החיים בחמישים דקות

"כל מה שיש ביני לבין בעלי זה כתם קפה."

כך פתחה ואמרה זהבה אחרי שלושים ושבע דקות של חיבוטי נפש, שבהן שכבה על הספה, מנצלת עד תום את זכות השתיקה שניתנה לה במסגרת חוזה הטיפול.

עד לאותו רגע לא הוציאה מילה מהפה כי חששה שמשעה שהרגשתה העמומה תתנסח בהצהרה מפורשת המאשימה את בעלה בכישלון נישואיהם, בבוגדנותו, ובהחמצת חייה - יתמוטט עליה עולמה. עניין אחד הוא לחוש באופן מעורפל את הדברים וכמו רובנו להמשיך לחיות כאילו אינם קיימים; אבל להעז ולחשוב אותם, ועוד לגלגל את המחשבות החמקמקות במילים צלולות ומפורשות הנהגות בקול רם, כשאוזנו של אדם זר, יהיה זה אפילו המטפל, כרויה לשמוע אותן, זו כבר פעולה מרחיקת לכת שיכולה להפר את סדרי חייה, לערער את אושיות עולמה ואולי אפילו להחריבו.

עוד כשעלתה במדרגות בברכיים כושלות - הטיפולים האלה, שחייבו אותה להיפגש לא רק עם המטפל אלא גם עם עצמה, הלחיצו אותה מאוד - גמלה בלבה ההחלטה שהפעם היא תשבור את שתיקתה ותשפוך את לבה. אחרי הכול, היא משלמת על האנליזה הזאת במיטב כספה, וראוי שתנצל ביעילות את שתי הפגישות השבועיות שבהן קנתה בכסף מלא, למשך חמישים דקות בכל פעם, את שירותיו של הפסיכותרפיסט הנודע. לא מתקבל על הדעת שתנהג את כל הדרך מביתה לקליניקה, תטפס שלוש קומות במדרגות, תשלם הון תועפות, כי המטפל הזה הוא מן היקרנים, ולבסוף תבזבז בשתיקה את הזמן שקנתה כדי שיאזינו לה. אם האלם שתוקף אותה בעת הפגישות יימשך, היא חושבת לעצמה, מגיע לה לקבל החזר חלקי של השקעתה. אין כל היגיון לגבות ממנה לשעת דומייה את התעריף שנקבע לשעת דיבור קו נטוי האזנה. אפילו אם מביאים בחשבון שלפעמים השתיקה היא חלק מן הסיפור, כפי שהמטפל הסביר לה אחרי אחת הפגישות שבמהלכן לא פצתה את פיה, אין להניח שהיא המעשה כולו. מספיק שתיקות יש לה בביתה כשהיא לבד; וגם כשבעלה נמצא שם איתה, רק לעתים רחוקות מופרת הדממה שהשתררה ביניהם מאז הבינו שניהם שאין ביכולתם לחדש דבר איש לרעהו וּמַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וכל שנותר הוא להחריש או לחזור על אותם הדברים שוב ושוב.

מה שבכל זאת הפר מדי פעם את השקט היו עניינים שוטפים המחייבים כל בני זוג להחליף דברים ולא משנה עד כמה מאסו אחד בשני: מי משלם איזה חשבון ומתי; תיאום הליכה משותפת לסרט או הצגה ששניהם רוצים לראות ויהיה זה מוזר, אפילו להם, אם כל אחד ילך לחוד; החלפת מכונת הכביסה שהחלה להרעיש ואיננה סוחטת כמו שצריך ("באמת הגיע הזמן. היא כבר עשתה את שלה"); ישיבה של ועד בית (אם גרים בדירה); אזכרה לאחד ההורים (במוקדם או במאוחר, אם לא נמות לפני הורינו, נהפוך ליתומים המחויבים בעלייה לקבר); חתונה של בת של חברים קרובים ("היא כבר בת עשרים ושמונה? איך הזמן טס" או "איזה סכום לרשום בצ'ק?") - סידורים הכרחיים בין בעל לאשתו החולקים ביניהם בית, חשבון בנק, ילד וילדה שכבר בגרו ועזבו את הקן אף שהם ממשיכים להיסמך על כספי הוריהם, ללבות את רגשי האשמה שלהם ולנצל אותם בכל הזדמנות.

כשהקישה בדלת הקליניקה ביד חוששת, כמי שנגזר דינו לשבט, התהפכה בטנה ובראשה התפתלו המחשבות כמו פקעת נחשים שלפיד בוער הוחדר למאורתם. היום אני אדבר, חזרה וציוותה על עצמה, מנסה להתגבר על חרדתה. את הכול אני אשפוך. אקיא את כל הרעל שהשתיקה המתמשכת מתסיסה בדמי כבר שנים. אין לי ברירה, זו ההזדמנות האחרונה לסכל את התוכנית המטורפת שהבשילה בראשי ואשר הגשמתה תמיט אסון על חיי, וכבר נתקבצו אל קצה הלשון, מקום שממנו בדרך כלל מקפצות המילים אל חלל העולם (לפעמים אף בחוסר אחריות מסוים), אמירות קשות שהתחרו ביניהן בחריפותן: בעלי הוא טיפוס בוגדני, הוא בוגד בי כמו שבגד באלוהיו. כשהתאהבתי בו הוא היה אדם אחר. אחר לגמרי, ואם יחסים בין בני אדם היו כפופים לדיני חוזים, שזה אחד מתחומי התמחותו של בעלה, בטח היתה לה עילה לתבוע אותו על הפרת סעיף יסודי בהסכם. הוא לא אותו האיש שבו פגשה בקפטריה של הפקולטה לפני שנים.

הוא מבוגר יותר. הרבה יותר. לפעמים, למרות הפִּרְכָה הנעוצה בדבר, נדמה לה שמספר השנים שעברו עליו מאז הכירו גדול יותר מזה שחלף עליה. דבר בפניו, בגופו ובנפשו אינו מזכיר את אלו של הצעיר שבו התאהבה אז, כשהפכה את ספל הקפה שלה על מכנסיו, אם בכלל התאהבה בו אי-פעם, מצטרף עכשיו עוד ספק לכלל ספקותיה.

הוא היה יפה, מתולתל, עם חיוך משגע, שנון, בלי קמטים, עם ברק בעיניים, מאמין ומקיים מצוות בלהט, שהצליח לסחוף חילונית שכמותה אל תוך עולמו. כשהיא מדפדפת באלבומי התמונות או סוקרת את הקיר השלם שהקדיש לתצלומי המשפחה בחדר העבודה שלו, היא נדהמת מהשינויים שהתחוללו בכולם, אבל בעיקר בו. כאילו באיזה היפוך אירוני של גלגל הזמן, מתוך הפרפר המרהיב שהיה בקע גולם קמוט ומכוער. אולי הוא לא אותו אדם, מתעורר בלבה לפעמים ספק, אולי האדם שנוחר על ידה ומתעורר משנתו ארבע-חמש פעמים כדי לערוך את מסעותיו הליליים לשירותים, הוא העתקו הדהוי של בעלה, ששובץ במקומו, בעוד בעלה עצמו הפליג לארץ אחרת עם הבלונדינית, שאת שערתה מצאה על הגופייה שלו.

לפעמים, כשהוא מתיישב במיטה ומגשש בכפות רגליים עיוורות אחר נעלי הבית שיובילו אותו בחשיכה לבית השימוש, היא מקיצה משנתה ועוקבת אחריו. הוא מתרומם מהמיטה באנחה כבושה, מרגיל את עיניו לחשיכה ומדשדש בכבדות לעבר השירותים. האור של פנס הרחוב המסתנן דרך רפפות התריס מפספּס את צלו הכפוף מעט על הקיר הנגדי. הוא אינו סוגר את הדלת ולא מדליק את האור כדי לא להפריע לה, מניח למכנסי הפיג'מה שלו לגלוש עד קרסוליו ומתיישב בכבדות על האסלה. לא אחת, בהמתנה המייסרת להתארגנותו של הגוף להפעלת המערך האורולוגי הבוגדני, הוא נרדם וכעבור כמה דקות מקיץ בבהלה, מביט סביבו בהשתוממות, כמו שואל את עצמו מתי וכיצד הגיע לבית הכבוד, ואז, כשערנותו שבה אליו, הוא חוכך בדעתו שמא כבר השתין בשנתו ועליו לברך את ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה, וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים וַחֲלָלִים חֲלָלִים. שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ אִם יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשָׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ בָּרוּךְ אַתָּה ה', רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת; שפעם נהג להגיד בכוונה יתרה, גם אחרי זליגת טיפה אחת קטנטנה ובודדת של שתן, וכעבור שנים היה ממלמלה מתוך הרגל מושרש, ובהדרגה נטש אותה לגמרי, כמו את שאר גינוני הדת וטקסיה שנשרו ממנו עם הכיפה, עם הטלית-קטן, עם התפילין, עם כיסוי מזוזת חדר השינה בעת התשמיש, לא משום שהתאכזב מבגידת הגוף ומקלקוליו והפסיק לחזות מִבְּשָׂרוֹ אֱלוֹהַּ, אלא מתוך אובדן אמונה עמוק ושיטתי. ממתי התחיל להשתין בישיבה, כמו אישה, היא עוזבת את איוב וחוזרת לבעל המתייסר על האסלה ומצפה שסוף-סוף יתרחש לו הנס הקטן וייפתח כבר הנקב הנחוץ.

זה לא המוצר שקניתי, היא תאמר למטפל כאשר תחליט בסופו של דבר לפצות את פיה ולדבר בלי לעשות חשבון. אתה לא חושב, תמשיך ותקשה, שבני אדם צריכים להסתובב עם תווית פג תוקף מוטבעת נגיד על גבם או על ישבנם, כדי שאפשר יהיה להעריך מתי האדם שיצאת איתו לדרך יחדל להיות מי שהכרת ויהפוך למישהו אחר? וכשהמטפל המאופק שלה, שמקפיד להיות בשליטה כל הזמן, יישא אליה מבט מופתע וישתאה כיצד אישה מופנמת כמוה, שאסרה את לשונה במשך שתיים וחצי פגישות תמימות, משחררת אותה מחרצובותיה כדי להתיז בעזות מצח מילים מושחזות שכאלה, היא תוסיף שחבל שלא לקחה פתק החלפה. היית מחליפה את בעלך? הוא אולי ישאל, ושאלתו תציף אל פני השטח את הסיבה המרכזית שבגינה הגיעה לטיפול: השערה הבלונדינית שמצאה כרוכה על הכתפייה של גופיית בעלה וכל שאר הממצאים שגילויהּ גרר, המשבשים כבר כמה שבועות את חייה ומוציאים אותה מדעתה.

אין ספק שהשערה הזאת היא הוכחה ניצחת למידת בוגדנותו של בעלה. איזה עוד הסבר אפשר להעניק לגילוי הזה? היא שבה ושואלת את הבלש ששכרה, וכן שתיים-שלוש חברות טובות שלפניהן היא שוטחת את צפונות לבה, אבל כל התשובות שהיא מקבלת אינן מפיגות את החשדות המהדהדים בראשה בצלצול מחריש אוזניים המאיים לפוצץ אותו לרסיסים. אולי הגיע הזמן להכניס גם את המטפל לסבב הנשאלים.

יש לי חיים מקוללים, היא תמשיך ותאמר למטפל, אם וכאשר תחליט לפצות את פיה, אמי בגדה באבי ועכשיו בעלי בוגד בי. אתה חושב שאתה יכול להסיר את הקללה הזאת ממני כמו שמסירים כתם קפה ממכנסיים, או שאולי מדובר בתופעה גנטית, פגם אורגני ששום טיפול נפשי לא יתקון לו?!

ושוב, איך לא, בתוך מערבולת המחשבות המסתחררת בראשה ומתארגנת כלולאת הדהוד מתישה, שבה חוזרים על עצמם הדברים כבתקליט מקולקל, מגיע תורה של השאלה המכוננת: "של מי השערה הבלונדינית הארוכה-ארוכה (ארבעה-עשר סנטימטרים) שמצאתי על כתפיית גופייתו של בעלי?"

בהרבה מובנים ניתן לקבוע שמציאת השערה והשתלשלות העניינים שנבעה ממנה, ובכללם שכירת שירותיו של הבלש הפרטי שהצמידה לעקבותיו של בעלה, הן שהובילו בסופו של דבר את זהבה אל המטפל הנודע. השערה הזאת לא נתנה לה מנוח. היא תפחה והתארכה והתעבתה כמו שרשור ענק הניזון מחרדותיה ומקנח את ארוחותיו הדשנות בחשדותיה, מתפתל בכבדות במחילות ראשה, נכרך בגופו המזוהם והדביק סביב מחשבותיה, מגיח אל סף הכרתה ברגעים הכי לא צפויים ומשלח את גרורותיו לכל סדקי הווייתה, נאחז בפירורי חייה המתפזרים לכל עבר עד כדי השתלטות מוחלטת עליהם.

היא כבר שמעה מכמה חברות על ההרס הטמון בסימני שאלה שנזרעו בלבה של אישה החושדת, ללא הוכחה חותכת, ואולי אף ללא שמץ של הצדקה, שבעלה בוגד בה. זו השתעבדות מוחלטת המערבלת את כל קיומה של החושדת סביב ציר אחד. כל פעולה של החשוד, כל מחוות גוף שלו, נשפטים ומפורשים כך שיתיישבו עם החשד ויפרנסו אותו. כל מה שהבעל עושה או אומר משתלב בפאזל שהחושדת מצרפת את חלקיו לַתמונה שמלכתחילה הצטיירה בראשה. אם הוא ממלמל מתוך שנתו, הוא כנראה חושב או חולם על האישה האחרת. אם הוא ממצמץ במהלך שיחה ומסיט ממנה את מבטו, הוא בוודאי מנסה להסתיר ממנה משהו. אם התנתקה שיחה נכנסת כשהיא ענתה במקרה לנייד של בעלה, זו לבטח הפילגש שמיהרה לנתק לשמע קולה של האישה החוקית. אם הוא מפהק ומגלה סימני עייפות מוקדם בערב, שום אמתלה, הגיונית ככל שתהיה, לא תעמוד לו מול ההסבר המושלם שהחשד שלה מנפק, ולפיו עייפותו נובעת מזיוני הבוקר הנמרצים שלו עם האישה האחרת. החשד כיסוד מארגן ומפרש מציאות, אמרה לה פעם חברתה הפיזיקאית, פורה יותר מכל התיאוריות המדעיות המנסות להעניק הסבר מקיף וכולל שבו תשתלבנה כל התופעות הקיימות בעולם למקשה הדוקה אחת המאשרת את ההיפותזה.

כשהיתה מקשיבה לסיפוריהן של חברותיה - שאחת מהן התנפלה על בעלה במהלך ארוחת ערב משפחתית וניקבה את לחיו במזלג דגים כאשר חשדותיה בנאמנותו תפחו לממדים כה גדולים עד שדעתה נשתבשה עליה לגמרי - חשבה שלפחות מהעניין הזה היא פטורה. מה אכפת לה שגבר זר, שבמקרה נשוי לה וחי איתה יותר משלושים שנה, ישכב עם נשים אחרות? אבל בניגוד להערכתה, התברר לה שאף היא מוּעדת ללקות בתסמונת אוֹתֵלוֹ המתארת, כך למדה בהמשך מהבלש ששכרה ומהפסיכותרפיסט שאליו החלה ללכת בהמלצתו, את הסימפטומים שבהם לקתה.

הכול החל אפוא בשערה, וכל אימת שהיא נזכרת בה, מיד, במעין התניה פאבלובית, עולה בה גם זיכרון גילויה שעה שהפרידה את הכביסה ללבנה וצבעונית והבחינה בה לפתע, כרוכה כנחש מנומנם על כתפיית הגופייה של בעלה. היא שחררה את הכתפייה מלפיתת השרץ המדיח, מתחה אותו מול עיניה ובהתה בו זמן-מה. זו היתה שערה ארוכה, בהירה, לא עבה ולא דקה, לא חלקה ולא מחוספסת. שערה די רגילה. שערה שאולי בנסיבות אחרות לא ניתן היה לומר עליה שום דבר מיוחד, אלא אם כן היתה נמצאת בכוס מים שאז אפשר היה להשתעשע בכפלי משמעות תפלים.

במבט ראשון ניתן היה לשער די בוודאות שזו שערת ראש ולא ערווה, כי ככל הידוע לה האחרונות אינן נוהגות לצמוח לאורך כזה. כמו כן אפשר היה לקבוע בביטחון כמעט מלא שזו שערה של אישה ולא של גבר. בעיון מדוקדק יותר, תחת זכוכית המגדלת שמצאה לצד אוסף הבולים הנשכח של בנה, היא הבחינה שמרקמה אינו אחיד. בצד אחד, ממש במילימטרים האחרונים, היתה השערה לבנה, ובמילימטרים האחרונים של קָצֵהָ השני היתה מעט שרופה.

איזו בלונדינית צבועה ששיבה זרקה בשערותיה אני מכירה? שאלה את עצמה זהבה, וכמו תמיד כשניסתה למקד את מחשבותיה הן התפזרו כמו עננים הנפוצים ברוח. לרגע שכחה במה היא מנסה להיזכר עד שאחת ממחשבותיה המשוטטות לכדה את הפסוק, גַּם שֵׂיבָה זָרְקָה בּוֹ וְהוּא לֹא יָדָע, והחזירה אותה לעניין שבגינו איבדה את הריכוז, רק שבניגוד לפסוק מספר הוֹשֵעַ שבו הזקן לא שם לב לראשו המלבין, הזונה הבלונדינית ועוד איך שמה לב לשיבה הנזרקת בשערותיה והיא שקדה להסתירה תחת מעטה צבע כדי להפיל בפח את בעלה של זהבה.

מצעד חברותיה, נשות חברי בעלה, עובדות משרדו וסתם נשים שהכירו בחייהם המשותפים, החל לעבור בסך בעיני רוחה. תמירות וגוצות, חטובות ורפויות, מחויכות ועצובות, זקורות חזה ושמוטות שדיים, עזות מבע ושפלות רוח, מהודרות בלבושן ומרושלות למראה. היא העבירה אותן במסדר הזיהוי, בניסיון לאתר את הפושעת באמצעות השוואת השערה היתומה המונחת בכף ידה אל שערותיהן של החשודות, מה שעורר בה זיכרון עמום של הקורס "ראיות חפציות" שהשתתפה בו בשנה ב' כשלמדה משפטים באוניברסיטה ועוד האמינה שפעם תהיה עורכת דין מצליחה או שופטת שתטיל מורא על המופיעים בפניה. שערה מזירת הפשע היא בהחלט ראיה מוצקה משום שאפשר לאמת בעזרת הדי-אן-איי המופק ממנה את זהות הפושע שממנו נשרה. אם כך, מה שנותר הוא לשלוח את השערה למעבדה לזיהוי פלילי - יש אחת מצוינת בצרפת, היא נזכרת - ולהשוות את תוצאות הבדיקה למקבץ חשודותיה שבטח תתנדבנה להעביר לה פיסת עור שהוסרה מכף הרגל במהלך פדיקור, חופן שערות ממברשת שיער או דגימת רוק. ליותר מכך לא תזדקק.

אחרי שניפתה את המתולתלות, והקצוצות, והברונטיות, והג'ינג'יות, ושחורות השיער, נותרו ארבע מועמדות שהיו עשויות להתאים לפרופיל העבריינית, אם לא מביאים בחשבון את הנשים שבעלה מכיר והיא לא יודעת על קיומן. עניין זה עורר בה את המחשבה על העולמות הנפרדים שלה ושל בעלה ועל מידת החפיפה הקטנה המתקיימת ביניהם - חדר שינה עם שתי מיטות מופרדות בשידת לילה; צְפייה משותפת בלונדון וקירשנבאום, אם בעלה חוזר הביתה מוקדם מספיק; קפה חפוז של בוקר לפני שבעלה ממהר למשרדו או לבית המשפט; ארוחות ראש השנה וסדר פסח הנערכות, מאז בגרו ילדיהם, אצל אחת מהאחיות של בעלה; מינוי לפילהרמונית שהם כבר בקושי משתמשים בו בגלל הקרבה שמושביהם הצמודים כופים עליהם למשך שעתיים; חדר הארונות שאפילו בו מקפידים בגדיהם על חציצה הולמת; חשבון בנק משותף שבו הוא מפקיד את הכנסותיו וממנו היא מושכת את הוצאותיה; ושני ילדים שאחד מהם משוטט ללא מטרה באוסטרליה והשנייה מלמדת מדעי המוח בקנדה, כמו הריחו גם הם את באשת הקשר הנרקב בין הוריהם וגמרו בדעתם להתרחק ממנו ככל שרק ניתן. הנה כי כן חרושת קרעי המחשבות אשר שערה אחת מייצרת בנסיבות מסוימות, עד שהיא עצמה משתכחת מהלב.

אילו מצאה את השערה על החליפה של דֹב, זה שמו של בעלה, או אפילו על החולצה הנחה תחתיה, קרוב לוודאי שהיתה מנערת אותה כלאחר יד וממשיכה במלאכתה. קורה ששערות של נשים הנושרות מראשיהן בקצב של מאה ביום, נישאות ברוח ומרחפות באוויר עם כל הטינופת הגודשת את חלל העולם, ויש שהן נוחתות דרך מקרה על בגדי גברים החולפים במסלול נפילתן. אבל שערה שהבקיעה את כל שריון הבגדים והצליחה להסתנן עד לשכבת הבגדים התחתונה, ועוד להיכרך סביב הכתפייה כמו רצועת תפילין המלופפת בשבע טבעות מהודקות סביב האמה?! מישהי השקיעה יגיעה רבה במלאכת הליפוף ואי-אפשר לפטור את העניין בהסבר שאולי יד המקרה היתה במעל. ולפיכך, בכף ידה של זהבה מונחת לא פחות מאשר עדות להפרת אמונים, ובשפה רכה פחות, בגידה. אבל במחשבה שנייה, האם יש בכלל מקום לדבר על אמון ביחסים שהתרוקנו כבר מזמן מכל תוכן, המתנהלים מכוחם של השגרה, ההרגלים והג'סטות החלולות, שהם-הם הרפרטואר שבאמצעותו מנהל כמעט כל זוג את הצגת חייו המשותפים, עד שאלו נכנסים למסלול קבוע המקיף את החור השחור הפעור ביניהם? תוהה זהבה ומשיבה לעצמה שלא. אין לדבר על אמון במצב כזה. ואם אין מקום לאמון במצב הזה, גם לא תיתכן האפשרות של מעילה בו. ואם אין מקום למעילה, מה לו לרגש הכעס או אולי אפילו הקנאה ההולך ומתלקח בקרבה? אין בו כל היגיון! ולמרות הלוגיקה הטמונה בהנחה ובמסקנתה ההכרחית, נראה כי ענייני הלב והנשמה אינם כפופים לתכתיבי השכל הישר, והראיה לכך טמונה בשערה, המונחת עתה בכף ידה של זהבה ומעירה מרבצו איזה יצר רדום, איזו חיה פראית ונשכחת החושפת ניבים, שאת נוכחותה בתוכה לא שיערה אפילו כשהיתה צעירה ורק הכירה את דֹב. אישה אחרת בחייו של בעלה מסכנת את שגרת חייה, שהיא אמנם אפורה ושוממת אך גם מבוצרת ובטוחה. אם ילך אליה ויוליד איתה ילדים - שהרי הגברים, אפילו כהתה עינם, לֵחָם לא ינוס עד שהם מתפגרים (ויש מהם שמשמרים את זקפתם אפילו אחרי מותם, מגיח משום מקום איזה שבר זיכרון מתוך הרצאה ששמעה) - מה יהיה על זהבה אז? מה יהא על ביתה, על כלכלתה, על הרגליה הנושאים אותה בבטחה בתוואי קבוע ומוכר. מה יהיה על זהותה שכבר טוויה וארוגה בזהותו ומוטבעת בזהותם המשותפת שהיא כה מובנת מאליה ובלתי-מורגשת עד שלפעמים, כמו אוויר לנשימה, מתחוורת חשיבותה רק כשהיא עומדת להישמט מידנו או במקרה של קשירת קשר להיגזל על ידי צרתה, והיא חזרה ללטוש עיניים בשערה שלקצה האחד שלה כמו היו קשורות כל הסכנות האלה ורק משיכה קלה בקצה השני תספיק כדי להכניסן לתוך מבצר חייה. מי הזונה הזאת?! נזעקת בתוכה השאלה דחופה ובהולה. אני חייבת לדעת מי זאת! והיא מרימה את התולעת וסוקרת אותה כנגד האור, אולי יתגלו לה עוד כמה פרטים שנעלמו ממנה בעיון הראשון, אך לבסוף הבינה עד כמה נואל הניסיון לקשר בין הרְאָיָה, שכמעט נעלמת על רקע בוהק השמש, לבין הנאשמת, והיא נתקפת בחילה קלה שמאלצת אותה להתיישב על מכסה האסלה. ללא משים היא מתחילה לכרוך את השערה על אצבעה, מהדקת עוד ועוד את חישוקיה, עד שזו מתחילה להאדים תחת ציפורנה. אני חייבת להירגע ולחשוב בהיגיון, היא מצווה על עצמה ומנסה להסדיר את נשימותיה הקצרות ולמתן את קצב פעימות הלב, ואחרי שנרגעה מעט הניחה לעצמה להתמוסס לתוך שלולית החשדות והרחמים העצמיים שהחלה נקווית בתוכה. במראה מולה הביטה בה בבואתה בזרות כמו לא מדובר בה אלא במישהי אחרת לגמרי, מבוגרת ממנה ואומללה יותר, וכיוון שלא יכלה לשאת את המבט הרטוב והמוכה שנשקף אליה, חזרה והשפילה את עיניה. השערה יכולה להיות רק ראיה מסייעת, נזכרה בעוד מושג מימי לימודיה הרחוקים, אני זקוקה לראיה מרכזית, להוכחה מוצקה שתעמוד בכללי דַיוּת הראיות, כמו תצלום של הבלונדינית המוטלת עירומה בזרועות בעלה, עדות ראִייה, פתק המבטא מפורשות את רגשות בעלה כלפי פילגשו או את רגשותיה כלפיו, הודעת אס-אם-אס המתאמת פגישת אהבהבים בדירת מסתור שבעלה אולי מחזיק לצד שני משרדיו ושלוש הדירות המושכרות שלהם. בעודה יושבת על האסלה ומשחזרת בזיכרונה את לקחי הקורס בדיני ראיות שסיימה בציון עשר לפני שלושים ושתיים שנים, היא מחשבת וממש נבהלת מהמספר, בקעו מעבר לקיר קולות של גבר ואישה. הם נשמעו עמומים ואי אפשר היה לקלוט את המילים. רק את נעימתן. קול כבוש ובכייני של אישה מתגוננת וקול רגוז ותובעני של גבר. כמו שיח בין יללות עצובות של תן למקהלת כלבים רגזנית ונרגשת בפאתי אותו כפר פולני שבו ביקרה עם אביה, כאשר החליט לשתף אותה בעברו. הזיכרון של מסע השורשים השכיח ממנה לרגע את השערה, אבל אז נשמעה מדירת השכנים טריקת דלת מרוחקת והשתררה דממה מעיקה שהשאירה אותה עם עצמה ועם בבואתה הממוללת באצבעותיה את העדות המפלילה.