החבר’ה הטובים 1 אלכס ולוקאס

1 אלכס

"חבר'ה, זה לא הוגן!" צעקתי מלמטה.

"אלה החיים, עכברונת," צעק לוקאס.

"אבל גם אני רוצה לשחק בבית על העץ."

"את לא יודעת לקרוא?" צעק ג'ייקוב והצביע על השלט העקום שנראה כאילו כתבו אותו בשפתון של אישה. בכתב יד של בנים באדום בוהק צוין בפירוש, "אין כניסה לבנות."

"זה החוק הכי מטופש ששמעתי בחיים. אני לא בת, אני אחת מהבנים, בדיוק כמו שתמיד הייתי. אני אחת מכם."

הם הציצו עליי מלמעלה, וגייסתי את היציבה הנערית הכי טובה שלי, משעינה את כל משקלי על רגל אחת ומשלבת ידיים, מחזירה יופי של מלחמה. אני כבר אמצא את הדרך לעלות אם הם לא ייתנו לי. גם אם זה אומר שאני אצטרך לטפס על העץ בכוחות עצמי. לפי המבט על הפנים של ארבעתם, הם גם ידעו את זה.

גדלנו בעיירה הקטנה אוק איילנד שבקרוליינה הצפונית.

המשפחות שלנו היו מורכבות כולן מחברים שגדלו יחד בעיירת החוף הדרומית הזאת. להורים שלי, נתניאל וג'אנה, הייתה מסעדה שניצבה ממש על קו המים ושם ביליתי את רוב הילדות שלי, יחד עם ארבעת החברים הכי טובים שלי, שבמקרה כולם היו בנים.

ג'ייקוב פוסטר היה המבוגר שבחבורה. הוא לקח על עצמו את תפקיד "האח הגדול" לפני שכולנו ידענו אפילו ללכת. הוא היה בן שלוש־עשרה וגבוה לגילו, כמעט מטר שמונים. הוא היה עדיין ילד צנום, כולו עור ועצמות, אבל היה לו את החיוך הכי מתוק בעולם ועיניים ירוקות ומלאות חיים. הוא חבש תמיד כובע בייסבול שהיה דבוק דרך קבע לראשו. הוא נראה כמו כרזה של גולש גלים, תמיד לבש כל מיני מותגי גלישה. הוא הגן עליי באומץ אבל לא הייתי זקוקה לשום הגנה, יכולתי לדאוג לעצמי והזכרתי לו את זה לעיתים קרובות. להורים שלו, ג'ינג'ר ולי, הייתה חנות מכולת והם מכרו בה מזון וכל מיני שטויות של תיירים. הם שימרו חווה בשטחי אחוזת המטעים הישנה של הסבים שלו בסאותפורט, שאותה פתחו רק בימי ראשון. באי הכנסייה היו נאספים והולכים לעיירה רק כדי להשיג את התוצרת החקלאית הטרייה בקרבת מקום. היו לו שתי אחיות צעירות יותר, ג'סי ואמנדה, ששעממו אותי למוות.

למה שארצה לשחק בבובות אם אני יכולה לטפס על עצים ולבנות מבצרים?

דילן מק'גרוֹ היה בן שלוש־עשרה, צעיר מג'ייקוב רק בכמה חודשים. הם היו תמיד הכי קרובים זה לזה. אני חושבת שהסיבה לכך היא האופי שלהם, שהיה קצת דומה, שניהם התנהגו כאילו החוף שייך לנו בכל פעם שילדים בחופשה הגיעו לעיירה. גם דילן היה גבוה, כמעט בגובה של ג'ייקוב, עם עיני שקד ועור בעל שיזוף מושלם. היה לו שיער בלונדיני ארוך שעבר את קו האוזניים. אימא שלו תמיד הציקה לו שיסתפר אבל הוא סירב, הוא אמר שזה הסגנון שלו. במהלך הקיץ, השמש ומֵי הים המלוחים כמעט הלבינו את שערו. ההורים שלו, מק'קנזי וסטיב, עבדו בעיקר מהבית.

הם עסקו בשיפוץ של רהיטים ישנים שאותם הפכו לחדשים וייחודיים.

חלק מהפריטים נמכר בחנויות מקומיות, חלק נמכר בחנות המקוונת שלהם ואחרים הועמסו ונשלחו לשוּקי פשפשים, שם התקבצו תיירים ושילמו מחירים מופקעים על העבודה האיכותית. גם דילן, כמוני, היה ילד יחיד.

אוסטין טיילור היה בן אחת־עשרה והנמוך בבנים, אבל הכניס אגרוף בפנים לכל מי שהעז להגיד לו את זה. הוא היה ילד פרוע שתמיד ניסה לפצות על העובדה שהבנים האחרים גדולים ממנו. ילד חמוד עם שיער ג'ינג'י ועיניים ירוקות. אימא שלו אמרה שהוא נצר לשושלת סקוטית, ומשם השיער האדום. כשהוא היה ילד הוא שנא את שערו אבל ברגע שהגענו לתיכון הוא מצא בו כמה מעלות. הנמשים על פניו נעשו בולטים יותר, מה שהיה מפתה מאוד בעיני הבנות בתיכון אוק איילנד. הן כרכרו סביבו כי הוא נראה שונה כל כך מהבנים האחרים כאן. היה לו אח קטן בשם האנטר, שהיה צעיר ממנו בחמש שנים.

אחרון ובהחלט חביב היה לוקאס ריידר, או בּוֹ, כמו שקראתי לו, קיצור של בּוֹס. כי זה מה שהוא היה, טיפוס של מפקד שנולד להוביל, לא להיגרר. הוא היה בן שתים־עשרה, כמעט שלוש־עשרה, אבל היה לו אופי שלא דמה לאף אחד אחר שפגשתי אי־פעם, אם כי הוא תמיד היה הילד הכי מתוק בעיניי. אף אחד לא העז להגיד לו 'לא', ואם מישהו העז, הוא היה עושה דווקא. מכל החבורה אנחנו היינו הכי קרובים זה לזה. הוא תמיד שמר עליי והגן עליי כשהבנים קראו לי בת. שנאתי שהם הצביעו על משהו שהם יכולים לעשות ואני לא, ורק בגלל שלא היה לי משהו מתנדנד בין הרגליים.

למה שמישהו ירצה בכלל משהו כזה?

הכי עצבן אותי שקראו לי בת.

כל הזמן התעליתי עליהם, הייתי חייבת. תמיד הייתי מכוסה בחבורות, הברכיים שלי היו חבולות והבגדים מלוכלכים.

והשיער שלי תמיד היה אסוף בקוקיות או בזנב סוס. כשהייתי בת ארבע לקחתי זוג מספריים שמצאתי בשידת הלילה של אימא וכיסחתי את כל השיער, גזרתי אותו קצר בדיוק כמו של הבנים. מאותו רגע ואילך ההורים שלי החביאו מפניי את המספריים ותמיד אספו את השיער שלי גבוה, פוחדים שאעשה זאת שוב אם תהיה לי הזדמנות.

לוקאס היה בסתר הבן המועדף עליי מכל הבנים. אפשר אפילו להגיד שאהבתי אותו קצת יותר מאשר את האחרים. לא ידעתי למה, זה פשוט היה כך. זה תמיד היה כך אצלי ולעיתים קרובות הרגשתי שהרגשות האלה משותפים לשנינו. אף שמעולם לא דיברנו על זה עד שהיינו מבוגרים יותר והבנו את הרגשות שלנו, שנעו במעגלים כל השנים. הוא תמיד היה חתיך יותר מכל הבנים, ובנות חשקו בו מהיום שנולד. היה לו שיער כהה שהחמיא לעיני התינוק הכחולות שלו, שנראו כמו מי הים ביום קיץ חם. היו לו תווי פנים בולטים שאף פעם לא נמאס לי להסתכל עליהם והוא היה מודע לזה כבר בגיל צעיר.

לוקאס היה גבוה כמו ג'ייקוב, אולי מעט גבוה יותר. מבנה הגוף שלו היה רחב יותר משל הבנים האחרים, מפני שהוא גלש בלי הפסקה כמעט. כל הבנים גלשו, אבל לוקאס היה מורעל. ביום או בלילה, תמיד אפשר היה למצוא אותו על הגלים. הוא רצה להיות גולש מקצועי כשיגדל, ולעיתים קרובות גלש על גלים שאף אחד אחר לא היה מעז להתקרב אליהם ומדאיג את כולנו.

הנער הזה לא פחד מכלום.

הייתה לו אחות קטנה, לילי. היא הייתה צעירה ממני בכמה שנים אבל נעשינו חברות רק בשלב מאוחר יותר בחיי. אני יכולה להישבע שהילדה הזאת נולדה כשהיא שרה ואוחזת גיטרה ביד. שלחו אותה לחוגים עוד לפני גיל חמש. אבא שלהם, ד"ר רוברט ריידר, היה אחד מהרופאים היחידים שהיו לנו בעיירה, ולעיתים קרובות קיבל מטופלים בלי קשר לתחום ההתמחות שלו. אימא שלו, סוואנה, הייתה עקרת בית.

אני לא יכולה לספור כמה פעמים ד"ר ריידר תפר אותנו ממש בסלון ביתם, לא טורח אפילו להכניס אותנו לחדר הקבלה שלו. הוא נהג לקחת הביתה ציוד רפואי מפני שנפצענו כל הזמן. זכרתי את הפעם הראשונה שנזקקתי לתפרים. הייתי בת שש וניסיתי לקפוץ מגדת הנהר, כמו דילן, והברך שלי פגעה בסלע בקרקעית הנהר. זה כאב נורא אבל לא בכיתי, אף פעם לא בכיתי. נשכתי את השפתיים חזק ככל שיכולתי כדי לעצור את הדמעות הדפוקות. לוקאס ניסה להושיב אותי על הכידון של האופניים, אבל כאב לי יותר מדי מכדי לכופף את הברך. אז ישבתי בחיקו, עם הפנים אליו, בזמן שהוא רכב על האופניים הביתה.

כרכתי את הזרועות שלי סביב צווארו ונאחזתי חזק ככל שיכולתי, הרגל הטובה שלי הייתה כרוכה סביב הגב התחתון שלו והרגל הפגועה הייתה מונפת כמו קרש לפנים, באוויר. הנחתי את הראש שלי על כתפו ועצמתי את העיניים, אבל לא יכולתי לעצור את הדמעות. בכיתי כל הדרך לבית שלו. עד שהחנינו את האופניים שלו בחצר הקדמית החולצה שלו הייתה ספוגה כולה בדמעות הרכרוכיות שלי. הוא לא אמר על זה שום דבר כשהוא נישק אותי במצח, ואמר שהכול יהיה בסדר ושהוא תמיד ישמור ששום דבר רע לא יקרה לי. הוא נשא אותי פנימה בזמן ששאר הבנים חיכו בסבלנות להתקף הזעם שיגיע מכיוון האימהות שלנו, כי הם ידעו שהם יחטפו על זה שהם נתנו לי לעשות משהו כל כך פזיז.

לוקאס החזיק לי את היד במשך כל הזמן שאבא שלו תפר אותי, ואפילו פעם אחת לא גרם לי להרגיש רע בגלל שאני בוכה. עד סוף החודש רכבתי על הכידון של האופניים שלו, עד שהברך החלימה. הבנים הציעו כל הזמן להסיע אותי, אבל לוקאס התעקש שאני רוכבת רק על הכידון שלו. אם הם חשבו שהוא רכושני כלפיי, הם מעולם לא שיתפו במחשבה הזאת.

פשוט ככה היינו, לוקאס ואני, והם ידעו את זה.

ולבסוף, הייתי גם אני בחבורה הזאת, אלכסנדרה קולינס הקטנה והחמודה. כולם חשבו שהייתי אמורה להיות בן, אפילו הרופא חשב כך. למרבה הפתעתם של הוריי ובני משפחתי נולדתי בת, צורחת כמו עטלפה שברחה מהגיהינום כדי שיחזירו אותי פנימה. ההורים שלי כבר בחרו עבורי שם. הם התכוונו לקרוא לי אלכסנדר ובקיצור אלכס. מפני שלא היה להם הרבה זמן להחליט על שם אחר, הם כתבו בתעודת הלידה שלי אלכסנדרה ועדיין קראו לי בקיצור אלכס. גדלתי עם הבנים האלה. בגיל עשר הייתי קטנטונת בהשוואה לכל האחרים. והם קראו לי עכברונת מאותו יום שצפינו בפרק ב"בית קטן בערבה" ומישהו אמר שאני דומה ללורה אינגלס, כי שתינו קטנות עם פנים של עכבר.

אף פעם לא זחלתי, עברתי ישר להליכה והמילה הראשונה שאמרתי הייתה 'שיט'. ברגע שהמילה יצאה לי מהפה אבא שלי חטף מאימא שלי חבטה על העורף, לפחות זה מה שהם סיפרו לי. כמו שאמרתי קודם, הייתי בת יחידה, זה היה משותף לדילן ולי. אף פעם לא חלמתי שיהיו לי אחים, לא הייתי צריכה, מפני שהיו לי החברים שלי, הבנים. נדבקתי אליהם כמו מסטיק לסוליה של נעל. בדרך זו או אחרת הם היו האחים הגדולים שלי. אהבתי כל אחד מהם בדרכי. הרגשות היו הדדיים מאוד, הייתי עושה בשבילם כל דבר, וההפך. היינו חברים הכי טובים, יום אחר יום.

רקעתי ברגלי על האדמה כדי להדגיש את המילים כשאמרתי, "אתם תיתנו לי לעלות לשם! לפני שאני... לפני שאני..." המילים נתקעו לי בגרון.

"לפני שתעשי מה, עכברונת? תרוצי לאימא'לה ואבא'לה ותלשיני?" צעק דילן.

הפה שלי נפער בתדהמה. "אני לא מתכוונת לעשות שום דבר כזה! אני לא מלשנית. עכשיו אתם תיתנו לי לעלות לשם, שמעתם?"

"נו, חבר'ה, פשוט תנו לה לעלות," לוקאס ניסה לרכך אותם, והמבט שלו נדד ממני אליהם.

הנדתי בהסכמה.

"כן, נו, חבר'ה, פשוט תנו לי לעלות לשם," חזרתי אחריו.

לפעמים הם עפו על עצמם ופשוט רצו להציק לי בלי שום סיבה. שנאתי כשהם עשו את זה, אני חושבת שהם נהנו מזה שלא ויתרתי. הם רצו לראות את רוח הלחימה שלי, אותה רוח לחימה שהם טענו כל כך בגאווה שהייתה לי בזכותם.

אוסטין גלגל את העיניים. "ידעתי שתהיה הראשון שייכנע!" הוא דחף אצבע לחזה של ג'ייקוב. "אמרתי לך! אתה חייב לי חמישייה."

ג'ייקוב נעץ בו מבט ואחר כך בי. "בסדר! סתם צחקנו איתך, התכוונו לתת לך לעלות לכאן בכל מקרה. כל כך קל לעבוד עלייך, כי את גמדה וכל זה."

"כן, מה שתגיד." משכתי בכתף, מתנערת ממנו. "אני מנצחת אותך בכל מצב, רק תגיד לי מתי ואיפה, ג'ייקוב פוסטר."

"את ואיזה צבא, אלכסנדרה?"

"אל תקרא לי ככה! השם שלי הוא עכברונת."

לוקאס צחק. ואז השליך למטה את הסולם כדי שאוכל לטפס. ברגע שכף רגלי נגעה בשלב האחרון של הסולם הוא הושיט לי את ידו וחייכתי כשהוא משך אותי למעלה.

"וואו! מגניב!" אמרתי והבטתי סביבי. הם הפכו את המקום למבצר הקטן שלנו, אבל בקושי יכלו לעמוד שם זקוף. פתחתי את המכסה של אחד מהתאים ליד הכניסה הקדמית.

"לא!" לוקאס צעק וטרק אותו בכוח חזרה, מרעיד את הרצפה.

שאר הבנים פרצו בצחוק.

הראש שלי נטה הצידה בבלבול. "מה?"

"שום דבר. את לא צריכה להיכנס לזה בכלל," לוקאס הסביר.

הנחתי את הידיים שלי על המותניים. "למה לא?"

קלטתי שאוסטין מסמיק. ג'ייקוב ודילן חייכו חיוך רחב כמו שני טיפשים. חשבתי שהפנים שלהם ייתקעו ככה.

"מה?" חזרתי, רוצה לדעת מה הסיפור.

"פשוט תן לה להסתכל, לוקאס, היא תגלה בסופו של דבר מה עומד לקרות לה," ג'ייקוב התערב, ולוקאס שלח אליו מבט זועם.

"מה עומד לקרות לי?" שאלתי, סקרנית אפילו יותר ממקודם.

לוקאס נאנח כי הוא ידע שאני לא מתכוונת לוותר לפני שאקבל תשובה. הוא זז הצידה ונתן לי לפתוח שוב את המכסה. הסתכלתי מתחת וכל מה שראיתי היה פנים של אישה מביטות בי בחזרה. לא היו עליה הרבה בגדים והיא הייתה בתנוחה שהזכירה את ג'סיקה ראביט.

לוקאס

אמרתי להם אלף פעם לא להכניס לכאן את המגזינים האלה. הם ידעו שהעכברונת שלנו תשיג את שלה ותבלה איתנו כאן למעלה. לא משנה לאן הלכנו, היא תמיד הייתה לא רחוק מאחורינו, כמו צל. יכולתי להישבע שהבנים עשו את זה בכוונה, מחכים לרגע שיחלצו ממנה הודאה שהיא בת, לא אחת מאיתנו. כולנו אהבנו אותה, בדרך שלנו, לא רצינו לפגוע בה אבל היא הייתה רק בת, ואף פעם לא התכוונו לתת לה לשכוח את זה.

אהבתי להציק לה ממש כמו שאר הבנים. האמנתי שזה משהו שטבוע בי. אבא שלי הציק לאימא שלי בלי הפסקה, וסבא שלי עשה אותו הדבר עם סבתא שלי. זאת הייתה תכונה אופיינית לבני ריידר. אם לא הצקנו לבנות שבחיים שלנו, סימן שלא אהבנו אותן מספיק. אבא שלי תמיד הזכיר לאימא שלי שהיום שבו הוא יפסיק להציק לה יהיה היום שבו הוא יפסיק לאהוב אותה.

הבטתי בעיניים החומות הבוהקות שלה נפערות כשהיא הרימה את גיליון יולי של אחד המגזינים.

היא דפדפה קצת ונאנחה כשהרפתה מאחיזתה בו. הוא נפל על הרצפה לרגלינו.

הבנים פרצו בצחוק והייתי צריך לאסוף את כל הכוחות שבי כדי להתאפק ולא לבעוט בכל אחד מהם בביצים על מה שידעתי שהיא כנראה ראתה.

"למה הן עושות את זה?" היא שאלה מהר, הסומק העדין מתקרב לעצמות לחייה ומבטה נותר נעוץ במגזין שהיה מונח פתוח על הרצפה.

"הן מדגמנות," השבתי בפשטות, יודע שהתשובה לא תספק אותה.

"כן, אבל למה הן מדגמנות ככה? הן עירומות." היא לא הרימה את המבט וידעתי למה. היא לא רצתה שנראה אותה נבוכה וחסרת ביטחון. הקוקיות על ראשה כבר שיוו לה מראה ילדותי מספיק.

נעצתי בבנים מבט, כולם לעגו למבט החודר שלי, לא מתייחסים בכלל לכמה שאני מעוצבן. הייתי נער קצת חם מזג. יכולתי לעבור מאפס עד עשר בננו־שניות. גם זאת הייתה תכונה אופיינית לבני ריידר.

דילן טפח על גבי. "זה בסדר, לוקאס, אני אגיד לה. הנשים האלה מדגמנות ככה," הוא הצביע בראשו לעבר הרצפה, "כי גברים משתמשים במגזינים האלה כדי לשחק עם ה—"

דחפתי אותו והגב שלו פגע בקיר. הוא עף חזרה וצחק כל כך חזק עד שכמעט נפל. "נו באמת, לוקאס, תפסיק להיות כזה נקבה ופשוט תספר לה. יש לה זכות לדעת מה קורה כשכולנו מתבגרים," הוא הסביר, ואני התרתחתי עוד יותר.

"מה קורה?" קולה הרך חזר על המילים ושפתיה החושניות התכווצו.

ג'ייקוב חייך. "שום דבר שצריך להטריד את הראש העכברי שלך. זה רק דברים של בנים ויום אחד, כשלוקאס לא יעשה במכנסיים מרוב לחץ בגלל זה, נספר לך."

"אבל אני רוצה לדעת עכשיו," היא ענתה והביטה לעברו. לא אשקר, זה צרב נורא שהיא הסתכלה על ג'ייקוב ולא רצתה להסתכל עליי.

למה היא לא הסתכלה עליי?

"בטח שאת רוצה. אני יכול לספר לה, לוקאס? או שאתה מתכוון לדחוף אותי עוד פעם אם אעשה את זה?" דילן שאל, והסתכל עליי כמו נץ.

משכתי בכתפיים, העפתי את השיער מהפנים ועברתי לחלקו האחורי של בית העץ, הרחק מכולם. "שיהיה." נשענתי על קרש, מתחתי את רגליי לפנים ושילבתי את זרועותיי.

ניסיתי להתעלם מההרגשה בשיפולי הבטן. רציתי לשמור על התמימות של אלכס. כולנו השתנינו - הגוף שלנו, הצרכים שלנו, הרגשות שלנו. הם התפתחו למשהו שלא בדיוק הבנתי עדיין. הפחיד אותי שהיא תעריך אותי פחות אם לא אהיה הילד שהיא גדלה לצידו ואהבה כל כך.

הוא התקרב אליה והושיט יד למגזין. "זה, עכברונת, מגזינים למבוגרים. הבנות האלה מקבלות טונות של כסף כדי להראות לגברים את הגוף שלהן."

הפנים שלה התעקמו בזמן שהיא עיכלה את דבריו. "למה?"

"למה לא?"

"אני מבינה למה גברים ירצו להסתכל עליהן, אני לא טיפשה."

היא לא הבינה. היא רק ניסתה להעמיד פנים.

"אבל למה שנשים ירצו שיסתכלו עליהן ככה?"

"יש נשים שרוצות תשומת לב. יום אחד תיראי ככה ואז תביני."

הראש שלה נשמט לאחור בעלבון. "אני אף פעם לא איראה ככה, דילן, אתה טועה בגדול בעניין הזה."

ברור שהיא לא תיראה ככה. אני בחיים לא ארשה לה.

הוא צחק. "את כן, ולוקאס ישתמש בך כדי לשחק עם הז—"

"סתום את הפה!" צעקתי וקפצתי אגרופים בצידי הגוף.

הוא גיחך בערמומיות. "אתה טרף קל, לוקאס." הוא השליך את המגזין בחזרה לתא וכרך את זרועותיו סביב אלכס, מושך אותה קרוב יותר אליו ומנשק אותה על הראש. "יום אחד לא תהיי העכברונת שלנו. בואי נשאיר אותך בדיוק כמו שאת כל עוד אנחנו יכולים, טוב?"

היא נשאה אליו מבט אוהב ומלא הערצה. "תמיד אהיה העכברונת שלכם," היא לחשה, והניחה את הראש קרוב לחזה שלו.

הנהנתי.

היא הוציאה לי את המילים ישר מהפה.