החוק הראשון של טן

 1

בדיוק כשהתיישבתי לשתות כוס בירה קרה ולאכול מרק תירס חם בסופו של שבוע ארוך, צלצל הטלפון שלי. העפתי מבט במספר שעל הצג.

מעולה. זאת היא. הבטן שלי התכווצה כמתעטפת בשריון לקראת החיצים שהחברה שלי לשעבר, שרלוט, שמרה עבורי באמתחתה הפעם. ניסיתי לנשום עמוק לבטן ולהרפות. בהצלחה.

"הלו?" אמרתי. "שרלוט?" שינסתי מותניים לקראת המתקפה.

ואז היא הפתיעה אותי.

"טֶן? אני מתחתנת. חשבתי שתרצה לדעת."

שרלוט, מתחתנת. עם מישהו אחר. הבזק חם של קנאה פילח את גופי ובלי שום היגיון, מאחר שאני יזמתי את הפרידה.

"טֶנְזינְג? אתה לא מתכוון לאחל לי מזל טוב? אתה חייב לי לפחות את זה."

הנה זה קורה; היא שלפה את הקלף המוכר: "אתה חייב לי". התביעה עוררה לחיים שטף זיכרונות רעים - של כל הדרכים שבהן הצלחתי תמיד להרתיח אותה, ושל כל אותן פעמים שהיא, בתורה, אכזבה אותי. המריבה האחרונה שלנו נבטה בתוך ראשי כמו זרע פורענות. היא התעקשה אז שקניתי את הסוג הלא־נכון של עדשים (לא נכון) והוויכוח הקטן שלנו התעצם במהירות עד שבשיאו צעקתי על שרלוט - אחד מרגעי השיא שלי בהפגנת טוב־לב אוהב - שאף פעם לא אהבתי את הריח שלה. מהיום שהכרתי אותה.

בתגובה, היא הצליפה בי במגבת מטבח שצרבה את לחיי.

בכנות? הערצתי אותה על כך. התקרית הזאת גרמה לי להכיר באמת הכואבת שלעולם הכול בינינו ובעינינו יהיה לא נכון. ושזה לא תלוי באף אחד מאיתנו. לא בה. לא בי. פשוט היינו זוג גופים חמים שנכנסו לתפקידים מוכרים וידועים שנבראו אי־אז בעבר הרחוק, ושמן הסתם היו אמורים להמשיך להתקיים בצורה זו עוד שנים רבות אם לא נשנה משהו בחיווט. היינו שני מתחזים שמרמים זה את זה ומדי פעם בפעם נהנים מסקס טוב רק כדי לשמור על הגחלת ועל הבלבול.

הריב הזה היה הפעם האחרונה שהתראינו.

הרגשתי את עצבנותה הגוברת של שרלוט מעברו השני של הקו בעודה מתכוננת להנחתת המהלומה הדרמטית האחרונה. המתח המוכר נע במהירות הלוך וחזור בינינו, מחפש לו בעל ברית.

מבטי חלף על פני חלל החדר לעבר חלון הזכוכית המשוריינת הגדול הקבוע בקיר הנגדי. היה חשוך בחוץ, אבל מעבר לחשיכה הזאת נח לו הים, גדול ורחב ידיים, משתנה תדיר אך קבוע. חשתי את מרחביו ממתינים אי שם בחוץ. רק מחכים שאשים לב אליהם. נשמתי נשימה עמוקה.

"מזל טוב, שרלוט." אמרתי. "כל טוב לשניכם."

ניתקתי בעדינות. ואז רק עמדתי שם כשהטלפון בידי וניסיתי לעכל את פיסת המידע הזאת. חיכיתי. כעבור רגע השתנה משהו אצלי בבטן. הכבדות הזאת בתוכי - כדור הברזל הקר שהתקשח בכל אותן פעמים שאכזבנו זה את זה, שהרגזנו זה את זה - התחיל ממש להתרכך. לא ייאמן! יש הפתעות בחיים.

"היי, טַנק," קראתי לחתול האהוב עלי, שהצטנף על הכרית שלו. הוא פקח עין אחת. "נחש מה? שונאת־החתולים מתחתנת."

זנבו של טנק חבט באוויר פעם אחת. הוא היה מרוצה. גם אני. הקלה ותחושה על־גבול־החדווה הציפו אותי. מעתה והלאה יהיה בינינו בולם זעזועים, מישהו אחר שאותו היא תוכל להאשים בכל מה שלא מסתדר בחיים שלה, לפני שתוכל להאשים אותי.

הסתובבתי בבית בהמשך הערב בתחושה די טובה בנוגע לקיום שלי על כדור הארץ היפה הזה.

למחרת ירו בי.

הסיפור התחיל ככה: השותף שלי, ביל בּוהנון, ואני, בדיוק גמרנו לחטוף ארוחת צהריים, קערות מהבילות של פּוֹ במסעדה וייטנאמית חביבה עלינו באֶקוֹ פארק, ונסענו בחזרה לעבודה במחלק השוד/רצח. בדרך פתחתי את עוגיית המזל שלי - אל תשאלו אותי למה, אבל תושבי לוס אנג'לס מצפים לקבל עוגיית מזל מכל מוסד אסייתי, סיני או לא - ואז התעורר מכשיר הקשר לחיים בקול פצפוץ: "קוד שלוש, ארבע־אחת־חמש. כנראה מקרה של א"מ." הקריאה הזאת הזעיקה ניידות סיור זמינות לבדוק תקרית של אלימות במשפחה. הכתובת שקיבלנו הייתה במרחק כמה גושי בניינים בלבד מהמסעדה. פרשתי את פתק העתידות הקטנטן שלי והעפתי בו מבט: "Destino está pidiendo", היה כתוב בו. פתק מזל וייטנאמי, כתוב בספרדית. רק בלוס אנג'לס!

"'הגורל קורא לך'", הקראתי לביל. וכמו על פי אות, באותו רגע התחיל מכשיר הקשר לחזור בקולות פצפוץ על הקריאה. "קדימה," אמרתי.

תוך כמה דקות עצרנו בחריקת בלמים על שביל גישה לבית בן קומה אחת, קטן וקודר־למראה, ליד רָמְפַּרְט, היינו הראשונים בזירת האירוע. מדרגות רעועות הובילו למרפסת בנויה מקורות עץ מבוקעות, שהתהדרה בזוג כיסאות ברזל מתקפלים רעועים כל כך שלא היה חשש שמישהו יגנוב אותם אם נשארו בחוץ, אפילו בשכונה הזאת.

סירנה ייללה במרחק. הייתה לי תחושה רגעית שכדאי לנו להמתין לתגבורת, אבל ביל כבר הושיט את ידו אל הדלת. זה כל מה שהייתי צריך. יצאתי מהרכב במהירות ונכנסתי לעניינים תוך כדי תנועה.

רצתי במהירות לעבר המרפסת וביל איפשהו מאחורי, כשלפתע שמעתי אותו פולט זעקת כאב. הסתכלתי אחורה. השותף שלי ניתר מעלה ומטה על רגל אחת וירה מבול קללות. עיתוי גרוע לעקם את הקרסול.

וזאת הנקודה שבה העניינים תפסו כיוון לא טוב. ומאותו רגע והלאה הם רק התקדמו בכיוון הזה הכי רחוק שאפשר.

צעקות רמות בקעו מהבית. הייתי תקוע בין ביל הצולע למהומה שהתחוללה בתוך הבית. תחושת הבטן הפצירה בי לעצור, אבל האדרנלין זעק, "קדימה!" ההתלבטות, שארכה שבריר שנייה, נקטעה בקול ירייה ברור, ובעקבותיו נשמעה צרחת בכי של אישה. שלפתי את האקדח שלי ורצתי לעבר דלת הרשת.

"שומע יריות! שומע יריות!" שמעתי את ביל צועק למכשיר הקשר מאחורי. "קוד תשעים ותשע."

הצמדתי את פני לרשת הדקה והצצתי פנימה. על ספה משמאל היה מוטל גבר, זרועותיו חובקות אקדח חצי אוטומטי 45. אינטש. הוא היה בגילי בערך, אולי בן שלושים, צנום וגבוה, לבן, עם זקן מדובלל ושיער ארוך ושומני. רגוע למדי, בהתחשב במצב. הפניתי את מבטי לכיוון שאליו בהו עיניו, שם היה שרוע בפישוט אברים על גבו עוד גבר, חור קרוע בחזהו.

לא טוב.

אישה כבת עשרים ומשהו, גם היא צנומה וגבוהה, גם היא לבנה, הצטנפה בפינה, ידה סוכרת את פיה. צרחותיה גוועו והפכו לשרשרת יבבות חדות וחנוקות. בחנתי אותה במבטי. אחת מעיניה הייתה עצומה מנפיחות, ומתחת לגבה שלה בלטה חבּורה סגולה־שחורה.

מתברר שאני לא היחיד שיש לו בעיות בזוגיות.

ביל צעק, "מה קורה?"

"תישאר איפה שאתה," קראתי לעברו בתגובה. "יש פה איזו בעיה."

"טן, שלא תעז לחשוב אפילו על להיכנס פנימ-"

פסעתי פנימה, מבלי לשים לב ממש ליללת הסירנות שהלכה והתגברה והעידה על כך שלפחות שתי ניידות עושות את דרכן לכאן, ושהן מתקרבות. אין לי הרבה זמן לנסות לפתור בשקט את הבעיה לפני שתפרוץ פה מהומת אלוהים.

"איך קוראים לך?" שאלתי את הבחור בטון רגוע וידידותי ככל האפשר. הוא סובב את האקדח האוטומטי הכבד בעצלתיים בידו, כאילו הוא רגיל להחזיק בו. ראיתי שזה "ספּרינְגפילְד" M1911, אבל הוא לא כיוון אותו אלי, לכן השארתי את הגְלוֹק שלי על המותן. "לאון," הוא ענה במבט מעורפל.

הוא היטה את ראשו אלי. ראיתי את האישונים שלו. מורחבים לחלוטין. הוא היה מסטול לגמרי.

"ואיך קוראים לך?" שאל.

"טֶן," אמרתי.

"מה?"

רכנתי מעט מעל הגופה. הבחור לא זז, ועורו נזרע בגוון אפור־ירקרק שאותת על אפס חיוניות. אבל הייתי חייב לוודא את זה. כרעתי לידו ולחצתי קלות על צווארו בנקודה שבה הייתה אמורה להימצא פעימה יציבה של דופק.

שום דבר. הוא לא הספיק אפילו לנסות להישאר בחיים לפני שנפח את נשמתו. יהיה מי שיהיה, האיש נראה מת.

בירכתי אותו ברכה קצרה ודוממת: "אוֹם מָאני פַּאדמֶה אום". מי ייתן ותדע שלווה ונחת בעולם הבא ובכל גלגולי נשמתך הבאים. המנטרה הזאת, קיוויתי, תזרע את זרע השחרור של נשמתו, יהא האיש חוטא או קדוש.

הזדקפתי. "שמי טֶן," אמרתי ללאון. "כמו המִספּר."

"טן," אמר לאון. "אף פעם לא נתקלתי בשם הזה."

"זה קיצור של טֶנזינְג."

"גם בו לא נתקלתי."

"יש הרבה טנזינג במקום שממנו באתי," אמרתי.

"אה, כן? מאיפה באת?"

"טיבט, ליד הודו," אמרתי.

"מה אתה אומר!" והוסיף, "אני הייתי בעיראק."

הרגשתי כאילו צנחתי לתוך תוכנית ראיונות בטלוויזיה, אלא שלתוכנית הזאת היה מראיין קטלני על־אמת, ששיחק באש חיה.

התחלתי להתקרב ללאון והקפדתי לא להגביה את הנשק שלי. לא רציתי שתתפתח כאן תחרות בהורדת־ידיים. או שאולי דווקא כן. האדרנלין התחיל לעקצץ קלות בעורקי, אות לשטף ההולך ובא. לבי האיץ את פעימותיו בתוך בית החזה שלי. חושי התחדדו. תענוג. קול קטן בתוכי לחש לי אזהרה - זהירות, טן. אתה משחק באש. נטרל אותו מנשקו, והמתן לתגבורת.

התעלמתי ממנו.

"קיבלת את הכלי הזה בצבא, לאון?"

הוא הניף את האקדח הגדול והסתכל עליו במבט משועשע. "כן. זאת הפעם הראשונה שיריתי בו מאז פָלוּג'ה."

"כלי יפה," אמרתי. "ועכשיו, מה דעתך להוריד אותו ונמשיך לדבר?"

המילים האלה גרמו לו לפרוץ בצחוק רם.

"לא שאני מזלזל בך," אמר, "אבל לא כל כך מתחשק לי לדבר איתך, אדון טן. אני אגיד לך מה אני אעשה במקום זה. אני אקל עליך קצת את העבודה ואודה שבוצע כאן פשע."

הוא נופף בלוע האקדח לכיוון הגופה שעל הרצפה. "רואה את חתיכת החרא הזה פה עם החור בחזה?"

הנהנתי. עשיתי עוד צעד זהיר לעברו.

"אני יריתי בו."

"כן, אה?" צעד נוסף, לאט ובזהירות.

"כן... הייתי צריך לעשות את זה מזמן. הייתי צריך לעשות את זה בפעם הראשונה שהוא פוצץ את אחותי הקטנה במכות."

יללה חדשה נפלטה מפיה של האישה בפינה למשמע הדברים האלה.

"'סתֶמי את הפה, אחותי! עשיתי לך טובה," נהם לאון. היא גלשה מטה כשגבה צמוד לקיר וכרכה את זרועותיה סביב גופה. לאון נעץ את עיניו האדומות בחזרה בי.

"טוב, אז אני, לאון מונרו טיילור, מודה בזאת שיריתי באידיוט הזה ששוכב שם, ג'רמי פּיטְס. אבקש לציין שאני מצטער שלא גמרתי עליו מזמן." הוא מצמץ בעיניו. "רשמת הכול?"

"כן, רשמתי, לאון. עכשיו, מה דעתך להניח את הנשק?"

הייתי כבר קרוב אליו, משהו כמו מטר ממנו.

פניו אורו שוב בחיוך רחב. "בעניין הזה, אני באמת חוסך לך את הטרחה."

הוא נעץ את הלוע של ה-45. מתחת לסנטרו.

"לאון, לא!" זינקתי. רעם מחריש אוזניים הדהד בחלל החדר, ושרידיו של לאון מונרו התפזרו לכל עבר.

דקירה חדה פילחה את הצד השמאלי של ראשי. דם קישט את הקירות ואת הרצפה. אחותו של לאון פלטה צרחה חנוקה והיא המשיכה לצרוח גם כשהדלת נפרצה בכוח. שני לובשי־מדים התפרצו פנימה וביל צלע מאחוריהם.

טִנטוּן חזק הצטלצל באוזני מהפיצוץ. ידי רעדו. התקרבתי לגופה לבדוק דופק, אבל לא נותר שום עורק ראשי שאפשר לבדוק. הרכנתי את ראשי ובלבי שלחתי תפילה נוספת בתוך כמה דקות, הפעם למען הקורבן השני. לאון רצח מישהו זה עתה ואחר כך התאבד. נשמתו תזדקק לכל העזרה שתוכל לקבל כשתפלס את דרכה ב"בּארדוֹ", בין החיים למוות.

ביל משך אותי מהגופה. הוא הצביע על ראשי ואמר משהו בתנועות שפתיים בלבד.

"מה?" אמרתי. "אני לא שומע אותך." הוא נרתע. כנראה שצעקתי.

"אתה מדמם," הוא צעק בתגובה, אם כי תשובתו נשמעה כגרגור, כאילו דיבר מתחת למים. הוא הצביע על הראש שלי. "אתה. נפצעת."

רות עבור. נגעתי בלחיי. וכצפוי, פתיל דם עבה קלח במורד הלחי והגרון שלי. קירבתי בזהירות את אצבעותי ומצאתי את מקור הדימום, פצע צר באורך כשלושה סנטימטרים שחצה את רקתי השמאלית. זאת הבעיה עם פציעות ראש. הדימום כבד גם כשהן שטוחות. אחד השוטרים הצמיד גוש של נייר סופג לראשי כתחליף לתחבושת. השני הביא את מכשיר הקשר שלו והזעיק אמבולנס. ביל לקח את אחותו של לאון הצדה, להרגיע ולתחקר אותה.

הצלחתי לחשוב רק על דבר אחד: איזה דֶפֶק מוחלט וגמור. שתי גופות, שלושה קורבנות, ומיליון הסברים שצריך לתת לחלונות הגבוהים. כל הכבוד, טנזינג, זה מה שנקרא להגן ולשרת.

כאב התחיל להלום ברקה שלי. השפעת האדרנלין התחילה לפוג. ביל תקע בי מרפק.

הוא תקע אצבע בחור ברצפה בפנים חמורות. "יום המזל שלך."

הסתכלתי למטה. ביל היטיב לתאר זאת, כרגיל. קליע מעוך יחיד היה נעוץ ברצפת העץ. נראה שהוא עבר דרך לאון והתיז רסיס מתכת, ששפשף את הרקה שלי. אם הייתי קרוב אליו בסנטימטר, ארוחת הבוקר שלי בארבעים השנים הבאות הייתה דייסת קוואקר, שאחות מאכילה אותי בכפית.

וכיוון שכך זכיתי בטיול לחדר המיון, בארבעה תפרים ובשפופרת משחה.

יצאתי מבית החולים כעבור שעה בערך. נשמתי נשימה עמוקה. לאוויר בחוץ היה ריח מתוק עד כאב. ביל קירב את המיני־ואן החדשה שלו, ואני נכנסתי לתוכה ונחגרתי כמו ילד טוב. ישבנו בשתיקה לרגע.

"טוב, אז," אמרתי.

"טוב, אז," הוא ענה. "אני נקעתי את הקרסול ואתה חטפת כדור. לא היום הכי מוצלח שלנו."

"אני מצטער, ביל," אמרתי. "פישלתי, נכון?" ביל העיף מבט הצדה, לעברי. כעבור רגע, טפח על ברכי.

"שום דבר שכוס בירה מהחבית לא יכולה לתקן," הוא אמר.

אני יודע שאני אמור לתרגל יכולת להרפות, לא להיאחז, אבל לפעמים ההשתוקקות לכוס גדולה של בירה קרה כקרח גוברת על ההבטחה לחיים שלמים, או אפילו לשני גלגולי־חיים מלאי שלווה ורוגע. אני יכול להעיד שהרגע אחרי שמישהו מקלף את עורך בכדור תועה, הוא דוגמה למקרה כזה. למעשה, כבר היו אנשים שניסו להרוג אותי וירו בי, אבל למזלי כולם החטיאו. לכן זה אירוני שהפעם היחידה שנפצעתי בתפקיד קרתה דווקא כשמישהו ניסה לירות בעצמו. אבל לא משנה. לא משנה שזה היה רק פצע מרסיס, שהצריך ארבעה תפרים. נפצעתי - הייתי מה־זה קרוב לאיבוד "הגוף האנושי יקר הערך" שלי. ידי הפסיקו לרעוד, אבל הישות הפנימית שלי לא הפסיקה, ואף על פי שמדיטציה ארוכה הייתה עשויה להרגיע אותי, ברגע זה הרעיון ללכת לשתות בירה קסם לי יותר.

חנינו ליד הפאב הקרוב ביותר והלכנו, או צלענו - כשמדובר בביל - לתוך חללו הקריר של בר ריק למחצה. הברמן הניח לפנינו שתי כוסות צוננות של בירה מהחבית והקדשנו דקת דומייה לכבוד הרגע הקדוש של הלגימה הראשונה. לגמנו לגימה ארוכה ונאנחנו בקול אחד בשעה שהמשקה מחיה הנפשות שטף את פקעיות הטעם המיובשות שלנו.

"הגיע הזמן לשיעורי בית," אמרתי. "מה אפשר ללמוד מכל זה?"

"הנה זה מתחיל." ביל גלגל עיניים, אבל זוויות פיו התעקלו לחיוך. תמיד אחרי שהבלגן נרגע, אני אוהב לחשוב בקול רם, לשאול את עצמי אם אני יכול ללמוד משהו מהמצב. אפשר להגיד שזה הרגל ישן מימי במנזר. המטרה היא לא למצוא אשמים, אלא ללמוד דבר מה שעשוי לעזור לי להתמודד טוב יותר בפעם הבאה.

ביל זורם איתי, במיוחד כשהבירה עלי.

"הנה לך מסקנה אחת," אמר. "מה דעתך על 'לחכות לתגבורת'?"

"בול פגיעה." לגמנו עוד פעם. ביל שתק ואני הרהרתי ברגשות המעורבים שהתעוררו בי, ואפשרתי לעצמי להרגיע אותם.

"רק אחרי שיורים בך אתה מתחיל לשאול את השאלות החשובות באמת," אמרתי לבסוף. "על אחת כמה וכמה כשאתה יושב במיון ומישהו תופר לך את הרקה - שהיא, דרך אגב, נתיב הגישה הרגיש ביותר למוח שלך. אתה תוהה, 'למה? מה הטעם? מה המסר האמיתי מכל זה?׳"

"והגעת למסקנה כלשהי?"

התמקדתי בכוס שלי ובהיתי בנוזל הענברי.

"כן, אני חושב שכן. לדעתי, יש אירועים בחיים שהם מין שעון מעורר של היקום, אתה מבין? הם מטלטלים את התודעה שלנו. 'תתעורר!' הם צועקים לנו. 'הגיע הזמן לשנות את הקארמה המקצועית שלך!' אנחנו מתעלמים מרגעים כאלה, וזה על אחריותנו בלבד."

ביל שתק.

"האמת היא," המשכתי, "שכבר יותר מדי בּקָרים אני מתעורר מבועת מעצם המחשבה על ללכת לעבודה. בכל יום אני מקווה להצטנן, שאוכל להודיע שאני חולה. וכשאני כבר מגיע לעבודה, אני לוקח סיכונים מיותרים. אני מתגרה במזל, ביל, בדיוק כמו שעשיתי כשהייתי במנזר. והיום המזל כמעט נגמר לי."

"אני לא אוהב את הכיוון שהשיחה הזאת הולכת אליו," אמר ביל.

פגשתי את מבטו.

"הגיע הזמן ללכת הלאה. כמו שכתוב בעוגיית המזל: הגורל קורא לי."

"אני לא מבין את זה, טן. אין בזה שום היגיון. כבר עכשיו אתה הבלש הכי טוב שיש לנו, ואתה אפילו בקושי בן שלושים."

"אני מדבר על משהו אחר, ביל. על זה שלעבודה יש כיוון אחד ולי יש כיוון אחר."

ביל שמט את ראשו. גל עצבות חלף בינינו. כעבור רגע הוא הרים את מבטו.

"אם ככה, אז בסדר, שותף. בסדר. עדיף שתעזוב עכשיו, לפני שהעבודה הזאת תתחיל לחסל את תאי המוח שלך."

נימה של חרטה הייתה שזורה בקולו, והבנתי שהיא לא קשורה רק לעזיבתי, אלא לעזיבה שלי ולהישארותו שלו. ביל עבד במשטרה זה עשרים שנה כמעט. עוד כמה שנים הוא יפרוש, הוא יתחיל לקבל את קצבת הפרישה שלו, ובגדול. זה פרט חשוב, במיוחד מאז שנולדו התאומות לפני חצי שנה. עשרים שנים של ניסיונות, וסוף־סוף הלך לו ולמרתה עם הפריית המבחנה. ואז נולדו מוֹד ולולה. ויחד איתן נכנסו ביל ומרתה לעולם התינוקות המוטרף וההורים המאושרים עד השמיים. ביל, אוהד מושבע של הדודגֶ'רס, חבש מיד לראשן של העוללות הקטנטנות כובעי מצחייה כחולים של הדודג'רס, שהשמות מוד ולולה מפארים את חזיתם. אני מתפלא שהוא לא קנה להן כפפות בייסבול.

לבי תמיד מתכווץ כשאני חושב על התינוקות האלה. המחשבה על הורות מעוררת בי משהו, משהו שהוא בחלקו כמיהה, חלקו אימה. בעיקר אימה.

בכל אופן, האושר המשפחתי שלהם הגיע עם תגית מחיר, בדיוק כמו כל דבר בחיים האלה. בכל יום שחלף הרגשתי שהשותף שלי הולך ונעשה חצוי, והרגשתי את הפער ההולך וגדל בין ביל־הבלש וביל־האבא. כבר חודשים שבאמצע כל משמרת הוא מתחיל להציץ בשעון שלו, כאילו הוא כבר סופר את הדקות עד שיגיע הביתה. אני לא מאשים אותו שהוא רוצה להיות עם המשפחה היפהפייה שלו. אבל אני גם לא יכול שלא לשים לב שהוא כבר לא ממהר כמו פעם להיות הראשון שיוצא לשטח, ולכך שהוא עכשיו תמיד מתנדב ראשון למשימות קרובות לאזור התחנה. ביל חותר לתפקיד משרדי, והוא יודע את זה. הוא גם יודע שאני יודע, והדבר הטיל צל כלשהו על השותפות שלנו.

האמת היא שכבר איבדתי את השותף שלי. המסר שלי הועבר באדיבותו של כדור תועה, אבל אולי הקרסול הנקוע של ביל ביקש להעביר אף הוא מסר משלו.

הנחתי את הבירה שלי ונפניתי אליו. "בשבוע הבא, לפני כל דבר אחר שאני עושה, אני מוסר את מכתב ההתפטרות שלי. אני גמרתי."

ביל הושיט אלי את ידו. לחצתי אותה.

"ברכותי," הוא אמר. "זה עדיין לא מוצא חן בעיני, אבל אני חושב שאתה עושה את הצעד הנכון."

"תודה, אני שמח שאתה מבין," אמרתי, והתכוונתי לכל מילה. "בכל אופן, השמועה אומרת שמתכוונים לקדם אותך לחוקר מדרגה שלוש בקרוב."

"כן. אבל אתה ואני יודעים מה זה אומר..." הוא אמר בנימה מהורהרת, שניכרו בה מחשבותיו העגומות על עתידו ליד שולחן המשרד.

נגעתי בתחבושת על הרקה שלי.

"שינוי הוא תהליך קשה," אמרתי. "אבל בלתי נמנע." הרמתי את הכוס שלי. "לחיי השינוי."

"לחיי השינוי."

הקשנו כוסות לברכה.