החוטאים 2: סגידה

פרק ראשון לוקה

״אתה נראה טוב יחסית לבחור שכיסחו אותו במכות רק לפני חודש. חבל שלא התמקדו יותר בפרצוף שלך, אתה יודע, כדי לתת לך סיבה לשפץ אותו,״ מכריז אנטוניו כשהוא יוצא מהפתח למקום שאני יושב בו. אני מחייך.

״לך תזדיין.״

אני יודע כמה הוקל לכולם, וגם לי, ששרדתי את התקיפה. ״אף פעם לא תהיה יפה כמוני, אז תניח לזה.״ אני טופח בגסות על לחיו.

הבחורים שהכרתי כל חיי יוצאים יחד לפטיו, מעניקים לי חצאי חיבוקים וטופחים על גבי. האחים שלי, דומיניק התאום שלי ודנטה, אחינו הגדול, ארגנו את ארוחת הערב הזאת כדי לחגוג את החלמתי.

זה גם תירוץ לדבר גסויות, לשתות יותר מדי ולעשן סיגרים. אבל אני ממש שמח לשבת בשולחן הזה, כי המצב היה די גבולי בהתחלה.

״שמעתם שהבחורים שעשו את זה ללוקה לא הצליחו אפילו לצאת מהמדינה? מתברר שהם הסתבכו באיזה עניין לא נעים בתא המעצר.״ וין מגחך.

וין ידוע יותר בשם וינצ׳נזו גמבינו, בנו של סגן ראש המאפיה של שיקגו. הוא משפחה ובחור פאקינג מסוכן.

אני מרים כתף במשיכה אגבית ומסתכל על דומיניק שעושה כמוני.

״אבל קצת חבל, כשדנטה ואני דיברנו איתם באותו לילה נראה שהם היו מוכנים להודות בחטאים שלהם, שחיפשו מחילה.״ צחוקו של דום קודר, והוא מדבר אל דנטה במבטו.

דנטה מהנהן ומושיט לי כוס מלאה בנוזל ענברי, ואחר כך מרים את כוס הבירה שלו באוויר.

״לחיי הפחדן הזה – שאם לא היה חוטף מכות רצח לא היינו מוצאים את הדרך חזרה למשפחה. לחיי משפחה.״

אני מגביה את הכוסית שלי ושותה על רקע מקהלת ״לחיים״.

הוא צודק: לפני חודש הותקפתי והושארתי גוסס מחוץ למועדון הלילה היוקרתי שבבעלותנו, הכנסייה. אלימות מהסוג הזה יכולה להיות טראומטית, אבל מבחינתנו – הגברים בשולחן הזה – זאת מציאות שלמדנו לקבל. נכון שאחי ואני בנינו אימפריית נדל״ן מצליחה ועכשיו אנחנו הבעלים של חצי שיקגו ושל נכסים נוספים ברחבי העולם, אבל גדלנו בסביבה עקובה מדם. דומיניק ואני נכנסנו לעניינים מאוחר, בגיל חמש־עשרה, אבל תמיד ידעתי היטב שכוח הוא סחורה שאפשר לסחור בה. סודות חשובים יותר ממזומנים ואף אחד, גם לא דום, לא ידע עד כמה למדתי להכיר את הסודות האלה.

תמיד הקפדתי להיות עם רגל אחת בפנים והאחרת בחוץ, כי מה שהאחרים כנראה לא הצליחו להבין הוא שכוח אמיתי נובע מהיכולת לשלוט בכל חלקי הפאזל ובשחקנים.

אנחנו אומנם לא עומדים בראש המשפחה הזאת – החטא הזה נופל על כתפיו של דודנו ג׳ובאני סובראנו – אבל אני שולט בג׳ובאני.

סודו הפך לסודי ביום שמלאו לי חמש־עשרה. לא רק את הוריי איבדתי באותה שנה. איבדתי גם את כל הכבוד שרחשתי לגבר שהיה החוליה המקשרת האחרונה לשם משפחתי, ואיבדתי את הנחישות להפנות עורף למאפיה שאליה נולדתי.

אני חובט בשולחן כמה פעמים כדי להשיב את הסדר, וכולם משתתקים שוב.

״נשתה עוד כוסית. לאחי דומיניק – פֵּר צֵ׳נְטוֹ אַנִּי,״ לעוד מאה שנים.

אני שותה לחיי נישואיו הטריים לדרו, האישה שהצליחה לחטוף את ליבו של אחי בסטוץ אחד משוגע. הם הזוג המושלם. אני מקנא בו.

״לחיים!״ כולם מצטרפים, צועקים ומשיקים כוסות לחיי דומיניק.

אני לוגם מהוויסקי שלי כדי לבלוע את רגשות האשמה על הקנאה המחורבנת שלי. גם אני רוצה למצוא סוג כזה של ביטחון באישה, לדעת שפגשתי את האישה המתאימה ופאקינג לסגוד לה. פעם חשבתי שמצאתי... אבל כמו ברוב הדברים בחיים, שיקרו לי.

אני מתנער מהמחשבה וממצמץ כמה פעמים כדי להצטרף מחדש לפטפוטים שמסביבי.

״ואם זה לא מסתדר, שלח אותה אליי. האישה הזאת טובה מדי בשבילך!״ צועק מתאו כדי להתגבר על הרעש וחוטף חבטה בעורפו מניקו, שעומד קרוב אליו מכולם.

הוא מעווה את פניו ונועץ בניקו מבט, אבל לא דוחף חזרה. אני צוחק מהתעוזה המזויפת. כזה הוא מתאו: נסיך המסיבות ובנו של פרנק פרוזי, מלך חיי הלילה ויורשו של דודי. מתאו שונא את אביו כמעט באותה מידה שאני שונא את הדוד שלי.

״אם כבר מדברים על דרו,״ מתערב אחי הבכור דנטה, ״איפה החצי הטוב יותר, דום?״

״יצאה עם חברות לספא, ענייני בנות. גרטשן הגיעה מוקדם יותר לחטוף אותה, אמרה משהו על מסיבת רווקות. אני חושב שהן פשוט רוצות להמשיך לחגוג עם הבחורה שלי.״

אני מתחמם מבפנים רק מלשמוע את שמה. נעשה לי קשה יותר ויותר להעמיד פנים שאני לא שם קצוץ כשאני רואה אותה. לגרטשן יש השפעה עליי – זה מגוחך, אבל בכל פעם שאני נמצא בקרבת האישה הזאת אני מוצא את עצמי פאקינג מרחף. גם הרגליים הארוכות־שחומות והתחת שאני רוצה לנגוס בו לא ממש עוזרים.

אבל אלה בעיקר העיניים שלה. עיני הברקת הירוקות בפניה המוקפות בשיער חלק ושחור משחור, שגורמות לי לרצות לראות את עצמי דרכן.

אני קם כדי לגשת לבר עם הכוס שלי, אף על פי שהיא מלאה.

״אתה זוכר את גרטשן, נכון, לוקה?״ שואל דום בתמימות.

״אה, היא לא הייתה שם כשדרו חשבה שאתה הוא אני?״

״אוי שיט, זה כמו בתיכון בכל פעם מחדש,״ אנטוניו צוחק בקול. ״הקטע של התאומים היה שימושי ממש עד שהבנות למדו לזהות מי זה מי,״ הוא טופח על שכמו של דום.

״כן, טוב, החרא הזה קרה שוב. דרו קפצה למסעדה במרכז העיר וראתה את לוקה עם שלבי ואלה וכיסחה אותו כי חשבה שהוא אני.״ דום צוחק בקול רם עם האחרים, לוגם מהמשקה ונהנה מהסיפור. ״ספר להם! ספר להם מה קרה.״ הוא משדל.

״אני בקושי זוכר,״ אני אומר באדישות. ״וממילא אתה מספר את זה טוב יותר. אני כבר חוזר.״

אני נכנס לבית ולתוך החלל שבין המטבח לבין פינת האוכל שנמצאים בו המזווה והבר. אני גומע את המשקה שלי ומותח את הצוואר, מנסה לשכוח זיכרונות ישנים.

אני זוכר איך דרו צעקה עליי ואחר כך הרגישה נבוכה מכך שצעקה על התאום הלא נכון. ואני בהחלט זוכר את גרטשן. אי אפשר היה להתעלם ממנה. הילדה הזאת פאקינג מדהימה ויש לה גוף שנברא לחטא, אבל הגישה הקשוחה שלה היא שגרמה לי לשים לב אליה.

תשומת הלב הזאת היא שסיבכה אותי בצרות בהמשך. גרטשן נתנה לי את כרטיס הביקור שלה, וביקשה שאתקשר אליה כדי שנעשה יחד משהו שייתן לדרו ולדום את הדחיפה שהם זקוקים לה כדי להתאחד. נשים נותנות לי את מספר הטלפון שלהן כל הזמן, לפעמים בזמן ששלבי לידי, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה ששמרתי את המספר. הפעם הראשונה שאני מצטער שאני לא יכול להתקשר.

״קח את כרטיס הביקור שלי – אנחנו צריכים לעזור זה לזה ולאחד בין שני הטמבלים שלנו.״ חיוכה ערמומי לא פחות מהצעתה, והיא מוצאת חן בעיניי מייד.

אני שולף את כרטיס הביקור מבין אצבעותיה בדיוק כשהיא פונה ללכת בלי לחכות לתגובתי. ״נעים מאוד להכיר אותך, גרטשן אנדרוז.״

״אומרים לי את זה הרבה.״ היא אפילו לא מאיטה כשהיא מתרחקת במין טפיפה יהירה.

״את לא רוצה לשמוע את התשובה שלי?״ האישה הזאת מרעננת. היא עוצרת את נסיגתה הסקסית־קטלנית ומציצה מעבר לכתפה.

״לא הייתה פה שאלה, לוקה.״

אני מטלטל את הראש כדי להתנער מהמחשבות. מאז שפגשתי את גרטשן אנדרוז אני לא מפסיק לדמיין אותה עירומה מתחתיי, ובשביל גבר נשוי, זאת בעיה. גם אם מדובר בגבר שהנישואים שלו מחורבנים.

נישואים שגרטשן יודעת שהם מחורבנים, כי מסיבה כלשהי לא הצלחתי לשמור את הפה שלי סגור במסיבת החתונה בשבוע שעבר.

אני לוקח את בקבוק הוויסקי וממלא שוב את הכוס. תשלוט בעצמך, לוקה.

דנטה מופיע בפתח, לוגם מהבירה שלו ונועץ בי מבט. המבט שהוא ודום נועצים בי כשהם קולטים את השטויות שלי. אני מצפה לכך מדומיניק, כי אנחנו תאומים. מרגיז אותי כשדנטה עושה את זה.

״מה?״ אני מתנפל עליו.

״מה באמת?״ הוא עוקץ אותי ולוקח את הבירה הקרה שאני מגיש לו במקום הכוס הריקה שבידיו.

״רד ממני, דנטה.״

״מתי תפסיק להעמיד פנים שאתה לא פאקינג אומלל?״ עוד פעם זה. הוא יושב לי על הווריד מאז בית החולים.

״מחר,״ אני שומר על ארשת פנים חתומה. ״היום זה היום של דום.״ לא יכול להיות שהוא באמת חושב שאקיים שיחה מלב אל לב על הנישואים הכושלים שלי בפאקינג מזווה.

״היא התקשרה לעורך דין המזדיין ברגע שחשבה שאתה גוסס, לוקה.״ הוא נועץ אצבע בחזה שלי. מתחשק לי לשבור לו אותה, ואני כובש את הדחף כשהוא עושה זאת שוב. ״תתעורר.״

אני הודף את ידו בכוח שמספיק כדי להשיג ממנו את רמת הקשב הרצויה.

״אתה מתכוון להמשיך לדבר על עובדות שאני כבר יודע? כי תרשה לי לשתף במידע שנראה שהתעלמת ממנו. היא האימא של הפאקינג ילדה שלי.״

״אני לא אומר שלא היית צריך להתחתן איתה כשהיא נכנסה להיריון, אבל אתה לא צריך לוותר על כל החיים שלך, לוקה.״

״עזוב את זה, דנטה. אני אתמודד עם החרא שלי... תדאג לחרא שלך.״ קולי מזלזל.

הוא תופס בזרועי, והרחמים בעיניו מעצימים את הכעס שלי, כמו גם עקשנותו. ״ואם אני מכיר אותך, לוקה, אתה לא יכול להמשיך להעניש אותה לנצח.״

״מי אמר לנצח?״ אני אומר בלעג, מודע לקרירות בהצהרתי. ״אני לא הנבל פה, אני פשוט מוצלח יותר.״

אני נועץ מבט ביד שלו שמחזיקה בזרועי, והוא שומט אותה.

״לוקה.״

״השיחה הזאת נגמרה. זוז או שאזיז אותך.״ אני לא רוצה לריב עם אחי, אבל חיות בכלוב עושות דברים לא צפויים.

הוא מרים את זרועותיו תוך כדי נסיגה וזז הצידה, מפנה לי מקום להתרחק ולחזור למסיבה. אני עוצר כמה מטרים אחריו, אבל לא מביט לאחור. אני מתחרט על כך שנהגתי בו בזלזול. הוא בסך הכול רוצה לבנות איתי מערכת יחסים אחרי שגילינו זה על קיומו של זה לפני חודש. עוד מתנה דפוקה מהדוד שלי.

״אני יודע שאתה חדש בקטע הזה של אחים, אבל אתה בסדר גמור.״ אני הולך משם בתקווה שהוא מבין למה אני לא יכול להתעסק בחרא הזה עכשיו.

האחים שלי סובלים משני מאפיינים מרגיזים: הם אוהבים אותי, והם בעלי הבחנה חדה מהתחת. למרות הדברים שהם אומרים וכוונותיהם הטובות, השנאה שאני חש כלפי אשתי לא תיכבה.

היא תשלם על הדמות שרצתה נואשות לגלם עד שלא תוכל לגלם אותה עוד. ואז היא תסתלק בידיים ריקות.

אפילו בלי הבת שלה.