החבר’ה הטובים 4: בריגס ואוסטין

1 אוסטין

"אוסטין, הנה אתה!" קראה אלכס, החברה הכי טובה שלי, ורצה לקראתי בחיוך גדול על פניה היפות.

השם האמיתי שלה היה אלכסנדרה, אבל כולם קראו לה אלכס בקיצור. היא הייתה רק בת שמונה, וחשבה שהיא אחת מהבנים. היא הלכה אחרינו לכל מקום מהרגע שלמדה לזחול. הצל העכברוני שלנו, זה היה הכינוי שנתנו לה.

"מה אתה עושה כאן לבד על המזח?"

משכתי בכתפיים, לא ממש ידעתי מה להגיד.

היו פעמים שרציתי להיות לבד. לבד עם המחשבות שלי, להיות אני עצמי בלי לדאוג לאף אחד אחר.

בלי להיות אחד מהחבורה.

מכל האנשים שהכרתי, אלכס הייתה אמורה להבין אותי. לפעמים הרגשתי שזה משהו שהיה משותף לשנינו – הצורך לברוח.

זה הקל עליי.

"למה יש לך חכה אם אתה לא דג?" היא צחקקה והתיישבה לצידי על המזח. "מה אתה כותב במחברת הזאת, אוסטין? לא יכול להיות שאתה מכין שיעורי בית, אתה שונא את בית הספר."

היא רכנה לראות ואני סגרתי את המחברת כבדרך אגב, לקחתי את החכה, הנפתי אותה וזרקתי את החוט למים.

"באת לפה לבד, עכברונת?" שאלתי ושיניתי את הנושא.

היא גלגלה עיניים. "אני לא תינוקת, אוסטין. אתה בן תשע, זה רק שנה אחת יותר ממני, ואתה באת לפה לבד." היא התעצבנה ואני חייכתי.

"מה את אומרת?"

"אני יודעת מה אתה חושב."

"היי, לא אמרתי מילה, אבל אני בן ואת לא. וזה המצב."

היא כיווצה לעומתי את העיניים והסתכלה בי במבט אלכסי אופייני. היא לא הסכימה לשמוע שהיא לא יכולה לעשות משהו רק כי היא בת. אם היית אומר לה דבר כזה, היא הייתה מוכיחה לך את ההפך על המקום. הדחף שלה להוכיח את הנקודה הזאת הכניס אותה להרבה צרות, יותר משאפשר לספור, אבל זה לא עצר אותי מלהציק לה, בעיקר כי נהניתי לראות אותה מתעצבנת.

כולנו נהנינו מזה.

העיניים שלנו הוסטו אל החכה, שקפצצה ונמתחה.

"תפסת משהו! תגלגל, אוסטין!" קראה. היא נעמדה על קצות האצבעות ומחאה כפיים בהתלהבות.

וזה מה שעשיתי, משכתי את הגב שלי לאחור בכל כמה שניות וגלגלתי את הרולר עד שהדג יצא אל מחוץ למים ופרפר לכל הכיוונים. קמתי והנחתי את החכה על המזח. כרעתי, תפסתי את היצור המקושׂקשׂ ביד אחת ובשנייה הוצאתי את הקרס מהפה שלו.

"אני בטוחה שאני יכולה לתפוס דג עוד יותר גדול," אמרה אלכס בשובבות.

חייכתי שוב והרמתי את הגבות כשקמתי. "באמת?"

היא הנהנה בהתלהבות.

"אז קדימה, עכברונת," אמרתי בהתגרות והושטתי לה את החכה.

היא חייכה חיוך גדול ורחב וחלצה את נעלי הסניקרס שלה. הן היו שחורות בדיוק כמו אלה שאנחנו הבנים התחלנו לנעול, ולא הזוג הוורוד שאימא שלה התחננה שהיא תקנה. היא נשמה בהגזמה תיאטרלית, התיישבה בקצה המזח ורגליה השתלשלו למטה והשתכשכו במים. בדיוק כמו שאני ישבתי.

הנעתי את הראש וחייכתי כשראיתי אותה. התבוננתי בסקרנות כשהתיישבה עם החכה לפניה והניחה אותה בין הרגליים. הידיים שלה כבר היו מוכנות לסובב את הרולר ולהעלות את הדג הגדול. כל תו בפניה הביע נחישות. היא תנצח אותי גם אם היא תצטרך לחכות כאן כל היום. משהו במראה שלה באותו רגע עורר בי השראה. בלי לשים לב פתחתי את המחברת שלי ועברתי לדף נקי. היא לא התייחסה אליי, תשומת הלב שלה התמקדה במשימה שלפניה.

ניסיתי להמחיש איך אור השמש הבליט את הנמשים המקסימים שעל האף שלה. ראיתי איך כמה קווצות שיער חומות כהות התנופפו להן ברוח. השאר היו קשורות חזק בקוקו גבוה כדי שלא יפריעו לה. ראיתי איך היא הידקה את השפתיים וחיככה אותן זו בזו בכל כמה דקות, ואיך נשכה את השפה התחתונה בסוף הפעולה. ואיך בגדי הבנים שהתעקשה ללבוש החליקו מהגוף הרזה הקטנטן שלה וגרמו לה להיראות עוד יותר ילדה מכפי שהייתה.

שום דבר לא נשאר אותו הדבר לנצח.

יבוא יום והיא תיפטר מבגדי הבנים וכבר לא תרצה להיראות כמונו. היא תתחיל לפרוח לנו מול העיניים, תפזר את השיער, תלבש שמלות רפויות ותנעל כפכפי אצבע.

ועמוק בלב היא תישאר טומבוי.

ריח קרם ההגנה שידעתי שהיא מרחה בכל בוקר אפף אותנו. חייכתי, נהניתי מההזדמנות הנדירה לבלות איתה לבד. הזיכרונות האלה היו מעטים וקטועים. ניסיתי לתפוס כל פרט בה, הידיים שלי דהרו בפראות על פני הדף. נשאתי אליה את המבט מדי כמה שניות. פשוט היה לה מין יופי טבעי. אני לא יודע כמה זמן חלף, הייתי שקוע בעולם הקטן שלי, ואהבתי כשזה קרה. לזמן קצר המוח שלי היה נרגע, ויכולתי למצות את הכאן והעכשיו.

זה לא קרה לעיתים קרובות.

אפילו לא כשהייתי ילד כל כך צעיר.

תמיד הרגשתי בוגר לגילי. אפילו המחשבות שלי היו בוגרות. נפש עתיקה – ככה אימא שלי הייתה מכנה אותי. אולי בגלל זה הפריע לי כל כך להיות הכי קטן בחבורה. הרגשתי צורך לעשות הכול ראשון, להוכיח לבנים האחרים ולעצמי שאני לא האחרון. הם אולי היו גדולים ומבוגרים ממני, אבל לא התכוונתי להישאר מאחור. למרות זאת, הם כמובן ניסו להגיד לי מה לעשות כל הזמן, אבל כשגדלנו הייתי אומר להם לאן לדחוף את השטויות שלהם.

וככה הגדלתי עוד יותר את המרחק בינינו, פגעתי בחברוּת שלנו עד שכבר לא יכולתי לקרוא להם אחים שלי. החברים הכי טובים שלי.

חוץ מאלכס.

אף פעם לא עם אלכס.

היא הייתה הדבק שהחזיק אותנו הבנים יחד, היא עשתה את זה מהרגע שנולדה.

המשכתי ללכת לאיבוד בהתבוננות בה, הידיים שלי לא עצרו לרגע. יכולתי לראות את התסכול שלה הולך וגדל עם כל שנייה שחלפה. היא לא הייתה מוכנה לקבל את העובדה שהתבוסה היא בלתי־נמנעת, ובסוף זכתה להרגיש נשיכה בחוט. הפנים שלה הוארו וכל גופה היטלטל מעוצמת המשיכה. היא קפצה על הרגליים כדי לקבל תנופה. לא הפסקתי לצייר, לא יכולתי.

"אוסטין! תפסתי! תפסתי אחד גדול!" היא חגגה וזרחה מכף רגל ועד ראש.

צחקתי כשהיא גייסה את כל כוחה כדי לגלגל את החוט ולהעלות אותו. יכולתי להציע לה עזרה, אבל זה רק היה מתסיס אותה, והיא הייתה דוחפת אותי הצידה. היא רצתה לעשות את זה בעצמה. והאמת, כל כך רציתי לשמח אותה.

הדג נאבק בכל הכוח; הופתעתי שהוא לא משך אותה איתו בחזרה למים. לקח קצת זמן עד שהיא הצליחה לגלגל את החוט ולשלות אותו מהמים, אבל כשהיא הצליחה לעשות את זה, היא קרנה מרוב אושר ואני הנחתי בצד את המחברת ואת העיפרון.

קמתי.

"תראה! תראה כמה הוא גדול! אני לא חושבת שמישהו מהבנים תפס פעם דג כזה גדול!" היא צעקה וקפצה מולי בטירוף של שמחה.

"וואו, נראה לי שאת צודקת הפעם. אבל אל תתרגלי לזה, עכברונת," הקנטתי אותה.

היא חייכה וכרעה כדי להוציא את הקרס, בדיוק כמו שהראיתי לה. פתחתי את הצידנית כדי שהיא תוכל להכניס את הדג שלה ליד הדג שלי, אבל היא היססה, נשכה את השפה וכיווצה את המצח.

"אני לא חושבת שאני רוצה לשמור אותו. כלומר... הוא כל כך גדול. אולי הוא יוכל לעזור לאיזה דג יותר קטן להתגונן מפני דג גדול אחר מתישהו."

צחקקתי והנהנתי.

היא משכה בכתפיים וניסתה לא להיראות נבוכה כשזרקה את הדג בחזרה לאוקיינוס. היא הסתובבה והסתכלה עליי, אבל משהו אחר משך את תשומת הלב שלה. עיניה התרחבו ונשימתה נעתקה כשהיא הסתכלה למטה על התמונה שלה שציירתי. מייד הושטתי יד, סגרתי את המחברת והרמתי אותה לפני שהיא הצליחה לחטוף אותה.

היא הושיטה יד והתקרבה אליי.

"אוסטין, תן לי לראות, בבקשה," התחננה, ועיניה החומות הגדולות נעצו בי מבט חודר.

לא יכולתי לסרב לה.

אף אחד מאיתנו לא יכול.

נאנחתי והושטתי לה את המחברת שלי. אף אחד לא ידע שאני עושה את זה, אפילו לא ההורים שלי. היא פתחה בזהירות את הכריכה והעיניים שלה התרחבו שוב כשדפדפה וסקרה את כל התמונות שציירתי לאורך השנים.

"וואו," לחשה. "אתה ציירת הכול?" שאלה והציצה אליי.

הנהנתי שוב.

היא חייכה והניעה את הראש כשחזרה והסתכלה למטה, מעבירה דף־דף עד שהגיעה לציור שלה. החיוך שלה התחלף בתדהמה.

"או, וואו," אמרה בשקט ואצבעותיה חלפו על תווי הפנים שלה והשיער שבציור. היא הקדישה תשומת לב לכל פרט ופרט שהקפדתי לצייר. "בכלל לא ידעתי שאתה מצייר. איך יכול להיות שלא ידעתי את זה? אני יודעת עליך הכול. הבנים יודעים?"

"לא," עניתי ועיסיתי במתח את העורף.

היא לא ידעה איך להגיב לזה, הבעת בלבול מילאה את פניה.

"למה אתה מסתיר את הכישרון המדהים הזה? כלומר..." היא החוותה לעבר המחברת שהחזיקה ביד, "זאת מתנה משמיים, אוסטין. אתה צריך לשתף בה את כל העולם."

משכתי בכתפיים, לא הייתי רגיל לקבל מחמאות ושבחים, במיוחד לא בעניין שלא רציתי שמישהו יֵדע עליי. היא הבינה את השתיקה שלי, הנהנה וסגרה את המחברת. היא הושיטה לי אותה בחזרה.

"אתה לא רוצה שאנשים ידעו?" שאלה וביטאה את מה שחשבתי.

"עכברונת –"

"זה יהיה הסוד שלנו." היא כרכה את ידיה סביב מותניי.

כרכתי את ידיי סביבה ונישקתי את קצה ראשה. היא חיבקה אותי יותר חזק.

"אתה מבטיח שתראה לי עוד ציורים? אתה מוכן לשתף לפחות אותי בכישרון שלך? בבקשה?" לחשה והתבוננה בי.

"מבטיח."

היא הנהנה, חיבקה אותי פעם אחת אחרונה והתרחקה ממני. באותו רגע שמענו פסיעות על קורות העץ של המזח, הן הדהדו בקול חזק אחת אחר השנייה. שנינו הבטנו לכיוון מקור הרעש.

"בּוֹ!" קראה אלכס, זה היה שם החיבה המיוחד שלה בשבילו. "חיפשתי אותך כל הבוקר. מצאתי את אוסטין במקומך." היא הצביעה עליי.

הוא משך אותה לצידו והיא הלכה אליו ברצון, האהבה וההערצה שלה כלפיו ממש נשפכו ממנה. הסתכלתי על לוקאס ואילו מבטים יכלו להרוג...

הייתי מת.

בריגס

"אבא, אני יכולה לקבל את זה?" שאלתי, החזקתי בובה עם שיער סגול מנצנץ וניסיתי להיראות הכי מתוקה ומקסימה שאפשר. מבטי הכלבלב שלי תמיד עבדו על אבא.

"אימא שלך אמרה לא, נסיכה שלי," ענה.

"אבל אבא, אני ממש צריכה אותה, בבקשה, בבקשששה?" התחננתי ושרבבתי שפתיים לעומתו.

"דייזי, כבר יש לך מאות בובות שנראות בדיוק כמו זאת," אמרה אימא בקול מתנגן.

"לא, אימא, אין לי. לזאת יש שיער סגול מנצנץ," אמרתי והרמתי אותה מעל הראש כדי שאימא תוכל לראות ולהבין על מה אני מדברת.

היא חטפה ממני את הבובה ואני חייכתי חיוך גדול, כי חשבתי שניצחתי. מהר מאוד החיוך שלי התפוגג כי היא הניחה את הבובה על המדף הכי גבוה, שאליו לא יכולתי להגיע.

"אימא!" רקעתי ברגלי על הרצפה.

"דייזי, שלא תעזי להתפרץ כאן עכשיו. יש לך מאות בובות, את לא צריכה עוד אחת." היא ניסתה לדבר אליי בהיגיון.

"אבא!"

"שמעת את אימא שלך, תינוקת שלי," אמר אבא בנימה מרגיעה.

גלגלתי עיניים.

זה לא היה הזמן המתאים לקרוא לי ככה. נהמתי, "אני לא תינוקת!"

מה, הם לא הבינו כמה הייתי זקוקה לבובה הזאת? היא בכלל לא ידעה על מה היא מדברת. לא הייתה לי אפילו אחת כזאת. זה היה לא הוגן.

קן כבר לא רצה להיות עם ברבי הרגילה, הוא רצה להיות עם ברבי הנוצצת. אימא הרסה לי את כל התוכניות לחתונת השנה, חתונה ענקית, יפהפייה, סגולה. שילבתי את הידיים והתמרמרתי כל זמן שהיינו בחנות, בזמן שהיא הניחה פריט אחר פריט בעגלת הקניות.

למה היא קיבלה ספר ואני לא קיבלתי כלום? למה היא לא יכלה לוותר על הברוקולי ולקנות לי את הבובה שלי? שנאתי ברוקולי, אפילו אבא שנא ברוקולי. אימא טיפשה. ברוקולי טיפש.

היא אף פעם לא הרשתה לי לקנות את מה שרציתי. אבא אף פעם לא אמר לי לא. החיים יכלו להיות כל כך יותר טובים אילו היינו רק שנינו, ואז אימא לא תוכל להגיד לי מה אני יכולה לקבל ומה לא. אבא ואני לא צריכים את אימא. נסתדר מצוין בלעדיה.

הסתכלתי עליו כששלף חבילה של שטרות כדי לשלם על כל המצרכים שקנינו.

היה שם הרבה כסף; בטוח שיכולנו לקנות את הבובה שלי. היא סתם הייתה רעה אליי.

"אבא, בבקשה..." התחננתי ומשכתי בשולי חולצתו.

"מותק, נדבר על זה אחר כך. אני חייב ללכת. אבא מאחר לפגישה. את לא רוצה שאני אסתבך בצרות, נכון?"

יכולתי לראות את זה בעיניים שלו, הוא רצה להגיד לי כן, אבל אימא הטתה את ראשה הצידה כאילו בחנה אותו. הוא השפיל אליי את מבטו והניד בראשו לשלילה. הוא תפס את ידי ויצאנו יחד אל המכונית, אבל אני לא רציתי לעזוב, רציתי את הבובה שלי.

"אבא, בבקשה," ניסיתי שוב.

"דייזי, יָא נוֹ מַאס!" אמרה אימא בכעס בספרדית, דייזי, מספיק! כיווצתי את העיניים לעומתה והסתכלתי עליה בפנים זועפות.

הוא חגר אותי בכיסא הבטיחות שלי במושב האחורי של המכונית. שנאתי את זה; הייתי ילדה גדולה. אבא אמר לי את זה כל הזמן. לא הייתי צריכה לשבת בכיסא של תינוקות. הייתי בת שש, אבל אימא שלי אמרה שאני קטנה יחסית במשקל ובגובה, ולכן לפי החוק אני עדיין צריכה לשבת בכיסא. אני חושבת שהיא שיקרה, שלא היה חוק כזה – היא פשוט רצתה שאשב בכיסא. אבא נישק אותי במצח, אמר לי שהוא אוהב אותי וטרק את הדלת.

הוא הקיף את המכונית, נישק את אימא בשפתיים, אמר לה שהוא אוהב אותה והתיישב במושב הנוסע. לא רציתי לשבת מאחורי אימא, רציתי לשבת מאחורי אבא. בעטתי בגב המושב שלה לפני שהיא נכנסה למכונית.

אבא השפיל מבט והתבונן בשעון שעל מפרק ידו אחרי שאימא התחילה לנסוע.

"אין סיכוי שאני אספיק להגיע לפגישה."

היא נאנחה. "אני מצטערת, מייקל. אני יודעת כמה הפגישה הזאת הייתה חשובה לך."

המכונית שלה כבתה בדרך לחנות והיא התקשרה לאבא שיבוא לחלץ אותנו.

"זאת אשמתי. הייתי צריך להכניס אותה לטיפול לפני שבועות. הייתי עסוק מדי עם המיזוג הזה. לא היה לי זמן לשום דבר אחר. זה בסדר, נתתי לגורר את הכתובת של המוסך שלנו." הוא הוציא את הטלפון שלו והתקשר לאיזה מספר. "לזלי, תעבירי אותי להנהלה."

"מייקל, איפה אתה?" שמעתי מישהו שואל מבעד לטלפון.

"אני מצטער, דֵייל. המכונית של אשתי התקלקלה והייתי צריך לאסוף אותן. אני יכול –"

"תספיק להגיע?"

אימא הסתכלה עליו והנהנה. היא עשתה פנייה חדה שהעיפה את הגוף שלי ימינה.

"כן, אני בדרך. בינתיים אני רוצה לעדכן אתכם בקודים של הבניינים," פתח ואמר.

"אימא, אני רוצה להישאר ערה ולחכות לאבא שיחזור," אמרתי, ידעתי שהוא חייב ללכת לעבודה.

"דייזי, למה את תמיד עושה לי חיים קשים, הא? את יודעת שאת לא יכולה לחכות עד שאבא יחזור. יש לך בית ספר מחר בבוקר. נאכל ארוחת ערב, נעשה אמבטיה –"

"אני לא רוצה לעשות אמבטיה. אני רוצה לעשות מקלחת," קטעתי אותה ודיברתי מבעד לשיניים חשוקות.

"לעזאזל, מתחיל לרדת גשם." אימא התעלמה מההערה שלי.

אבא לחץ על כפתור והדליק כמה אורות.

"לא, תינוקת, יותר קל לי באמבטיה," הוסיפה ואמרה. "פּוֹר פָאבור, יָא נוֹ מֶה קוֹנטֶסטֶס אָסי," בבקשה, אל תדברי אליי ככה יותר.

"כן, דייל. המספרים צריכים להתאים להצעה." אבא המשיך לדבר והתעלם משתינו.

"אבל אני לא רוצה אמבטיה." בעטתי ברגל בכיסא הבטיחות שלי ופגעתי שוב בגב המושב שלה. היא הביטה בי בהבעת אזהרה מבעד למראה.

למה היא לא יכלה להרשות לי לעשות מה שאני רוצה? אני ילדה גדולה. מה הבעיה שלה? אמבטיה ומקלחת היו אותו הדבר. שתיהן ניקו אותי. בהיתי מבעד לחלון. בקושי הבחנתי בעצים שחלפנו על פניהם. הגשם התחזק, ויכולתי לשמוע את הטיפות דופקות חזק על המכונית.

"אוֹיֶה נִיניָיה, קֵדָטֶה קֵייטָה," אמרה בטון מצווה, היי ילדונת, תהיי בשקט. "את תעשי אמבטיה," אמרה בחומרה. "זה רמזור אדום? פאק, אני לא מצליחה לראות."

"אווו! אמרת מילה גסה. אבא, היא בצרות!"

"דייזי, מספיק!" אבא הניח יד על הטלפון שלו וצעק עליי.

עכשיו שניהם עצבנו אותי.

"לא! אני רוצה מקלחת! אני לא רוצה אמבטיה! אני לא תינוקת! אני לא רוצה אמבטיה! אני רוצה מקלחת! אני לא רוצה אמבטיה!" צרחתי ובעטתי ברגליים שוב ושוב, והרגליים שלי התעופפו מהכיסא שלי אל גב המושב של אימא.

"דייזי ג'וּליסה מיטשל מרטינז!" נהמה אימא בספרדית. "אני נשבעת לך שאם תוציאי עוד מילה אחת..."

לא אהבתי את זה שהיא קראה לי בשם המלא שלי. זה היה סימן שהייתי בצרות גדולות.

"לא! לא אכפת לי!"

"דייזי, אל תדברי ככה לאימא."

"אני שונאת את שניכם, אני באמת שונאת אתכם! הלוואי שתלכו ותשאירו אותי לבד!" צעקתי, ומייד התחרטתי על מה שאמרתי.

היא הסתובבה אליי והסתכלה עליי בעיניים פעורות לרווחה, ודמעה זלגה במורד לחייה. אף פעם לא אמרתי להם דבר כזה. זה פשוט יצא לי. לא התכוונתי לזה, אהבתי את שניהם.

הרגשתי ממש רע. התכוונתי להתנצל ולהגיד להם שאני אוהבת אותם, אבל קטעו אותי.

"אמארי!" צעק אבא ותפס את ההגה. "פאק, האידיוט הזה –"

קול התרסקות חזק נשמע מייד, ואני רציתי להניח את הידיים שלי על האוזניים כשהגוף שלי נזרק קדימה. המכונית הסתחררה, ואימא ואבא שלי עפו מצד לצד. רציתי לכסות את העיניים. אני חושבת שצרחתי, או אולי זאת הייתה אימא? הראש שלי פגע במשהו קשה, הרגשתי כאילו הייתי ברכבת הרים ואנחנו הסתובבנו והסתובבנו והסתובבנו. כבר לא ידעתי מה למעלה ומה למטה.

לרגע ראיתי בחטף את הפנים של אימא במראה, ואני נשבעת שהיא לחשה בלי קול, "אני אוהבת אותך."

הכול קרה כל כך מהר, ובכל זאת כאילו קרה בהילוך איטי לנגד עיניי. שמעתי זכוכית מתנפצת סביבי וחתיכות עפות באוויר. צליל המתכת הנמעכת הטביע את הצרחות שלנו.

כשסוף־סוף זה הפסיק, השתרר במכונית שקט מבהיל. יכולתי לשמוע רק את טיפות הגשם מכות בשרידי הפח ואת נהמות הרעמים במרחק. הייתי ממש מסוחררת ועייפה. היה לי קשה לפקוח את העיניים, אבל כשהצלחתי לעשות את זה, מה שראיתי...

ירדוף אותי לנצח.

※

שבוע עבר ואחר כך עמדנו בגשם השוטף. מטרייה שחורה הוחזקה גבוה מעל ראשינו, גבר שרק עכשיו הכרתי החזיק אותה ביציבות מעלינו. התבוננתי בטיפות הגשם הנופלות שיצרו סביבנו שלוליות והזדעזעתי מכל טיפה וטיפה.

הרמתי את המבט אל הגבר הגדול הגבוה שעמד לידי וקרא לעצמו דוד אָלֵחַנדרוֹ. אימא שלי סיפרה לי עליו. היא אמרה שהוא אחיה הקטן ושהוא אוהב אותי מאוד, אבל הוא היה אדם עסוק מאוד ולא יכול לבוא לבקר אותנו. הוא תמיד שלח לי מתנות לימי ההולדת שלי ובחגים, אז תמיד האמנתי למה שאימא אמרה לי. אבל עכשיו כבר לא הייתי כל כך בטוחה בזה.

הוא אף פעם לא חייך.

הוא אף פעם לא צחק.

הוא בקושי אפילו דיבר איתי.

אני לא חושבת שמצאתי חן בעיניו במיוחד, ובכל זאת רציתי להושיט לו את ידי ולהחזיק בשלו. בכל זאת רציתי שהוא יחבק אותי ואני אוכל להתחבא בין הידיים הגדולות שלו וארגיש מוגנת מכל מה שקורה סביבנו.

הרכנתי את הראש בחרטה ובבושה.

"את מוכנה, דייזי?" הקול המחוספס של דוד אלחנדרו מילא את האוויר שמעליי.

הנהנתי, שיקרתי. לא הייתי מוכנה. לעולם לא אהיה מוכנה. הופתעתי שהוא הושיט אליי את ידו. המבט שלי עבר במהירות מידו הארוכה המושטת אל עיניו הכהות הקרות שמעולם לא הסגירו הבעה או רגש.

"העולם האמיתי הוא מקום דפוק," אמר בטבעיות משום מקום. עיניי התרחבו וראשי נרתע לאחור לשמע הסגנון שבו דיבר אליי.

זה לא הפריע לו. "עדיף שתלמדי את זה כבר עכשיו. את לא יכולה להישאר ילדה קטנה לתמיד, דייזי."

"קוראים לי בריגס," הצהרתי.

כבר אין מייקל.

כבר אין אמארי.

כבר אין דייזי.

חלק ממני ידע שהוא לא היה צריך הסבר. לא הוצאתי מילה מהפה כשהלכנו משם, רק שלחתי מבט אחרון במקום שבו ההורים שלי שכבו למנוחת עולמים. ידעתי שקיבלתי את מה שביקשתי.

בגללי הם שם.