החדר הצהוב

 1

עכשיו בערך שבע וחצי בבוקר, יום שלישי, והחדר שלי קפוא, אז אני משתמשת בתרגיל הקבוע, אוספת את תלבושת בית־הספר בבת אחת, גוררת הכול אל תוך המיטה ומתלבשת מתחת לפוך. בסך הכול ספטמבר ובחוץ לא קר במיוחד, אבל יש משהו בבית שלנו, עם החלונות החורקים הישנים והחדרים הגדולים מדי, שבגללו אף פעם לא חם ונעים. וישנה גם אימא שלי, שמסרבת להדליק את החימום, וזה כנראה חלק גדול מהבעיה, אבל בואו לא ניכנס לזה עכשיו. בכל מקרה, בדיוק הצלחתי להשחיל זרוע אחת לתוך השרוול, ואז נשמע צלצול בדלת.

אלוהים אדירים, סְיֶינָה.

אני יודעת שבפתח עומדת החברה שלי סְיֶינָה רוֹסִי, כי סיינה רוסי היא האדם היחיד בעולם שחושב ששבע וחצי זאת שעה מתאימה לביקור חברתי. למרות שלמען האמת, אני חושבת שסיינה לא ממש מקדישה מחשבות למה מתאים ומה לא.

אני נחלצת מתוך השמיכה ומציצה אל מחוץ לחדר שלי, כדי להקשיב לקולות תנועה או רטינות מהחדר של אימא שלי, אבל הכול שקט אז אני מתארת לעצמי שהפעמון לא העיר אותה, וזה בהחלט טוב מאוד. אני יורדת למטה ומנסה לכפתר תוך כדי כך את חולצת בית־הספר, כדי לא להפחיד את כל הרחוב כשאפתח את הדלת.

אני עומדת בפתח. "סיינה. ברצינות. את מצלצלת בפעמון? כאילו, שבע בבוקר. אנשים ישנים."

סיינה נראית מושלם, כמו תמיד. השיער שלה מבריק, העיניים שלה מבריקות. היא אדם מבריק כזה. בגלל עודפי האנרגיה שלה, שגורמים לה לזרוח כמו מנורת שולחן.

היא דוחפת אותי ונכנסת. "אל תגזימי, אנה. צלצלתי אלייך בטלפון ולא ענית, אז מה אני אמורה לעשות?"

"לא לבוא?"

סיינה נכנסת ישר למטבח. "אל תהיי צנונית. רציתי לעלות על האוטובוס ביחד איתך. את אוהבת שאנחנו נוסעות ביחד!" היא פותחת את המקרר ומוציאה קרטון חלב. היא מוזגת לעצמה כוס ולוגמת בבת אחת. "בכל מקרה," היא ממשיכה, "אני לא יודעת למה את עושה מזה כזה עניין. אימא שלך לא תתעורר בשעה כזו גם אם להקת פיראנות תרד מתוך הארובה ותתחיל לכרסם לה את הפרצוף."

יש בזה משהו. אימא - או ד"ר אניטה קָסְטֶלָה, כפי שאחרים קוראים לה - היא חוקרת גנטיקה באוניברסיטה, והיא בדרך כלל עובדת עד השעות הקטנות של הבוקר בחדר העבודה שלה, בעליית הגג. בדרך כלל היא צונחת למיטה בסביבות שלוש או ארבע בבוקר, ורק באירועים מיוחדים יוצא לי לראות אותה בכלל לפני אמצע היום.

"למרות שאני לא יודעת מה יש לפיראנות לחפש בארובה." סיינה שוטפת את הכוס שלה בכיור ומניחה אותה לייבוש. "פיראנה זה סוג של דג, לא? הם יעדיפו לעלות מהאסלה, לא?"

אני לא עונה, אבל ספק אם סיינה שמה לב. סיינה לא טורחת לחכות לתשובות.

"אָה, תנחשי מה," היא אומרת ומתיישבת ליד שולחן המטבח. "יש לי סיפור מצחיק נורא לספר לך. את מכירה את האיש הזה, החבר של אבא שלי עם ה... זה שמגיע תמיד כדי לנקות את המרזבים וכל זה? בריאן? אז אתמול בלילה הוא היה אצלנו בבית ואבא שלי אומר לו, 'תודה רבה על כל העזרה שלך, בריאן,' ובריאן עושה את הפרצוף הקטן המצחיק הזה שלו ואומר, 'אתה יודע, כבר הרבה זמן שאני רוצה לשאול אותך - למה אתה תמיד קורא לי בריאן?' ואבא שלי נראה פתאום מבוהל לגמרי ואומר, 'זה השם שלך, לא?... בריאן אוניל?' ובריאן אומר, 'לא, חבר. כמעט, אבל לא לגמרי. קוראים לי ניל אובריאן.' זה לא הסיפור הכי מצחיק בעולם? אני אומרת לך, אנה, היית צריכה לראות את הפרצוף של אבא שלי, איזה קטעים."

"אני חייבת לגמור להתלבש," אני אומרת לה. אני מסתובבת ופונה לעבר המדרגות. "תכיני טוסטים, אם את רוצה לקדם את העניינים."

אני משתדלת להיראות פחות או יותר ייצוגית: משפשפת את העניבה בניסיון לנקות כתם של מרק עגבניות, מותחת את השיער ואוספת אותו בקוקו כדי להסתיר את העובדה שכבר מזמן הייתי צריכה לחפוף אותו. כשאני חוזרת למטבח, סיינה מגישה לי צלחת עם טוסט. היא בחרה להניח עליו תלולית סלט כרוב.

"זה טעים," היא אומרת כשהיא מבחינה בהבעה שלי. "ככה אני אוכלת את זה כל הזמן. זה פריך ומתובל. וזה ירק, אז את יכולה לחשב את זה כמו מנת ירקות יומית. לא, רגע - אלה שתי מנות! בסלט יש גזר וכרוב, גם גזר וגם כרוב. שמעת על שחקן הבייסבול האמריקאי הזה, שהיה שם תמיד עלה של כרוב מתחת לכובע כדי לקרר את הראש? ברצינות, סיפור אמיתי."

אני מכריחה את עצמי לאכול פרוסה, כי אין זמן למשהו אחר. הטעם משונה אז אני משליכה את הפרוסה השנייה, אבל סיינה לוקחת לי אותה מהיד ומחסלת חצי ממנה בביס אחד.

"למה את נועלת נעל שונה על כל רגל?" היא שואלת ומרססת פירורים לכל הכיוונים.

אני מביטה למטה. "אני לא. אלה הנעליים הרגילות שלי."

סיינה מקמטת את המצח ומביטה מקרוב. "אה, נכון, כן. טעות שלי. חשבתי שאחת מהן חומה. אבל שתיהן שחורות, אז הכול בסדר. אפשר ללכת?" היא עולה ויורדת על כריות כף הרגל, כמו אצנית שממתינה ליריית הזינוק.

"כן, בסדר. בואי כבר."

באמצע הדרך לתחנת האוטובוס אנחנו נתקלות בדוור, שבדיוק מעלעל בערימת מכתבים. האופניים שלו שעונים על הקיר. יש לו ראסטות ועור שחום ונדמה לי שהוא בחר בעבודה הזו כי הוא אוהב להיות בחוץ.

סיינה עוצרת. "סליחה, מִסְיֶיה לֶה־דוור, יש לך משהו לבית מספר עשרים ושמונה?" היא רוכנת קדימה ומציצה בהתלהבות בתיק האדום הגדול שלו.

אני מושכת אותה ביד לעבר תחנת האוטובוס. "סיינה, זה בסדר. אני אאסוף את הדואר כשאחזור הביתה. אל תתערבי בשיטת החלוקה שלו."

"למה שתחכי אם הוא כבר פה עם המכתבים שלך? הם מונחים בתיק שלו והשם שלך מופיע עליהם."

אין לי כוח להתווכח. אני עומדת ומחכה בזמן שהדוור נאנח ומחטט בתיקו.

"עשרים ושמונה... עשרים ושמונה... רק זה." הוא מושיט לסיינה מעטפה, ואני לוקחת אותה ממנה לפני שהיא תקרע אותה מרוב התלהבות. המכתב מיועד לי, לא לאימא. כמה מפתיע.

"את רואה!" סיינה מוחאת כפיים ומניפה את זרועותיה אל השמיים, כאילו היא בראה את המעטפה הזו בכוחות עצמה, "ידעתי!"

אני מביטה שוב במעטפה ומנסה להבין האם אני מכירה את כתב־היד המסולסל הזה. אני מחליטה שלא, אז אני מכניסה את המעטפה לתיק ואנחנו ממשיכות בדרכנו.

בשנייה שבה אנחנו מתיישבות באוטובוס - בקומה העליונה, בספסל הכי קדמי, כי סיינה אוהבת להרגיש "כאילו שאנחנו טסות במטוס" - היא מתחילה להציק לי שוב.

"תפתחי את זה כבר. למה את לא פותחת את זה ודי? מישהו כתב מכתב במיוחד בשבילך, ואת אפילו לא קוראת אותו. איך את עומדת בזה?"

אני מוציאה את המכתב מהתיק בחוסר רצון. "אלוהים, סיינה, איך את מצליחה להתלהב כל כך מכל דבר? את יודעת שככה תמיד מתאכזבים. מה בדיוק את חושבת שיהיה כתוב במכתב הזה?"

"אני לא יודעת, נכון? זה כל העניין! אין דבר יותר מרגש מתעלומה!"

אני קורעת את קצה המעטפה, פותחת אותה ושולפת את המכתב. יש לו ריח שמזכיר לי ורדים וסבון. סיינה מנסה לקחת ממני את המכתב, אבל אני חוטפת אותו בחזרה ומפנה לה את הגב כדי לקרוא.

אנה היקרה,

זאת הפעם הרביעית שאני מנסה לכתוב את המכתב הזה. את כל האחרים קימטתי וזרקתי לפח. התייאשתי, ואני כבר לא מנסה למצוא דרך נכונה לומר את זה, לכן אגש ישר לעניין.

קוראים לי אידי סאות'ווד. את שמונה השנים האחרונות חלקתי עם ג'יימס רודיק. לא נישאנו, אבל חיינו ביחד כמו בעל ואישה, את יודעת, כמו שאנשים חיים היום. אני לא יודעת אם מישהו סיפר לך מה קרה, אבל פתאום חשבתי שאולי איש לא סיפר לך, וזה לא נראה לי נכון, לכן רציתי לוודא שאת יודעת. אני כל כך מצטערת, אנה, אבל ג'יימס מת בשבוע שעבר. אני מרגישה כאילו שקרקעית העולם נשמטה מתחת לרגליי, וברוב הימים אני לא לגמרי בטוחה שאני מסוגלת להמשיך בכלל. מעולם לא תיארתי לי שבדידות כזו אפשרית.

בכל שעה שחולפת, אני מרגישה כאילו אני עצמי מתי. איש לא מדבר איתי, איש לא מביט בי. לפעמים אני תוהה אם אני בכלל קיימת. ואולי לא, אולי אני רוח רפאים - מין ישות רוחנית כזו, שלא ממש מצליחה להשלים עם מותה. את קוראת את זה, אנה? את שם? אני מתארת לעצמי שאם את שם, אז גם אני כאן. המכתב הזה יכול לשמש סוג של ניסוי.

אנה, האם תסכימי לפגוש אותי? בשלב זה, אני לא ממש מאמינה שיש משהו בעולם שיצליח לשפר את המצב, אבל אני מרגישה שאם אפגוש אותך - מה שנותר מג'יימס הנפלא שלי - זה אולי יעזור איכשהו. אולי גם לך יש שאלות שאוכל לעזור למצוא להן תשובה. יש לי גם משהו לתת לך, משהו שג'יימס רצה שתקבלי.

אני מקווה לשמוע ממך בקרוב, אנה.

כל טוב,

אידי סאות'ווד

אני קוראת את המכתב מההתחלה ועד הסוף, פעמיים. אני חושבת שאני בהלם. לא בדיוק עצובה אלא מופתעת, אין ספק. אלה ממש לא החדשות שציפיתי לקבל הבוקר בדרך לבית־הספר.

"מה כתוב שם?" סיינה לוקחת ממני את המכתב ובוחנת אותו. "טוב, זה משונה. מי זה הג'יימס הזה?"

אני מביטה מבעד לחלון. ברחוב, קשישה נגררת על ידי כלב שגדול ממנה פי שניים.

"אבא שלי."