפעם החמישית באותו יום. אחת מהן יישרה את בקבוקי השמפו המשובח ואת צנצנות הלק היוקרתי, כך שהכתובות שעליהם נשקפו במראות בדיוק באותה זווית.

תנועת לקוחות ערה היתה צפויה במספרה הזאת: אין ספק שאורחות המלון ירצו לטפל בשערן לאחר שנחשף כל היום לשמש ולחול. שתיהן ידעו שבחודשים הבאים יהיו הכיסאות במספרה תפוסים כל הזמן.

"היית מאמינה...?"

"באמת מדהים..."

"איזה מזל יש לנו..."

אמינה אזקאן, קפריסאית ממוצא טורקי, היתה הספרית של אפרודיטי פפקוסטה עוד בנעוריה. עד לא מזמן עבדה עם סבינה במספרה קטנה באזור המסחרי של פמגוסטה, והגיעה בכל יום באוטובוס ממַרָאתָה - כפר במרחק כחמישה-עשר קילומטר משם. עם התרחבותו ושגשוגו של אתר הנופש המודרני, גם בעלה מצא עבודה בו, ואז עברו עם כל משפחתם אל רחוב אֶלפּידָה שבפאתי העיר החדשה. הם העדיפו לא להסתגר בין חומות העיר העתיקה, אף שרוב התושבים בה היו קפריסאים טורקים.

כבר שלוש פעמים נאלצו להעתיק את מקום מגוריהם בשנים האחרונות. כעשר שנים קודם לכן ברחו מהכפר שלהם, בעקבות מתקפה של קפריסאים יוונים שבמהלכה נשרף ביתם. לאחר מכן גרו זמן-מה בשטח שהיה בחסות חיילי האו"ם, ולבסוף השתקעו במראתה.

סבינה היתה קפריסאית ממוצא יווני, וגם היא לא היתה ילידת פמגוסטה. היא גדלה בניקוסיה, אבל גל האלימות בין שתי הקהילות, תשע שנים קודם לכן, הותיר גם בה צלקות עמוקות. הפחד והחשד ששררו בין הקהילות העמיקו עד כדי כך שחיילי האו"ם נקראו לשמור על השקט, וקו גבול שנקרא "הקו הירוק" נמתח לרוחב העיר כדי לחצוץ בין הקהילות. המאורעות האלה העיבו על חיי משפחתה.

"ההפרדה הזאת הקשתה עלינו מאוד," הסבירה סבינה לאמינה כשחלקו זו עם זו את זיכרונותיהן. "היו לנו שם חברים טובים שכבר לא יכולנו להיפגש איתם. את לא מתארת לעצמך. זה היה נורא. אבל באמת, האלימות בין היוונים לטורקים היתה נוראה, אז כנראה לא היתה ברירה אלא לחלק את העיר."

"במראתה זה לא היה ככה. הסתדרנו יפה מאוד, אנחנו והיוונים," אמרה אמינה. "ובכל זאת כאן הרבה יותר נעים לנו. ובשום אופן אני לא אעבור שוב!"

"גם המצב שלנו השתפר כאן," הסכימה סבינה, "ובכל זאת אני מאוד מתגעגעת למשפחה שלי..."

בתקופה האחרונה שררה רגיעה בין הקפריסאים היוונים לקפריסאים הטורקים, ופחת החשש מפני קבוצות אלימות. אך למרבה האירוניה נוצר עכשיו קרע בתוך קהילת הקפריסאים היוונים: מיעוט בתוכה שאף לאנוסיס - איחוד של קפריסין עם יוון - והתכוון להשיג אותו באמצעות אלימות והפחדה. המאבק התנהל רחוק מעיני התיירים, ואפילו רוב התושבים בפמגוסטה ניסו לשכוח את קיומו של האיום.

שתי הנשים נעצרו עכשיו לרגע מול המראה. גובהן היה זהה, הן היו קצת שמנמנות, ושערן הקצר היה מעוצב באותו סגנון אופנתי. אמינה היתה מבוגרת מסבינה בעשר שנים, אבל ההבדל ביניהן כמעט לא ניכר. מבטיהן הצטלבו עכשיו במראה והן חייכו.

"אז מה דעתך," שאלה אמינה. "איך קירייה פפקוסטה תרצה לעצב את השיער שלה לקראת הפתיחה החגיגית מחר? כמו התסרוקת שעשינו לה לחתונה?"

אפרודיטי תהיה הלקוחה הראשונה שלהן במספרה.

"באיזו שעה היא צריכה להגיע?"

"בארבע."

לרגע שתקו שתיהן.

"היא היתה כל כך טובה אלינו, נכון?"

"כן," אמרה סבינה, "היא נתנה לנו הזדמנות גדולה."

"אבל כאן זה לא יהיה בדיוק אותו דבר..." אמרה אמינה.

שתי הנשים ידעו שיתגעגעו לאווירה במקום עבודתן הקודם, ברחוב אֶווריפּידס. המספרה העממית הקטנה היתה מקום מפגש חברתי, שבו יכלו הנשים לחלוק את סודותיהן האישיים. הן ישבו שם במשך שעות, ראשיהן עטורים גלילי סלסול, ולרבות מהן היה זה הבילוי היחיד במהלך השבוע.

"נכון, הלקוחות הוותיקות לא יבואו לכאן. אבל מצד שני, תמיד רציתי שיהיה לי מקום משלי."

"והלקוחות כאן יהיו שונות. אולי הן יהיו יותר..."

"...כמו אלה?" אמרה אמינה והצביעה על התצלומים הממוסגרים, בשחור ולבן, שהיו תלויים על הקירות והציגו סדרת דוגמניות זוהרות בתסרוקות כלה.

"אני מתארת לעצמי שיהיו לנו לא מעט כלות, בכל מקרה."

הנשים כבר סיימו את כל ההכנות האפשריות. מחר הן יתחילו לקבוע תורים. סבינה הניחה יד על זרועה של חברתה וחייכה.

"בואי נלך," אמרה. "מחר היום הגדול של כולנו."

שתיהן תלו את החלוקים הלבנים ויצאו מהמלון דרך הדלת האחורית.

ענף התיירות סיפק פרנסה לאלפים מתושבי העיר - במסעדות, בפאבים, בחנויות וגם במלונות. משפחות רבות עברו לפמגוסטה בגלל אפשרויות התעסוקה שסיפקה להם, אבל גם בזכות יופייה הרוגע, שקסם להם לא פחות מאשר לתיירים.

תושבי העיר, ובעיקר הבחורים, חלקו את הים והחול עם אורחי המלונות, ולא פעם הסתיימה ההתרועעות הזאת בהבטחות אהבה לנצח ובדמעות בנמל התעופה.

ביום קיץ טיפוסי כזה, אחר הצהריים, ישב ילד בן שלוש על החוף, לא רחוק מהסנרייז, ושיחק בחול. הוא היה לבדו, התעלם מכל ההתרחשויות סביבו, זרזף חול מיד ליד וחפר עמוק יותר ויותר כדי להגיע למקום שבו החול נהיה קריר.

שוב ושוב העביר את החול בין אצבעותיו הקטנות, סינן וניפה, והגרגירים הדקיקים זרמו כמו מים כשהרים את ידיו ושפך אותם בחזרה לערימה. הפעולה הזאת אף פעם לא נמאסה עליו.

במשך שעה ארוכה הביט בקבוצת נערים ארוכי רגליים ששיחקו פולו מים, וייחל ליום שיהיה בוגר מספיק להצטרף אליהם. בינתיים נאלץ לשבת ולחכות לאחיו, חוסיין, שהיה אחד השחקנים בקבוצה.

חוסיין עבד בעבודת קיץ מזדמנת - סידר את כיסאות הנוח לאורך החוף ואסף אותם בסוף היום. אבל ברגע שסיים את תפקידו, דשדש מיד לתוך המים והצטרף למשחק. מאז שמאמן כדורעף אמר לו שהוא ספורטאי מצוין, התלבט מה יעשה כשיהיה גדול - יהיה שחקן כדורעף מקצועי או שחקן פולו מים? ואולי יוכל לשלב בין שני החלומות האלה, חשב בלבו.

"צריך להחזיר אותו למציאות!" צחקה אמו.

"למה?" שאל אביו. "תסתכלי עליו! עם רגליים חזקות כאלה, הסיכויים שלו טובים לא פחות משל כל אחד אחר."

מֶחמֵט קם ונופף לחוסיין כשראה אותו צועד לעברו על החול. כבר קרה שחוסיין שקע בענייניו עד כדי כך ששכח שאחיו הופקד בידיו והלך הביתה בלעדיו. אמנם שום סכנה לא נשקפה למחמט במקרה כזה, אבל ילד בן שלוש לא היה מסוגל להתמצא בעיר, ובוודאי היה הולך בכיוון הלא-נכון. בכפר שבו נולדו הוריו, ילד קטן לא היה הולך לאיבוד גם אילו נשאר לבדו. אבל פמגוסטה היתה עולם שונה לגמרי.

אמו של מחמט נהגה לכנות אותו "נס קטן שלי", אבל הכינוי שהצמיד לו חוסיין - "מטרד קטן" - נשמע לילד מתאים יותר; כך הוא הרגיש לפעמים כששני אחיו הגדולים היו בסביבה.

"קדימה, מחמט, הגיע הזמן ללכת הביתה," אמר הנער וטפח על ראשו של אחיו.

וכך, כשזרועו הימנית אוחזת בכדור והשמאלית בידו של אחיו, עשה חוסיין את דרכו אל הכביש. ברגע שעלו על האספלט, כדרר את הכדור תוך כדי הליכה, שוב ושוב. המקצב הבלתי-פוסק הפנט את שניהם. לפעמים הצליח חוסיין לעבור את כל הדרך הביתה - רבע שעה של הליכה - בלי לקטוע את הכדרור אפילו פעם אחת.

עכשיו היו שקועים בטפיחות הקצביות עד כדי כך שלא שמעו את הקול שקרא להם.

"חוסיין! מחמט!"

זאת היתה אמם, שכבר התרחקה כמאה מטרים מהיציאה האחורית של הסנרייז ומיהרה להדביק אותם.

"שלום, חמודים שלי," אמרה והרימה את מחמט בזרועותיה. מחמט שנא שמרימים אותו ברחוב, והתפתל בפראות. די, הוא כבר לא תינוק.

היא נישקה ללחיו והניחה אותו בחזרה.

"אמא...?" התחיל מחמט לומר.

במרחק כמה מטרים מהם התנוססה כרזת פרסומת: ציור של ילד אדום לחיים מחייך חיוך רחב ואוחז בידו כוס מלאה אורנג'דה תוססת. מדי יום הביט מחמט בערגה בתמונה הזאת.

אמינה אזקאן ידעה מה הוא עומד לבקש.

"למה אתה רוצה משקה ששמו אותו בבקבוק, כשאתה יכול לקבל משקה טרי? אין בזה שום היגיון."

ברגע שיגיעו הביתה יקבל מחמט כוס מיץ תפוזים טריים. אלא שהמשקה הזה יהיה חלק לגמרי, בלי שום בועות.

כשיהיה גדול, אחרי שינצח במשחק פולו מים, הוא ייגש לקיוסק ויקנה לעצמו בקבוק אורנג'דה. הבקבוק ישמיע פּאק קולני כשיוריד ממנו את המכסה, והבועות יעלו במהירות כלפי מעלה.

כן, חשב מחמט, זה מה שאעשה כשאהיה גדול.